מעל דלת-הכניסה הגדולה של כנסייה עתיקת-יומין, בעיר שלווה בארץ רחוקה-רחוקה, הייתה מגולפת באבן צורתו של גריפון ענק. הפסָל הקדום ביצע את מלאכתו נאמנה, אך הצֶלם שיצר לא היה משובב-עין. היה לגריפון ראש כבד עם פה כביר פעור וניבים של חיית-טרף; מגבּוֹ התנשאו כנפי-ענק חמושות קרסים ועוקצים חדים; מלפנים היו לו רגליים חסונות עם טפרים בולטים, אך מאחור לא היו לגריפון רגליים, וגופו התכנס אל תוך זנב ארוך ורב-און שהסתיים בחוד דוקרני. זנבו זה היה צנוף תחתיו בפקעת, וחודו הזדקר בדיוק מאחורי כנפיו. הפסָל, ואולי גם האנשים שהזמינו את תגליף-האבן הזה, היו בבירור מרוצים מאוד מן התוצאה, כי העתקי-אבן קטנים של הגריפון שובצו פה ושם לאורך כתליה הצדדיים של הכנסייה, לא גבוה מדי מן הרצפה כדי שאנשים יוכלו להביט בלי קושי ולהרהר על צורתם המשונה. על כותלי הכנסייה מבחוץ היו פְסלים רבים נוספים – פסלי קדושים ומרטירים, ראשים גרוטסקיים של בני-אדם, של חיות וציפורים, ושל יצורים שלא ניתן לכנותם בשם כי איש לא ידע מה הם בדיוק. אך אף אחד מאלה לא היה משונה ומעניין כמו הגריפון הגדול שמעל הדלת והגריפונים הקטנים שבצדי הכנסייה.
הרחק-הרחק מן העיר, בלבו של ישימון נורא, מקום שרגל אדם כמעט לא דרכה בו, חי לו הגריפון שדיוקנו נשקף מעל דלת הכנסייה. בזמן מן הזמנים ראה אותו הפסָל הקדום, ולימים, לפי מיטב זיכרונו, חיקה באבן את דמותו.
הגריפון לא ידע על כך. אבל כעבור כמה מאות שנים הוא שמע מציפור אחת, או מחיית-בר, ואולי באופן כלשהו שלא קל עתה לברר מהו, שדיוקן שלו מתנוסס על כנסייה עתיקה בעיר רחוקה.
טוב, לגריפון לא היה מושג איך הוא נראה. מעודו לא נתקל בְּראי, והנחלים במקום מגוריו היו כה עזים ושוצפים, שהיה קשה למצוא כברת-מים רוגעת שתשקף את בבואתו של משהו שמציץ פנימה. למיטב ידיעתו הוא היה נצר אחרון לגזעו, ומכאן שלא ראה גריפון אחר מעודו. על כן, כששמע על דיוקן-האבן של עצמו, נמלא להיטות גדולה לגלות מה מראהו, ולבסוף החליט לשים פניו אל הכנסייה העתיקה ולבדוק במו עיניו איזו מין ברייה הוא.
קם אפוא והמריא מהישימון הנורא, טס הלאה והלאה עד שהגיע לארצות שמיושבות בני-אנוש, ושם עוררה הופעתו בחלל-האוויר תדהמה גדולה. אך לא מיד ירד ארצה, אלא המשיך לטוס עד לעיבורי העיר שצֶלם-דמותו התנוסס בכנסייתה. שם, בשלהי אחר-צהריים אחד, נחת באחו ירוק, ליד פלג, והתפרקד על העשב לפוש. כנפיו הכבירות היו עייפות, כי לטיסה כה ארוכה לא יצא מאה שנים ואולי יותר. השמועה על בואו פשטה חיש בעיר, והתושבים נבהלו עד מוות מאורח כה מוזר, נסו אל בתיהם והסתגרו על מנעול ובריח. הגריפון קרא בקול, אמר – שמישהו ייגש אלי! אך ככל שהמשיך לקרוא, גבר חששם של האנשים לצאת מן הבית. כעבור זמן ראה שני פועלים נחפזים הביתה דרך השדות, ובקול איום פקד עליהם לעמוד מלכת. ככפויי שד עצרו על מקומם אחוזי חלחלה. "מה קורה פה?" קרא הגריפון. "לאף אחד בעיר הזאת אין מספיק אומץ לדבר אתי?"
"אני חושב," אמר אחד הפועלים, שקולו רעד עד שבקושי היה אפשר להבין את דבריו, "אני חושב שאולי הכומר הזוטר יוכל לבוא."
"אז תלך ותקרא לו," אמר הגריפון; "אני רוצה להיפגש אתו."
