כשעבר במכוניתו על פני ביתם של הפישֶרים בדרך לכביש הראשי, אמר ג'רלד מרטין בלבו מתוך פיזור-דעת, "הנה אדמונד עובד בגינה," ואז תפס שזהו דחליל. שני לילות אחר-כך ניעור מכוסה זיעה מחלום-בלהות, ולמחרת סיפר אותו, שוכב מתוח על ספת הפסיכואנליטיקאי.
"הייתי בתוך בית, שידעתי שאסור לי להיות שם, והסתכלתי מסביב וראיתי דלת. כדי להגיע אליה הייתי צריך לעבור על פני בובה – בובת-חייטים בלי ראש."
אחרי שתיקה לא-קצרה, אמר הקול נטול-הגוף עם המבטא הגרמני: "משהו מזה נכנס אל תוך היום?"
"אני לא חושב," אמר ג'רלד מרטין ושינה את תנוחתו על הספה. "הייתה לנו בובת-חייטים בחדר-התפירה כשהייתי ילד, וכבר המון שנים שלא חשבתי עליה. לפישֶרים יש דחליל בגינה, אבל אני לא חושב שזה העניין. הדחליל נראה כמו אדמונד. אותן כתפיים צרות, והבגדים שלו, כמובן, והאופן שהוא עומד ומסתכל בעצב למטה על האדמה. זאת קריקטורה של אדמונד. אחד מהקוריוזים המוזרים האלה. מעניין אם הם שמו לב לזה. אדמונד לא בדיוק עצוב, אבל הייתה תקופה בחיים שלו שהוא לא היה כל כך שמח או אופטימי כמו היום. דורותי היא אישה מאוד נחמדה. לא הייתי אומר שהיא אימהית. אבל לפחות היא לא מתנהגת אל אדמונד כאילו הוא הילד שלה. וכשרואים אותה עם איזה אישה עם תינוק, היא תמיד נראית לגמרי אדישה. אדמונד כבר היה נשוי קודם, ואשתו הראשונה עזבה אותו. הלנה הייתה אנוכית, אבל היה קל לחבב אותה, כמו שקורה לפעמים עם אנשים מהסוג הזה. אבל ביחס לאדמונד היא הייתה אטומה לגמרי, אני לא יודע למה. מגבירה עד שיא-העוצמה את הרדיו בשתיים לפנות בוקר, כשאדמונד צריך לקום בשש וחצי לתפוס את הרכבת. ופעם היא תפרה אמרה של קפלים סביב המיטה שלו בזמן שהוא ניסה להירדם. אדמונד סיפר לי שאמא שלה העדיפה את האחות הבכורה ושזה קלקל להלנה את כל הילדוּת. הוא ניסה לרָצות ולשמח אותה בכל דרך שעלה בדעתו, ורוב הנשים היו מסתפקות בכך, אני מתאר לעצמי, אבל זה עשה אותה עוד פחות מרוצה. אולי אם היו להם ילדים… היא הייתה מסתובבת בכביש בשמלה אדומה ארוכה, באמצע החורף, כשהיה שלג על האדמה. ונהגה לדבר על ניו-יורק. נראתה כאילו היא תחת איזה כישוף ומחכה שיחלצו אותה. עכשיו היא מאשימה את אדמונד בגירושים. היא מספרת לכל אחד שהוא ניצל אותה. אולי הוא ניצל אותה בלי שהיה מודע לכך. בהכרה שלמה הוא לא היה מנצל אפילו זבוב. אני חושב שהוא צריך אנליזה, אבל הוא מאוד מתנגד לרעיון. ממש מת מפחד…"
לאט-לאט הצליח ג'רלד מרטין להעמיד מרחק בטוח בינו לבין החלום, התחיל לנשום ביתר קלות. עודו בוחן בנחת את אי-יכולתו של מישהו אחר להתמודד חזיתית עם בעיותיו, אמר הקול, "טוב – מתי נפגשים?"
"התפללתי שלא תגיד את זה! אפשר לחשוב שיש לי בררה."
הזעם הפתאומי לא זכה לתגובה. איזו שגרה מוכרת היפנוטית אילצה אותו להתיישב ולהושיט את רגליו אל מעבר לספה. הקול התחיל להתחבר לאיש מבוגר עם משקפיים עבים ופנים עגולות, שג'רלד לא יצליח לעולם להתרגל אליהן. הוא קם מתנודד על רגליו וצעד לעבר הדלת. רק כשהיה בחוץ ועמד מול המעלית, נזכר כי לחדר-התפירה הייתה דלת שנפתחה אל חדר-השינה של אמו ואביו, ושבתקופה כלשהי בחייו הוא ישן שם במיטה עם דפנות שהיה אפשר לשלשל מטה, מיטת-ילדים. המידע הזה היה מוצנע מהאיש שבתוך החדר, אלא אם יצוץ בתודעתו של ג'רלד בפעם הבאה שישכב על הספה.
