הכול על אודות אליס I דניאל מֶקלוֹקלין (כבת 50)

אוגוסט היה עמוס זבובי-בשר גוססים. הם התקבצו בנחילים סגולים-כחלחלים על זגוגיות החלון, ובכנפיהם הדקיקות נחבטו כנגד הזכוכית. שחורים ונרפים התנחלו על אדני החלונות. אליס הייתה מפורקדת בלֵאות בתוך כורסא במטבח, ומשם צפתה בכרכורים המוזרים של אביה. קצות מכנסיו המופשלים גבוה מעל קרסוליו חזרו וצנחו מעט-מעט עם כל הינף-רגל כושל. העיתון שבידו גילף מעגלים קדחתניים באוויר בעת שהרביץ בזבובים.

"דפוקים," צעק, "זונות."

אחוזי-שיגעון הסתחררו הזבובים כמו מטוסי ספיטפייר. הם נורו מהאהילים, נִתזו בשריקה מארוניות-התצוגה של המדליות של אליס על הישגיה במחול אירי. זבוב אחד, כהה ומנצנץ, נחת על הטלוויזיה, אחֵר צנח על הרצפה. אליס בהתה מבעד לחלון בעוד המטבח הומה זבובים גרוסים על הלינולאום.

בחוץ, בחצר, כבר השקיט יום א' את הגג המגלוון של שלוחת חדר-האמבטיה, העֱלים את קרקוש המשאיות העוברות בדרך והשאיר בתמורה נעורת של עלים ראשונים שהתמקמה לאורך הגבנונים. שקית פלסטיק תועה רפרפה בשיחים שבאחורי השער. אביה של אליס צנח אל כיסאו סמוק וחוגג. הוא סילק משער מדור-הספורט כנף חצי-שקופה והפך את הדף.

"עוד תה, אבא?" אליס לא עשתה מאמץ מיוחד לשלוח יד עד קנקן התה. אביה לא ביקש מעולם עוד תה. על השולחן לצדו עמדו בשורה גלולותיו בטכניקולור מסמא. אליס הציצה בשעון. עשר וחצי. בארבע יעלה אבא על האוטובוס למחוז קורק לחופשה בת שבוע עם דודניתו אוליב. המזוודה שלו עומדת בפרוזדור כבר שלושה ימים. גם אליס שוהה באפס מעשה, סופרת את הימים, מסוחררת מן הסיכוי שהבית יעמוד לרשותה. היא בת ארבעים ושתיים.

ביום שני, בהפגנת העבריינות הראשונה מאז נסיעתו של אביה, תלתה אליס מן התקרה מדבקות-זבובים. אביה שנא מדבקות-זבובים. במהרה, בעוד היא שותה תה, כבר היה זבוב מת מתנדנד מעל ראשה. בתום ארוחת הבוקר לקחה את הכלים אל הכיור ושרתה אותם בתבנית אפייה עם מים מלוכלכים. על מדף מעל הכיור היה תצלום של אישה באמצע שנות השישים ואולי בסופן, הבעתה נזפנית, שערה משוך לאחור בפקעת הדוקה. עיניה, כעיני אליס, היו אפורות ומנומרות ירוק. איש אחד אמר פעם לאליס כי לעיניה צבע של סערה בים, אבל העיניים שהביטו אליה מן התצלום היו שקועות וחסרות-מעש. אמא'לה המסכנה.

אליס לקחה לה ספל תה ופרשה אל הסלון לאורחים. היא בחנה את בבואתה במראה. התקופה שנעדרה מן הבית סימנה בה קמטים וצללים שהעמיקו עם כל שנה שחלפה. היא ישבה על הספה, שהריפוד שלה, בדוגמת פרחים, דֵהֶה מאבק ומשֶמש, וחשבה מה כדאי לה לעשות. שבוע שלם מתפרש לפניה: "מערב פרוע" של חופש ממתין למטען בקרון-המשא של אליס. אותו רגע עלה במוחה זיכרון, קטע של בוקר מלפני שנים רבות: ברצלונה עם שמש המתלכסנת מתוך חריץ בווילון לבן, פירורים של עוגיות מדלן צהובות פזורים סביב צלחת ארוחת הבוקר. ואחר כך, העיר עצמה, רחבת-ידיים ומרהיבה, מנצנצת מולה.

