ה-3 בפברואר היה יום חשוך וטחוב: זרזיף קר כל הבוקר ושמי-פלדה אפורים, נמוכים אחר-הצהריים. בשעה ארבע דיבר ג'ים על לבה של אשתו אֶני שתצא לקניות לפני שיורדת חשכה גמורה. הוא סגר את הדלת אחריה בהינף רך. שערו הקליש וחסר לו ניב בצד ימין של הלסת, ואף על פי כן הוא היה גבר נאה, ובגיל שלושים ושתיים היה אפשר לחשוב עליו שהוא בן עשרים. גבינים עבותים ועיניים מובלעות-עמוק כהות-ריסים עצרו את נשימתן של נשים מאז היה בן שש-עשרה. גם אם יתקרח ושיניו ינשרו, תעמוד לו מן הסתם זכותן של עיניו עד זקנה ושיבה.
מעילו הכבד היה תלוי על מתלה-המעילים בפרוזדור ליד הדלת. הוא הרים וגלגל אותו לאורכו כנגד ירכיו. אחר כך פרש אותו על פני המפתן ותחב את השרוולים ואת המכפלת עמוק ככל האפשר בחריץ שמתחת לדלת. דירתם הייתה דירת-רכבת: מטבח בירכתיים, אחר-כך חדר-אכילה, סלון, וחדר-שינה מלפנים. היה נחוץ רק לדחוף את הספה הכבדה כמה מטרים לאורך הקיר כדי לחסום את כניסתה של אשתו. הוא עלה על הספה לוודא שאשנב הזכוכית מעל הדלת סגור. ואז ירד. הוא החליק ויישר את מפית-התחרה שעל גב הספה והעלים את הטביעה הרדודה של כף רגלו על כרית שער-הסוס.
במטבח הצמיד את לחיו לאמייל הקר של הכיריים והשחיל את ידו אל המרחב הצר ביניהם לבין הקיר הצהוב עד שמצא את צינורית-הגומי שקישרה בין התנור לבין ברז הגז. הוא משך בה חזק ככל שאִפשר לו המרחב המוגבל. נשמע קול-נפצוץ סביר, ואחריו שריקה דקה שהתפוגגה מהר. הוא הזדקף עם הצינורית בידו. חלון המטבח נשקף אל החצר האפורה, שבימים טובים יותר היו תלויים בה כבסים שנצרבו בשמש, אף כי רצפת החצר, גם במזג-האוויר הנאה ביותר, הייתה מגרש-גרוטאות וג'ונגל. היו שם חולדות וקפיצי-מיטה וארגזים שבורים, וסבך של צמחייה עירונית. פעם אחת, כשישבה על אדן-החלון, בפיה מקל-כביסה ולרגליה סל עם כבסים רטובים, ראתה אֶני איש גורר אחריו פעוט בזוהמה למטה וקושר אותו אל המוט של חבלי-הכביסה. היא ראתה איך הסיר את חגורתו, ועם הצליפה הראשונה על שוקיו החשופות של הילד היא התחילה לצרוח. רוכנת מן החלון עד חצי גופה איימה להזעיק את המשטרה, את מכבי-האש, את האגודה להגנת הילד. האיש הציץ רגע למעלה כאילו השגיח בשינוי במזג-האוויר ואז התיר את הילד המתייפח וגרר אותו משם. "אני יודעת מי אתה," צעקה אֶני. למרות שלא ידעה. כשג'ים בא במרוצה לשמע צעקותיה, כבר הגיחה מן החלון בפלג גופה העליון, נתמכת בבוהן אחת בלבד ברצפת המטבח. היה עליו לתפוס במותניה להציל אותה מנפילה. עוד יום במכסת הימים הגדֵלה שבהם לא הלך לעבודה או שאיחר למשמרת.
זמן, זאת הייתה הבעיה. מזל ביש לעובד מא"מ (מערכת אוטובוסים מהירה). הבעיה הייתה שהוא אהב להתכחש לזמן. הוא נהנה מאוד להתכחש לו. היה מגיע אל סופו של לילה ארוך, אל הכורח של 5 לפנות בוקר, ובעוד אנשים אחרים, עלובי-נפש שכמותם, היו מוותרים בוקר-בוקר, מניחים הצדה את הנאות השינה או השתייה, או השיחה, או האהבה לטובת חובות היומיום, הוא המשיך בשלו. "אני לא הולך," היה ממלמל. "לא יגידו לי מה לעשות." לפני שבועיים פיטרו אותו על אי-מהימנות ופריקת-עול. הגבר שבתוכו – לא הבחור המסמיק, המושפל שפעם עמד, כבד ומגושם, לפני הממונים עליו – הדף את המהלומה, פנה והלך. אך אֶני בכתה כשסיפר, ואחר אמרה בכעס, מתייפחת, כי תינוק בדרך, ועוד טרם יצאו המילים מפיה כבר ידעה שלבשׂר באופן הזה הוא לדון את הילד לחיי מסכנות.
הוא לקח את מגבות-המטבח שאֶני שמה לייבוש ליד הכיור, גלגל אותן לצורת-חבל והניח על אדן-החלון. הוא משך והעביר את צינורית-הגומי דרך הסלון אל חדר-השינה. הוא הסיר את נעליו ותקע את הצינורית בפיו כמו לשאיפת עשן. איפשהו, בספר-תמונות, ראה מישהו נוהג כך: סולטן שמן על כרית אדומה. הוא התיישב על קצה המיטה. הוא הרכין את ראשו והתפלל: עתה ובשעת מותנו. הוא נשכב על המיטה. הוא השגיח כי החדר הולך ומאפיל. בִּשעת. בִּשעת. הוא נזכר באמו, ספר-התמונות פתוח לרווחה בחיקה הרחב. בעצם הרגעים האלה יניח שוב את ראשו על כתפה. יניח או לא יניח? האם המאמץ הזה להוכיח שהוא גבר-שבגברים – להוכיח כי ימי חלדו שייכים לו, לו בלבד – יסגור בפניו את שערי העולם הבא? האם הוא מאמין בעולם הבא? היו רגעים שאמונתו נשמטה מתחת לרגליו כמו דלת-צונחת.