הכומר הזוטר, שהיה שליש בכנסייה העתיקה, סיים בדיוק את תפילות אחר-הצהריים ויצא מבעד לדלת צדדית עם שלוש קשישות שהעמידו הן לבדן את קהל-המתפללים היומי. היה זה צעיר נעים-הליכות, ששאף בכל מאודו להשפיע טובה על תושבי העיר. חוץ מחובותיו בכנסייה, שבה ניהל את טקסי התפילה כל ימות השבוע, הוא ביקר אצל החולים והעניים, יעץ ועזר לאנשים השקועים בצרות והורה בבית ספר המורכב כולו מילדי העיר השובבים, שאיש חוץ ממנו לא רצה שום עסק אתם. כל אימת שחיפשו מישהו לבצע משימה קשה, פנו האנשים אל הכומר הזוטר. אין פלא שהפועל חשב על כוהן-הדת הצעיר כשהסתבר שמישהו חייב לבוא ולדבר עם הגריפון.
הכומר הזוטר לא שמע על האירוע המוזר שהיה ידוע לכולם חוץ ממנו ומשלוש הקשישות, וכשדיווחו לו על כך, וגם אמרו שהגריפון מבקש להיפגש אתו, הוא נדהם ונרעש.
"אתי!" הזדעק. "הוא בכלל לא שמע עלי. אז איזה עניין יש לו אתי?"
"הו! אתה חייב לגשת מיד!" קראו השניים. "הוא מאוד מרוגז עכשיו כי נתנו לו לחכות כל כך הרבה; ומי יודע מה יקרה אם לא תזדרז."
הכומר הזוטר, מסכן שכמוהו, היה מעדיף שיכרתו לו יד מאשר להיפגש עם גריפון מרוגז, אבל הרגיש שמחובתו ללכת פן ייפגעו תושבי העיר כי לא אזר די אומץ להתייצב לקריאתו של הגריפון. וכך אפוא, חיוור וחרד, הוא יצא לדרך.
"יפה," אמר הגריפון למראה הצעיר הקרֵב, "אני שמח לראות שלמישהו יש אומץ לבוא הנה."
הכומר הזוטר לא הרגיש אמיץ במיוחד, אבל הרכין את ראשו.
"האם זאת העיר," אמר הגריפון, "שבה יש כנסייה עם פורטרט שלי מעל אחת הדלתות?"
הכומר הזוטר הביט ביצור המפחיד שמולו וראה שהוא בלי צל של ספק ממש כמו הצֶלם שעל הכנסייה. "כן," אמר, "אתה צודק."
"אם ככה," אמר הגריפון, "אולי תיקח אותי לשם? אני משתוקק לראות אותו."
בו-במקום עלה בדעתו של הכומר הזוטר כי אם ייכנס הגריפון העירה בלי שאנשים ידעו את מטרת בואו, אחדים עוד עלולים להיבהל עד מוות. על כן ניסה להרוויח זמן כדי שתהיה לו שהות להכין אותם לבאות.
"כבר מחשיך," אמר, ובעת שדיבר נתקף פחד גדול פן יעלה עליו את קצפו של הגריפון, "וקשה לראות ברור דברים שעל חזית הכנסייה. מוטב לחכות עד הבוקר, אם אתה רוצה לראות כמו שצריך את דיוקן-האבן של עצמך."
"בדיוק מה שנחוץ לי," אמר הגריפון. "רואים שיש לך ראש על הכתפיים. אני עייף, אז אתפוס תנומה על העשב הרך הזה בזמן שהזנב שלי יתקרר קצת בפלג הקטן שעובר פה. הקצה של הזנב שלי מתלהט כשאני מתרגז או מתרגש, והוא נורא חם עכשיו. אז אתה יכול ללכת; אבל אל תשכח לבוא מחר מוקדם בבוקר כדי להראות לי את הדרך לכנסייה."
הכומר הזוטר שמח בהחלט להיפטר לדרכו ושם פניו חיש העירה. בקדמת הכנסייה מצא קהל גדול שנאסף לשמוע פרטים על פגישתו עם הגריפון. אחרי שהסתבר להם כי לא הגיע הנה מאיזה טעם שלילי, אלא פשוט כדי לראות את תגליף-האבן שלו על קיר הכנסייה, הם לא הביעו לא הקלה ולא קורת-רוח, אלא התחילו מוכיחים את הכומר הזוטר על שניאות להוביל את היצור הזה העירה.
"מה יכולתי לעשות?" הצטעק האיש הצעיר. "אם לא אביא אותו, הוא יבוא בעצמו, ובסוף אולי גם ישלח אש בעיר בזנבו המלובן."
