הבּנות I מייב בְּרֵנאן (1993-1917)

באחת-עשרה וחצי בבוקר, בוקר של יום חול, ישבה גברת עצבנית כבת ארבעים, לבדה, על המושב-הזוגי בלובּי של מלון קטן בשדרה החמישית התחתית והמתינה לאבא שלה שיתלווה אליה לארוחת-צהריים. הלובי היה מרובע ומרוצף-עץ ומרופד כותנה צבעונית, ועשוי היה להיות חמים-למראה אלמלא הגומחה הגדולה המתוחמת שפלג גופו העליון של פקיד מבצבץ ממנה דרך קבע, ותאו של הקופאי ובו מתקן כמידת כף-יד שמניחים עליו את הכסף, ושתי מעליות עם סדרנים במדים, ודלתות-הזכוכית הנוצצות, אחת רחבה מוליכה אל המסעדה ושנייה צרה מצומצמת – אל הבר. הגברת על המושב-הזוגי, העלמה ליסטֶר, הייתה בתו של אחד מאורחי-הקבע של המלון. בזמן שצפתה במעליות היא מוללה את כסיותיה ושיחקה בעצבנות בצווארון המעיל שלה הכחול-הכהה ובסיכת-הכסף הצנועה הפרופה לצווארה. פעם-פעמיים הרימה את ידה והיטיבה את כובע הקש הארגמני שהיה מונח כמו איזו מִנחָה על שֹערה החום המסודר.

הסדרן הקשיש יותר נכנס אל המעלית שלו וסגר את הדלתות, נענֶה להזמנה מאחת הקומות העליונות. העלמה ליסטֶר חדלה למולל.

כעבור דקותיים-שלוש נפתחו דלתות המעלית. העלמה ליסטֶר נאנחה. היא לא הכירה את האנשים שהגיחו מהמעלית. ראשונה יצאה גברת מלבלבת, יפת-חזה, לבושה סוודר קשמיר וחצאית משובצת ספורטיבית ועדויה שתי שורות של פנינים ורודות. לצדה הידס לו איש זקן. היא החזיקה במרפקו כאילו היה ידית של דלת בעוד נעליו הכושלות חיפשו באי-מנוחה אחר הפתח. אישה אדומת-שֹער בצָוורוֹנית מפרווה יצאה אחריהם מן המעלית וניתרה כדי להדביק אותם. "הוא לא נהדר?" הצטעקה בעודם מתקרבים, שלושתם, אל העלמה ליסטֶר. "הוא לא מדהים? שככה יהיה לי טוב! הנה הכיסא, פה. הנה הכיסא, לאט-לאט עכשיו. הנה!"

בעת שצנח הזקן אל תוך הכּוּּרסוֹנת שלצד המושב-הזוגי, נוֹרוּ ברכיו מעלה, רגליו נצמדו ומראהו כמי שלכוד בתנוחת-נצח. באותו רגע, הגברת יפת-החזה שסומק פניה השתווה לגונם הוורוד-כהה של הפנינים שלצווארה, התנפלה מטה אל המושב-הזוגי והקפיצה את העלמה ליסטֶר מן המקום. גברת זאת, הבאה-מקרוב, שלחה אל כל עבריה חיוך מסנוור של התנצלות, ואגב כך חשפה מערכת של שיניים לבנות חזקות. היה לה עור-פנים נהדר, כשל מורה להתעמלות שזה עתה יצאה ממגרש ההוקי אחרי משחק חפוז מבריא במזג-אוויר סגרירי. היד הגדולה החיוורת שבה טפחה על תלתלוניה, הייתה עדויה שלוש טבעות  מהודרות, משובצות יהלומים למכביר.

"הוא באמת בן תשעים ושלוש?" אמרה הגברת אדומת-השֹער, רוכנת מטה בחן מאגן-הירכיים, שהיה חבוק במשי שחור באריגת בּוּקלֶה. "תתארו לעצמכם! בן תשעים ושלוש!"

