הטיול הקטן של מר לָאבדיי I אוולין ווֹ (1966-1903)

1

"תגלי שאבא לא השתנה הרבה," העירה ליידי מוֹפּינג כשפנתה המכונית ונכנסה בשערי בית המרפא המחוזי לחולי נפש.

"הוא לובש מדים מיוחדים?" שאלה אנג'לה.

"לא, יקירתי, מובן שלא. הוא מקבל את הטיפול הכי טוב שיש."

זה היה ביקורה הראשון של אנג'לה והוא נערך לפי בקשתה.

חלפו עשר שנים מאותו יום גשום בשלהי הקיץ, שבו אשפזו את לורד מוֹפּינג; יום של זיכרונות מבולבלים אך מרירים עבורה. יום מסיבת-הגן השנתית של ליידי מוֹפּינג, מריר כתמיד, עמד בסימן בלבול בגלל שיגיונותיו של מזג האוויר, שעד שלא הגיעו ראשוני האורחים הוסיף להיות צח ומזהיר ומבטיח, והנה הקדיר לפתע לסער וסופה. הייתה ריצה חפוזה למצוא מחסה;  ביתן שהתהפך; טלטול פרוע של כריות וכיסאות ממקומם; מפת-שולחן שפרחה אל ענפי הארוקריה והייתה מרפרפת לה שם בגשם; פסק-זמן בהיר וגיחה זהירה של אורחים חזרה אל המדשאות הספוגות; עוד סער וסופה; עוד עשרים דקות של שמש זורחת. זה היה אחר-צהריים גועלי ששיאו בסביבות שש בניסיון ההתאבדות של אביה.

שנה-שנה לקראת מסיבת הגן היה לורד מוֹפּינג מאיים כי יתאבד; הפעם מצאו אותו תלוי בכתפיות-מכנסיו בחממה, פרצופו שחור; כמה שכנים, שחיפשו שם מחסה מפני הגשם, העמידו אותו על רגליו, ועוד לפני ארוחת הערב הוזעק למקום רכב סגור. מאז ואילך הייתה ליידי מוֹפּינג פוקדת אותו אחת לזמן וחוזרת בעוד מועד לתה-ערבית בשפתיים חתומות.

רבים משכניה נטו למתוח ביקורת על אכסנייתו של לורד מוֹפּינג. כמובן, הוא לא היה דייר רגיל. הוא התגורר באגף נפרד של בית המרפא, שיועד במיוחד להפרדתם מן השאר של משוגעים עשירים. הייתה התחשבות מיוחדת בחולשותיהם. הותר להם לבחור מה ילבשו (רבים הפליגו במשוגות ססגוניות), הם עישנו סיגרים יקרים מן המובחר, ובימי-השנה לאשפוזם הייתה להם רשות לארח לסעודות-ערב פרטיות חוסים אחרים הקשורים עמם רגשית.

אך האמת היא שהמוסד היה רחוק מלהיות הכי יקר. הכתובת החד-משמעית, "המעון המחוזי למפגרים" המוטבעת לרוחב נייר-המכתבים, מסומנת על מדי הצוות ואפילו רשומה על שלט גדול בכניסה הראשית – העלתה אסוציאציות מסוג ירוד ביותר. מעת לעת, בניסוח מעודן יותר או פחות, ניסו ידידיה של ליידי מוֹפּינג להביא לידיעתה פרטים על בתי מרפא לחוף הים ובהם "רופאים מוסמכים ומרחבי-גן פרטיים מתאימים לטיפול בחולי עצבים או במקרים קשים", אך היא התייחסה לזאת כלאחר יד; כשיגיע לפרקו, יוכל בנה לבצע שינויים כראות עיניו. לפי שעה היא אינה מתכוונת להגמיש את משטרה הכלכלי. בעלה בגד בה בנבזות ביום היחיד בשנה שבו ציפתה לתמיכה נאמנה, ומצבו טוב בהרבה ממה שמגיע לו.

***

כמה דמוית יחידות במעילים כבדים דשדשו או דהרו במרחבי הגן.

