החלון החסום I אמברוז בירס (1914-1842)

 ב-1830, מיילים ספורים בלבד ממה שהוא היום המטרופולין של סינסינטי, השתרע יער עצום וכמעט רָציף. את האזור כולו יישבו בדלילות אנשים מן הסְפר – נשמות חסרות-מנוח שעד שחצבו בתים ראויים למגורים מן הישימון והגיעו לדרגת שגשוג (שהיום היינו מכנים דָלוּת), המריץ אותם איזה דחף מסתורי בטבעם לקום ולזנוח הכול ולנוע הלאה משם, מערבה, ולהיתקל בסכנות חדשות ובמחסור במאמציהם לשוב ולהשיג את הנוֹחוּיוֹת הזעומות שעזבו מרצונם. עתה כבר נטשו רבים את האזור לטובת התנחלויות רחוקות יותר, אך בין אלה שנשארו היה אחד מהמתיישבים הראשונים. האיש גר לבדו בבית של בולי-עץ מוקף מכל עבר ביער הגדול, ובקדרותו ובשתיקתו נראה כחלק מאותו יער, כי מעולם לא ראוהו מחייך או אומר מילה מיותרת. את צרכיו הפשוטים סיפק על ידי מכירה או סחר-חליפין בעורות של חיות בר בעיר-הנהר, שכן לא גידל דבר על האדמה, שבשעת הצורך היה יכול להכריז עליה כעל רכושו בתוקף חזקה רצופה. ועם זאת ניכרו עתה סימנים של "שיפור" – אקרים אחדים בקרבת הבית בּוֹראוּ פעם, וגדמי העצים המרקיבים היו מוסתרים למחצה בצמחייה חדשה שעמלה לתקן את החורבן שהמיט הגרזן. מסתבר כי התלהבותו של האיש מעבודת-האדמה התפרנסה משלהבת-אכזב, שדעכה בגחלים של חרטה.

לבֵית בולי-העץ הקטן, ולו ארובה של מקלות וגג של קורות עקומות מחוזק במוטות שתי-וערב ומילוי של טיט, הייתה דלת אחת, ומולה בדיוק – חלון. החלון היו חסום בקרשים – איש לא זכר זמנים שבהם היה גלוי. ואיש לא ידע מדוע סגרו אותו כך; ודאי לא משום סלידתו של הדייר מאור ואוויר, כי בפעמים הנדירות שצייד נקלע לנקודה נידחת זאת, היה רואה את הפָּרוּש מתחמם בפתח ביתו, בפעמים שהשמים סיפקו אור-שמש די צורכו. לדעתי, רק לקומץ אנשים שעודם חיים נודע אי-פעם סודו של החלון ההוא. אני, כפי שעוד תראו, אחד מאלה.

שמו של האיש, כך אומרים, היה מָרלוֹק. סברו שהיה בן שבעים, אך האמת שהיה כבן חמישים. דבר-מה, חוץ משנות-חיים, הייתה לו יד בהזדקנותו. שערו גבה-קומה וכחוש, וכתפיו היו שחוחות – אדם כְּבד-נטל. מעולם לא ראיתיו בעיני; פרטים אלה נודעו לי מסבא שלי, שמפיו גם למדתי את סיפורו של האיש בעודי נער. סבי הכיר אותו כשגרו בשכנות בראשית שנות ההתיישבות.

באחד הימים מצאו את מרלוק בבקתתו, מת. זה לא היה מקומם ותקופתם של חוקרי מקרי-מוות ושל עיתונאים, ואני משער שהייתה תמימות דעים שהאיש מת מוות טבעי, שאם לא כן היו מספרים לי והייתי זוכר. אינני יודע אלא שמטעמי נאותוּת, ככל הנראה, נטמנה גופתו בקרבת הבית לצד קברה של אשתו, שהקדימה להסתלק מן העולם שנים כה רבות קודם, עד שהמסורת המקומית כללה בקושי רמז לקיומה. זה מה שחותם את הפרק האחרון בסיפור האמיתי הזה, להוציא אותו מקרה שבו, שנים רבות אחרי כן, ובחברתה של נפש עשויה ללא חת כשלי, הסתננתי אל המקום והעזתי להתקרב לבקתה החרבה כדי הטלת אבן ומיד ברחתי משם, שלא איקרה על דרכה של רוח-הרפאים שכל נער מעודכן מן הסביבה ידע שהיא פוקדת את המקום. אך יש פרק מוקדם יותר שהביא לידיעתי סבא שלי.