רווקה זקנה – משחק גזירה לילדות

אליס הרגישה איך תקווה ניעורה בבטנה, הרגישה איך  התקווה משתכשכת לה בתֵה. רוצה הייתה להתנתק מחייה כמו שבָּלון מתנתק  מגן-שעשועים. להתגלש מידם המיוזעת של החיים ולרחף. היא הציצה בשעונה. הרהרה באביה משוטט לו על החוף עם אוליב, דורך על שלפוחיות של אצות שחורות, שומע אותן מתפצפצות. הזמן נוקף. היא ניגשה אל החלון, הביטה החוצה בסרח הבניינים האפורים של רחוב מיין, תהתה שוב מה עליה לעשות ביום הזה, עד שלבסוף עלה בדעתה. היא תכין מגש של מָאפינים ותביא אותם למָריָם.

"לא הכול רומנטיקה, אליס, כידוע. את אומרת לעצמך, הנה מָריָם עם הבית המושלם שלה, והבעל המושלם שלה, והפְייסטָה החדשה ליד השער. טוב, אם להיות גלויה אתך, אליס, ורק כי ביקשת: אז לא הכול אור-ירח וורדים."

אליס הייתה בטוחה לגמרי כי לא ביקשה. מָריָם ניגשה אל הדלת עם התינוק החדש על הכתף, והפעוט מסתובב לה ליד הקרסוליים. כעת חגה בוואלס איטי על מרצפות המטבח, מגבת-כלים תחת רגליה, מנגבת את הקיא של התינוק. עם כל סיבוב  פלט התינוק מחדש על כתפה.

מבעד לדלתות הפאטיו הנפתחות אל הגינה יכלה אליס לראות אור-שמש מפזז על המכסה הכסוף של הברבקיו ומחמם את לוחות-האלון של הדֶק הממורק. השמש הדגישה את גוני השמנת והאפור-חום טובי-הטעם של רהיטי הפאטיו והשתהתה בין הפרחים של שלהי-הקיץ שלבלבו בעציצי טרה-קוטה. מאז נישואיה לקיית', שמעתָ ממָריָם בעיקר על מפגשים "על האש" ו"ארוחות ערב" ותנורי חימום מפלדת אל-חלד לפאטיו. אליס העבירה יד על העליונית החדשה שלה עם הנָצנצים וחיכתה שמָריָם תתפעל מהרכישה. אבל היום פספסה מָריָם את הרמזים, "שכחה את שורות התפקיד". הייתה עסוקה יותר מהרגיל בהפרשות של הילדים.

"אִיזִי ילד טוב? אִיזִי? כ-ן-ן, אִיזִי!" מָריָם גחנה אל התינוק שעל הספה והחליפה לו חיתול. "איזה מותק-של-אצבע, מותק-מותק," אמרה, תוקעת את רגלו הוורודה המגוממת של התינוק בין שפתיה, וכאילו מכרסמת. התינוק התפתל בהנאה, גרגר, ומָריָם נגסה בבהונותיו וצחקה אליו בחזרה. אליס שפתה את הקומקום וחיפשה בארון צלחת נקייה למָאפינים. אחר כך ערכה אותם בעיגולים סדורים.

"איפה את מחזיקה את התיונים?"

מָריָם הוציאה מהפה את רגלו של התינוק והסתכלה סביבה כמי שאבד לו חוש הכיוון. כאילו נשתכחה ממנה אליס לגמרי. "קיית' לא מוכן להחזיק תיונים בבית," אמרה. "מְסרטֵן."