אותו ערב עצר בהגיעו אל גינת-הירקות של הפישֶרים, כיבה את המנוע ובחן היטב את הדחליל. ואז, אחרי דקה-שתיים, מחשש שיראו אותו מן הבית, התניע את המכונית ונסע.
***
הדחליל של הפישֶרים היה חיקוי של דחליל בצרפת. בקיץ שעבר התארחו שבועיים בתשלום בבית-כפר בחבל טוּרֶן בתקווה לשפר את הצרפתית שבפיהם. השיפור היה כמעט בלתי ניכר, ועם זאת ליקטו כמה רעיונות על גינון. בגן-הירק התערבבו יחד עצי-פרי, שיחי-ורדים, פרחים וירקות באופן מעורר התפעלות, ועמד שם דחליל עתיר-דמיון מן הרגיל, לבוש כתונת-איכרים כחולה, מכנסי-פסים הדורים ומגבעת-קש. על הראש המפוחלץ, מתחת למגבעת, היה מצויר פרצוף; ולא סתם שתי עיניים, חוטם ופה – גם הבעה נכלולית. הדחליל עמד בזרועות מונפות, מטיח בשמים אגרופים עטויי כפפות לבנות. זעוף, מרוכז בעצמו, חצי-משוגע, כאילו ביקש לומר: זה מה שנקרא להיות חשוף להתנסויות. העורבים לא הלכו שולל.
אפקטים שנדרשו שנים-על-שנים של שקידה מצד גננים צרפתים כדי להשיגם, לא סביר שגננים חובבים במחוז פיירפילד [מדינת קונטיקט] יחקו אותם בהצלחה במהלך קיץ יחיד. הפישֶרים כבר ויתרו על הרעיון לסמן את גבולותיו של גן-הירק בסָמוֹכוֹת של עצי תפוח ואגס ננסיים, ולא מצאו דרך לגדל עצי-ורדים בלי שיהיה נחוץ לרסס אותם ואז לבלוע את התרסיס. אך הם שתלו פרחי ציניה וציפורני-חתול ואמנון-ותמר כחולים בין שתילי החסה והאפונה והתקינו דחליל מוצלח מאוד. בעצם, דורותי היא שבנתה אותו. היא הייתה אמנותית מטבעה ונרתמה למשימות ממין זה בהנאה של ילדים.
את הראש יצרה ממגבת-מטבח ממולאת חציר, והתענגה על הפס הכחול באמצע. ואז רקמה עין יחידה, קיבצה את הבד במרכז הפנים לחוטם בולבוסי, ועיצבה פה זדוני. את הגוף בנתה ממכנסי ג'ינס קרועים של אדמונד שנמאס לה לתקן ומחולצת-עבודה כחולה דהויה. כשאדמונד, שהיה קשור לבגדיו הישנים, ראה שגם התכבדה בכובע-מצחייה צבאי מן המדף בארון שבפרוזדור, הוא הזדעק: "היי, אל תקחי לי את הכובע הזה בשביל הדחליל, אני משתמש בו לפעמים."
"מתי אתה משתמש בו?"
"לעבודה בגינה."
"אז תיקח לך כובע ישן אחר לעבודה בגינה. חייבים שיהיה לו משהו על הראש," אמרה בקלילות ושמטה את המצחייה על העין הריקה.
"בחורף אני שוב אשתמש בו," אמר אדמונד לעצמו, "אם הוא לא יתכווץ מדי או יתפרק בגשם."
הדחליל ניצב על מקומו צופה אל הבית, זרוע אחת רפויה והשנייה פשוטה בנוקשות, בקצֶהָ יד עטויה כפפה ומחזיקה מקל. כעבור כמה ימים שקע הראש ושקע, עד שהיה שעוּן על הקנה של עצם-החזה, והפנים היו חבויות מאחורי השוליים של הכובע. הם ניסו להזקיף את הראש עם קולר של מקלעת קש, אך הקש התייבש והראש שקע עוד, והתמיד בתנוחה זו.
כשהיו מתבוננים בו בשעת-דמדומים מחלון חדר-השינה, העביר הדחליל צמרמורת בגופם. גבר, אם היה עומד בגינת-הירק, היה נראה כמו דחליל. בתנאי שלא זז. לפני שהתחתנה עם אדמונד לא גרה דורותי באזור כפרי, ובתחילה פחדה. החלונות החשוכים בלילה עוררו בה אי-שקט. היא שמעה רעשים מן המרתף, את הקיטור שמטפס ומסובב בצינורות ההסקה. ולפעמים עלתה בה פתאום הרגשה – גם אם ידעה כי הכול פרי דמיונה – שמישהו עומד בחוץ ומסתכל בהם מבעד לחלונות. "לא צריך לקרוא לו פנימה?" היה אדמונד אומר למראה מבטה התועה רגע בחוץ, "להציע לו משקה ולהזמין אותו לשבת ליד התנור? לא כל כך נעים הלילה בחוץ."