אך עדיין לא נחה דעתם של התושבים והם הציעו אינספור תכניות לסיכול כניסתו של הגריפון אל העיר. כמה קשישים גם דחקו בדור הצעיר לצאת אליו ולהורגו; אבל אלה דחו בלעג את הרעיון המגוחך.
ואז אמר מישהו כי טוב יעשו אם יחריבו את צֶלם-האבן ואז לא תהיה לגריפון שום תואנה להיכנס
העירה; והתכנית התקבלה בהסכמה רחבה ואנשים רבים יצאו במרוצה להביא פטישים, אזמלים ומוטות-ברזל כדי למוטט ארצה ולנתץ את גריפון-האבן. אך הכומר הזוטר התנגד לתכנית בכל מאודו וגופו. הוא דיבר על לב האנשים ואמר שהמעשה יעלה לאין שיעור את זעמו של הגריפון, כי לא ניתן יהיה לכסות מפניו שפסלו נופץ במשך הלילה. אלא שהאנשים היו כה נחושים בדעתם להרוס את גריפון-האבן שלא נותרה בררה לכומר הזוטר אלא להישאר במקום ולגונן עליו בגופו. כל הלילה התהלך הנה והנה לפני דלת הכנסייה והרחיק מן המקום כל מי שהביאו סולמות לטפס אל גריפון-האבן הענק ולשבור אותו לרסיסים בפטישים ובמוטות-ברזל. אחרי שעות רבות נאלצו האנשים לוותר על ניסיונותיהם והלכו הביתה לישון. אך הכומר הזוטר נשאר על משמרתו עד עלות השחר ואז מיהר אל השדה שבו השאיר את הגריפון.
המפלץ זה עתה הקיץ משנתו, ואחרי שהתרומם על רגליו הקדמיות והתנער, אמר שהוא מוכן לצאת העירה. הכומר הזוטר פנה אפוא אחורנית והגריפון עופף לאטו באוויר במרחק-מה מעל ראשו. הרחובות היו שוממים והם ניגשו ישר אל חזית הכנסייה. שם הצביע הכומר הזוטר לעבר גריפון-האבן.
הגריפון האמיתי התיישב בכיכר הקטנה שמול הכנסייה והתבונן בכובד-ראש בדיוקנו המפוסל. הסתכל בו ארוכות. תחילה צידד את ראשו ימינה, ואחר שמאלה. ואז עצם את עין-ימין והביט בעין-שמאל, ואחר עצם את עין-שמאל והתבונן בימין. אחר-כך זז קצת לצד אחד ובהה בצֶלם, ואז זז לצד השני. כעבור זמן אמר לכומר הזוטר שעמד כל הזמן בפינה:
"מה אומר ומה אדבר, זהו פורטרט מצוין! המרחק בין העיניים, המצח הנרחב, המלתעות המוצקות… אני חש דמיון עז אלי. אם יש בכלל איזה דופי – הוא בצוואר, שנראה קצת נוקשה. אבל אין לזה כל חשיבות. אכן פורטרט מעורר-השתאות!"
ישב הגריפון והתבונן בדיוקנו כל הבוקר וגם כל אחר-הצהריים. הכומר הזוטר חשש ללכת משם ולעוזבו, וכל אותה עת פילל כי ישבע הגריפון נחת ממראה עיניו ויטוס הביתה. אך הגיע הערב והצעיר המסכן היה עייף מאוד והרגיש שהוא מוכרח לאכול ולישון. הוא התוודה על כך בפני הגריפון ושאל אם אינו רוצה גם הוא לאכול משהו. מתוך נימוס נאמרו הדברים, אבל רק יצאו המילים מפיו, ופחד נפל עליו פן ידרוש המפלץ חצי תריסר תינוקות או כל תבשיל דומה אחר.
"הו, לא," אמר הגריפון, "אני אף פעם לא אוכל בין מועדי השוויון של היום והלילה. בנקודות השוויון האביבית והסתווית אני אוכל ארוחה הגונה, וזה מספיק לי לחצי שנה. אני מאוד מקפיד על רוּטִינָה, ולדעתי לא בריא לאכול בין ארוחות. אבל אם נחוץ לך אוכל, אז לך ותשיג לך, ואני אחזור לעשב הרך היכן שישנתי הלילה ואתפוס לי עוד תנומה."
למחרת חזר הגריפון לכיכר הקטנה שמול הכנסייה ונשאר שם עד הערב בלי שהסיר את עיניו מגריפון-האבן שמעל הדלת. הכומר הזוטר הגיע פעם-פעמיים לבדוק את המתרחש, והגריפון נראה שמח מאוד לקראתו. אלא שהכומר לא יכול להשתהות כמו מקודם כי היו לו חובות רבות להשלים. איש לא ביקר בכנסייה, אבל רבים באו לביתו של הכומר הזוטר ושאלו בדאגה עד מתי מתכוון הגריפון להישאר. "אני לא יודע," השיב להם, "אבל אני חושב שבקרוב הוא ישביע את תשוקתו להביט בדיוקן שלו, ואז הוא יסתלק."