"אלה משוגעים משכבות נחשלות יותר," העירה ליידי מוֹפּינג. "לאנשים כמו אבא יש גינת פרחים נחמדה. שלחתי להם כמה ייחורים בשנה שעברה."

המכונית חלפה על פני קיר הלבנים הצהוב של החזית ועצרה בכניסה הפרטית של הרופא, שקיבל אותם ב"חדר המבקרים", שיוחד לפגישות מן הסוג הזה. מבפנים הגנו על החלון סורגים וסבכת רשת, ולא היה זכר לתנור-עצים. כשניסתה אנג'לה חסרת-המנוח להזיז קצת את כיסאה מהרדיאטור, גילתה שהוא מוברג לרצפה.

"לורד מוֹפּינג מוכן ומזומן לפגוש אתכם," אמר הרופא.

"מה שלומו?"

"הו, טוב מאוד, באמת טוב מאוד, אני שמח לציין. לא מזמן הוא לקה בהתקררות לא נעימה, אבל חוץ מזה מצבו מצוין. חלק גדול מהזמן הוא מבלה בכתיבה."

קול של כיתות-רגליים וניתורים הלך וקרב מן המעבר המרוצף-אבן. מצדה השני של הדלת זיהתה אנג'לה ברטינה הצווחנית את קולו של אביה האומר: "תקשיב, אין לי זמן עכשיו. שיחזרו יותר מאוחר."

קול רך יותר, עם נעימת אנפוף כפרית, ענה: "בוא-בוא. זה סתם קהל. אתה לא חייב להישאר יותר ממה שאתה מעוניין."

ואז נפתחה הדלת (שהייתה ללא מנעול או סגר כלשהו) ולורד מוֹפּינג נכנס לחדר. ליווה אותו איש קטן, מַקשיש, עם עתרת שער לבן וארשת של חביבות גדולה.

"זהו מר לָאבדיי, הסייע של לורד מוֹפּינג."

"המזכיר," אמר לורד מוֹפּינג. הוא התקדם בהילוך חופזני ולחץ את ידה של אשתו.

"זאת אנג'לה. אתה  זוכר את אנג'לה?"

"לא, לא הייתי אומר. מה היא רוצה?"

"פשוט באנו לבקר אותך."

"אז באתן בשעה מאוד-מאוד לא נוחה. אני מאוד עסוק. כבר הדפסת את המכתב ההוא לאפיפיור, לָאבדיי?"

"לא, אדוני. אולי אתה זוכר, אבל ביקשת ממני לאתר קודם-כול את נתוני הדיג בניופאונדלנד."

"אכן ביקשתי. טוב, איזה מזל, כי אני משער שיהיה צורך לנסח מחדש את כולו. מידע רב מאוד הובא לידיעתי מאז ארוחת הצהריים. רב מאוד… את רואה, יקירתי, אני עסוק מעל הראש." הוא כיוון את מבטו חסר-המנוח, החוקר אל אנג'לה. "אני משער כי הגעת בעניין הדָנוּבּה. מה לעשות, עליך לבוא בזמן אחר. תגידי להם כי הכול יהיה בסדר, יהיה בסדר גמור. אבל עדיין לא הייתה לי שהות להקדיש לכך את מלוא תשומת הלב. כך תגידי להם."

"מאה אחוז, אבא'לה."

"כך או אחרת," אמר לורד מוֹפּינג בנימה של קוצר-רוח," זהו נושא בעל חשיבות משנית. לפני זה יש לנו את האלבּה, האמזונס והחידקל שמצריכים טיפול, נכון, לָאבדיי?… דנובה, באמת! נהר קטן עלוב. אני הייתי קורא לו נחל. טוב, לא יכול להתעכב יותר, נחמד מצדך שבאת, אבל את רואה איך אני תקוע. תכתבי לי על זה. תעלי את זה על הכתב."

ובמילים אלה פנה ויצא מן החדר.

"אתן רואות," אמר הרופא, "הוא במצב מצוין. הוא עולה במשקל, אוכל וישן נהדר. למעשה, המערכת הגופנית שלו היא ללא דופי."

הדלת נפתחה בשנית ולָאבדיי שב ונכנס.