הוא שיער כי "האיש בחוץ" מייצג עבורה את כל פחדי הילדות – הפחד מן החושך, מפּוֹרֵץ במדרגות, מדברים אחרים שלא היה לו דרך לזהות. ואולי גם לה. "האיש בחוץ" היה פשוט שם, לילה אחרי לילה, שישה שבועות, ואז איבד את יכולתו להפחיד, ולבסוף הסתלק לגמרי, והחשכה בחוץ נעשתה אז מקום מוכר ובטוח עבורה כמו הסלון המואר. למרבה הפליאה, לא פעם כשעמדו ללכת לישון, אדמונד הוא שניגש לדלתות החזית והירכתיים ונעל אותן. כי לא נעלם מעיניו שהסביבה משתנה, ושדברים קורים – גנבת מכוניות, פריצה לבתים לאור היום – דברים שלא קרו בעבר באזור הזה.
***
בית-הקורות הלבן של הפישֶרים היה גדול ולא-ממוקד, עם תוספות שהוסיפו לו מדי פעם, אך בסך הכול עדיין חסר-תואר ונעים למראה. הבית המקורי נבנה בסביבות 1840. אביו של אדמונד, שהיה בנקאי בניו-יורק עד שפרש בגיל שישים וחמש, קנה אותו לפני מלחמת העולם הראשונה. באותם ימים היו רק חמישה בתים על הדרך הכפרית המתפתלת, ושניים מתוכם בתי-משק. כשהגיעו בקיץ מן העיר, קידם את פני הפישֶרים בתחנת הרכבת איש עם עגלה וסוס. הנוף מסביב היה נוף-גבעות שזימן הרבה נקודות-תצפית יפות, ואת מרבית שמות התושבים היה אפשר למצוא על מצבות עתיקות בחצר הכנסייה הפרסביטריאנית הקטנה. אמו של אדמונד הייתה גננית נלהבת ומלומדת, מייסדת מועדון הגננוּת המקומי והנשיאה שלו עשרים ושבע שנים. נוהגה המלכותי היה לגמרי לא-מודע, אינו מבוסס דווקא על יתרונות של יוחסין, ממון וכדומה, אלא על הסמכותיות שבה דיברה על תרבות של דֶלפיניוּם ושושן וגיזום של ורדים. הבית היה מוזח פנימה מן הכביש כמאתיים ושמונים מ', ומאחוריו התמקמו מגרשי הטניס, האסם הגבוה התלת-קומתי, בית-הארחה שנשקף אל הברכה, שכל ילדי הסביבה היו מחליקים עליה בחורף, ואחרון חביב – מוסך לחמש מכוניות. מאחורי הברכה התמשך משעול-עגלות אל היערות ואל מפלס-אדמה גבוה יותר. בשלהי שנות העשרים, כשאדמונד היה מארח בבית את חברי כיתתו לסופי-שבוע באביב ובסתיו ולחופשת-פסחא, נראה כאילו הבית קטן מהָכילם. במשך המלחמה העולמית האחרונה, כשהמסים התחילו להכביד עליו, מכר אביו של אדמונד את השטח האחורי, ובו בית-ההארחה, האסם והברכה, לעורך-דין מן העיר, שכעבור זמן-מה מכר אותו לתעשיין של הלבשה תחתונה לילדים. סבא וסבתא פישר יצאו יום ראשון נאה אחר-הצהריים לטייל במשעול-העגלות, פניהם אל היערות, והתעשיין הורה להם לעזוב את המקום. זאת הייתה זכותו, כמובן, אבל גם יחס מקומֵם. "בימים הטובים," נהגו לספר כל אימת שהוזכר שמו, "יכולת ללכת לכל מקום, על אדמתו של כל אחד, ואיש לא העלה בדעתו לעצור אותך."
אביו של אדמונד, שעבד לפי תכניות לא מפורטות מעשה-ידיו ופיקח הוא עצמו על הנגרים, השרברבים והבנאים, הפך את מוסך האבן לבית ומכר אותו לג'רלד מרטין, שהיה רווק. סבא וסבתא פישר התגוררו עכשיו כל השנה כולה באיי-הבתולה לטובת בריאותה של מרת פישר. אדמונד ודורותי עדיין החזיקו בעשרה אקרים, אך את כביש-הגישה הם חלקו עם ג'רלד ותעשייתן ההלבשה התחתונה, ומובן שנהנו עכשיו מפחות פרטיות. השכונה כבר לא הייתה אותו מקום נידח כבעבר. כל זה בעטיו של כביש-מריט הבינעירוני. במקום חמישה בתים לאורך דרך-עפר של ארבעה ק"מ, היו עכשיו עשרים וחמישה, והכביש היה כביש אספלט. מכוניות ומשאיות נסעו הלוך ושוב כל היום כולו.