"תשעים ושלוש ביומולדת שלו האחרון," אמרה הגברת יפת-החזה ושיכלה את רגליה ושלפה חפיסת סיגריות מארנקה הגדול הנאה – ארנק שופע, ארנק גדול, עשיר ומרווח, עם מלתעות רחבות מחייכות, שנסגרו  בנקישה למגע אצבעותיה המיומנות של גברתן. לארנק הזה הייתה ארשת בוטחת. הארנק הזה יתמצא ללא-חת בהפעלת כספות. שולחנו של נשיא הבנק יהיה ביתו השני. הו, הסמכותיות השלווה שיקרין ליד תאו של הקופאי! העלמה ליסטֶר משמשה בעצב בארנק-המעטפה שלה הצר בעבודת-חרוזים, שאפילו עודף משטר של שני דולרים נדחק שם בקושי, וחידשה את המעקב הדאוג אחר שתי המעליות.

"למאה, לשם אנחנו מכוונים," אמרה הגברת יפת-החזה. "וכשנגיע למאה נכוון ממאה ואחד עד מאה ועשר. נכון, אבא'לה? אנחנו הולכים לחיות עוד הרבה שנים. לא?"

הזקן, שהיה לבוש יפה בחליפה אפורה-כהה ובקרדיגן מצמר שחור הרכוס על בית-חזהו הדל, לא הרים את עיניו שהיו נעוצות בברכיו הגרומות המונפות. שפתיו היו מהודקות זו לזו, שֹערו הלבן המשיי מסורק הצדה, ומראהו כקדוש זקן שרוּחץ מחדש.

"הוא לא שומע טוב," אמרה הגברת יפת-החזה, "אבל נעים לי לחשוב שהוא יודע שאני מנסה לכלול אותו בשיחה."

"זה בסדר לדבר ישר אליו?" שאלה בלחש הגברת אדומת-השֹער. הגברת יפת-החזה הנהנה במרץ, חייכה, נשפה עננת עשן ושוב חייכה.

הגברת אדומת-השֹער נשמה נשימה עמוקה, חייכה חיוך  קצת אווילי ואמרה בקול רם: "איזה מזל יש לך, אדון –"

"אדון ויטיקוֹמבּ," אמרה הגברת יפת-החזה. "אני העלמה ויטיקוֹמבּ."

"אוי, אדון ויטיקוֹמבּ, איזה מזל יש לך עם בת כל-כך כל-כך נהדרת!" לא הגיע מענה מן האיש הזקן. "אוי, אדון ויטיקוֹמבּ," הצטעקה הגברת אדומת-השֹער. "איזה מזל יש לך שאתה נוסע לקִי-וֶסט [עיר בפלורידה על אי]. לקי-וסט!" צווחה בייאוש לופתת את מסעד כיסאו ומחייכת בכל מאודה. עיניו של הזקן, שפעם היו כחולות, התגלגלו מעלה. היא גהרה אליו וחיוכה התמתק בציפייה.

"מטומטמת זקנה," קרקר הישיש המופלג והרכין את מבטו אל ברכיו.

הראש האדום, כתפי הפרווה, הירכיים השחורות המבריקות נרתעו כולם מוכי-הלם.

העלמה ויטיקוֹמבּ צחקה מכל לב. "הוא לא משגע?" אמרה. "הוא אומר אֶתזֶה כל הזמן."

"אני מתארת לעצמי שהוא כבר לא יודע מה הוא מתכוון," אמרה הגברת אדומת-הראש בהבעה ספקנית.

"אני מניחה שלא," אמרה העלמה ויטיקוֹמבּ והסירה בהקשת-אצבע את האפר מהסיגריה שלה. "השכל שלו, אתם יודעות," הוסיפה בעליזות.

"הו, כן, בטח. אני משערת שהוא שכח הכול," אמרה הגברת אדומת-השֹער באהדה.

"הכול חוץ מאוכל," אמרה העלמה ויטיקוֹמבּ. היא רכנה אל אביה. "חלב, אבא'לה," קראה פתאום. "חלב!"

הזקן הרים את ראשו והביט בה, ואחר הסב את מבטו, תפוס-מחשבות, לעבר הכניסה לחדר-האכילה.

העלמה ויטיקוֹמבּ נדה בראשה בהבעת-ניצחון והגברת אדומת-השֹער עצרה את נשימתה בהתפעלות.

"תראו!" הצטווחה. "הוא דווקא מבין, נכון? מממ! הוא לא פראייר של אף אחד, מה? הוא מבין כשמתחשק לו. הוא יודע מה הוא רוצה, תשמעו לי. כמו כל גבר, לא?"