"סלח לי שאני בא שוב, אדוני, אבל אני חושש כי הגברת הצעירה אולי נפגעה מכך שהאדון הלורד לא הכיר אותה. אל תקחי ללב, מיס. בפעם הבאה הוא ישמח מאוד לראות אותך. זה רק היום שהוא מרוגז, וזה בגלל פיגור בעבודה. אתה מבין, אדוני, כל השבוע עזרתי בספרייה ולא הספקתי להדפיס את הדוחות של האדון הלורד. וגם היה אי-סדר ברשימת הכרטיסיות שלו. זה מה שזה. אין פה כוונה לפגוע."

"איזה איש נחמד," אמרה אנג'לה אחרי שלָאבדיי התפנה אל עיסוקיו.

"כן, אינני יודע מה היינו עושים בלי לָאבדיי ידידנו. כולם אוהבים אותו, הצוות והחולים גם יחד."

"אני זוכרת אותו היטב. זה מאוד מרגיע לדעת שאתם מצליחים להשיג עובדים כל כך טובים," אמרה ליידי מוֹפּינג. "אנשים שלא מתמצאים אומרים כאלה שטויות על מוסדות לחולי נפש."

"הו, אבל לָאבדיי איננו עובד רגיל," עמד הרופא.

"אתה לא מתכוון שגם הוא מטורלל?" אמרה אנג'לה.

"הוא חוסה. מקרה מעניין. הוא שוהה כאן כבר שלושים וחמש שנים."

"בחיים לא ראיתי מישהו יותר נורמלי ממנו," אמרה אנג'לה.

"הוא בהחלט עושה רושם כזה," אמר הרופא, "ובעשרים השנים האחרונות התייחסנו אליו בתור כזה. הוא הרוח החיה במוסד שלנו. כמובן, הוא איננו אחד מן החולים הפרטיים, אבל יש לו רשות להתרועע אתם. הוא שחקן ביליארד מצוין, הוא מבצע פעלולים באירועים חברתיים, מתקן את הגרמופונים שלהם, משמש אותם, עוזר להם בפתרון תשבצים וב… בכל מיני תחביבים. מותר לו לקבל תשר עבור שירותים, וכבר צבר לו כנראה הון לא קטן. יש לו גישה נכונה גם לבעייתיים ביותר. איש רב-ערך במקום כשלנו."

"כן, אבל למה הוא כאן?"

"טוב, זה סיפור עצוב. בצעירותו הוא הרג מישהי – בחורה צעירה שהוא אפילו לא הכיר. הוא הפיל אותה מהאופניים שלה ואז חנק אותה. מיד אחר כך הסגיר את עצמו, ומאז הוא אצלנו."

"אבל ברור שעכשיו הוא לגמרי לא מסוכן. אז למה לא משחררים אותו?"

"טוב, אני מניח שזה היה קורה אם היה מישהו שיש לו עניין בכך. אין לו קרובי-משפחה חוץ מאחות חורגת שגרה בפּלימות'. פעם היא הייתה מבקרת אצלו, אבל כבר שנים שהיא לא. הוא לגמרי מרוצה אצלנו, ותהיי בטוחה שלא אנחנו ננקוט את הצעדים הראשונים לשחרורו. הוא רב-תועלת כאן."

"אבל זה נראה לי לא הוגן," אמרה אנג'לה.

"למשל אביך," אמר הרופא. "הוא יהיה אבוד בלי לָאבדיי בתור מזכיר."

"זה לא נראה לי הוגן."

2

אנג'לה יצאה מבית-החולים בהרגשה כבדה של אי-צדק. אמּה לא הייתה שותפה לרגשותיה.

"תחשבי מה זה להיות סגור בבית משוגעים כל החיים."

"הוא ניסה להרוג את עצמו בחממה," ענתה ליידי מוֹפּינג, "לפני הצ'סטר-מרטינים!"

"אני לא מתכוונת לאבא. אני מתכוונת למר לָאבדיי."

"המזכיר של אבא. אדם מהוגן בהחלט, הייתי אומרת, ומתאים מאין כמוהו לעבודה שלו."