הוא קם. מצא את כתונת-הלילה שלו מתחת לכרית, סובב ופיתל גם אותה. אחר כך שם אותה על אדן החלון של חדר-השינה, וגם הפעם תקע את האריג בתוך החריץ הצר שבין המסגרת לבין אדן החלון, וכל זאת בידיעה שאין בכך לא צורך ולא תועלת.
למטה סאן הרחוב. מעילים וכובעים כהים. עגלת תינוקות או שתיים, גלגליהן מסחררים מַתָּז חיוור. כשנפנה שוב אל החדר, כבר רפה האור בכל הפינות והוא נאלץ לשלוח יד לגשש את דרכו סָביב אל הצד שלו במיטה. ואז התפרקד. כמהתל קירב את הצינור לעין אחת, לכאורה הוא מציץ לאורך מנהרה אפלולית של הרכבת התחתית, שקצהָ מופז מתאורת התחנה. אחר כך עצם את עיניו וגמע. בחוץ קראה אמא לילד. היו נקישות פרסה איטיות של עגלה רתומה לסוס. משהו נשמט לרצפה בדירה שמעליו – אולי סלסילת-תפירה. חבטה עמומה ואחריה מקהלה שׂוֹרטנית של סלילי-חוט מעץ מסתחררים להם. או אולי מטבעות שנפזרו מארנק שנפל.
הבית שבו אירעה השרפה נראה אחוז בהלה: בכל ארבע קומותיו היו החלונות פתוחים לרווחה, ורצועות התריסים והווילונות הדקים התחבטו ברוח הקרה. למרות ששאר הבניין היה חשוך, המבואה בראש מדרגות-הכניסה מאבן הייתה מוארת באור-רפאים, שוקקת שוטרים וכבאים נושאי פנסים. סיסטר סיינט סֶביוֹר רק רצתה להמשיך בדרכה, להגיע למנזר שלה, לחדרה, לבית-השימוש, ובכל זאת נדחקה בקהל וטיפסה במדרגות. צינור כיבוי רופס נמשך בתחתית גרם-המדרגות האפלולי. שני השוטרים בחלל-הכניסה הסירו את כובעיהם לברכה והושיטו אליה ידיים כאילו הזעיק אותה מישהו למקום. "סיסטר," אמר האחד. הוא היה סמוק ונוטף זיעה, ואף שהאור היה חלש הבחינה כי חפתי מקטורנו חרוכים. "תיכנסי."
הדירה הייתה מלאה אנשים והמיה כבדה של קולות-לחש. היו שתי קבוצות: אחת נקהלה סביב איש באמצע שנותיו, בכותונת ובנעלי בית מאריג עבה, שישב על כיסא ליד החלון וכבש את פניו בידיו. הקבוצה השנייה, בצדו השני של החדר, הייתה טרודה סביב אישה השרועה על ספה כהה, תחת מנורה כבויה עם גדילים. סחבה הייתה כרוכה למצחה, ועם זאת נראה שהיא מדברת בצלילות-דעת אל בחור רזה שרכן אליה. למראה הנזירה, הרימה אליה האישה יד רפה ואמרה, "היא בחדר-השינה, סיסטר." זרוֹעה, משורש כף-היד ועד המרפק, הבהיקה מאיזו משחה מבריקה – אולי חמאה.
"תנגבי את השומן הזה," אמרה הנזירה, "אחרת מישהו עוד יצלה אותך." לשמע הדברים הסתובב הצעיר על עומדו. חבוש היה מגבעת אפורה, ומתוך חיוכו בצבצה שן-חלב. "תוריד את הכובע, איפה הנימוסים שלך," אמרה לו.
תפקידה של הנזירה סיינט סֶביוֹר [המילה sister תובא כאן, לפי הצורך, בתעתיק – סיסטר, או בתרגום – הנזירה] היה להיכנס לבתי זָרים, בעיקר בתי חולים וקשישים, להיכנס ברגל קלה אל דירותיהם ולסובב בין החדרים, לפתוח ארונות-מצעים, או שידות כלי-אוכל, או מגרות של מכתבה. אך התכיפות שבה חדרה אל בתי זרים לא הקטינה כחלוף השנים את הדחף הראשוני לסוכך על עיניה. בראש שלוח ומורכן חצתה עתה את הסלון אל מסדרון צר, ועם זאת ראתה די והותר כדי להסיק שהיא נמצאת בבית יהודי. האישה על הספה, ניחשה, היא יהודייה בגלל האהיל המצויץ, הפסנתר הזקוף ליד הקיר, ציורי-השמן הכהים במסדרון הצר, שתיארו כנראה שני איכרים סתם, לא קדושים נוצרים. מקום שלא התכונן למבקרים, וכמו שיקרה לא אחת, נפלו עליו משמים משבר וטרגדיה בעיצומה של מה שנועדה להיות שעה משפחתית. כשעברה על פני המטבח, ראתה שם צלחת על שולחן קטן ועליה חצי פרוסה של לחם, נגוסה ומוכתמת בשומן-אווזים כהה. ראתה כוס תה על קצהו של עיתון מקופל.
בחדר-השינה המואר בנרות היו עוד שני שוטרים שנועצו ביניהם באחת הפינות. היו גרביים שחורים ארוכים תלויים על גב כיסא, מחוך אפור על השטיח הבלוי לרגלי המיטה. הייתה בחורה על המיטה, פניה מוסבות לקיר, חצאיתה הכהה פרושה סביבה, כאילו צנחה מאיזה מקום גבוה. אישה אחרת רכנה מעליה, ידה על כתף הבחורה.