בימים שמָרלוֹק בנה את בקתתו והלם על סביבותיו ללא לאות בגרזן כדי לחצוב לו בית-משק (אמצעי מחייתו היחיד אותה עת היה הרובה), הוא היה צעיר וחזק וחדור תקווה. בכפר במזרח הארץ שממנו הגיע, התחתן כמנהג המקום עם צעירה שהייתה ראויה למסירותו הכנה, ושחלקה עמו את הסכנות והמחסור שנפלו בגורלו בנפש נכונה ובלב קל. אין שום עדות כתובה לשמה; ואשר לסגולות רוחה ואישיותה – המסורת אינה אומרת דבר, וכל המפקפק רשאי לפקפק כחפצו. אך אני – חלילה לי מעשות כן! על אהבתם ואושרם יש עדות למכביר בכל יום שנוסף לימי אלמנותו של האיש. כי מה, אם לא כוח משיכתו של זיכרון מאושר, עלול היה לכבול את הנפש הנועזת ההיא לחלקת אדמה שכזו?

יום אחד חזר מרלוק מציד הרחק ביער ומצא את אשתו על ערש דווי, קודחת ושוגה בהזיות. לא נמצא רופא בקרבת מקום ולא שָכן, ומצבה לא התיר שיעזבוה כדי להבהיל רופא. וכך אפוא נטל על עצמו את המשימה לסעוד אותה עד שתחלים. אלא שבסוף היום השלישי איבדה את הכרתה ועד מהרה הלכה לעולמה, ככל הנראה מבלי שתחזור אליה אף לרגע צלילות דעתה.

ממה שידוע לנו על בעלי מזג כשלו, אפשר להעז ולמלא בפרטים את המתווה שצייר סבי. כשהשתכנע במותה של אשתו, נמצא למרלוק שֹכל די הצורך לזכור כי את הנפטרת יש להכין לקבורה. במילויה של חובה מקודשת זו שגה פעם ופעמיים, עשה דברים אחדים שלא כהלכה, ואחרים ביצע כהלכה אחרי כמה וכמה ניסיונות. כישלונותיו מפעם לפעם בביצוען של פעולות פשוטות ורגילות מילאו אותו תימהון, כמוהו כשיכור שמשתומם על השעייתם של חוקי טבע מוכּרים. כמו כן הופתע כי אינו בוכה על הנפטרת – היה מופתע וגם קצת מבויש; ברור שלא לבכות על המתה הוא קשי-לב מצדו. "מחר", אמר בקול, "אצטרך לבנות את הארון ולחפור את הקבר; ואז אתגעגע אליה כששוב לא אוכל לראות אותה לידי; אבל עכשיו – היא מתה, כמובן, אבל הכול בסדר – הכול חייב להיות בסדר, איכשהו. אי-אפשר שהדברים כה גרועים כפי שהם נראים".

הוא רכן אל הגופה באור הדועך, היטיב את השער, הכניס כמה שיפורים אחרונים באיפור הפשוט – הכול בתנועות מוכניות, בתשומת-לב נטולת-רגש. ועדיין, דרך תודעתו, חלחלה הכרה פנימית ודאית שהכול בסדר – שהיא תחזור ותהיה עמו כבראשונה, ושלכל דבר ודבר יהיה הסבר. הוא לא היה מנוסה ביגון,  מיומנותו בכך לא גדלה מכוח של שימוש. לבו לא היה מסוגל להכיל את כל זה, ודמיונו לא תפס נכונה את המתרחש. הוא לא ידע כי הוכה קשות כל כך; הידיעה תבוא כעבור זמן ולא תניח לו עוד. יגון הוא אמן של כוחות מגוונים – מגוונים לא פחות מן הכלים שהוא פורט עליהם את הקינה למתים. מקצתם הוא מעלה את הצלילים החדים הצווחניים ביותר; מאחרים – את האקורדים הנמוכים הקדורניים, שמפעמים יומם ולילה, כמו הלמותו האטית של תוף רחוק. נפשות אחדות הוא מטלטל; אחרות הוא מטמטם. לאחד הוא בא כמכת חץ ומעיר לחיים נמרצים יותר את כל כושרי-החישה; לשני יבוא כחבטת-נפץ של אלה, שמרדימה את החושים. יכולנו להניח כי כך תהיה תגובתו של מרלוק (וכאן אנו ניצבים על קרקע יציבה מזו של ניחוש גרדא), כי אך סיים את מלאכת-הקודש שלו, צנח אל כיסא בצד השולחן שעליו היתה מונחת הגופה. ועד שהשגיח כמה לבנה הצטיירה הצדודית בדמדומים המעמיקים, וכבר הניח את זרועותיו על קצות השולחן ושמט עליהן את פניו, אינו מזיל דמעה ועם זאת עייף עד מוות. ברגע זה חדר צליל מבעד לחלון הפתוח, צליל ארוך ומקונן, כצעקה של ילד תועה מעִמקי היער. אך האיש לא נע. ושוב, מקרוב יותר, הצטלצלה הצעקה הזאת, המוזרה והמסתורית, על חושיו הכושלים – אולי קולה של חיית-בר, אולי היה זה חלום. כי מרלוק היה שקוע בשינה.