לפי שעה  זנחה אנג'לה את העניין, אבל חזרה אליו למחרת היום בארוחת הצהריים.

"מאמי, אז מה אדם צריך לעשות כדי להוציא מישהו מהקַלַבּוּש?"

"מהקַלַבּוּש? ישמרני האל, ילדה, אני מקווה שאת לא מצפה שאבא שלך יחזור הנה."

"לא, לא. מר לָאבדי."

"אנג'לה, נראה לי שאת מבולבלת לגמרי. אני חושבת שהיה טעות מצדי לקחת אותך לביקור הקטן שלנו אתמול."

כתום הארוחה נבלעה אנג'לה בחדר הספרייה, ובמהרה הייתה שקועה ראשה ורובה בחוק הגנת אי-שפיות כניסוחו באנציקלופדיה.

היא לא שבה לדבר על הנושא עם אמהּ, אך כעבור כשבועיים, כשעלתה השאלה מי ייקח ויביא כמה פסיונים אל אביה לחגיגת השנה האחת עשרה לשהותו, היא גילתה נכונות בלתי-רגילה להעבירם בלי שהיות. אמהּ הייתה עסוקה בעניינים אחרים ולא חשדה בכלום.

אנג'לה נהגה את מכוניתה הקטנה אל בית-החולים, ואחרי שמסרה את העופות ביקשה לפגוש את מר לָאבדיי. האיש היה עסוק אותה שעה בהכנת כתר לאחד החוסים שהאמין כי בכל רגע עומדים להכתיר אותו לקיסר ברזיל. ובכל זאת עזב מר לָאבדיי את עיסוקו ונהנה משיחה של כמה דקות עמה. הם דיברו על מצב בריאותו של אביה ועל מצב רוחו. בין כה וכה שאלה אותו אנג'לה "לא קורה לך שאתה רוצה להסתלק מפה?"

מר לָאבדיי הביט בה בעיניו הרכות התכולות-אפורות. "כבר התרגלתי מאוד לחיים כאן, מיס. אני אוהב את האנשים המסכנים, ואני חושב שרבים  מהם אוהבים אותי. לפחות, נדמה לי שאחסר להם אם אלך."

"אבל אף פעם אתה לא חושב איך זה להיות שוב חופשי?"

"הו, מיס, אני חושב על זה – כמעט כל הזמן אני חושב על זה."

"מה תעשה אם תצא מכאן? מוכרח להיות משהו שהיית מעדיף על השהייה פה."

האיש הקשיש התנודד באי-נחת. "טוב, מיס, זה נשמע כפוי-טובה, אבל אין מה להכחיש – הייתי שמח לצאת לחופשה קטנה אחת לפני שאהיה זקן מדי ליהנות מכך. לכולנו יש, כידוע, מאוויים נסתרים, ובאמת יש דבר אחד שאני אומר לעצמי שהלוואי ויכולתי לעשות. אל תשאלי אותי מה… זה לא לוקח הרבה זמן. אבל אני באמת מרגיש שאילו עמד לרשותי יום, אפילו אחר-צהריים – הייתי מת אחר כך בלב שקט. יכולתי לחזור ולהתמקם בלי קושי ולהתמסר בכל מאודי למשוגעים המסכנים. כן, זה מה שאני מרגיש."

דמעות נקוו בעיניה של אנג'לה כשהתרחקה משם במכוניתה אותו אחר-צהריים. "הוא יֵצא ועוד-איך לחופשתו הקטנה," אמרה.

3

משם ואילך, ובמשך שבועות רבים, הייתה לה לאנג'לה תכלית חדשה בחייה. פיזור-דעת ונימוסיות כבושה, בלתי-מוכרת היו נסוכים עליה בכל ענייני משק הבית, ואלה בלבלו והביכו עד מאוד את ליידי מוֹפּינג.

"אני חושבת שהילדה מאוהבת. אני רק מתפללת שזה לא הבחור ההוא, הגס, אֶגבֶּרסטוֹן."