העלמה ויטיקוֹמבּ אותתה לאחד הסדרנים של המעליות.

"הייתי רוצה להזמין משהו מחדר-האכילה, ויליאם," אמרה לו כשניגש אליה. "תגיד להם לשלוח אלינו כוס קטנה של חלב חם – כמעט חם – בשביל אבא. וכוס מיץ – הם יודעים. תגיד להם שזה בשביל העלמה ויטיקוֹמבּ."

אחרי שהלך משם, היא חייכה אל הגברת אדומת-השֹער.

"בשבילו זה כמו קוקטייל קטן," אמרה. "הוא שותה את זה לפני ארוחת הצהריים והערב כשאני שותה את המרטיני שלי. יכולנו לרדת לבר, אבל קשה לו עם השלוש מדרגות."

הגברת אדומת-השֹער היטיבה בבת-צחוק את הצָוורוֹנית שלה ומתחה והידקה את חולצת הבּוּקלֶה על מותניה המודגשות בקפידה. היא הושיטה יד. "אני חייבת לרוץ," אמרה. "היה כל-כך נחמד, העלמה ויטיקוֹמבּ. באמת, עשיתי לי חברים במעלית. אני גברת רייס. ר-י-י-ס. אולי ניפגש שוב בזמן שאנחנו בניו-יורק. אני באמת מקווה. להתראות, העלמה ויטיקוֹמבּ. וכמובן אדון ויטיקוֹמבּ. ביי. ביי."

העלמה ויטיקוֹמבּ פנתה לעלמה ליסטֶר שעדיין עקבה בעיניה אחר המעליות. "מצטערת שהתנגשתי בך ככה," אמרה. "פשוט לא הסתכלתי."

"אה, תשכחי מזה," אמרה העלמה ליסטֶר, בלי שהביטה בה. "אני ממילא נשארת כאן רק עוד דקה. או, הנה הוא."

היא זינקה למראה קשיש שהגיח מהמעלית, זינקה ומיד שקעה חזרה אל מושבה, כי האיש – זקוף, לבן שֹער,רחב-לסתות וקודר – ניגש ישר אל משרדו של הקופאי, בלי שיציץ ימינה או שמאלה. ביד אחת אחז מקל-הליכה וזוג כפפות עור אפורות שתאמו את עניבת-המשי שלו האפורה. בשנייה החזיק דף נייר. הוא תחב את הנייר לעבר הקופאי, ואז, נשען קלות על מקלו, הסמיך את פניו במצודד אל סורגי האשנב ואמר את אשר בלבו.

"מה עלה בדעתך להעמיס על החשבון שלי את כל התוספות האלה? אתה חושב שאני אידיוט? מה פירוש הדבר, לכל הרוחות? שירות חדרים – דולר ועשרים. כביסה – חמישה דולר ושבעים וחמישה סנט. מִזה אתם עושים את הרווחים שלכם, מִזה שאתם מרמים את האורחים שלכם? פה, אתה רואה? הנה. תסביר לי אם אתה יכול." הקול שלו היה בלתי-נעים עד מאוד. הדלת עם השלט "מנהל" נפתחה, והמנהל יצא, איש קטן-קומה, בהילוך כמו-מתגנב חינני. הוא תפס את האורח הכועס במרפקו והוליך אותו צעדים אחדים אל משרד הקבלה. שם, שעון על הדלפק הרחב, הוא פתח ודיבר במהירות, בקול נמוך שלא הגיע לאוזני הקהל הקשוב על המושב-הזוגי.

"אוי ואבוי," אמרה העלמה ליסטֶר. "אוי ואבוי. כל שבוע אותו דבר. אבל היום ממש קיוויתי שזה לא יהיה. זה נורא מביך."

"אבא שלך?" שאלה העלמה ויטיקוֹמבּ בעניין.

"כן."

"מה אני יגיד לך!" אמרה העלמה ויטיקוֹמבּ. "הוא כל-כך מזכיר לי את אבא שלי בגיל ההוא. לאבא שלי היה – כן – קצת פחות שֹער, ו… כמובן, הוא היה איש יותר גדול, והיה לו שפם, שפם גדול, אבל יש דמיון מובהק. גם אבא שלי השתמש במקל-הליכה." היא חייכה ברכות. "בן כמה אבא שלך?"