אבל הגריפון לא הסתלק. בוקר-בוקר היה בא לכנסייה, אבל כעבור זמן כבר לא נשאר שם כל היום. נראה עליו שהוא רוחש חיבה גדולה לכומר הזוטר, והיה מתחקה אחריו בשגרת יומו. היה ממתין לו בדלת הצדדית של הכנסייה, כי הכומר הזוטר היה מקיים את הטקסים יום-יום, בוקר וערב, גם אם איש לא הגיע בימים אלה אל הכנסייה. "אם מישהו בכל זאת יבוא," אמר בלבו, "אסור שלא ימצא אותי על משמרתי." כשיצא מן הכנסייה, התלווה אליו הגריפון בביקוריו אצל החולים והעניים, ולא פעם הציץ מבעד לחלונות בית הספר היכן שהכומר הזוטר הרביץ תורה בתלמידיו הסוררים. שאר בתי הספר היו סגורים, אך הורי תלמידיו של הכומר הכריחו אותם ללכת לבית הספר כי היו שובבים כל כך שהיה קשה לסבול את נוכחותם בבית כל היום כולו – עם או בלי גריפון בחוץ. אבל חייבים לציין כי על פי רוב הם התנהגו למופת בעת שהמפלץ הענק ישב על זנבו והביט פנימה אל חדר-הכיתה.
כשהתגלה שהגריפון אינו מראה שום סימן שבדעתו להסתלק, עזבו את העיר כל מי שעלה בידם. הכמרים ובעלי הכהונות הרמות נמלטו כבר ביום הראשון לביקורו של הגריפון, ונותרו מאחור רק הכומר הזוטר ומי שמתפקידם לפתוח את דלתות הכנסייה ולטאטא את הרצפה. כל התושבים שידם משגת נעלו את בתיהם ונסעו למקומות רחוקים, ונשארו רק העניים והעמלים. כעבור כמה ימים העזו הללו לצאת החוצה ולחזור לעיסוקיהם, אחרת היו מתים ברעב. כבר התרגלו קצת לראות את הגריפון, ואחרי שאמרו להם שהוא אינו אוכל בין מועדי השוויון של היום והלילה, נרגע מעט פחדם הראשון.
עם כל יום שחלף גדלה חיבתו של הגריפון אל הכומר הזוטר. רוב הזמן היה שוהה בקרבתו ולא פעם בילה את הלילה לפני הבית הקטן שבו חי הכומר הזוטר בגפו. קשר-הרעים המשונה הזה היה לנטל על הכומר הזוטר, אך מצד שני הוא לא יכול להתכחש לתועלת ולידע שהפיק מכך. הגריפון היה בן מאות שנים, ראה הרבה בחייו וסיפר לכומר הזוטר המון דברים נפלאים.
"זה כמו לקרוא כתב-יד עתיק," אמר הכומר הצעיר לעצמו; "מי יודע כמה ספרים הייתי צריך לקרוא כדי ללמוד מה שסיפר לי הגריפון על האדמה והאוויר והמים, על המינרלים והמתכות, על מה שצומח וגדל ועל כל פלאי העולם!"
הקיץ התגלגל והלך, וסופו כבר נראה באופק. דאגה גדולה הטרידה עכשיו את תושבי העיר. "נקודת השוויון הסתווית אינה רחוקה," אמרו, "והמפלץ הזה ירצה לאכול. הוא יהיה נורא רעב כי מאז ארוחתו האחרונה הוא היה בפעילות גופנית מתמדת. הוא יבלע את ילדינו. הוא בטח יאכל את כולם. מה נעשה?" איש לא ידע לענות על השאלה, אבל הכול הסכימו כי יש לסלק את הגריפון מהעיר לפני הגעתה של נקודת השוויון. אחרי שהפכו והפכו בעניין, ניגשו ברוב עם אל הכומר הזוטר בעת שלא היה בחברתו של הגריפון.
"הכול באשמתך," אמרו. "אתה אשם שהמפלץ הזה נמצא אצלנו. אתה הבאת אותו הנה, ואתה צריך לפעול לכך שהוא יסתלק. בגללך הוא נשאר כאן; נכון שהוא מבקר את הצֶלם שלו כל יום, אך רוב הזמן הוא אתך. אם לא היית פה, הוא לא היה נשאר. מחובתך ללכת מפה, ואז הוא ילך אחריך ואנחנו נינצל מהסכנה האיומה."
