היֹה היה דייג עני שלא הי לו מי שישוט אתו יחד בסירתו. האיש שיצא לשוט אתו כשעוד היה נער, לקה עכשיו בשיגרון וישב כל היום ליד התנור. שאר הדייגים כבר נחלקו לצמדים, ולא נותר אף בן-זוג בשבילו. הרחק על המים, בלי נפש חיה לדבר אתה, התארכו מאוד השעות בין עלות השחר ושלהי אחר-הצהריים, ולהעביר את הזמן – הדייג שר.
הוא שר מה ששרו אחרים, כל מה ששמע מעודו, וזה לא היה מעט במה שנוגע לזמרה, כי בימים עברו שרו אנשים הרבה יותר ממה שהם שרים כעת. לבסוף נגמרו כל השירים שידע, או ששמע בחייו, והוא רצה ללמוד חדשים. הוא ידע ששירים נכתבים ומתפרסמים, אבל זה לא עזר במיוחד, כי הרי לא למד בבית-ספר ולא ידע לקרוא מילים, ובטח לא תווים; בה-במידה יכולת להציג בפניו לוח-חומר עם כתב-חרטומים… אך היו דרכים אחרות, והוא עשה בהן שימוש. בשעה מסוימת בימים מסוימים בשבוע, ילדי בית-הספר היו שרים, והוא דאג להימצא בקרבת מקום. בימים ההם היה חוזר מוקדם מן הים, בתירוץ כלשהו, ומתייצב בחזית בית הספר. המורה השתומם, אבל ראה שהדייג העני מסתלק תמיד עם סיומו של השיעור. הוא עשה חשבון פשוט ותפס מה מביא אותו הנה. ואז ניגש יום אחד אל הדלת והזמין את הדייג פנימה. הדייג נרתע, ואחר הסתובב ונחפז במרוצה במורד הדרך אל חוף-הים. אך בשיעור-הזמרה הבא, שוב ראו שם את הדייג. המורה פתח את חלון הכיתה כדי שהדייג ישמע היטב והמשיך בשיעור. בעוד הילדים שרים "היה היו שלוש אחיות בהירות וצחות," נפתחה לאט הדלת. המורה הצביע על מכתבה בשורה האחרונה, והדייג נדחק פנימה והתיישב, למרות שהייתה מכתבה של ילד וקטנה מדי למידותיו. הילדים נופפו בידיהם באוויר, ושאלו שאלות-תם וצחקקו, אך היות שלא ביקר מעודו בבית-ספר, סבר הדייג כי זהו מנהג-המקום ולא הבין שהוא משבש את הסדר הטוב. הוא הופיע שוב ושוב.
אנשים מאמינים בקסמים – מכל הסוגים. וברוחות-רפאים. ובהשפעתם של כוכבים. ובגלגול-נשמות. ובנצח-נצחים. אך מעטים נותנים את הדעת לזר-ולמוזר: שחיות וציפורים יודעות את הדרך הביתה; שעיוור, מרגע שחש בקיומו של קיר, גם ידע לאן לא ללכת, כמוכם וכמוני ;שיש מקרים רבים מתועדים של שיחות בין שני אנשים שאינם דוברים אותה השפה ועם זאת הם מדברים, איש בשפתו, ומבינים לגמרי איש את רעהו. בעת שחילק את חוברות-התווים, נתן המורה חוברת גם לדייג, למרות שידע כי הקשר היחיד בינו לבין הדף המודפס הוא מגע ידיו הגדולות הגסות. ופעם אחר פעם, עוד לפני שפצחו הילדים בשיר, כבר ידע הדייג מה יהיה הלחן הראשון, ומהו הבא אחריו.
מטבע הדברים הוא לא לכד עתה דגים רבים כמו בימים שהתמסר למשלח-ידו, ולעתים לא היה אוכל בבית. אשתו לא יכלה להתלונן כי הייתה חירשת-אילמת. הייתה מכוערת, ואיש מלבדו לא היה משתדך אליה. אף שמעולם לא שמעה את קול-עצמה, ובעצם שום קול באשר הוא, יכלה לגרום לדייג להרגיש את מורת-רוחה, אבל הבינה כי חשוב לו מה הוא עושה, ועל כן לא התערבה. מה שהדייג רצה הוא לשיר עם הילדים פה-אחד, אבל קולו היה כל כך עמוק שלא היה סיכוי שיתמזג עם קולם בלי להתבלט. לכן ישב בשקט, ורק כשהיה שט בסירתו, התפרצו השירים מגרונו. בגלל קולה של הרוח וקריאות הציפורים הוכרח לשיר בכל עוז, אחרת לא היה יודע כלל שהוא שר. לו היה על החוף, בחדר שקט, היה זה צליל גדול. אך שם, מתחת לשמים, הוא נשמע רק קולו של אדם ששר.
לא פעם עלה בדעתו כי אם היה ילד בבית, הוא היה מרדים אותו בשירים, והיה שואב מכך נחת. היה שר לאשתו לו יכלה לשמוע אותו, והוא דווקא ניסה, באצבעותיו, להדגים את קולה של המוזיקה – האופן שבו הצלילים מתלכדים יחד, עולים ויורדים, שינויי הקצב הפתאומיים, וההנאה שבציפייה לשמוע צליל אחד, ואז, במקומו, לשמוע אחר. אבל היא רק חייכה אליו, אינה מבינה.