"שבעים ושבע, כמעט שבעים ושמונה," אמרה העלמה ליסטֶר.

"אה, כן. טוב, לא הייתי דואגת כל כך, יקירתי. אני מתכוונת, שעושה רושם שהמנהל מטפל בעניין די יפה. אדון טאטל הוא כזה דיפלומט – וגם איש נחמד, את לא חושבת?"

"לא, אני לא חושבת," זרקה לה העלמה ליסטֶר. "אני חושבת שהוא איום. והסדרנים של המעליות והמלצרים – כולם איומים. המרכזנית אפילו לא עונה לי כשאני מצלצלת." קולה שכך בעוגמה.

"אני יודעת," מלמלה העלמה ויטיקוֹמבּ. "אני יודעת בדיוק איך את מרגישה. אני זוכרת טוב מאוד את ההרגשה. אבל תמיד חשבתי את המקום הזה לנעים מאוד. את מבינה, אנחנו מתארחים פה פעמיים בשנה. היינו כאן במאי בדרך לקייפּ, ועכשיו ניסע לקי וסט. אני מתה על ניו-יורק בעונה הזאת, ואת? אבל איך פחדתי מהחורפים כאן. וקיץ בניו-יורק – אוחח."

העלמה ליסטֶר לא הקשיבה. היא עקבה בייסורים אחרי השיחה במשרד הקבלה. גם העלמה ויטיקוֹמבּ עקבה.

"בדיוק אותו דבר," העירה. "גם התנועות שלו אותו דבר. בחיי, לאיש הזה יש מצב-רוח, מה? אתם מתכוונים לאכול כאן?"

"לא היום," אמרה העלמה ליסטֶר. "בדרך כלל  כן. אבל – זה כל כך לא נעים – הייתה לנו תקלה קטנה אתמול בארוחת הערב. כמובן שאבא שלי צדק לגמרי. הדג –"

"אני מבינה," אמרה העלמה ויטיקוֹמבּ בנימה מרגיעה. "אבל תראי, יקירתי – " היא היססה, ומלצר הופיע עם החלב על מגש. "תודה רבה, אלברט," אמרה. "שים את המגש קרוב ליד שלו. הנה, בדיוק ככה. הוא יסתדר לבד. ותביא לי מרטיני יבש-יבש, טוב? בלי זית, כלום. כמו שאתה יודע."

היא החזירה את ראשה, אבל העלמה ליסטֶר כבר קמה וחצתה את החדר. היא נעה מצד אל צד מאחורי גבו של אביה, ממש לפני הדלתות לרחוב. אדון ליסטֶר עמד מול המנהל, שניכר עליו שהוא מסכם עם האורח על הפסקת אש. המנהל חייך בנימוס, קד, הסתובב ופנה חזרה למשרדו. הוא לא טרח לברך לשלום את העלמה ליסטֶר. העלמה ליסטֶר התייצבה שכם אחד עם אביה ויחד יצאו מן המקום בלי אומר ודברים.

העלמה ויטיקוֹמבּ עקבה אחריהם בצאתם. אחר כך חייכה בשביעות רצון ופנתה אל אביה. "אבא'לה!" הזדעקה. "תראה, מטפטף לך! כל החלב הטוב והחם הזה. לא יפה!"

מארנקה שלפה מטפחת-אף גדולה לבנה והספיגה בטפיחות קלות את סנטרו של אביה. היא לקחה ממנו את הכוס והניחה אותה בחזרה על המגש. הגיע המרטיני שלה, והיא גמעה ממנו קמעא-קמעא בהנאה. היא רכנה והיישירה מבט אל תוך עיני אביה. "נהנית מהחלב, אבא'לה?" שאלה.

הוא הניד את עפעפיו. הוא הביט בה במבט מעורפל. הוא לא אמר כלום.

העלמה ויטיקוֹמבּ חייכה. "חמודי," אמרה.

בארשת של נועם, ובלי שהיה בכך צורך, החליקה ויישרה תלתל של השער הלבן המשיי. טפחה על לחי זקנה חלולה.

"חמודי!" אמרה.

תגובה אחת בנושא “הבּנות I מייב בְּרֵנאן (1993-1917)”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.