"ללכת מפה!" הזדעק הכומר הזוטר; לבו נחמץ מנוסח הדברים. "לאן אני אלך? אם לעיר אחרת, אקח את הצרה הזאת אתי לשם. איזו זכות יש לי לנהוג ככה?"
"לא!" אמרו האנשים. "לא לשום עיר אחרת. אין עיר מספיק רחוקה. עליך ללכת לישימון הנורא שבו גר הגריפון, ואז הוא ילך אחריך ויישאר שם."
הם לא אמרו האם הם מצפים שהכומר הזוטר יישאר שם גם הוא, והוא לא שאל. הוא הרכין את ראשו והלך אל ביתו להרהר בדבר. ככל שהוסיף להרהר נצטללה בו ההכרה כי מחובתו להסתלק ועל ידי כך לפטור את העיר מנוכחותו של הגריפון.
בערב צרר לחם ובשר בתיק של עור ובבוקר המחרת שם פעמיו אל הישימון הנורא. זה היה מסע ארוך, מתיש ועגום, בייחוד אחרי שהניח מאחוריו את יישובי-האדם. אבל הכומר הזוטר המשיך ללא חת וללא פקפוק.
הדרך הייתה ארוכה ממה שחשב, והצידה הצטמקה במהרה, והוא הוכרח להסתפק במנת-יום דלה. אלא שאומץ לבו לא עזב אותו והוא התקדם בלי רתע, ואחרי ימים רבים של מסע מפרך הגיע אל הישימון הנורא.
כשגילה הגריפון כי הכומר הזוטר עזב את העיר, ניכר עליו שהוא מצטער, אלא שלא הראה שום רצון לחפש אחריו. אחרי ימים אחדים כבר היה הגריפון מעוצבן למדי ופנה אל כמה אנשים בעיר ושאל לאן הלך הכומר. אך למרות שתושבי העיר היו מעוניינים מאוד שהכומר ירחיק עד הישימון הנורא בתקווה שהגריפון יזדרז בעקבותיו, הם חששו עתה לציין את היעד. כעת כבר גבר כעסוֹ של הגריפון, ואם היה חושד שהערימו עליו, ודאי היה יוצא מן הכלים. לכן מי שפנו אליו אמר שאינו יודע, והגריפון הסתובב מדוכדך ואבֵל. בוקר אחד הוא הציץ אל בית הספר של הכומר הזוטר, שעמד עכשיו ריק, ואמר בלבו שבושה וחרפה שכולם יסבלו בגלל חסרונו של הכומר הצעיר.
"לא חשוב כל כך מה קורה עם הכנסייה," אמר, "ממילא אף אחד לא נכנס לשם. אבל חבל על בית הספר. אני חושב שאלמֵד שם בעצמי עד שהוא יחזור."
הייתה שעת פתיחת הלימודים, והגריפון נכנס פנימה ומשך בחבל שהפעיל את פעמון בית הספר. כמה ילדים ששמעו את הפעמון נכנסו במרוצה לבדוק מה העניינים – מישהו בטח מתבדח; אבל אז ראו את הגריפון ונעצרו על מקומם משתאים ומפוחדים.
"לכו ותודיעו לשאר התלמידים," אמר המפלץ, "שבית הספר ייפתח עוד מעט ושאם לא יגיעו לכאן תוך עשר דקות, אני כבר אראה להם."
תוך שבע דקות כבר ישב כל תלמיד במקומו.
מופת של משטר וסדר! תאווה לעיניים! לא בן ולא בת לא הוציאו הגה מפיהם. הגריפון טיפס אל מושבו של המורה, כנפיו הרחבות פרושות משני עבריו (אחרת לא היה מצליח להישען אחורנית), זנבו הכביר צנוף לפני המכתבה, חודו העוקצני זקור, נכון לצלוף בכל תלמיד או תלמידה שובבים.
הגריפון פנה אל התלמידים ואמר כי בכוונתו ללמד אותם כל עוד המורה איננו. בדיבורו ניסה לחקות ככל האפשר את קולו הנעים והמדוד של הכומר הזוטר, אבל חייבים להודות כי לא הצליח ביותר. הוא הקפיד להורות אך ורק את מקצועות-הלימוד והיה נחוש בדעתו לא ללמד שום דבר חדש, רק לרענן את הישן. לפיכך כינס את תלמידי הכיתות ושאל מה למדו בשיעורים הקודמים, והתלמידים אימצו את מוחם. כל כך פחדו לעורר את מורת-רוחו של הגריפון שדקלמו כמו שלא דקלמו מעודם. אחד הנערים, מן הנחשלים בכיתה, הפליא כל כך להשיב שהגריפון השתאה. "מגיע לך להיות בין המצטיינים," אמר לו. "אני בטוח שמעולם לא היטבת כל כך לדקלם. למה זה?"
