הֶרולד I שירלי הָזָרד (2016-1931)

ערב-ערב בקיץ היו תולים עששיות מן ההרדופים וסועדים בגן. השולחן היה חפץ ארוך ורעוע, שעוּן על מִתמכים, ותמיד היו שם חרקים בגלל המנורות, אבל בסיכומו של דבר היה כדאי. הערבים היו קרירים גם אחרי ימים של אוגוסט, אשר אצרו חום בכתלים החיצוניים של הווילה זמן רב אחרי רדת החשכה. הכותל שניבט אל מרפסת-הגן היה עדיין חם למגע, למרות שהשעה הייתה אחרי תשע וסניורה ריצ'ארדי ואורחיה ישבו לאכול.

המראה היה גם הוא שוֹוה את אי-הנוחות: השולחן הלבן, שלושה קנקני היין, צלחות לבנבנות ללחם, צלחות אדומות לבשר, קערות ירוקות של סלט; שמלות הנשים בגוני-קיץ; רדיד ארגמני תלוי על כיסא; הכול טבול בניחוח הפרחים מן הערוגות השרויות באפלולית מאחורי העששיות ומעצי הלימון השתולים בכדי-אבן גדולים. מעל שורת הגבעות הנשקפות מצדו השני של העמק בהקו השמים באורותיה של סיינה. אבל הבית בלילה רכב על רכס הגבעה בתוך נוף-כפרים כהה, מתנחשל, בבידוד הֶחלטי של ספינה בים, והאנשים סביב השולחן עטו גם הם משהו משל החִיות הרוגעת של נוסעי-אונייה.

ברנרד טוּרנר היה כחוש ויובשני בה-במידה שאשתו הייתה שמנמונת ורכה – יונה בשמלתה האפורה. שנים רבות שהם באים מפריז לבלות את הקיץ בפנסיון, ובוקר-בוקר הם נבלעים במכוניתם הקטנה הישנה לטיול באָרֶצוֹ, או ווֹלטֶרָה, או סתם בגבעות קיאנטי וחוזרים כמו ילדים שחזרו מטיול בחוף הים – מרועננים ותשושים ועורם צרוב עד כאב.

חזותו של ברנרד הייתה סַמָן של אישיותו – רגיש וקצת עוקצני. תפיסה מהירה וזיכרון עשיר ומזומן בכל עת הפכו אותו לבן-שיחה מצוין ליד השולחן, אך התהפוכות במצב-רוחו הראו כי חייה של מוניק אינם קלים. שניהם היו תלויים עד מאוד זה בזו, ומוניק, בלי שהעמידה פני גיבורה, נראתה תמיד מרוצה באופן נעים.

הערב הם ישבו משני עבריו של צ'רלס הוֹלמס, איש אנגלי, שמחמת ביישנות היה מדבר ומקשיב בעמימות וערפול ואגב כך מציץ באשתו דוֹרָה שישבה מולו. דוֹרָה  העבירה אליו את היין; דוֹרָה  הייתה כהה ויפהפייה ולא ביישנית כלל.

"O pittore [אדון צייר]," קראה סניורה ריצ'ארדי מראש השולחן. צ'רלס נסב אליה, שבע-נחת תמיד על אופן פנייתה אליו היות שהיה רק צייר חובב ולא מוכשר במיוחד, בחופשה מעסקי עופרת ואבץ. "O pittore, כבר פגשת את שלושת הבנים שלנו? הם כבר חזרו?"

צ'רלס החווה בידו לעבר הבית, כמבקש להעלות באוב את שלושת הצעירים, שאותו רגע הגיעו במרוצה אל הגן והתיישבו אל השולחן ממלמלים מילות התנצלות. כאנגלים לכל דבר היו להם גינונים מוקפדים ודיבור חותך, לכולם כאחד היו תווי-פנים מעודנים כמעט נשיים ועור בהיר שהשמש האדימה אבל לא שיזפה. לשלושתם היו שמות של רומים מן העת העתיקה: ג'וליאן, אדריאן, אנתוני. בקור רוח שקט הם קידמו אותו קיץ מברקים המאשרים כי עברו בהצלחה את הבחינות בקיימברידג'. בני עשרים בלבד, וכבר הפגינו ייחוד מסוים, ראשיתו של קסם אישי. הביקורת היחידה שהיה אפשר למתוח עליהם היא כי הרקע שלהם ותוכניותיהם לעתיד היו כל כך גדושים עד כי פלשו קצת אל מרחב-ההווה. דבר לא הושאר לחסדי המקרה – אולי בהנחה שהמקרה הוא יסוד קלוקל. "Tutto a posto [הכול בסדר]," אמרה עליהם הסניורה.