אנג'לה בילתה המון בחדר-הספרייה, העמידה לחקירה צולבת כל אורח שהתיימר להתמצא בחוק או ברפואה וגילתה תועפות של רצון טוב כלפי נציג בית הנבחרים המקומי, סר רוֹדֶריק לֵיין-פוֹסקוֹט. לתארים "רופא-נפש", "פרקליט" או "פקיד ממשל" נלווה כעת בעיניה הזוהר שהקיף לפנים שחקני קולנוע או מתגוששים מקצועיים. היא הייתה גברת צעירה עם ייעוד, ועוד לפני סיום עונת-הצייד היא ידעה הצלחה. מר לָאבדיי השיג את חירותו.

רופא המוסד גילה הסתייגות, אך לא התנגדות של ממש. סר רוֹדֶריק כתב למשרד הפנים. נחתמו המסמכים הנחוצים, וסוף-סוף הגיע היום שבו נפרד מר לָאבדיי מהמעון שבו בילה שנים כה ארוכות ורבות-תועלת.

פרדתו צוינה בטקס. אנג'לה וסר רוֹדֶריק לֵיין-פוֹסקוֹט ישבו עם הרופאים על בימתו של אולם-ההתעמלות. למטה התכנסו כל דיירי המוסד שהוערך שהם יציבים די הצורך לשאת בהתרגשות של המעמד.

לורד מוֹפּינג, בליווי כמה ביטויי-צער הולמים, העניק למר לָאבדיי, מטעם המגזר העשיר יותר של חולי-הנפש, קופסית-סיגריות מזהב; חוסים שנחשבו בעיני עצמם לקיסרים, הרעיפו עליו אותות-הצטיינות ותארי-כבוד. צוות-השומרים העניק לו שעון מכסף, ורבים מן החוסים שלא-על-חשבונם הזילו דמעות בעת מתן התשורות.

את הנאום העיקרי אותו אחר-צהריים נשא הרופא. "זכור," ציין הרופא, "כי אתה משאיר אחריך אך ורק איחולי כל-טוב מקרב לב. קשוּר אתה אלינו בקשרים שלא יישכחו. הזמן רק יעמיק את הרגשת חובנו לך. אם אי-פעם בעתיד תתעייף מחייך בעולם, תמיד תתקבל אצלנו בברכה. משֹֹרתך תישמר לך."

כתריסר חולי-נפש בדרגות חומרה שונות קיפצו ודילגו אחריו במורד כביש-הגישה, עד ששערי הברזל נפתחו ומר לָאבדיי כונן צעדיו אל חירותו. מזוודתו הקטנה כבר נסעה לפניו אל תחנת-הרכבת; ואילו הוא העדיף ללכת ברגל. במה שנוגע לתכניותיו הוא נצר את לשונו, אלא שצויד בסכום כסף גדול, והרושם הכללי היה כי ישים פעמיו ללונדון וישתעשע שם מעט לפני שייסע לבקר את אחותו החורגת בפלימות'.

להפתעת כולם הוא שב והתייצב במוסד כשעתיים ממועד יציאתו לחופשי. על פניו היה חיוך שובבי, חיוך ענוג של היזכרות עם הערכה עצמית.

"חזרתי," דיווח לרופא. "אני חושב שעכשיו אשאר כאן לצמיתות."

"אבל לָאבדיי, איזו חופשה קצרה! הרי בקושי הצלחת ליהנות."

"דווקא כן, אדוני, תודה. נהניתי מאוד-מאוד. כל השנים חזרתי והבטחתי לעצמי פינוק אחד קטן. היה קצר, אבל מענג ביותר. עכשיו אוכל  לחזור ולהתמסר לעבודתי כאן בלב שלם."

במרחק חצי מייל בכביש המוליך משערי המוסד התגלה כעבור זמן זוג אופניים נטוש. אופניים לגברות, ישנות למדי. לא הרחק משם, בתעלה שלצד הדרך, הייתה מוטלת גווייתה של בחורה צעירה שנחנקה. בעת שרכבה הביתה לתה-ערבית, יצא שחלפה על פניו של מר לָאבדיי, שמהלך היה ומהרהר באפשרויות המזומנות לו.

תגובה אחת בנושא “הטיול הקטן של מר לָאבדיי I אוולין ווֹ (1966-1903)”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.