"כי לא התחשק לי להתאמץ," אמר הנער, ורגליו רעדו. הוא הרגיש מחויב לדבר אמת, כי כל הילדים היו בדעה אחת ששום דבר אינו נעלם מעיניו הגדולות של הגריפון ושהוא יגלה אם יספרו לו שקרים.
"תתבייש לך," אמר הגריפון. "שב בקצה הכי רחוק של החדר; ואם תוך יומיים לא תהיה התלמיד הראשון בכיתה, אני אדע בדיוק למה."
למחרת אחר-הצהריים הגיע הנער לדרגת "תלמיד מס' 1".
מפליא כמה השכילו הילדים עכשיו ממה שלמדו. הגריפון לא השתמש בעונשים, אבל איזו הבעה על פניו גרמה לכך שעד שלא השלימו את השיעורים ליום המחרת הם לא עלו על יצועם.
עכשיו, חשב הגריפון, עלי ללכת לבקר את החולים והעניים. והוא התחיל לסובב בעיר. השפעתו על החולים הייתה פלאית. חוץ מאלה שהיו חולים אנושים, קפצו כל השאר ממיטתם כששמעו שהוא מתקרב והכריזו שבריאותם תקינה. למי שלא יכלו לקום, נתן הגריפון שורשים ועשבי-מרפא, שאיש לא חשב קודם שאלה הן תרופות, אך הגריפון כבר ראה שמשתמשים בהם בכל מיני מקומות בעולם. ואכן רוב החולים החלימו. ואף על פי כן הם אמרו אחר-כך כי הם מקווים שלא יקרה שוב שרופא ממין זה יתקרב אל מיטת-חוליָם, ימדוד להם את הדופק ויציץ אל פיהם. אשר לעניים, אלה נעלמו כלא היו. כל מי שהסתמכו למחייתם על צדקה, מצאו פרנסה כזאת או אחרת; רבים לא בחלו במלאכות פשוטות ובלבד שיובטח לחם-יומם – כדבר הזה לא נודע קודם בעיר. אף אחד לא נזקק לסיועו של הגריפון.
הקיץ חלף, ונקודת השוויון הסתווית התקרבה במהירות. תושבי העיר היו מבוהלים מאוד ומודאגים. הגריפון לא גילה שום סימן שבדעתו להסתלק; אדרבה, נראה שהוא מתנחל ביניהם לצמיתות. במהרה יחול מועד ארוחתו החצי-שנתית, ומה יקרה אז? המפלץ יהיה בוודאי רעב מאוד ויבלע את כל ילדיהם.
עכשיו כבר התחרטו מאוד וקוננו על כך ששילחו את הכומר הזוטר מן העיר; רק עליו יכלו לסמוך בשעת צרה זאת. בתור אחד ששוחח בחופשיות עם הגריפון הוא היה מוצא עצה. אך אסור לשבת בחיבוק ידיים. חייבים לנקוט איזה צעד ומיד. התכנסה אפוא אספת אזרחים, ושניים מזקני המקום נבחרו לגשת ולדבר עם הגריפון. הנחו אותם כי יציעו לגריפון ארוחת-מלכים לכבוד יום השוויון, אשר תשביע כליל את רעבונו: יציעו בשר-כבש שמן, נתח רך של בקר, בשר-ציד לסוגיו וכל דבר אחר שיטעם לחיכו. אם יעקם את האף, ירמזו כי בעיר השכנה יש בית יתומים.
אמרו התושבים: "כל דבר טוב בעינינו, רק שלא יבלע את ילדינו היקרים."
הלכו הזקנים אל הגריפון, אבל הצעותיהם לא נענו בחיוב.
"מהרושם שעשו עלי תושבי העיר," אמר להם המפלץ, "אני לא חושב שאצליח ליהנות ממשהו שהם בישלו. הם נראים לי כולם פחדנים, ומכאן שהם קמצנים ואנוכיים. הרעיון לאכול אחד מהם, צעיר או זקן, לא היה עולה בדעתי אף לרגע. האמת, יש יצור אחד בלבד שהיה עשוי לעורר בי איזה תיאבון, ואני מתכוון לכומר הזוטר שהסתלק מפה. הוא היה אמיץ, טוב-לב וישר, ועליו, אני חושב, יש סיכוי שהייתי מתענג."
"אהה!" אמר אחד הזקנים בנימוס רב, "אז חבל ששילחנו אותו אל הישימון הנורא!"
"מה!" הזדעק הגריפון. "לְמה אתם מתכוונים? תסבירו לי מיד על מה אתם מדברים!"