"תיונים?" "כן, אפילו אורגניים. היית מאמינה?"

מָריָם הניחה את התינוק המתפתל על גבו בלול, ואז אספה את הפעוט מן הרצפה והושיבה אותו ליד התינוק. היא הכינה קנקן של עלי תה בתפזורת והתיישבה מול אליס.

"אבא נסע השבוע," אמרה אליס.

"שמעתי."

"חשבתי שאולי גם אני אעשה משהו."

מָריָם הרימה את קרטון החלב והתיזה קצת על התה שלה. "כמו מה?"

אליס משכה בכתפיה. "לא יודעת. לפגוש מישהו."

מָריָם נאנחה, ניגבה באצבע כמה פירורי עוגה והקפיצה אותם אל פיה. "את מתכוונת לגבר?"

אליס הנהנה.

"הבעיה עם הגברים כאן היא שהם מכירים אותך כולם."

"חשבתי אולי לנסוע לדבלין," אמרה אליס. "אולי לענות על אחת ממודעות ההיכרות ההם."

מָריָם נדה בראשה. "מסוכן מדי."

"פגישות בָּזק?"

"בזבוז זמן."

אליס הרגישה שהתקווה מן הבוקר מתחילה להתקרש לה בבטן. היא ניסתה שוב. "אני יכולה ללכת למועדון לילה."

"לבדך?" מָריָם דיברה בפה מלא.

"היום מצפים מבחורה להרבה מאוד." היא נעצה באליס מבט רב-משמעות. "דברים שאפילו לא תיארת לך פעם."

אליס אמרה לעצמה: מָריָם מדברת כאילו היא היחידה בעיר הזאת שעושה סקס. מדברת כאילו היא יודעת על אליס הכול. אליס רצתה להגיד למָריָם שאתמול בערב היא התעסקה עם מישהו בחצר של בניין העירייה, עם טכנאי-קול מאיפשהו בחו"ל, כל הגוף שלו מכוסה קעקועים. ברור שהיא לא אמרה. אתמול בערב אליס נרדמה בכורסה והתעוררה באמצע הלילה קפואה ועם כיווץ-שרירים, ועל השולחן לידה ספל עם תה מעופש. האמת היא שאליס לא שכבה עם גבר כבר ארבע שנים. ומָריָם, כמו כל אחד אחר בעיר, דווקא כן ידעה על אליס הכול.

אליס הגיעה אל תחתית כוס-התה שלה. היא פחדה להביט פן תגלה שנוצרה שם איזו צורה מן העלים. היא פחדה שיש לה את הכישרון לזה. לאמא המסכנה היה, ואיזו תועלת צמחה לה מכך. תחת זאת הביטה לצד השני של השולחן, במָריָם, בעיגולים השחורים תחת עיניה, בשער השמנוני, בפליטה של התינוק על הקרדיגן שלה. בצלילות פתאומית ראתה את השממה שפשתה בחורבת חייה של חברתה, ובצלילות לא פחותה ראתה בה את בבואתה. היא הרגישה את השמש דועכת, הרגישה את הערב ואת המטבח סוגרים עליה.

היום כולו החליק ממנה והלאה. "לקיית' יש חברים?" אליס הרגישה שחתיכת מופין מתיישבת לה בגרון למחשבה על קיית', האיש האפרפר התפל ההוא. הילדים ייללו עכשיו ומָריָם ניגשה אל הלול, על שכמה תינוק מייבב. הפעוט התחיל להיחנק ומָריָם רכנה ושלפה מפיו פרה מפלסטיק. כשהזדקפה אמרה: "יש שני בחורים חדשים בנבחרת הכדורגל. הם יגיעו הנה מחר בערב לבּשר-על-האש. למה שלא תקפצי לכאן, תבדקי מה העניינים?"