השוטרים נדו בראשם אל הנזירה, והנמוך הסיר את כובעו וניגש אליה. גם לו היו חפתים חרוכים. היו לו פנים כבדות ותותבות זולות, אך הייתה חמלה באופן שבו החווה בזרועותיו הקצרות לעבר הבחורה על המיטה, אל התקרה ואל הדירה שממעל, מקום השרפה, חמלה שנראָה שהיא מכבידה את גפיו. רך-לב, הרהרה הנזירה, אחד משלנו. הבחורה, אמר, הגיעה מן הקניות ומצאה את דלת הבית חסומה מבפנים. היא ניגשה אל שכניה, האיש בדירה סמוכה והאישה שגרה כאן. הם עזרו לה לדחוף ולפתוח את הדלת, ואז הדליק האיש גפרור להאיר את האפלולית. הייתה התפוצצות. למרבה המזל, הוא, השוטר, היה ממש בפינת הרחוב והצליח לכבות את השרפה, בעוד שכנים נשאו את השלושה מטה לכאן. בתוך הדירה, בחדר-השינה, הוא מצא בחור על המיטה, מת. בחנק. בעלה של הבחורה.
סיסטר סיינט סֶביוֹר עצרה את נשימתה, הצטלבה. "הוא נרדם, המסכן," אמרה חרש. "המבער בטח כבה."
השוטר הציץ מעבר לכתפו אל המיטה, ואז אחז במרפקה של הנזירה והוליך אותה החוצה אל המסדרון הצר. כעת הם עמדו בפתח המטבח. "הוא התאבד," לחש השוטר; הבל-פיו הסריח, אולי בגלל טיבו של האירוע שנאלץ לדווח עליו. "הדליק את הגז. מזל שהוא לא לקח אתו את כל השאר."
הנזירה הגיבה על המידע רק בניד-ראש כמעט בלתי-נראה. כשהרימה שוב את עיניה – העיניים מאחורי המשקפיים היו קטנות וחומות ולכדו את האור כדרך שלוכד אותו משטח קשה, שיש או בדיל שחור, לא משהו נוזלי – עובדת ההתאבדות אושרה וגם נגנזה. כבר נכנסה לבתי זרים וראתה בקבוקים בפח האשפה, חפצים עלובים בארון, חבּוּרה שהוסתרה, גם ראתה פעם תינוק חיוור בגודל-אצבע בכיור מלא דם; עתה השפילה את עיניה והגיבה בניד-ראש דומה.
"איך קוראים לבחורה?" שאלה.
השוטר קימט את מצחו. "משהו שמתחיל במֶק'. קוראים לה אֶני. ממוצא אירי," הוסיף. "בגלל זה הזעקתי אותך לכאן."
הנזירה חייכה. "זה מה שהיה?" אמרה. שניהם ידעו שהוא משקר. אף אחד לא הזעיק אותה. היא הייתה בדרך הביתה, רק עברה במקום. שוב השפילה את ראשה, סולחת לו על גאוות-פְּתאים – זה לא הוא שגם אמר קודם שכּיבה את השרפה בעצמו? "אז אני ניגשת אליה," אמרה.
כשהתרחקה משם ראתה את הבחור עם שן-החלב, עדיין בכובע, ניגש אל השוטר. "היי, או'ניל!" צעק אליו. איפה הנימוסים שלו. בחדר-השינה האפלולי, השכנה שעמדה ליד המיטה כיוונה עכשיו את מבטה למקום אחר, אל אור הדמדומים בקצהו של החדר המבולגן. כמובן, היו לה ילדים שחיכו לארוחת-ערב, בעל שצריך לפייס. אישה עם משפחה משלה, עם צרות משלה – אי-אפשר לצפות ממנה שתתמסר כל-כולה למכאוביהם של אחרים. הנזירה אותתה לה: צריך להחליף תפקידים.
אחרי לכתה של האישה, תחבה הנזירה יד אל פנים גלימתה ושלפה את הסל הקטן שתחת זרועה. היה זה חפץ רפוי, ארוג מענפי-דקל לא-מקודשים, שהיותו ממועך אל גופה שעות ארוכות לא שיפר את מצבו. היא יישרה והיטיבה במקצת את צורתו ואגב כך צד אפהּ את הניחוח הירוק, שחוֹם גופה ופעולת אצבעותיה הצליחו לפעמים להפיק מהקנים המיובשים. היא הניחה אותו על השולחן שלצד המיטה והתירה מבטנה את שקיק הכסף. היום הוא הכיל רק מטבעות. מרביתן של פּני. היא שמה את הארנקון בתוך הסל ואז התיישבה בזהירות על שפת המיטה, כליותיה מציקות לה, ורידי רגליה פועמים בתוך הנעליים. היא הייתה בת שישים וארבע, והנוקשות בגבה ובברכיה ודלקת-הפרקים בידיה בימים לחים אלה התחילו לחבל ביעילותה. יותר ויותר שלחו אותה עם הסל לקבץ נדבות ולאו דווקא להגיש סעד. את מורת רוחה על ההסדר שמרה בינה לבינה, כלומר התלוננה בפני אלוהים בלבד, שידע מה היא מרגישה. שמִתחילה שלח אותה לכאן.
היא בחנה את המתווה הכהה של הבחורה, את גבה לאורכו ואת החיטוב של אגן-ירכיה הצעיר. לפתע הסתובבה הבחורה במיטה והטילה עצמה, מתייפחת, אל חיקה של הנזירה. סיסטר סיינט סֶביוֹר שלחה יד אל שׂערה הכהה של הצעירה. השׂער היה עבה ורך כמו משי. היא הרימה את הפקעות הכבדות ואחר הרחיקה קווצה מלֶחְיָהּ.