על אף התמורות הללו וההבדל הרב בין רמת-החיים של אדמונד ואביו – הסתדרה דורותי עם עוזרת-בית במשרה חלקית (בעוד בשנים עברו היו שם מבשלת, מלצרית, משרתת לחדר-הילדים, נהג ושני גננים), והבית הגדול עדיין הפיק כמדומה אותו רושם של יציבות כלכלית, ביטחון חברתי ואמונה בחינוך הגון של בני-הנעורים. היות שחי באזור יותר מכל אחד אחר, ניקרו באדמונד לא פעם דחפים של מארח, אך הוא למד לא להיכנע להם. אמו נהגה לסור לביקור אצל שכנים חדשים בתוך חודש להיקלטותם, ואם מצאו חן בעיניה, באה בעקבות הביקור הזמנה מצד הפישֶרים לתה-ערבית או לקוקטיילים, ובהזדמנויות אלה השכילה תמיד להעלות את נושא מועדון הגננות. אך בשנה או שתיים האחרונות לחייה שם, ויתרה על כל זה. פעמיים לא גמלו לה על הזמנתה, ופעם זוג צעיר נורא נחמד נענה להזמנה לתה ושכח בשמחה להגיע. אדמונד האיר פנים לשכניו בכביש או ברציף הרכבת, אך שם תם עניינו, חוץ מאשר בג'רלד מרטין, שהיה משעשע למדי ובודד בבירור, ושמח לסור לביקור בבית הגדול.
***
"אני תפור לספה הזאת," אמר ג'רלד מרטין. "השרוולים שלי תפורים אליה, והמכנסיים. אני לא יכול לזוז גם אם הייתי רוצה. אדיפוס על הקיר מעלי עונה לספינקס, ואלה הן ערבות, ואני לא אוהב כונניות ספרים עם דופנות זכוכית שנשמטות, והדחליל נעלם. אני לא יודע מה הם עשו אתו ואני לא רוצה לשאול. והיום היה כדאי שיפחלצו גם אותי, עם קש. זה מה שקרה לי בחלום אתמול בלילה. שברתי שתי צלחות והתעוררתי חסר-ביטחון ועצבני ועייף. אני לא יודע מהי כוונת החלום. היו לי שלוש צלחות והפלתי שתיים מהן, וזה היה כל כך ממשי. זה היה חלום קצר אבל כל כך ממשי. בהתחלה חשבתי כי הצלחת השנייה – למה שלוש צלחות? – היא בסדר גמור, אבל כשהסתכלתי בה הופיעו סדקים, וכשהרמתי אותה היא התפרקה לי בידיים. היא הייתה מעוטרת בפרחים ובדוגמת-רשת, ואני מיהרתי ובגלל זה היפלתי את הצלחות. והתרגזתי. כמעט אף פעם לא שברתי משהו. אתמול ערב, כשניגבתי את הכוסות, חשבתי איך יצא שאף פעם לא שברתי כוס. הן משוודיה ומאוד יקרות. הצלחות שחלמתי עליהן היו של אמא שלי. לא באמת; חלמתי שהן של אמא שלי. שברתי שני דברים שלה כשהייתי קטן. ובשתי הפעמים זה היה דבר שהיא הזהירה אותי לא לשבור. ישבתי בעגלת-תה ושיחקתי כאילו היא בית, ושכחתי, והרמתי פתאום את הראש, והוא נכנס ישר דרך מגש הזכוכית. ובפעם השנייה זה היה פנס-רוח עם חריטה אמנותית שהיא אהבה מאוד. טיפסתי על כיסא להגיע אליו. ואחרי שהיא מתה, יכולתי לחשוב – לא שאני זוכר שחשבתי, אבל יכולתי, שהנה עשיתי משהו שלא הייתי צריך לעשות, והיא מתה… תודה, יש לי גפרורים… אני יכול להרים את היד. הסתובבתי בלי לחשוב. אני לא מצליח להבין את החלום הזה. אמי החורגת נמצאת שם, שוטפת כלים ליד הכיור, ופתאום הופכת להלנה פישר, ואני התעוררתי וחשבתי, אָה, זהו זה. שתיהן האימהות החורגות שלי! אמי החורגת אף פעם לא שברה משהו שהיה שייך לאמא שלי. אז היא בטח חיבבה אותה. הן הכירו כשהיו ילדות. ואני לא שברתי שום דבר שהיה שייך לאמי החורגת. רק דברים שהיו שייכים לאמא שלי… סיפרתי לך שראיתי אותה לפני כמה ימים?"
"ראית מישהי שהזכירה לך את אמא?"
"לא, ראיתי את הלנה פישר. בשדרה החמישית. עברתי לצד השני של הרחוב, למרות שאני עדיין מחבב אותה, כי היא לא הייתה כל כך נחמדה אל דורותי, ובגלל שהכול כל כך מסובך, ולא היה לי מה להגיד לה בעצם. היא הייתה מאוד בולטת בבגדים הכפריים שלה." הוא הדליק עוד סיגריה, ואז אמר אחרי הפסקה ארוכה, " נראה לי שגם עכשיו אין לי מה להגיד." השתיקה הפכה לבלתי-נסבלת, והוא אמר, "אני לא חושב שיש לי על מה לדבר."