בדרכה הייתה הסניורה לא פחות "בסדר" מבניה; איש לא היה טועה לזהות בה אחד הנוסעים לקצווי ארץ. יושבת הייתה בקצה השולחן, אישה דקה חסרת-גיל המבורכת בכישרונות אין-ספור, מפטפטת ועולצת ורוחשת חיבה לאורחיה, חולקת עמם את סודותיהם וממלאה אחר ציפיותיהם, מעניקה להם  הרגשת פנאי אינסופי, כאילו ימי הקיץ האלה, הסימטריים, עתידים להימשך עד עולם. כמעט שלא ניתן יהיה להבחין בין  מה שהם עתידים לזכור מן הווילה לבין זיכרונותיה שלה.

מופרשת כלשהו מן השיחה אותו ערב, הייתה הסניורה כורה אוזן אל בואם הצפוי של שני אורחים לא-מוכרים, אם ובנה שהיו חברים של חבר. ציפו להם כל היום – פלישה לא בלתי מבורכת אל האינטימיות של האורחים שבנמצא, שבילו אלה עם אלה כל הקיץ. אכן, הכול התנהל למישרין השנה: אף אחד לא נפל למשכב, או התקוטט, או התאהב. כולם הסתדרו ביניהם נפלא, אפילו עם העלמה ניקולסון.

העלמה ניקולסון הייתה אנגלייה זעירה באמצע שנותיה, שניגנה – הפלא ופלא – בצ'לו והשתתפה בסדנת-קיץ באקדמיה למוזיקה בסיינה. היא לא ניסתה את כוחה אפילו במשפטים הפשוטים ביותר באיטלקית ודיברה על אנגליה בערגה מתמדת, לכאורה היא גולה מאונס. המפתיע מכול היה נוהגה לחבוש כובע אל שולחן הסעודה, כובע-מלחים כחול עם אגודת פרחים לבנים בצדו האחד. בכובע זה הייתה נוסעת באוטובוס כל יום אחר-הצהריים להשתתף בשיעור. האישה הקטנה המצוחצחת עם משא הצ'לו הפכה לדמות מוכרת ברחוב הראשי המתפתל שהוליך אל האקדמיה, ואת כלי הנגינה זיהו כאות של אהדה והתמדה – הניגוד הגמור למצלמה שזָרים נושאים אתם על פי רוב.

שלושת הצעירים היו במיטבם בחברתה של העלמה ניקולסון, שייצגה טיפוס מוכר להם מן החוגים החברתיים שמשפחתם התהלכה בהם. הם היו חביבים ורוחשי-כבוד, נכונים בכל עת לסייע בנשיאת הצ'לו שאין מנוס ממנו או לגלות איפה תוכל לקנות לה עיתון אנגלי. בתמורה התייחסה אליהם בחיבה אמיתית והייתה גאה בהם בגאווה כמעט אישית.

כעת, כשהתחילה הארוחה, הכריזה אָסוּנטָה על בוא האורחים החדשים, אָסוּנטָה החייכנית העגלגלה. "Signora, son appena arrivati da Firenze [גבירתי, הם בדיוק הגיעו מפירנצה.]" אחרי שהגיעו לסיינה ברכבת האחרונה, נסעו האורחים החדשים אל הווילה במונית, ועתה השגיחו על פריקת מטענם. הסיניורה, שאספה אליה את רדידה הארגמני, נכנסה אל הבית להקביל את פניהם, וסביב שולחן-הסעודה נפלה דומיית-ציפייה קצרה.

"Una vecchia signora ]אישה זקנה]," לחשה אָסוּנטָה בעודה מגישה את הפסטה, "e un giovane grande [ובחור גדול]." שני כיסאות נוספו לשולחן ושתי מערכות כלים.

עד מהרה נשמע קול, קול רם, כמו שקורה לעתים בבית שלא מכירים, והסניורה הוליכה את האורחים החדשים מהדלתות שהוליכו מן הסלון אל הגן; בעקבות הנשים צעד "הבחור הגדול", צעיר גבוה שנשאר חבוי מאחור בזמן שנערכו ההיכרויות. הגברים קמו ממקומם והכיסאות חרקו על אבני החצץ.