בדבר אחד לא פקפקה הנזירה: בעלה של הצעירה אהב את אשתו יפת-השׂער. אהבה היא לא הבעיה פה. כסף, כנראה. אלכוהול. טירוף. היום והשעה: שלהי אחר-הצהריים בתחילת פברואר – היש רגע במשך השנה שמתאים יותר לייאוש? אלוהים עצמו חסר-ישע בעניינים האלה – סיסטר סיינט סֶביוֹר האמינה בכך. היא האמינה שאלוהים כבש את ראשו בכפות-ידיו בעת שהבחור בדירה למעלה החליק החוצה מן החיים האפורים האלה – רִתמתם ועוּלם. אלוהים בכה, כך האמינה, גם כשקמה מכיסאה במבואה של ווּלווֹרת' שעה לפני המועד הרגיל, גם כשעלתה במדרגות האבן, יגעה, רגליה כואבות, חייבת להשתין, ובכל זאת מטפסת, אף שאיש לא הזעיק אותה.
"מה שצריך לעשות," אמרה בסוף, "הוא להניח רגל אחרי רגל." זה היה המשפט שבו פתחה תמיד. "אכלת ארוחת ערב?" שאלה. הבחורה, דחוקה אל ירכה של הנזירה, נדה בראשה לשלילה. "יש קרובים שאפשר לקרוא להם?" שוב נדה בראשה. "אף אחד," לחשה. "רק ג'ים ואני." הנזירה התפתתה רגע להגביה מעט את כתפי הצעירה, להקל את הלחץ מעם שלפוחיתה הדואבת, אך נמלכה בדעתה. אני מסוגלת להחזיק מעמד עוד קצת, הרהרה. "תצטרכי מקום לשהות בו," אמרה. "לפחות הלילה."
הבחורה התרחקה עתה מעט וזקפה את פניה אל האור הקלוש. היא לא הייתה צעירה כל כך, גם לא יפה כמו שהנזירה דימתה. פנים עגולות, פשוטות, נפוחות מבכי. "איפה אני יִקבור אותו?" שאלה. מבטה ביטא החלטיות – לא בעקבות המלצת-המוסר של הנזירה, אלא החלטיות הגזורה מעצם טבעה – להניח רגל אחר רגל. "יש לנו חלקה בבית-הקברות קאלבארי," אמרה. "קנינו אותה כשהתחתנו. אבל עכשיו הכנסייה לא תיתן לנו להשתמש בה."
"יש לך שטר-קניין?" שאלה, והבחורה הנהנה.
"איפה?"
"למעלה," אמרה. "במזנון."
פעם, בראשית התלמדוּתה לנזירוּת, נשלחה הנזירה אל דירה מזוהמת, מלאה ילדים עלובים, ובה אישה שלדית, שהכאב הפך אותה לזקנה ולדהויה, בקושי בת-אנוש, נתונה בחבלי ייסוריה האחרונים. "כבר אין מה לעשות," ייעצה לה הנזירה מִרים לפני שפתחו את הדלת. ואז, בכניסתן, עמד שם ריח המַק העז, כמו של חיה, היו גניחות צרודות של האישה, שקט טעון של ילדים מורעבים – והוסיפה, "תעשי מה שאת יכולה."
"הבעל שלך נרדם," לחשה עכשיו סיסטר סיינט סֶביוֹר. "הלהבה כבתה. יום רטוב, איזה חוסר מזל." היא השתתקה לוודא שהבחורה שמעה אותה. "המקום שלו בבית-הקברות," אמרה. "את שילמת בעד החלקה, נכון?" הבחורה הנהנה בכבדות. "טוב, אז לשם נביא אותו."
בארבעים ושבע שנותיה בעיר הזאת כבר אספה לה הנזירה די והותר מכרים שיכלו לסייע בעקיפת החוקים והתקנות – של הכנסייה, של העיר וגם של מה שהנזירה כינתה "החברה המתוקנת"; מן הסוג שסיבכו את חיי הנשים: נשים קתוליות בפרט, ונשים עניות בכלל. אם הכול יתבצע במהירות, ידעה הנזירה סיינט סֶביוֹר, היא תוכל להסדיר שבעלה של האישה ייקבר בקאלבארי.
"כמה זמן הייתם נשואים, את וג'ים?" שאלה הנזירה. לבה אמר לה כי עצם הגייתו של שם האיש יש בה קצת מתחיית-מתים.
"שנתיים," זרקה הצעירה בכיוון התקרה. ואז החליקה את אצבעותיה על בטנה. "התינוק שלי מגיע בקיץ."
הנזירה הנידה בראשה. טוב מאוד. אלוהים הרים את ראשו מכפות-ידיו, לפחות זה. הוא יודע מה צופן העתיד. בקיץ יהיה תינוק שמצריך טיפול. ולשם שינוי היא לא תפיל את ההחתלה ואת הפליטוֹת על אחת הנזירות הצעירות. היא כמעט חייכה. ממעמקים – המזמור אפף אותה כמו ניחוח רענן באוויר – ממעמקים עולה הבטחה של תינוק. ניחוח ירוק הופק מן הקנים היבשים.
הצעירה הרימה יד אחת מבטנה ותפסה בציצית משער ראשה. "הוא איבד את העבודה שלו," אמרה. "הם זרקו אותו. מא"מ [מערכת אוטובוסים מהירה]. הוא הגיע לקצה שלו."
הנזירה הרחיקה את ידה של אני משערה – זו הייתה מחווה מטורפת, דרמתית שהייתה מובילה לדיבור מטורף, דרמתי – והניחה אותה שוב על מרכז גופה; מוטב שתמקד את מחשבותיה באזור ההוא. "הכי טוב יהיה," אמרה הנזירה, "אם לא תזוזי הלילה מהמקום. אני אדבר עם בעלת הבית. נארגן משהו."