"בוא נדבר עליך – על החלום שלך," אמר הקול, חביב וסבלני כתמיד, הקול של אבא שלו (תמורת 20 דולר לשעה).
***
כל הקיץ נשאר הדחליל בגן-הירק של הפישֶרים, זרועו האחת רפויה והשנייה פשוטה בנוקשות. התירס ושיחי העגבניות צמחו סביבו וכמעט העלימו אותו במשך חודשי הקיץ. ואז בסתיו לא נשאר כלום מסביב, אלא אדמה חשופה. בשמש ובגשם דהתה חולצת-העבודה הכחולה עוד יותר. הגוף התרופף, חזה-הקש נשמט והפך לסִרבּוֹלת-מותניים של גיל-העמידה. התפוגג הדמיון לאדמונד. ובאחד מימי שישי של אוקטובר אחר-הצהריים, עם תחזית לפרצי-שלג קצרים, הסתובב אדמונד פישר בחצר, לקח והכניס פנימה את שולחן הפיקניק על ספסליו, הרים ואסף פה ושם עציצי חרס, והעיף מבט אחרון מסביב, תר אחר המזמרה, כף-הגננים והמברגים שנעלמו בגן בעונת הקיץ. עדיין נותר להתקין ארבעה חלונות-סערה בצדו הדרומי של הבית, ועד שניגש להביא ולתלות אותם, והנה דורותי, כורעת על ברכיה בערוגת האיריסים, קראה לעברו:
"מה בקשר לדחליל?"
"את רוצה שנשמור אותו?" שאל.
"לא יודעת."
"אז בואי נשמור," אמר, ופעם נוספת הוכה בפליאה מסגולתו הכמו-אנושית של הדחליל בעת שעקר והניף אותו מן האדמה. הוא כמעט לא שקל כלום. "הרופא מרשה לך לעשות עבודות כאלה?"
"לא שאלתי אותו."
"את לא צריכה לשאול?"
"לא," אמרה וחייכה לעברו. כבר הייתה כמעט בחודש השלישי להריונה. פרצופה פרצוף-ירח, שְמחה בשִמחה רכה, תנועותיה אטיות (כל חייה הייתה זריזה בכל עניין), לא זנחה שום דבר שעשתה קודם, אבל פועלת עתה כמהלכת בחלום, סהרורית. את השעון החליף לוח-השנה. כמו הגננים בצרפת, שקדה עתה להצמיח משהו. אדמונד, נושא את הדחליל, חצה את המדשאה והקיף את פינת הבית, והיא עקבה אחריו בעיניה. למה זה, שאלה את עצמה, הוא אינו מסוגל להיפרד ממשהו גם כשחדל לשרת את מטרתו והוא עצמו איבד בו כל עניין?
כאילו מתישהו בחייו הוא איבד משהו, משהו בעל ערך עצום, שכל אימת שנזכר בו היה אָבל, ומאז אינו מסוגל להיפרד משום דבר, חסר-ערך ככל שהוא, בגלל הדבר שהוכרח להיפרד ממנו אז ושנחשב כל כך בעיניו. אך מה הדבר? לא היה לה מושג, ולא בגלל שלא הקדישה לכך מחשבה. בטוח שלא מדובר בהלנה; הרי אמר לה (והיא האמינה לו) שכבר מזמן התגבר על כל רגש שחש אליה מעודו. הוריו חיים עדיין, הוא ילד יחיד, ולא נראה שנפגע מאיזה מוות אי-פעם. אולי אהבה נושנה שאינו מעז לספר עליה? אולי איזה חסך? איזה עוול שנעשה לו? לא הייתה לה שום דרך לגלות. עליית-הגג והמרתף העידו על הקושי שהיה לו להשליך דברים, וכבר ויתרה על כל ניסיון לפעול בעניין. כך גם לגבי אנשים. בסיומו של ערב נפלא היה קם ואומר, "אוי, לא, עוד מוקדם מדי. אל תלכו כבר הביתה!" – ולהט כזה היה בקולו, שגם אם הגיע הזמן ללכת הביתה, והאורחים רצו ללכת, הם היו מתיישבים, נבוכים מדבריו, ונשארים עוד זמן-מה. ולמרות שהפישֶרים הכירו יותר אנשים ממה שהיו מסוגלים לארח, היה נזכר פתאום באדם שלא התראו אתו או כתבו לו זמן רב והרגיש אנוס לעשות משהו בנוגע אליו. האם משהו קרה לו בילדותו, תהתה דורותי. או שזהו חלק ממזגו, מטבע ברייתו, פגם בהורוסקופ, מֶרקוּרי ביחס לא-אוהד עם הירח?
היא חזרה לנכש, מודעת לכך שלא שמה לב כי היום יום-סתיו, כי הסתיימה עונת הגינון הקיצי, כי באוויר יש ריח של ניקוֹטינה ושל תפוחים מרקיבים, כי עץ ההיקוֹרי הִשיר את עליו לפני שאר העצים, כי העשב מאחז עיניים בירקותו; לא שמה לב לצינה שירדה עתה ושהשמש שקעה מאחורי הרכס המערבי.