כעבור כמה שעות, כפי שנתברר לימים, הקיץ השומר הסורח והרים את פניו מזרועותיו וזקף את אוזניו – בלי שידע למה. שם, בעלטה השחורה, לצד המתה, נזכר בכל הקורות אותו ללא זעזוע. הוא אימץ את עיניו לראות – מבלי שידע מה. חושיו היו דרוכים, נשימתו עצורה, דמו השקיט את מהלכיו כאילו ביקש לסייע בַּשתיקה. מי או מה עורר אותו, והיכן הם?

פתאום הזדעזע השולחן תחת זרועותיו, ובו-ברגע שמע מרלוק, או דימה לשמוע, פסיעה קלה, רכה – ועוד אחת, קולות כשל רגל יחפה על הרצפה. כדי כך היה מבועת עד שלא נמצא לו הכוח לזעוק או לזוז. בעל כורחו חיכה; חיכה שם בחשכה, במשך מאות שנים כביכול של פחד מוות, שאדם עשוי לחוותו ועם זאת להישאר בחיים כדי לספר. לשווא ניסה להגות את שמה של האישה המתה, לשווא ניסה לפשוט את זרועו על פני השולחן כדי לדעת האם עודנה שם. גרונו היה חסר-חיים, ידיו כבדו כמו עופרת. ואז אירע דבר מפחיד מאין כמוהו. גוף כבד כלשהו נדמָה כמטיל עצמו כנגד השולחן בתנופה שהדפה אותו אל חזהו של מרלוק בכוח שכמעט הפילוֹ אחורנית. בעת ובעונה אחת שמע והרגיש את נפילתו של דבר-מה על הרצפה בחבטה כה אלימה עד שהבית כולו הזדעזע מן הפגיעה. אחר כך התחוללו התכתשות וערבוביה של קולות שלא ניתן לתארם. מרלוק קם על רגליו. הוא השתער והטיל את זרועותיו על השולחן. לא היה שם כלום!

יש נקודת זמן שבה אימה עלולה להפוך לטירוף; וטירוף דוחק לפעולה. ללא כוונה מוגדרת, ללא מניע, אלא הדחף הגחמני של מי שדעתו נטרפה, זינק מרלוק אל הקיר, תפס בדרך גישוש את רובהו הטעון ובלי שכיוון ירה. בהבזק שהאיר את החדר באור חד ראה פנתר ענק גורר את האישה המתה לעבר החלון, שיניו תקועות בגרונה! ואז ירדו אפלה, שחורה ממקודם, ושקט. וכשחזר מרלוק לעשתונותיו כבר הייתה השמש בשמים והיער התרונן בשירת ציפורים.

הגופה הייתה מונחת קרוב לחלון, במקום שהחיה השאירה אותה כשנמלטה מפחד האור ומשאון הרובה. הבגדים היו סתורים, השער הארוך היה מדובלל והאברים – באשר הם. מצווארה המשוסף באכזריות ניבעה שלולית של דם שעדיין לא נקרש לגמרי. הסרט שקשר בו את פרקי כפות ידיה היה קרוע; הידיים היו קפוצות בחזקה. בין שיניה היה בדל-אוזן של פנתר.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.