במסדרון פנו כולם לסיסטר סיינט סֶביוֹר, כאילו באמת זומנה לשם מלכתחילה להסדיר את העניינים. הוסכם כי בעלת-הבית – גֶרטלֶר שמה – תלון אצל גיסתה מעבר לכביש. היות שסגרו את הגז ולא היו עתידים לפתוח אותו שוב עד מחר, פינו רוב הדיירים את הבניין לשעות הערב. אל המבואה בחדר המדרגות החשוך ירדו שכנים עם מצעים ותיקים קטנים. הנזירה שלחה הודעה באמצעות אחד מהם אל הבעלים של פנסיון קרוב: השכן בגיל העמידה ישהה שם. הצעיר בכובע כבר הלך, לכן ביקשה מהשוטר או'ניל לנקוש על דלתו של אחד, ד"ר האניגן. "תגיד את שמי," אמרה. "הוא יגלגל עיניים, אבל הוא יבוא."
רק אחרי שכולם עזבו, והרבה לפני בואו של ד"ר האניגן, רק אז הרשתה לעצמה הנזירה ללכת לבית-השימוש. אחר כך עזרה לאֶני להתפשט ולהתרווח במיטתה של מרת גֶרטלֶר. בהגיע הרופא, היא החזיקה נר מעל כתפו כשבדק את הצעירה והניח מַסְכֵּת על בטנה ועל בית החזה העולה-יורד. בצאתו ביקשה ממנו לעבור במנזר ולהודיע להם איפה היא נמצאת – "כדי שלא יחשבו שנרצחתי." וגם תיכנס, בבקשה, לחדר-המתים ותמסור להם שבית-הלוויות "שִין ובניו" יערכו את הסידורים. היא הרכינה את ראשה כדי שתיטיב לראותו, לוודא כי עיניה הקטנות השחורות מיישירות מבט אל עיניו. יש כמה פרטים, הוסיפה, שאני מבקשת שתשמור לעצמך.
כעבור זמן הגיעו שתי נזירות מן המנזר עם שמיכות נוספות ושני בקבוקי-גומי לחימום עטופים במטליות, וארוחה של רקיקים וגבינה ותה חם, שסיסטר סיינט סֶביוֹר אכלה בכיסא שמשכה והעמידה ליד המיטה. ואז נמנמה, מחרוזת התפילה אחוזה בכפותיה עטויות הכפפות, וחלמה, מן הסתם בגלל הצינה, ובגלל הכאב המוכר הקרחי בבהונותיה, חלמה שהיא יושבת על הדרגש שלה במבואה של "ווּלווֹרת' ". פעמיים ניעורה בפרכוס, כי בחלומה נשמט מחיקה הסל הארוג, מלא מטבעות.
כשמעטה החשכה התרומם מעט, קמה וניגשה לסאלון. שתי הנזירות שהביאו את המצרכים, סיסטר לוסי ומתלמדת צעירה ששמה נשתכח ממנה, עדיין היו שם, צד לצד על הספה, ישנות, נופחות אל תוך גלימותיהן השחורות כמו שחפים על מזח.
חרש-חרש עלתה הנזירה, תחילה לקומה הראשונה, ואז לשנייה, עד שמצאה את הדירה שנשרפה. באור הגובר היה קשה לקבוע מה הצית את האש, אף שריח העשן והעץ השרוף היה חזק. ואז ראתה על הרצפה מעיל של גבר ואת הכרים הרטובים של מסעד-הספה, וגם את עקבותיה השחורות של חריכה גדולה לאורך השטיח הספוג מים. במטבח גילתה את שרידיהם המפוחמים של זוג וילונות מוסלין וגם פיח בצורת קשת על קיר הכיריים. היא העבירה אצבע על הפיח ולוּ כדי לוודא שיהיה אפשר להסירו בנקל. מה שיהיה קשה להעלים הוא הסירחון הנורא. ריח האפר הרטוב, הכבול הספוג מים, האבן הלחה, העץ התפוח. בְּערה, אונייה טרופה, העפר שהופכים בבתי-קברות.
היא ניגשה אל החלון היחיד במטבח הצר. החצר מתחתיה הייתה מלאה צללים; ההסתכלות מטה ריפתה את ידיה מבלי שהתכוננה לכך. היא התיישבה על אדן החלון, הרימה את מגבת המטבח המגולגלת שהושארה שם. רוב החלונות ממול היו עדיין חשוכים, רק פה ושם אור קטן: פועל משכים-קום, אמא ופעוט, מי שסועדים את הנוטה למות. בלי חמדה הציצה שוב בחצר. עד שלא תגיע ממש אל רום השמים לא תאיר השמש על הערב-רב הקדורני הזה, אך אפילו בשעה זאת היו כמה גרסאות לצללים שצדו את מבטה: תנועה של ציפורים, או של חתול מתגנב, או כתם של מי-גשם דלוחים שמשקף להרף-עין את השחר העולה ושלרגע חשבה שזהו גבר, מזדחל מתחת לסבך הגרוטאות והעלים המתים; האור המוקדם, הקלוש, רק לוכד את הזיעה על מצחו הרחב, את הנצנוץ של שן או עין.
היא הצטמררה, כופפה את אצבעותיה הנוקשות. היא החליקה על המגבת שבחיקה וקיפלה אותה בקפידה.
הרי יכלה להגיד לעצמה כי יש כוונה בתמונת-הכזב: כי אלוהים מציג לה דימוי של הבחור, של ההתאבדות – בחוּר לכוד במרורי כור-המצרף שלו. אבל היא דחתה את המחשבה. זוהי אמונה טפלה. השטן בכבודו ובעצמו הוא שמשך מטה את מבטה, הוא שסָך את לבה בייאוש. כך ולא אחרת.