במרתף, מתבונן על האנדרלמוסיה חסרת-התקנה ("יש מקום לכל דבר ודבר," נהג אביו להגיד, "ושום דבר לא במקום"), החליט אדמונד כי חשוב יותר להגיע אל חלונות-הסערה מאשר למצוא מקום לדחליל. הוא הניח אותו על אחד מספסלי שולחן-הפיקניק, ראשו פונה אל המבער, ושם היה שרוע, כמו איש ישן או שיכור כְּלוֹט, קו מפרק-הירך מסתמן מבעד למכנסיים, זרוע אחת פשוטה, נחה לה על משטח מעט גבוה יותר של שולחן-העבודה, וכתף אחת מורמת קצת, לכאורה התחיל האיש להסתובב בשנתו. באור העמום יכולת לחשוב שהוא חי. אני חייב לזכור לספר לדורותי, חשב. אם היא תראה אותו ככה, היא תיבהל.
חלונות-הסערה היו רחוצים ומוכנים לתלייה. כשאדמונד הגיח מעבר לפינת הבית, נושא ביד אחת את IX [סימון של החלון] ובשנייה את XI, החל הטלפון לצלצל, ודורותי נכנסה פנימה לענות מהדלת האחורית, כך שלא הייתה לו הזדמנות לספר לה על הדחליל. כשנכנס הביתה כעבור עשר דקות, עדיין עמדה ליד הטלפון, ומכך שהסתפקה רק במענה חד-הברתי מעת לעת, ידע שהיא מדברת עם ג'רלד מרטין. ג'רלד היה יקיר השכונה – לא היה מי שלא חיבב אותו – אלא שהייתה לו גישה כה מזורזת אל מעיין זיכרונותיו, ששפע פרטים ואסוציאציות וגלש בנקל ממבוע למבוע – עד שאם היית עסוק, זה היה ביש-מזל גמור להרים את השפופרת ולשמוע את קולו המתורבת, האוהב.
אדמונד ויתר על הרעיון לתלות את שאר חלונות-הסערה, ובמקום זה נכנס למכונית ונסע לכפר; כבר קודם נזכר כי חסרים להם מזון-חתולים וויסקי. כשנכנס הביתה, אמרה דורותי, "כרגע חטפתי כזה הלם. הייתי בדרך למטה למרתף – "
"ידעתי שזה יקרה," אמר ושם את כובעו ומעילו בארון שבמסדרון. "התכוונתי להגיד לך."
"התאורה במרתף נכבתה," אמרה, "אז לקחתי את הפנס. וכשראיתי את הדחליל חשבתי שזה בן-אדם."
"חברנו הוותיק," אמר והניד בראשו, " 'האיש שבחוץ'."
"ואתה לא היית פה. ידעתי שאני לבד בבית…"
הפחד עדיין ניכר בפניה כשדיברה.
***
בשבת בבוקר התלבש אדמונד בחיפזון, השעון המעורר סירב להשתתק, ובזמן שדורותי הכינה ארוחת-בוקר הוא ירד למרתף חצי-ישֵן להוציא את המכונית ולנסוע לכפר להביא את העוזרת, ואז ראה את הדחליל באור העמום, שרוע ליד מתקן ההסקה, וגוש גדול של פחד נפל עליו ולבו כמעט הפסיק לפעום. הדחליל שכב שם כמו אידיוט מדופלם, ורושם המציאות שהפיק, עוד התחזק שלא במכוון בזכות זוג נעלי-העבודה שאדמונד חלץ והעיף בלי לחשוב פעמיים מטה אל המרתף בערב שעבר. לדחליל לא היו רגליים, רק שני גדמים במקום שזוג המכנסים נקשר בתחתית הגוף, אבל נעליים היו שם, כאילו שמט אותן מישהו לפני שהשתרע על הספסל. אני אצטרך לעשות משהו, חשב אדמונד. זה לא לעניין שנמשיך להפחיד ככה את עצמנו… אבל זיכרון הפחד היה כל-כך חי, שחש איזו רתיעה מלגעת בדחליל. תחת זאת השאיר אותו לפי שעה על מקומו ויצא בנהיגה אחורנית מן המוסך.