הזקן, מבוהל עד עמקי נשמתו ממה שאמר, היה אנוס לספר איך שילחו התושבים את הכומר הזוטר מן העיר בתקווה שהגריפון יתפתה ללכת בעקבותיו.
למשמע הדברים, בערה להשחית חמתו של הגריפון. הוא הפנה עורף לזוג הזקנים, פרש את כנפיו ועופף מעל העיר לפנים ולאחור. כל כך מרוגש היה שזנבו התלהט והאדים, והבהיק כמו מטאור על רקע שמי-הערב. כשנחת לבסוף, באחו הקטן ששם נהג לפוש ותקע את זנבו בפלג, עלה משם אד כמו ענן, והמים זרמו חמים דרך העיר. תושבי העיר נבהלו מאוד והאשימו את הזקן שהלשין על הכומר הזוטר.
"ברור" הם אמרו, "שהגריפון היה יוצא לבסוף לחפש אחריו, ואנחנו היינו ניצָלים. אבל עכשיו מי יודע איזו צרה הבאת עלינו."
הגריפון לא התעכב באחו הקטן. ברגע שזנבו הצטנן הוא טס אל בית-העירייה וצלצל בפעמון. התושבים ידעו כי הם נקראים להתכנס, ולמרות שפחדו לבוא, פחדו פי כמה לא לבוא. הגריפון עמד על הבמה בקצהו האחד של האולם, חובט בכנפיו ומתהלך ימינה ושמאלה, וקצה זנבו היה עדיין כה לוהט עד שחרך קמעא את קורות הרצפה.
אחרי שהגיעו למקום כל מי שהיו מסוגלים להגיע, התייצב הגריפון על מקומו ופתח בדברים.
"דעתי עליכם ירודה מאוד," אמר להם, "מהרגע שהתברר לי איזה פחדנים אתם. אבל עד עכשיו לא היה לי מושג שאתם גם אכזריים, אנוכיים וכפויי-טובה. כומר זוטר היה פה, שעמל יומם ולילה לטובתכם ולא חשב אלא איך ישמח אתכם ויביא תועלת. אך ברגע שדימיתם שסכנה מתקרבת – ואני יודע שאתם פוחדים ממני עד מוות – שילחתם אותו מכאן, בלי שהיה לכם אכפת אם יחזור בשלום או יאבד. ובכן, אני מאוד מחבב את הצעיר הזה, וחשבתי לצאת בעוד יום-יומיים לחפש אחריו. אלא ששיניתי את דעתי בנוגע אליו. אלך ואמצא אותו, אבל אשלח אותו הנה לחיות ביניכם, ואשגיח שיבוא על שכרו – גמול עמלו והקורבנות שהקריב."
"לכו אל כלי-הקודש שלכם מוגי-הלב, שברחו כשהגעתי הנה, ואמרו להם כי אם יעזו לחזור הם מסתכנים בנפשם. והכומר הזוטר, בשובו לכאן – אם לא תרכינו ראש לפניו, תרוממו אותו, תשרתו ותוקירו אותו כל ימיו – לא תאחר לבוא נקמתי האיומה! רק שני דברים טובים היו בעיר הזאת: הכומר הזוטר וצֶלם-האבן שלי על כנסייתכם. את האחד שילחתם, ואת השני אקח אני."
במילים אלה פיזר את האספה, וטוב עשה, כי קצה זנבו התלהט כל כך שהייתה סכנה שיעלה באש את הבניין.
בבוקר המחרת הגיע הגריפון אל הכנסייה, עקר את צֶלם-האבן של עצמו ממקום חיבורו מעל הדלת הגדולה, לפת אותו ברגליו הקדמיות החסונות והמריא אל-על. אחרי שריחף רגע מעל העיר, הוא ניער ניעור-זעם את זנבו והפליג משם אל הישימון הנורא. בהגיעו אל אותו מקום נידח הניח את גריפון-האבן על מדף של סלע שהתנשא מעל המערה הקודרת שקרא לה ביתו. שם ניצב הצֶלם בתנוחה די דומה לזו שנקבעה לו מעל דלת הכנסייה, והגריפון, מתנשף מן המאמץ לסחוב משא כה כבד דרך כה ארוכה, השתרע ארצה וסקר אותו בקורת-רוח רבה. אחרי שנח קצת יצא לחפש את הכומר הזוטר. את הצעיר הוא מצא שוכב בצלו של סלע, חלש וגווע מרעב. אחרי שהרים ונשא אותו אל מעונו, טס משם הגריפון אל ביצה רחוקה וליקט כמה שורשים ועשבים שידע מניסיונו כי יש להם סגולת חיזוק ומרפא לבני-אדם, למרות שלא טעם מהם הוא עצמו. הכומר הזוטר אכל מאלה והתאושש להפליא, ישב והאזין לסיפורי הגריפון על המתרחש בעירו.