המזנון בחדר-האכילה היה גדול כמו סירה. קודם מצאה את חוזה השכירות ותעודת הנישואין ואז נתקלה ידה בתיק צר כחול שמישהו רשם עליו – בכתב יד גברי מוקפד – "שטר-קניין לחלקת-קבר". היא החליקה אותו אל כיסה.
בחדר-השינה היו החלונות פתוחים לרווחה, התריסים גלולים מעלה; פתיל-משיכה אפור נע מצד אל צד ברוח-הבוקר הקלה. המיטה הייתה מסודרת, השמיכות פרושות; לא היה זכר לשרפה, חוץ מקיר אחורי מפויח יותר. גם שום סימן על המקום שהבעל שכב שם על המיטה. מיד ידעה, לפי האהדה במחוות שהחווה אל הבחורה שעל המיטה, בכיוון הדירה שמעליהם – ידעה כי השוטר הנמוך הוא שחזָר, אחרי שלקחו משם את הגופה, כדי למתוח וליישר את כיסוי-המיטה. אחד משלנו.
הנזירה הרימה את שני הכרים והורידה מהם את הציפות, אחר כך משכה והסירה את הסדינים והשמיכות, ולמראה הכתמים החלוֹדים על התיפורים הכחולים של המזרן אמרה לאלוהים, "כמו שאתה יְצרתנוּ". היא תחבה את הסדינים באחת הציפות וכרכה עליהם שמיכה. בצאתה משם עם המצעים נתקלה רגלה במשהו, והיא הציצה לאחור לראות מהו. נעל של גבר, כולה עור חום, משומשת. היו שתיים כאלה בקצה המיטה. פעורות ועזובות, השרוכים השחורים משתרגים באי-סדר. היא דחקה אותן בחרטום נעלה עד שהיו מוסתרות היטב.
נושאת את ערמת כלי-המיטה ירדה במדרגות הצרות. סיסטר לוסי הייתה עדיין מכונסת בעצמה, נושמת עמוקות. סיסטר סיינט סֶביוֹר שמטה את המצעים על הספה לידה, וכשבכל זאת לא זזה ממקומה, נגעה בחרטום נעלה בנעל של הנזירה והרגישה את שמחת החזרה על אותה תנועה עצמה – הנגיפה בנעלו הריקה של הגבר בקוֹמה למעלה ובזו של סיסטר לוסי כאן, שעודנה מלאה ברגל בשר-ודם. "הייתי רוצה שתגשי לשבת עם הגברת," אמרה.
בחדר-השינה החזיקה הנזירה הצעירה – סיסטר ג'ין שמה – במחרוזת התפילה ובהתה בערמת השמיכות והמעילים שכיסתה את הבחורה הישנה. סיסטר סיינט סֶביוֹר אותתה לה מן הפתח, והיא התחלפה עם עם סיסטר לוסי. סיסטר סיינט סֶביוֹר הורתה לסיסטר ג'ין לקחת את המצעים למנזר לכביסה ולשוב עם דלי ומטאטא. שתיהן יקרצפו את הדירה למעלה, יקפלו את השטיח הרטוב, ייבשו את הרצפות ויתקנו מה שניתן לתקן כדי למתן את ההלם עם שובה של הבחורה למקום שבו התרחשה התקרית. לשם היא תשוב כי אין לה מקום אחר ללכת אליו ובבטנה תינוק.
לשמע הדברים התלחלחו עיניה של סיסטר ג'ין. הדמעות הלמו את פניה, שהיו טלולות בטל-נעורים. בצייתנות אספה את כלי-הלבן מן הספה. סיסטר סיינט סֶביוֹר ליוותה אותה אל המבואה, ומשם צפתה בה יורדת בצעד קל במדרגות האבן, החבילה נתמכת אל צד אחד של גופה, כך שכפות-רגליה הקטנטנות היו גלויות לעין. סיסטר ג'ין הייתה קטנה ודקה, ועם זאת עשתה רושם של יציבות (ואולי הייתה זאת שמחת-חיים) בעת שנחפזה משם, החבילה בזרועותיה; יש לה המון מה לעשות. בגילה, הרהרה הנזירה סיינט סֶביוֹר, טרגדיה היא עניין מרעיש לא פחות מרומן-אהבים.
הנזירה סיינט סֶביוֹר פנתה היא עצמה לרדת במדרגות. בית-הלוויות של שין היה במרחק שמונה גושי בניינים בלבד.
עד שובה של סיסטר גי'ן כבר התמצק השלג והמדרכה הייתה חלקלקה. היא הביאה עמה מטאטא ודלי עם מברשת קרצוף וארוחת בוקר: קנקן תה, לחם, חמאה וריבה, עטופים במגבת. כשהגיעה לבניין כבר הייתה סיסטר לוסי בדרכה מטה במדרגות, כורכת את גלימתה סביבה ומשפילה את זוויות פיה, לכאורה שתי התנועות הללו קשורות ביניהן – כמין התאמה נחוצה למה שסיסטר ג'ין פירשה מיד כזעם גדול.
"סיינט סֶביוֹר סידרה שיחזירו את הגופה הלילה," אמרה סיסטר לוסי, והוסיפה לשם הדגשה, "הערב. לאשכבה. ותיקבר מחר על הבוקר." היא טלטלה את לסתותיה. סיסטר לוסי הייתה אישה מכוערת וגברית, נטולת חוש-הומור, חמורה, ועם זאת אחות-רחמנייה מצוינת. "מחר בבוקר!" חזרה ואמרה. "בבית-הקברות. היא הסדירה הכול. ולמה היא מזדרזת להכניס אותו לאדמה?" היא הרעידה קצת, אחר כך הכריזה, "אי-אפשר להפעיל קשרים אצל אלוהים. אי-אפשר לכסות לו את העיניים."