האם, מגודלת ונאה, השתייכה לטיפוס הנשים האנגליות הנמרצות, שלא פעם הן מושא ללעג על חיבתן היתרה לחיים תחת כיפת השמים. השער האפור, בתספורת רבועה, הוסיף על עזותן של הפנים, פנים ישירים עד חומרה, בישירות שגם קמצוץ של אומללות לא ריכך. לבושה הייתה שמלת פשתן חומה מקומטת מאוד באזור החיק מן הנסיעה ברכבת, וסביב צווארה היה תיליון כבד בסגנון מכסיקני. על זרועה ענדה צמיד כסף, שעדינותו לא התיישבה עם השאר, ופירנצה תרמה את הסנדלים שרגליה הפשוקות היו נטועות בהם היטב.

שמות נהגוּ, והסניורה חזרה עליהם בשיבוש באוזניה, והיא חייכה בנימוס, חוזרת עליהם כתלמיד אחר מורהו. היא הובלה אל מקומה שיועד לה ליד ברנרד והתיישבה.

בנה נקרא הֶרולד. הוא צעד קדימה אל מעגל האור כדי שיוצג בשמו לפני הנוכחים ועמד בלי-נוע בעוד הכיסאות נגררים הנה והנה לאורך השולחן להקצות לו מקום. שלושת הבנים שחזרו והתיישבו סקרו את הבא מתוך איפוק אדיב, מְתרגלים את כישרונם לאמוד את יתרונותיו וחסרונותיו של הזולת, כישרון שהנחילו להם החיים בבתי-הספר הפרטיים.

הצעיר הזה לא בורך בחִנם הביישני של השלושה. הוא היה גמלוני ומסורבל להכאיב, ואף שהיה בן גילם – בוסרי כמעט עד גיחוך. הוא היה שזוף מאוד, לבוש מכנסי חאקי וחולצה כחולה עם שרוולים מופשלים, ועל זרועותיו סריטות מוכתמות במשחה הסגולה האנטיספטית שאמהות בריטיות נשבעות בה. שערו וגבותיו הבלונדיים, שהשמש הבהירה עד לבנוניות מסמאת, שיוו לו ארשת של בטלה-ממעש שמקורה למעשה בעיניים המרווחות הפעורות. אליו לא ימוענו מן הסתם מברקים המבשרים על הישגים בולטים במבחנים; אדרבה, היית מדמיין לך שנת לימודים זרויה מכתבים מהנהלת בית-הספר, מכתבים בלשון אוהדת אך אינה מתרצה: "כישרונותיו של הֶרולד אינם מתיישבים עם דרישות תכנית-הלימודים."

הוא כשל אל כיסאו, מהנהן במבוכה אל המברכים, והתיישב ליד דוֹרָה. אמו כבר השתלבה אותה שעה בשטף קליל של שיחה על הטיול שלה. "כל-כך חם בפירנצה… קצת עייפה, כן, אבל איזה טיול נהדר… קל רוב הזמן… נופי-כפר נחמדים…"

ברנרד הגיש לה מהפסטה. "כן, הנסיעה הזאת מפירנצה לסיינה זה טיול שלא מתעייפים ממנו. "

"יש כל כך הרבה מה לראות," המשיכה. "והנופים האלה, לפעמים רחבי ידיים ולפעמים כמעט  בזעיר-אנפין, כמו אגדה… מבצר גדול לא רחוק מכאן, מה הוא יכול להיות?"

"כנראה מוֹנטֶריג'וני," ענה ברנרד. "מהמאה השלוש-עשרה. אבל טוסקנה מלאה מבצרים כאלה על הרכסים וערים מוקפות חומה."

"מחר תראי עוד אחד, ממש מתחת לבית," אמרה לה הסיניורה. "מוֹנטָקוּטוֹ. הוא נהרס בידי ברברוסה."

"קשה לקשר אלימות עם הנופים האלה," אמרה האורחת החדשה ונאנחה.

"לא הכול רחוק כל-כך," אמרה הסניורה. "במלחמה האחרונה החזית עברה ממש כאן. הגרמנים שהו בבית הזה."

"תראו מה זה," אמר ברנרד בחיוך דק. "בארץ הזאת כל דבר כבר עשוי, כביכול – אפילו הנוף הזה כבר עשוי עד כדי כך שכל אחד מאתנו הוא פרט על בד-הציור. וכולם יודעים יותר מדי. באיטליה כל אחד כמעט נינוח מדי; מובן מדי. כל הקיץ פה אני מרגיש ששום דבר חדש לא עשוי לקרות, שום דבר לא יפתיע או יעמיד בספק את היכולות שלנו; שאף אחד מאתנו לא יכול להוסיף כלום."

