החָבוּש היפאני I ג'ון גולסוורת'י (1933-1867)

ברגע שפתח את חלון חדר-ההלבשה שלו בקמפדן-היל, חווה מר נילסון, אישיות מוכרת מאוד במרכז העסקים של לונדון, תחושה מיוחדת מתקתקה באחורי גרונו והרגשת ריקנות בדיוק תחת צלעו החמישית. בעת ששב והבריח את ידית החלון, השגיח כי עץ קטן בכיכר החל ללבלב וכי המדחום עומד על שישים [חמש עשרה מעלות צלזיוס]. "בוקר מושלם," חשב; "סוף-סוף אביב!"

אחרי ששב והרהר רגע-שניים במחירם של יינות אדומים תוצרת ספרד, הרים ראי-יד נתון במסגרת-שנהב ובחן בקפידה את פניו. לחייו המוצקות בעלות הגוון הנעים עם השפם החום המטופח, ועיניו האפורות העגולות, עיניים צלולות ופקוחות לרווחה, הפיקו כולן מבע מרגיע של בריאות תקינה. הוא התעטף במעילו השחור וירד למטה.

בחדר האכילה מצא את עיתון-הבוקר מונח על המזנון. עוד טרם לקח אותו לידיו, עטה עליו שוב אותה הרגשה מוזרה. מוטרד במקצת ניגש אל החלון הצרפתי וירד במדרגות הברזל עם המעקה הקישוטי אל האוויר הצח. שעון קוקייה הקיש שמונה.

"עוד חצי שעה לארוחת הבוקר," אמר בלבו; "אצא לסיבוב בכיכר."

המקום היה ריק מאדם, ומר נילסון פסע בשביל העיגולי כשעיתון הבוקר לפות בידיו מאחור. עד שהשלים שתי הקפות עלה בדעתו כי ההרגשה, בִּמקום שתסור ממנו באוויר הצח, רק התגברה. הוא שאף פנימה כמה שאיפות עמוקות (רופאהּ של אשתו המליץ על כך), אך הן החריפו את ההרגשה במקום שיחלישו אותה – כאילו איזה ליקר מתקתק זורם בתוכו ואִתו כאב עמום ממש מעל לבו. הוא סקר במוחו את המאכלים שאכל אמש, ולא נזכר בשום תבשיל שהוא איננו מורגל בו. ואז עלה בדעתו כי אולי איזה ריח משפיע עליו. עם זאת לא הבחין אלא בניחוח לימוני דק, מתוק, דווקא נעים, שעלה בבירור מהשיחים המלבלבים בשמש. כבר עמד לחדש את מצעדו, והנה שָחרור פצח בשיר בקרבת מקום, וכשהרים את עיניו ראה מר נילסון במרחק של אולי חמישה יארדים [כארבעה וחצי מטרים] עץ קטן, ובמרכז עלוותו ישבה לה הציפור. עומד היה ומביט בעץ בסקרנות והנה זיהה בו את האחד שראה מחלון ביתו. מכוסה היה תפרחת צעירה, ורודה ולבנה, ועלים קטנים ירוקים ומבריקים, עגולים וגם קוצניים. ועל כל אלה, על הפרחים ועל העלים, נצץ אור-שמש. מר נילסון חייך; העץ הקטן היה כל כך יפה ומלא-חיים! ובמקום שילך הלאה, השתהה והמשיך לחייך אליו.

"איזה בוקר!" חשב; "ואני היחיד בכיכר שהיה לו ה- לצאת ו- !" אך טרם שלמה במוחו המחשבה, ראה לא הרחק ממנו איש שידיו שלובות מאחורי גבו, עומד גם הוא וזוקף עיניים ומחייך אל העץ הקטן. מופתע לא מעט, חדל מר נילסון לחייך והציץ בחטף באיש הזר. זה היה שכנו מן הבית הסמוך, מר טָנדרָם, אישיות ידועה מאוד במרכז העסקים, שהתגורר כחמש שנים בבית שלידו. מר נילסון נתן דעתו מיד לאי-נוחותו של המעמד, כי בתור אדם נשוי לא הזדמן לשניהם עד כה לדבר זה אל זה. הוא פקפק מה יאה להגיד והחליט להסתפק ב"בוקר יפה!" ולחלוף הלאה כשמר טָנדרָם ענה לו: "נהדר, ובעונה זו של השנה…" העצבנות הקלה בקול שכנו, הפיחה עוז במר נילסון והוא היישיר אליו מבט. קומתו הייתה כשל מר נילסון, לחייו מוצקות ובעלות גוון נעים, שפמו החום היה מטופח, ועיניו האפורות העגולות היו צלולות ופקוחות לרווחה. לבוש היה מעיל שחור. מר נילסון השגיח כי עיתון הבוקר לפות בידיו מאחור ושהוא זוקף עיניים בעץ הקטן. והיות וקינן בו קצה של חשד כי נתפס בקלקלתו הפטיר מר נילסון:

