היֹה היה ילד שהלך בדרך יום-יום;
והדבר הראשון שהביט בו, הפך לו עצמו;
והדבר ההוא הפך לחלק ממנו יום שלם, או חלק מסוים מהיום,
או שנים רבות, או מחזורים נפרשים של שנים.
ראשוני הלילכים הפכו לחלק מן הילד הזה,
והעשב, ופרחי חבלבל לבנים ואדומים, ותלתן
לבן ואדום, וזמרת ציפור-הפיבּי,
וטלאים ילידי מרס, ושֶגֶר החזירה הוורוד-הדהה, והסייח
של הסוסה והעגל של הפרה.
ומשפחת האפרוחים הקולנית בחצר-המשק, או ברפש על שפת הברכה,
והדגים התלויים כה במופלא תחת המים – והנוזל הנהדר המופלא,
וצמחי המים עם ראשיהם החינניים השטוחים – כולם הפכו לחלק ממנו.
נבטי-השדה של אפריל ושל מאי הפכו לחלק ממנו;
נבטים של דגני-חורף, ושל התירס הצהוב-הבהיר, וירקוֹת השורש בגן,
ועצי התפוח המכוסים ניצנים והפֵּרות שעוד יבואו, וגרגרי היער, והעשבים השוטים בצד הדרך;
והשיכור הזקן המתנודד לו הביתה ממחראת בית המרזח, שקם ממנה זה עתה,
והמורה בדרכה לבית הספר,
והילדים השוחרים-טוב – והילדים שוחרי-המדון,
והילדות הנקיות-המסודרות רעננות-הלחיים – והילד הכושי היחף,
והילדה הכושית,
וכל התמורות של העיר והכפר בכל מקום ומקום שהלך בו.
והוריו,
האיש שחולל אותו, והאישה שהרתה אותו ברחמה,
וילדה אותו,
נתנו לו מעצמם יותר מכל זה;
אחר כך נתנו לו יום-יום – הפכו לחלק ממנו.
האֵם בבית, מניחה בשקט את כלי ארוחת הערב על השולחן;
האֵם במילים רכות – בשביס ושמלה נקיים, ריח מיטיב נושר מגופה ומבגדיה כשהיא עוברת;
האב, חזק, שבע רצון מעצמו, גברי, מרושע, רגזן, בלתי-הוגן;
המהלומה, המילה החטופה הרועמת, המיקוח הקמצני, הפיתוי הערמומי.
נוהגי המשפחה, השפה, חברת האדם, הרהיטים – הלב העורג הגואה,
חיבה שאין לכפור בקיומה – תחושת המציאותי – המחשבה פן, אחרי הכול, יסתבר שאינו מציאותי,
ספקות של שעות-היום וספקות של שעות-הלילה, האם והאיך הסקרניים,
האם מה שנראה כך, כך הוא, או שהכול הוא הבזקים וכתמים?
גברים ונשים הנקהלים בחיפזון ברחובות – אם אינם הבזקים וכתמים, מה הם?
הרחובות עצמם, וחזיתות הבתים, וסחורות בחלונות הראווה,
כלי רכב, צמדי סוסים, המזחים כבדי-הקורות – קהל הנוסעים העצום במעבורות;
הכפר על הרמה, נצפה מרחוק בעת השקיעה – הנהר בתווך,
צללים, הילת-זוהר, ערפילים, האור הנופל על הגגות והגמלונים, לבנים או חומים, שלושה מילין הלאה משם,
המפרשית לא הרחק מכאן, נסחפת נים-ולא-נים במורד הזרם – הסירה הקטנה הנגררת בריפיון מאחור,
הגלים הנחפזים המתגלגלים, כרבולותיהם מתנפצות-חיש, משתברות,
שכבות של עננים צבעוניים, הפס הארוך, כתום-ענברי, הרחק, מבודד לנפשו – משטח הטוהר שהוא מוטל בו בלי-נוע,
קצה האופק, עורב-הים במעופו, ניחוח בִּיצת-המלח ורפש החוף;
אלה הפכו לחלק מן הילד שהלך בדרך יום-יום,
ושהולך עכשיו, ושילך תמיד בדרך יום-יום.
היי
יופי של תרגום של יופי של תיאור
אני עצמי שוחר של סיפורי עלילות קצרים
אך ניסו פעם ללמד אותי להיות גמיש…
ביי כל טוב נעם