בדרך חזרה מן הכפר, היה לגברת רָאיְן שישבה לצדו במכונית סיפור לספר. בין שאר האנשים שעבדה בשבילם הייתה משפחה עם שלושה בנים. לקטן היה הרגל ללכת אחריה מחדר לחדר, ובדרך כלל הוא היה יופי-טופי, סיפרה לאדמונד, אבל אתמול הוא ברח. אמא שלו יצאה העירהּ, ושני האחרים, עם כמה מילדי השכנים, שיחקו כדורגל, וגברת ריאן והילד הקטן היו בבית. "מוֹנרוֹי שאל אם הוא יכול לצאת, ואני הלבשתי אותו חם-חם ושלחתי אותו מהבית. פעם אחת הסתכלתי החוצה וראיתי שהוא משחק עם הכלב של הבּלוּסטונים ואמרתי, 'מוֹנרוֹי, מותק, אל תמשוך לכלב בזנב, הוא עוד יסתובב וינשַך אותך'." בזמן שגיהצה נכנס הילד הגדול לשתות מים, והיא שאלה אותו איפה מוֹנרוֹי והוא אמר, "הו, הוא בחוץ." אך כשניגשה לדלת כעבור חמש-עשרה דקות, הילדים הגדולים יותר שיחקו שוב בכדורגל, ואת מוֹנרוֹי אי-אפשר היה לראות לכל מרחב העין. הילדים ל ידעו מה קרה לו. הוא נעלם. הבית היה מוקף יערות, וגברת רָאיְן קראה וקראה אחוזת-בהלה.
"בדרך כלל הוא עונה מיד כשאני קוראת, אך הפעם לא הייתה תשובה, ואני נכנסתי הביתה וטלפנתי לבלוסטונים, אבל הם לא ראו אותו. ואז טלפנתי למשפחת הֵייס ולמשפחת מרפי, וגם הם לא ראו אותו, ואדון הייס הגיע וכולנו התחלנו לחפש. הייס אמר שרק מכונית אחת עברה בשעה האחרונה – פחדתי שחטפו אותו, אדון פישר – ומוֹנרוֹי לא היה בפנים. ואני חשבתי לי, כשאמא שלו תבוא הביתה ואני אצטרך לספר לה מה עשיתי… ובדיוק אז הוא ענה מאחורי הגדר-שיחים!"
"הוא היה שם כל הזמן?" שאל אדמונד והעביר למהלך שני בעת שפנה אל כביש-הגישה של הבית.
"אנ' לא יודעת איפה הוא היה," אמרה גברת רָאיְן. "אבל אותו דבר הוא כבר עשה לי פעם – יצא להסתובב כשאני בבית. אדון רָאיְן חושב שהוא עקב אחרי הכלב של הבלוסטונים עד הבית. אמא שלו טלפנה אלי אתמול בערב ואמרה שהוא יודע שהוא עשה משהו שאסור. הוא אמר לה, 'אמא, הייתי ילד רע היום, ברחתי מסָדי…' אבל אדון פישר, אני אומרת לך שכמעט יצאתי מדעתי."
"אני לא מתפלא," אמר אדמונד ביישוב-הדעת.
"עם כל היערות האלה מסביב לבית, וכמו שאדון הייס אמר, כשמטפסים מעל גדר-אבן, אז אבן הייתה יכולה ליפול עליו, ולא היינו מוצאים אותו במשך ימים."
כעבור עשר דקות ירדה למרתף להביא את דלי הקרצוף והניחה פתוחה את הדלת שבראש המדרגות. אדמונד שמע אותה קוראת בקול גדול, פן לא יגיע לאוזניהם, "שיעזור לי אלוהים, כרגע נבהלתי כמו שלא נבהלתי בחיים!"
היא ראתה את הדחליל.
את הנווד שברח עם הילד, מן הסתם, חשב אדמונד. כשירד למטה אחרי כמה דקות ראה שגברת רָאיְן הרימה את הבובה והעמידה אותה באחת הפינות, פניה המנוונות אל הקיר, ששם לא נראתה אנושית ולא מפחידה.
גברת רָאיְן מבוהלת בגלל הנווד הלא-קיים. דורותי מפחדת מ"האיש שבחוץ". ממה אני מפחד, שאל את עצמו. הוא עמד שם וחיכה שהאורקל יענה לו, והוא ענה, אבל לא לפני שחלפו חמש-שש שעות. ג'רלד מרטין המסכן צלצל אחר-הצהריים להודיע שחלה באדמת.
"הקאתי כל הלילה," אמר בקול-נכאים. "חשבתי שאני הולך למות. כתבתי את מספר הטלפון שלך על פתק ליד המיטה למקרה שאני באמת אמות."
"נו, אז למה, בשם אלוהים, לא טלפנת?" הזדעק אדמונד.
"איזה טובה הייתה צומחת מזה?" אמר ג'רלד. "כל מה שהייתם יכולים זה להגיד שאתם מצטערים."
"מישהו היה יכול לבוא ולהשגיח עליך."
"לא, אסור. זה נורא מדבק. אני חושב שתפסתי את זה לפני שבוע במסיבה בווסט- פורט."
"לי הייתה אדמת כשהייתי ילד," אמר אדמונד. "לשנינו הייתה."
"אפשר לחלות בזה פעם שנייה," אמר ג'רלד. "אני עדיין מרגיש נורא ואיום…"
אחרי סיום השיחה, נואָל אדמונד להזכיר את מחלתו של ג'רלד באוזניה של גברת רָאיְן; נשתכח ממנו שדברים מסוג זה הם מפסגות הנאותיה.
"גברת פישר הייתה לידו?" שאלה חיש בעניין.