שוטר וכבאי נועצו עם איש נוסף במסדרון ליד המדרגות. כולם בירכו בניד ראש את סיסטר ג'ין כשחצתה את המבואה. הדלת לדירת הכניסה הייתה פתוחה לרווחה, והיא נכנסה פנימה. היא חצתה את הסלון ומשם פנתה לפרוזדור הצר עם שני דיוקנאות הכפריים חמורי-הסבר, ומצאה את סיסטר סיינט סֶביוֹר במטבח הקטנטן. סיסטר ג'ין השעינה את המטאטא על הדלת ונשאה את הדלי אל השולחן שהנזירה הקשישה ישבה לידו. המטבח קורצף; הסימן היחיד לארוחת הערב של מרת גֶרטלֶר היה העיתון המקופל ליד צלחתה. כעת פרשה אותו סיסטר סיינט סֶביוֹר לרווחה לפניה.
סיסטר ג'ין מזגה לכוס את התה-בחלב והניחה אותה על השולחן. "עוד נורא קר פה, סיסטר," אמרה.
סיסטר סיינט סֶביוֹר קירבה אליה את הכוס בלי שתרים אותה. "האנשים היו כאן לא מזמן להפעיל את הגז," אמרה. "ביקשתי שיוציאו החוצה כמה דברים שניזוקו מהשרפה. הם גם הולכים לשטוף בשבילי את הקירות. אז התקדמנו קצת."
סיסטר ג'ין הוציאה צלחת מהארון וערכה את הלחם והריבה.
"מר שין יוציא הבוקר את הגופה מחדר-המתים," המשיכה סיסטר סיינט סֶביוֹר. "כשהגברת מתעוררת, דבר ראשון היא צריכה לבחור ולהוציא לו את הבגדים. קבענו מיסה למחר בשש בבוקר. אחר כך בית-הקברות. האדמה, תודה לאל, לא קפואה. הכול יסתיים עוד לפני שהיום מתחיל."
"זה מהיר," אמרה סיסטר ג'ין. היא היססה ואז הוסיפה, "סיסטר לוסי שואלת את עצמה בגלל מה הדחיפות הזאת."
סיסטר סיינט סֶביוֹר רק הרימה את עיניה אל ראש העיתון. "לסיסטר לוסי," היא אמרה כלאחר יד, "יש פה גדול."
היא העבירה את העיתון הפתוח לדף הראשי, יישרה את הקצוות. "תשמעו סיפור," אמרה ותקעה אצבע בדף. "מר שין סיפר לי הבוקר. איש אחד בג'רזי, ששיחק ביליארד בבית, פתח בטעות את ברז הגז בחדר, עם המקל שמשתמשים במשחק, ונחנק מהגז." היא זקפה את סנטרה. "אשתו המסכנה קראה לו לאכול ומצאה אותו מת. שלשום. מר שין סיפר לי הבוקר. הוא ציין כמה הרבה שומעים על מקרים כאלה. תאונות הגז האלה." סיסטר סיינט סֶביוֹר הוליכה את אצבעה על הדף. "והנה סיפור על התאבדות," המשיכה. "על אותו העמוד. באי ווֹרדס. איש שהיה מאושפז שם בבית-החולים על אי-שפיות. היה רושם שהוא משתפר, ואז הוא זרק את עצמו לים ונעלם. בהֶלס גייט ['שער הגיהינום']. כתוב שהמים כיסו אותו בהֶלס גייט." היא צקצקה בלשונה. "כאילו שהשטן היה עוד צריך לשים סימן קריאה על העבודה שלו." שוב הוליכה את אצבעה כאילו היא מסמנת ברכה על הדף. "ויש עוד ידיעה. על איש מוול-סטריט שהשתגע. באותו יום. זרק בקבוקים אל הרחוב, שאג. גלגלו אותו בעגלה לבית- החולים." היא רכנה קדימה, מצמצמת עיניה בכיוון הכתוב. "ושם הוא ביקש לדבר עם ג"פ מורגן [בנקאי אמריקני חשוב] וקולונל רוזוולט [תאודור רוזוולט הבן].".
סיסטר ג'ין צידדה מעט את ראשה כמבקשת להציץ בדף. "באמת?" שאלה.
סיסטר סיינט סֶביוֹר צחקה. "ממש כך." חיוכה היה חלק כמשיחת צבע. "השטן אוהב את הימים הקצרים החשוכים האלה." ועוד אמרה, "בעצם, מר שין אמר שהוא יוכל להראות את הידיעה על איש הביליארד לכל אחד שירצה בכנסייה או בבית-הקברות, אם תעלה איזה שאלה. להראות כמה נפוצות התאונות האלה. ובאיזה קלות יכולים לפרש אותם לא נכון. האיש מניו-ג'רזי, הוא הרי הגיע הביתה מוקדם מהעבודה. וסגר את הדלת. אם הוא היה עני, לא אחד שיש לו שולחן ביליארד, הם היו מדווחים על זה אחרת. העשירים יכולים לשים בעיתון מה שהם רוצים."
שעה לאחר מכן, כשמרת גֶרטלֶר שבה לתבוע לעצמה חזרה את דירתה, כבר הייתה אֶני על רגליה, לבושה ויושבת על כיסא ליד החלון, לופתת בשתי ידיים אחת מן הממחטות של סיסטר ג'ין. שתי הנזירות עלו עמה במדרגות, סיסטר סיינט סֶביוֹר בראש וסיסטר ג'ין במאסף.
בשעה ארבע הגיע רכב-הקבורה השחור, והארון הובל במעלה המדרגות בידי מר שין ועוזריו. פניו של המנוח היו לבנות, דמויות-שעווה, ועם זאת נחמדות למראה. נעריות וחגיגיות מעל הצווארון הלבן המעומלן, ועם קצת סרבנות של עול-ימים. הבעה של ילד, אמרה סיסטר סיינטט סֶביוֹר בלבה, מול כף של שמן-דגים.