"פירושו של דבר שלא נפגוש אותך בשנה הבאה?" שאלה דוֹרָה  בצחוק כי כבר שנים רבות שברנרד מגיע הנה.

גם ברנרד צחק.  "טוב, אתה האנגלים מוצאים כאן סוג של פזרנות – מאור הפנים שאתם מתקבלים בו, אבל לא הייתם רוצים לחקות."

"אתה מתכוון שיש לנו היסוסים במה שנוגע לנתינה אבל לא לקבלה?" שאל צ'רלס.

"אפילו לא זה," אמר ברנרד. "אני פשוט מתכוון שבמדינות שלנו צריך להיות מוכן לכמה הפתעות. כאן, לעומת זאת, כל התנסות היא חזרה על מה שכבר היה, וזה נותן לך חוש-מידה עצום. זאת הסיבה שכל כך נוח לנו – שאנחנו נמשכים כל כך לבוא הנה. אחרי הכול, צרפת לא פחות יפה מהמקום הזה" – וברנרד הקיף את כל חצי-האי האיטלקי בהינף זרוע אחד.

"ואנגליה," אמרה העלמה ניקולסון, מפני שלא הבינה.

"טוב, אחרי הכול זאת לא תחרות," השיב לה צ'רלס תוך שהוא ממלא את כוסה יין. "את מכירה את צרפת, העלמה ניקולסון?"

העלמה ניקולסון השיבה כי אינה מכירה, והוסיפה כי ביקרה שם לא מעט פעמים.

האורחת החדשה ציינה כי היא מכירה את צרפת היטב, אך זהו ביקורה הראשון באיטליה, וניצלה את ההזדמנות להאריך שוב בנושא. כן, פירנצה נחמדה, נחמדה, אבל שבוע זה כלום, חייבים לחזור. "יש יותר מדי, הרבה יותר מדי," הוסיפה בתוכחה. במזלג עם סלט סימנה על אוצרות בלתי-נדלים.

"ואתה," נפנתה דוֹרָה  אל הצעיר שלידה. "מה אתה חושב על פירנצה?"

הוא בהה בה באי-נוחות, מטלטל מצד אל צד את רגליו על אבני החצץ שמתחת לשולחן. פני אמו קדרו בתוספת גלויה של מורת-רוח על זו הקיימת ממילא. "הוא בקושי ראה שם משהו," אמרה. "גם בקתדרלה הוא לא היה מבקר אם לא הייתי מתעקשת."

"הייתי צריך לעשות איזה עבודה," מלמל.

אמו פנתה אל הנוכחים. "כזאת הזדמנות בגיל שלו. חשבתי שהוא יקפוץ עליה." על דרך ההשוואה היא שלחה אל שלושת הצעירים מבט חמדני. נבוכים מחו הצעירים בחצי-פה, מבקשים לא להיראות שהיתרון הוא על צדם.

"אני נחושה בהחלט שהוא יראה את סיינה כמו שצריך," חזרה ואמרה.

משהו בתכנית הזאת כנראה ריפה עוד יותר את ידיו של הצעיר, והוא המשיך לאכול. הוא לא הביט באמו. בעודה מלהגת וממשיכה ומלהגת על פירנצה – על החום, על יצירות של דֶלָה-רוֹבְּיָה, על מִבצעים של מוצרי עור מעובדים – היא כיוונה לעברו שטף ביקורת ואכזבה, שעוררו בו עוד ועוד מודעות מיוסרת.

לולא עיניו המשתאות, אפשר היה לבאר את הבעתו של הצעיר כנוקבת. מבטו היה ממוקד מאוד, אך התקשה למצוא לו מושא. פעם-פעמיים התערב בשיחה כדי להביע את הסכמתו בהתלהבות, מה שהעיד כי רק לעתים רחוקות הוא פוגש מישהו שחולק עמו את דעותיו, או כדי להסתייג בלהט, מה שחיזק עוד יותר את הרושם הזה. שאר הזמן הוא ביטא התנצלות כבושה על התפרצויותיו לשיחה; ועל צד האמת היה נדמה כי התנצלות היא עבורו אמצעי לא-רצוני של ביטוי עצמי. "אני מצטער," אמר כשהעביר מיד ליד צלחות, או כששלח את ידו הדביקה אל המלחייה; "אני מצטער," כשמילאו את כוס היין שלו. הביטול העצמי שנהג היה תובעני איכשהו; גילו הצעיר, השלומיאליות שלו קראו את הנוכחים למאמץ משותף לעודד אותו ולתת לו חיזוקים. ועם זאת, במובן מסוים הוא הוכיח כי ידו על העליונה. ככל שהערב נמשך, חלחלה כבדותו אל כולם.