"אה-ה-ה – תוכל להגיד לי מה שמו של העץ הזה?"

ומר טָנדרָם ענה:

"בדיוק התכוונתי לשאול אותך," והוא ניגש אל העץ. מר נלסון התקרב גם הוא.

"בטח יש עליו שם, אני מתאר לעצמי."

מר טָנדרָם הבחין ראשון בתווית הקטנה, לא הרחק ממקום ישיבתו של השָחרור. הוא הגה בקול: "חבוש יפאני!"

"אה!" אמר מר נילסון. "זה מה שחשבתי. הפרחים הראשונים."

"הראשונים-ראשונים," הסכים עמו מר טָנדרָם, והוסיף. "איזה הרגשה טובה באוויר היום."

מר נילסון הניד בראשו.

"זה היה שָחרור שזימר."

"שָחרורים," ענה מר טנדרדם, "אני עצמי מעדיף שָחרורים על קיכלים; צליל יותר דשן." והוא הסתכל במר נילסון בארשת כמעט ידידותית.

"בדיוק," מלמל מר נילסון. "העצים האקזוטיים האלה. לא מצמיחים פֵּרות. פרחים יפים!" ושוב הציץ למעלה בתפרחת, ואמר לעצמו "בחור נחמד, זה; אני ממש מחבב אותו."

גם מר טָנדרָם נעץ מבטו בתפרחת. וכאילו הוא מודה להם על תשומת הלב, הרטיט העץ הקטן ובהק. ממרחק השמיע השָחרור קול רם צלול. מר נילסון הוריד את עיניו; נכנס פתאום לראשו כי מר טָנדרָם נראה קצת טיפש. וכאילו את עצמו הוא רואה, אמר: "אני חייב להיכנס. בוקר טוב!"

צל חלף על פניו של מר טָנדרָם, לכאורה השגיח פתאום גם הוא במשהו אצל מר נילסון.

"בוקר טוב," ענה, ומהדקים שוב איש את עיתונו אל גבו נפרדו והלכו.

מר נילסון חזר וכיוון את צעדיו אל חלון החזית, פוסע לאט כדי שלא יגיע בד בבד עם שכנו. אחרי שראה את שכנו עולה בגרם המדרגות הקישוטי, עלה גם הוא. בראש המדרגות עמד מלכת.

בקרני שמש-האביב הרוטטות, הנוֹרות אליו באלכסון, נראה החבוש היפאני יותר כברייה חיה מאשר כעץ. השָחרור חזר אליו, והיה שופך עתה את לבו בשיר.

מר נילסון נאנח. שוב פקדה אותו התחושה המוזרה, הרגשת החנק הזאת בגרונו.

קול שיעול או אנחה צד את תשומת לבו. שם, במחסה החלון הצרפתי בביתו, עמד מר טָנדרָם והשקיף גם הוא לעבר הכיכר ואל עץ החבוש הקטן.

מרוגז, ובלי שעמד על סיבת רוגזו, הסתובב מר נילסון לפתע ונכנס פנימה אל הבית ופתח את עיתון הבוקר.

תגובה אחת בנושא “החָבוּש היפאני I ג'ון גולסוורת'י (1933-1867)”

  1. יופי של סיפור. מעורר מחשבה ותהיות רבות. נראה שהתרגום עמד יפה מ אד ברוח הסיפור המקורי. אכן תקשורת כמילה משמעותית עד מאד

להגיב על נעם שטוקמן לבטל

האימייל לא יוצג באתר.