הוא הניד בראשו לשלילה.
"יש המון מזה בסביבה," אמרה גברת רָאיְן. "לבת שלי הייתה אדמת בזמן ההיריון עם הבן הראשון, והיא איבדה אותו."
הוא פתח את פיו לשאול האם הייתה זו הפלה או שהילד נולד מת, אך לא היה מסוגל לדבר; גרונו היה יבש מדי.
"היא הייתה בחודש השלישי כשנדבקה," המשיכה גברת רָאיְן, אינה משגיחה שהוא מחוויר והולך. "התינוק נולד חי, אבל נשאר בחיים רק שלושה ימים. מאז היא ילדה עוד שניים. אני מרגישה שזה שאלוהים לקח את ההוא הייתה ברכה. אם הוא היה ממשיך לחיות, הוא היה מפגר. אפילו ככה אוהבים אותם כי הם שייכים לך, אבל יותר טוב שהם לא נשארים בחיים, אדון פישר. זה שאלוהים לקח אותו, אנחנו מרגישים שזאת הייתה ברכה."
אדמונד החליט שלא יספר לדורותי, וכעבור חמש דקות החליט כי מוטב שיספר. הוא עלה במדרגות אל חדר-השינה שבו שכבה לנוח והתיישב על קצה המיטה וסיפר לה על הטלפון מג'רלד. "גברת רָאיְן אומרת שזה מאוד מסוכן אם חוטפים אדמת בזמן ההיריון… והיא אמרה עוד כמה דברים."
"אני רואה שהיא אמרה, לפי ההבעה על הפנים שלך. חבל שסיפרת לה. מה היא אמרה?"
"היא אמרה – " הוא בלע את רוקו. "היא אמרה שיכול להיוולד ילד מפגר. היא גם אמרה שיש בסביבה המון חולי אדמת. את מודאגת?"
"כולנו ביד אלוהים."
"אני אומר את זה לעצמי בכל פעם שאני ממש מבוהל. לצערי, רק בהזדמנות ההיא."
"כן, אני יודעת."
כעבור חמש דקות חזר לחדר ואמר, "למה שלא תטלפני לרופא? אולי יש זריקה שאפשר לקבל."
הרופא יצא לביקורי-חולים, וכששב וטלפן, ענתה לו דורותי מהשלוחה למעלה. אדמונד ישב על המדרגה התחתונה והאזין חצי-שיחה לדבריה. כשסיימה, ירדה וסיפרה לו מה אמר הרופא.
"הזריקה טובה לשלושה שבועות. הוא אמר שייתן לי זריקה במקרה שאני איחשף."
"הוא אמר שיש מגפה של אדמת?"
"לא שאלתי אותו. הוא אמר שמשערים שהיא מסוכנת רק בחודשיים הראשונים, בזמן שהתינוק מתעצב. רק אז יש מקום לדאגה." באותו פרצוף-ירח זה שלה, כמי שמנוחתה שבה אליה, היא ניגשה לשפּוֹת את הקומקום.
אדמונד קם וירד למרתף. הוא נשא החוצה את הבובה, הסיר את הכובע ואחר כך את הראש, התיר את כפתורי החולצה, הוציא את הקש שמילא אותה ואת המכנסיים והשליך אותו על ערמת הקומפוסט. את הכובע, את הראש, החולצה והמכנסיים, את הכפפות ששימשו בתור ידיים הוא צרר לחבילה והניח על מדף, אולי דורותי תרצה להתקין שוב את הדחליל בקיץ הבא. המקלות בצורת צלב הזכירו לו את ההקלה שהייתה נחלתה של גברת רָאיְן, הקתולית האדוקה, ולא הייתה נחלתו. זמזומו של שואב-האבק למעלה בסלון, נעימתו הנוגה של העולם המכני, היו כל העידוד שיכול היה לייחל לו, ועדיין נותר כל כך הרבה מהבלתי-מפורש והסמוי מן העין.
אלא שבסיפור, בניגוד למשפט שמסיים אותו, יש פחות מדי סמוי מן העין. אלא האירועים הקטנים, האנושיים ומה שעובר על הדמויות תפור בתפרים גסים, לטעמי ופחות מדי נשאר מרומז ומפתה את דמיון הקורא. הרבה פסיכולוגיה פשטנית במקצת כמו החלום שמביא פציינט באנליזה למטפל שנתפס על ידו כדמות שיש בה מהקריקטורה הדחלילית, אם להשתמש במטפורה שלקוחה מן הסיפור. גם הדחליל המואנש הוא דימוי גס בעיני. יחד עם זאת, תאור בני הזוג העובדים בגינה ומטפלים בירקות ובפרחים שובה לב ובאמצעותו נוצרת אווירה כפרית שיש בה מן הפשטות ומן המיסטיקה. נותרתי בהרגשה שלקראת הסוף אכן נולדים ניצני סיפור בד-בבד עם ההריון המתקדם של דורותי, שניתן היה לפתח הן בדמיון הקורא והן על ידי הסופר.