המורה לזמרה ידע כי אם הסקרנות לבדה היא שמשכה את הדייג אל בניין בית-הספר, כי אז היה חדל לבוא ברגע שהשביע אותה. אבל הדייג לא חדל לבוא, מה שהראה שהוא אולי מוזיקלי מלידה. לכן יום אחד עצר המורה את הדייג כשנפגשו במקרה וביקש ממנו שישיר סולם. הדייג פתח את פיו, אך שום צליל לא בקע. הדייג והמורה הביטו זה בזה, ואז הסמיק הדייג והשפיל את ראשו. המורה לזמרה טפח לדייג על שכמו והמשיך בדרך; נחה דעתו כי אהבת מוזיקה יש כאן, ולאו דווקא כישרון מוזיקלי ממש, וגם זה היה פלא-פלאים, לא פחות.
***
סערות באיים ההם היו חיזיון נפרץ ואצרו סכנה גדולה. אפילו אוניות-מפרש גדולות נהדפו אל הסלעים ונטרפו. אשר לסירות-הדיג הקטנות, רגע אחד הן היו מתנדנדות על הגלים כמו פקק של שעם, פעם על כרבולת הגל ופעם למרגלותיו, ואחר, פתאום, לא היה להן זכר. הים בלע אותן, ואת הגברים בתוכן, כהרף עין. זאת הייתה מציאות איומה שתושבי האיים הסכינו אתה. אלמלא היו דייגים, היו גוועים ברעב, לכן המשיכו להפליג בים ולבלוש אחר אותות-סכנה בשמים, שבדרך כלל היו מוסמכים. אך מעת לעת התרגשה עליהם סערה, על פי רוב סערת-אימים, שלא קדמו לה סימנים, רק פסק-זמן קטן עד השינוי המפחיד הראשון בריח האוויר, האניצים הראשונים של ענני הסערה, או ההצלפה הפתאומית של המים. אז היו הנשים נקהלות על החוף ומתפללות. לפעמים המתינו כל הלילה, לפעמים המתינו לשווא.
לילה אחד לא הגיע הדייג הביתה בזמן הרגיל. אשתו לא יכלה לשמוע את הרוח או את טריקת התריסים, ועד שלא הפיחה הרוח נפיחות של עשן במורד הארובה, לא ידעה כי סערה הגיעה. היא התעטפה באדרת, וכרכה סביב ראשה סודר עבה, ויצאה לראות האם הסירות כבר נבלמו אל החוף. תחת זאת מצאה את שאר הנשים ממתינות שם והבעה של פחד משוכה על פני כולן. בדרך כלל חגו עופות-הים מעל החוף וחיכו שסירות-הדיג יגיעו ושהדייגים יבתרו את הדגים וישליכו לעברן את הקרביים. אך הערב לא היו לא שחפים ולא קורמורנים. האוויר היה ריק. הרוח הדפה את הציפורים אל פנים-היבשת, בדיוק כמו שהדפה את הסירות זו אל זו על פני המים, קרוב כל כך שנדרשה מיומנות רבה כדי שלא יתנגשו ויתהפכו בחשכה. זמן-מה החליפו הדייגים קריאות רמות, ואז השתתקו. הרוח התחזקה עוד ועוד והמילים נחטפו מפיהם, עד שהם עצמם לא הצליחו לשמוע מה אמרו. הרוח הייתה כה חזקה וצליל-הדיבור כה חזק, שלכאורה נפלה שם שתיקה, ומתוך השתיקה הזאת בקע לפתע קול-זמרה. הם היו דייגים עניים ונבערים מדעת, ועל כן עשו את הדבר הראשון שעלה בדעתם – כרעו ברך בתפילה. הזמרה נמשכה ונמשכה והייתה כה עזה ועשירה ועמוקה, שנדמָה שהיא בוקעת מאותו המקום שהסערה בקעה ממנו. הֶבזק של ברק הראה שאין זה מלאך, כמו שסברו, אלא הדייג הנשוי לחירשת-אילמת. עומד היה בסירתו, בראש גלוי, ושר, ובעיני הדייגים לא נפל בנפלאוּתו ופלאיותו מכל מלאך. הם הצטלבו והמשיכו להתפלל, והדייג המשיך לשיר, ולא עבר זמן והגלים התחילו להתמעט, והרוח נחלשה, והסערה, שעברו ימים עד שהייתה מתפוגגת – הפכה לפתע לדממה דקה. והזמרה, כמו שהחלה פתאום, כך פסקה. הסירות נתפרדו ובסירה אחר סירה נטלו הגברים שוב את המשוטים, ובתוך זוהר כסוף, בחבורה אחת, הגיע צי הדייגים בשלום אל החוף.
איזה משחק נחמד עם המיתוס על מסעותיו של אודיסיאוס במיתולוגיה היוונית. שם שרות הסירנות ומסכנות בכך את הדייגים המתפתים להקשיב להם, פיתוי שמסתיים באסון כאשר הם צוללים למצולות הים. באגדה שלפנינו (כמובן, הבחירה בז'אנר של אגדה מתכתבת עם הז'אנר של המיתוס, אוסף האגדות של יוון הקדומה) הזמר הנפלא הוא הדייג ושירתו לא רק שאינה מאיימת, היא מצילה את הדייגים שמקשיבים לה ומחזירה אותם אל החוף בשלום. אגדה מודרנית חביבה ושובת לב.