בעוד אֶני וסיסטר ג'ין כורעות ברך, הצטלבה הנזירה סיינט סֶביוֹר, הופכת והופכת בחטא-ההונאה שלה – לטמון איש שהתאבד באדמה מקודשת. איש שדחה מעליו את חייו, את אהבתה של אשתו שבורת-הלב, את התינוק שייוולד להם בקיץ. היא אמרה לאלוהים, אשר ידע את מחשבותיה: "זקוֹף זאת לחובתי, אנא ממך." את היום הזה הוא יוכל להציב בצד החובה של ספר-החשבונות עם שאר חטאיה: שנאתה לפוליטיקאים מסוימים, הכסף שהיא גונבת לפעמים מהתיק לחלק אותו כאוות נפשה – לנערה שסובלת מזיבה חמורה, לאשתו המוכה של שיכור, לאמו של התינוק הזערורי, שעטפה במטפחת-אף נקייה, הטבילה, ואחר טמנה באדמת המנזר. אותם רגעים, לא פעם ולא פעמיים, שסבלנותה בגדה בה, שחמלתה בגדה בה, שאהבתה לברואי-עולם לא הצליחה לנצח את להיטותה הילדותית לשים ללעג את טיפשותם ואת חטאיהם הקטנוניים.
נכון, לגרום נחת לרעיה המסכנה – בגלל זה רצתה שהאיש ייטמן בבית-הקברות קאלבארי. לתת לבחורה תמורה על מה ששילמה. אך גם רצתה להוכיח שהיא עצמה יותר מסתם מקבצת נדבות, עתה בסוף ימיה כבת-תועלת. היא תפעל לקבור אותו כנוצרי לכל דבר ולו רק כי הכנסייה מבקשת שייקבר בחוץ; והיא, שעשתה את חייה בשירות הכנסייה, רוצה שייקבר בפנים. "זקוֹף זאת כנגד מעשי הטובים," התפללה. "נתחשבן כשאפגוש אותך."
רק קומץ שכנים סרו לביקור, וגם לא אחד מהם הראה איזו השתתפות בצער, כי אין לשכוח (מה שלא נאמר במילים) שהמנוול כמעט סחב את כולם אתו. נכנסה שלישיית נהגי מא"מ סמוקי-פנים, אך הם לא השתהו יותר מרגע כי לא הוגשה שתייה.
מאחר יותר ליוו שתי הנזירות את מר שין למטה כדי לפנות לבחורה זמן-מה לבד עם בעלה. ברחוב הוא פשט יד אל רכב-הלוויות ומשך החוצה את העיתון היומי. הוא קיפל את אחד הדפים ונקש באצבע על אחד הטורים. סיסטר סיינט סֶביוֹר רכנה לקרוא וסיסטר ג'ין צמודה אל מרפקה. באורו הדועך של הערב הקר יכלו השתיים רק להבחין בכותרת: "התאבדות שמסכנת את השאר." תחת הכותרת הובא דיווח מלא על השרפה ועל האיש ששלח יד בנפשו. "אין מה לעשות, סיסטר," לחש מר שין. "עכשיו שזה מופיע בעיתון, אף בית-קברות קתולי לא יקבל אותו."
הנזירה סיינט סֶביוֹר הדפה מעליה את ידו של הקברן. היא נזכרה בצעיר עם שן-החלב והמגבעת האפורה. "ל'ניו-יורק טיימס' יש פה גדול."
שתי הנזירות עלו חזרה במדרגות. בחדר דובבו את הצעירה המתייפחת לקום מכריעתה ולהיכנס למיטה. סיסטר ג'ין היא שנרתמה למלאכה – בלי רמז לעייפות בכתפיה הצרות, בלי שהראתה כי ההשתתפות היתרה בצערה של אישה זרה מייגעת אותה. אחרי שגמרה לטפל באֶני, הורתה לסיסטר סיינט סֶביוֹר לחזור למנזר ולנוח. אשאר על משמרתי כל הלילה, אמרה, ואדאג שהגברת תהיה מוכנה מיד בבוקר.
סיסטר סיינט סֶביוֹר השאירה את השתיים בחדר-השינה. ליד ארון-הקבורה השתהתה שוב להציץ בפניו של הצעיר. העיקשות התפוגגה; כעת היו הפנים רק חסרות-חיים. היא נכנסה למטבח והציצה מטה אל התסבוכת הגמורה של החצר האחורית. בשעה זאת התרחשה כל התנועה בחלונות שמעליה: גבר יושב אל שולחן, ילד עם מנורת לילה, אישה צעירה מתהלכת הנה והנה עם פעוט.
כמובן, סיסטר ג'ין היא שתהיה כאן בבוא התינוק. סיסטר ג'ין שנשלחה לשם כך.
היא חשה קינאה של קבצנית ברעותה [פרפראזה על דברי ברטראנד ראסל: "קבצנים לא מקנאים במיליונרים…"]. היא קינאה בנזירה הצעירה – אכן חטא נוסף לחובתה בספר-החשבונות. אבל גם קינאה בשחר שצפוי לעלות עוד כך וכך שעות. ביום עצמו היא קינאה, כשמִי שאמרו נואש שוכבים לכודים בחשכה חסרת-הפנים, בעוד הצעירים שאמונה בלבם נחפזים קדימה, רגל אחרי רגל; יש להם המון מה לעשות.
התינוקת נולדה באוגוסט. קראו לה סאלי, אבל היא נטבלה בשם סיינט סֶביוֹר – כהוקרה לטוּב לבה של הנזירה אותו אחר-צהריים עצוב. אחר-הצהריים הטחוב והאפור כשאביה הצעיר, נהג של מא"מ, שאת קברו לא מצאה מעולם, שלח את אמהּ לקניות בעוד הוא עצמו חטף תנומה.
סיפור נהדר.