"אתה יודע," אמר המפלץ אחרי שסיים לדבר, "שרחשתי לך, ועודני רוחש, חיבה רבה?"
"אני מאוד שמח לשמוע," אמר הכומר הזוטר בנימוס כהרגלו.
"אני לא בטוח שהיית שמח," אמר הגריפון, "אילו ידעת לאשורו את מצב העניינים; אבל לא נרחיב בכך עכשיו. אם דברים מסוימים היו שונים ממה שהם, לא כך דברים אחרים. כל-כך כעסתי לגלות איך התייחסו אליך, שהחלטתי כי לפחות תיהנה מהשכר ומהכיבודים שמגיעים לך. עכשיו תשכב ותישן שינה טובה, ואז אקח ואחזיר אותך אל העיר."
למשמע הדברים, ניכר על הצעיר שמשהו מטריד אותו.
"הסר דאגה מלבך בנוגע לשובי העירה," אמר הגריפון. "אני לא אשאר שם. עכשיו, כשהפורטרט המופלא הזה של עצמי ניצב בקדמת המערה ואני יכול לשבת בנחת ולהביט בתווי-הפנים הנאצלים ובפרופורציות המרהיבות, אין לי שום חשק לחזור ולראות את משכנם של האנשים מוגי-הלב והאנוכיים ההם."
הכומר הזוטר, שחששיו נמוגו, התפרקד ונרדם; וכששנתו הייתה עמוקה, הרים אותו הגריפון ונשאוֹ חזרה אל העיר. בדיוק לפני עלות-השחר הגיע לשם, ואחרי שהניח את הצעיר בעדינות על העשב באחו הקטן שבו נהג לפוש הוא עצמו, ובלי שראה אותו איש, פרש כנפיים חזרה הביתה.
כשהתייצב בבוקר לפני תושבי העיר, קידמו את הכומר הזוטר התלהבות ולבביות שלא נודעו כמותן. הוא הובל אל ביתו של אחד מאותם אנשי-שררה שגורשו, והכול טרחו למען נוחותו ובריאותו. אנשים הצטופפו בכנסייה בעת קיום הטקסים, ושלוש הקשישות שלפני כן העמידו הן לבדן את קהל-המתפללים היומי, לא יכלו להשיג עכשיו לעצמן את המושבים המובחרים שהורגלו בהם. הוריהם של הילדים השובבים החליטו לתקן את התנהגותם בבית פנימה כדי לחסוך ממנו את טרחת ההוראה בבית ספרו הקודם. הכומר הזוטר התמנה לכהונה הגבוהה ביותר בכנסייה העתיקה, ובערוב ימיו הגיע למעלת בישופ.
בשנים הראשונות אחרי שובו מהישימון הנורא, נשאו אליו אנשי העיר עיניים בכבוד וביראה; אך לא פעם גם נשאו עיניים השמימה לבדוק אם אין סימנים לשובו של הגריפון. עם זאת, ככל שנקף הזמן למדו לכבד ולירוא את מי שהיה פעם כומר זוטר בלי שיחששו פן ייענשו אם אינם נוהגים כן.
אך לא הייתה סיבה שיחששו מפניו. נקודת-השוויון הסתווית הגיעה, אך הגריפון לא אכל כלום. ללא חברתו של הכומר הזוטר, הוא לא גילה עניין בשום דבר. שוכב לו ובוהה בגריפון-האבן העצום, הא התמעט והלך, ומת. מה טוב שכמה וכמה מאנשי העיר לא ידעו על כך.
אם יֵצא לכם פעם לבקר בעיר העתיקה, עדיין תראו שם את הגריפונים הקטנים על כתליה הצדדיים של הכנסייה. אך גריפון-האבן העצום מעל הדלת כבר איננו.
אגדה חביבה שלכאורה נראית תמימה אך אפשר לקרוא אותה גם מבעד לפריזמה פסיכואנלית. בתיאוריה זו יכול הגריפון לייצג את הפחדים המודעים והלא מודעים של האדם שהדרך להתמודד ולהתגבר עליהם עוברת עם האומץ ל"התידד" איתם, להסכים לבחון מקרוב את השדה הלא-מודע המיוצג על ידי הישימון וללמוד להכיל אותם בעולם הפנימי של האדם. אפשר להמשיך ולפתח את המוטיבים בסיפור כמו חינוך הילדים שלא יכול לעלות יפה אם ההורים אינם מודעים ל"גריפונים" של עצמם ועוד. אך לא כאן המקום לכך. ועוד לא אמרנו דבר על הגריפונים שהופיעו בעת הזאת בחיינו ומתימרים לשדכון בראש הכנסיה שבצילה אנו חוסים.