סיניורה ריצ'ארדי הקדימה תמיד לעזוב את השולחן כדי לתת הוראות למבשלת בקשר לארוחות יום המחרת. בהזדמנות זאת קמה גם אמו של הארולד, עייפה מן היום הארוך והנידה ראש לפרדה אל מעגל היושבים. "אל תישאר עד מאוחר," אמרה להֶרולד שקם על רגליו לברך אותה בליל מנוחה. "אתה יודע כמה אתה עייף."

המילים הללו התקבלו בלי תגובה, ועם זאת היה הנער נכון עתה להזדרז באכילת הפרי. כתום דומייה רגעית של תקווה עקרה, עודדו אותו שאר האורחים להישאר, תיארו את הבית וסביבותיו, הציעו טיולים ברגל העירה. הם מנו את נפלאותיה של סיינה החל בפּינקוֹטֶקָה וכלה בבית הדואר, והוא האזין  ברוב קשב, כורך את מפית-האכילה סביב אצבעותיו. אל היושבים ואל עניינם בו הוא התייחס במלוא הרצינות, כמעט כמו יחסו אל עצמו. אפשר היה לראות איך נטֶל של פעילויות מאונס נערם בדמיונו, אף שיכול היה לנחש בקלות כי הימים החמים שלפניו יידלדלו לרשימת כנסיות שלא יבקר בהן וציורים שלא יראה. לבסוף, אוזר כוח, הוא הזכיר בחשש כי בכוונתו לפָנות חלק מן היום לעבודתו.

"בטח ללימודים," אמרה דוֹרָה .

"לא, לא, כרגע אני לא לומד כלום."

"אז מה העבודה שלך?"

"אני מתכוון לכתיבה שלי."

"כתיבה?"

נוח להיפגע מאשר אי-פעם, הוא השיט את מבטו סביב השולחן. ניכר שהוא חוזר ושוֹנֶה חוויה מוכרת.

"אני מתכוון לשירה. כלומר… פואמות."

אל תוך הדממה סיננה העלמה ניקולסון בעדינות: "טוב, אני מקווה שתקרא לנו אותן."

הוא נשא את עיניו אליה במבטו הממוקד ועגול-העיניים, כלל אינו מפקפק בדבריה. "יש לי אותן כאן, למעלה," אמר.

משהו הוּפָר בשיווי משקלו של הערב. הם הרשו לו להביא את הפואמות שלו, חשים כי הפריזו לרצות את הבחור עד כדי התחזות. וכבר בדו בינם לבינם קריאות לא-מחייבות של עניין ותהו באיזו מהירות יוכלו להפסיק אותו. הנימוס עצר את שלושת הצעירים מלהחליף מבטים והם כבשו את פניהם בחיוך בשולחן, מזועזעים אך לא יתר על המידה; שלושתם הצטודדו מיד יחד, מנתקים עצמם מהפרה כה מבישה של התקנות. אפשר ואפשר שהם עצמם שלחו יד בכתיבת שירה, אבל רק בתוך גבולות של איפוק אנין. צ'רלס הולמס הדף קצת את כיסאו אחורנית כדי לפשוט את רגליו ומלמל: "ניתן לו לקרוא שיר אחד, רק אחד. אני בָּשֵל לשינה."

הנער חזר ויצא מן הבית לופת צרור ניירות. ברגע שהניח אותם על השולחן הם החליקו למטה – דפים יחידים בכתב-יד, בגדלים שונים. הוא התיישב, בחן אותם, מאווש בהם כשסביבו שתיקה דאוגה. רגע אחד קרא לעצמו, וקהל המאזינים שלו הבחין לפתע כי כבר אינו מודע מלוא-החושים אל קיומם, או אל קיום-עצמו, וכי פניו  שלווים לבלי הכר. אפילו זרועו, שנחה על שפת השולחן, התעגלה לעבר הניירות בתנועה נינוחה מרוסנת.

אחרי שקרא בקול דקות אחדות, נשא הנער את מבטו, לא כמבקש אחר שבחים, אלא סתם כדי להרגיע את עיניו. צ'רלס הזדרז להגיד: "תמשיך." הפנים הצעירות הרכונות לבשו הבעה של כובד ויישוב-הדעת. אהדתם, שהייתה כה נחוצה לו בהקשר אחר, לא נחשבה עכשיו בעיניו. הוא נשמע כדובר אל עצמו, ברור אך ללא רגש, מהסס כדי לפענח טעויות שנפלו ותוקנו, מפזר את דפיו הקמוטים על השולחן להרחיקם. איש לא זז כמדומה, למרות ששלושת הצעירים זנחו את תנוחותיהם הזהות; הם התפרדו לתנוחות-גוף מבודדות, של מחשבה, כשלעצמן הודאה בניצחון הזה המפתיע.

אָסוּנטָה הגיעה לסלק את אחרוני הכלים, אך מיד חזרה על עקבותיה בלי שתפריע. עש התדפק על אחת העששיות הצבעוניות. הערב היה במיטבו, קריר וצלול. מעת לעת, כשעיָף קולו, השתהה הנער ודשדש בניירותיו, או שביאר בקצרה את נושא הפואמה לפני שקרא אותה. כששאלו אותו האם כל אלה נכתבו לאחרונה – כאילו אפשר היה אחרת –  השיב כי הכול נכתב בשנה-שנתיים האחרונות. "כל הזמן יש עוד ועוד," אמר והניח יד על הניירות המדובללים, כאילו נתקל בהם בהפתעה.

הקיר שניבט אליהם נפער פתאום לריבוע אור, תריסים נהדפו אחורנית בנקישה ואמו של הֶרולד רכנה מן החלון. ממוסגרת בקנוקנות של קיסוס, גלגלוני-סלסול ממתכת בשערה ולגופה חלוק, היא הציגה גרסה משל עצמה לגלוית-דואר עם תמונת עלמה עדויית טבעות גוהרת מאדן-חלון לעבר מישהו. הנער נשא אליה מבט לא-רואה, עיניו נעורות מהבעה. בלי שהסתכלה אל יתר הנוכחים, הזכירה לו  עתה כי נסע כל היום וכי השעה אחת אחרי חצות. הקיר שב ונאטם.

עוד רגע המשיך הֶרולד להביט מעלה, ואפשר היה להבחין, לאו דווקא לשמוע, שהוא ממלמל "אני מצטער." הוא התחיל לאסוף את ניירותיו, תחילה לאט, ואז מהר ובעצבנות, להרים דפים שנשמטו ארצה. רוממותו מתפוגגת בלי שייאבק עליה, הוא קם מן השולחן והצמיד את הצרור באי-ביטחון אל גופו. "לילה טוב… המון תודה… לילה טוב," אמר ונבלע בתוך הבית בהליכתו נטולת-החן.

עד מהרה נשמע צליל כשל מתז-מים, שלא יכול היה להיות אלא קול ניירותיו הנופלים על הרצפה המרוצפת של הסלון. הם נתנו לו שהות לאסוף את הדפים, מובטחים כי לבדו, בחצי-האפלולית, הוא אומר עתה "אני מצטער."

2 תגובות בנושא “הֶרולד I שירלי הָזָרד (2016-1931)”

  1. סיפור שלא הפעים אותי כלל
    תהיתי לגבי שאלת התרגום. נראה לי שבתרגום היה עדיף ליטול חירות רבה עוד יותר, בהתמרה ללשון העברית
    מבחינתי הההצמדות למקור הכתוב שחשתי ביחס לתרגום
    הטקסט, פגמה במידת מה בחווית הקריאה

  2. בעיני הסיפור נפלא בשל האופן המאופק שבו נטווים היחסים בין אם נרקיסיסטית שלא רואה כלל את בנה ובין הבן המשורר בעל הנפש השברירית שנמחץ תחת סוליית אמו. אהבתי גם את התרגום שיש בו לא אחת שימוש במילים נדירות במקצת שיוצרות אטמוספירה אנגלית כמו שמתיימרת האם להיות ודווקא כך מדגישות את העוינות שלה לבן ואת העובדה שהיא לא מאפשרת לו כל חיים עצמיים וממשיכה "לטפח" אותו כאילו הוא בן שלוש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.