שוב התיישבה מול אליס עם התינוק על ברכיה. את הפרה מפלסטיק, עדיין מבריקה מרוק, שמה על השולחן ביניהן. "אלה חבר'ה צעירים שהגיעו מלימריק," אמרה. עיניה זנחו לרגע את הפלומה הרכה על ראש התינוק וננעצו באליס. "הם לא מכירים אף אחד בסביבה." עכשיו הסבה את עיניה והביטה מבעד לדלתות הפאטיו אל הגינה, היכן שרוח-ערבית טפחה בפרחים שבעציצי הטרה-קוטה. "כל מה שאני אומרת זה שתשחקי נכון בקלפים שלך. לא מוכרחים להגיד להם את הגיל שלנו. לא מוכרחים להגיד להם שום דבר."

חוץ מתינוקות, היו שישה אנשים בבּשר-על-האש של מָריָם. מָריָם וקיית' עמדו על הדֶק והתווכחו על הנקניקיות הלא-מבושלות. אחד הבחורים מנבחרת הכדורגל הביא את החברה שלו, כבת שמונה-עשרה, דקה כמו כלב-רוח ועם נזם בלשון. אליס ישבה אל שולחן הפאטיו עם גבר ששמו גָ'רלאת', עוקבת אחר צרעה שטבעה בצנצנת ריבה. גָ'רלאת' היה בשנות העשרים המאוחרות, לכל היותר בן שלושים. שערו היה בראשיתה של נסיגה טרם-עת מן הצדעיים. לא היה לו מטען, לפחות לא כזה שאליס יכלה לשייך לו בוודאות. הדעת נותנת, כמו שאמא המסכנה הייתה אולי אומרת, שאין עליו הרבה קופצות. הוא לא היה הכי חתיך בעולם, גם לא רהוט במיוחד. ובכל זאת, הוא היה רחב כתפיים וגבוה, ומצא חן בעיני אליס שהוא מסמיק כשהוא פונה אליה.

"אז ככה," אמר גָ'רלאת'. "מָריָם ספרה לי שהיית מורה למחול אירי."

למָריָם אין שכל, חשבה אליס. היא נאנחה וגררה את כיסאה אל קרבת כיסאו של גָ'רלאת' עד שירכיהם התחככו. "מספיק לדבר עלי," אמרה.

עוד קודם לכן, אחר-הצהריים, טלפן אביה של אליס ממחוז קורק להזכיר לה שתוציא החוצה את פח-האשפה ותחתום על טופס האבטלה, למרות שכבר שנים שהיא חותמת. בסוף הערב לא ביקש ממנה גָ'רלאת' את מספר הטלפון, אבל אליס רשמה אותו בכל זאת על מפית נייר ונתנה לו.

ביומיים הבאים ישבה אליס במטבח, שתתה תה וחיכתה. גדל והלך מספרן של גוויות הזבובים על המדבקות. היא לקחה סחבה וניקתה מאבק את התצלום של אמהּ. אמא'לה המסכנה. בהיעדרה של אליס היא הידרדרה במהירות רבה, כך אמרו כולם. בשובה מצאה אליס אישה עור-ועצמות. דלקת ריאות, נרשם בתעודת הפטירה. בה-במידה יכלו לכתוב "אליס".

ביום חמישי אחר הצהריים צלצל הטלפון. זה היה אביה של אליס שהורה לה להזמין אצל הקצב נתח של גב-חזיר ליום ראשון, לא גדול מדי ולא שמן מדי. עד עכשיו, אף לא מילה מגָ'רלאת'. ביום חמישי בערב התקשטה אליס בסומק, בשפתון, בחולצת הנצנצים עם המחשוף הכי עמוק והמתינה מחוץ למגרש הכדורגל. למראיהָ, קפא גָ'רלאת' על מקומו. לרגע מצמית אחד היה נראה כאילו ימשיך ללכת, אבל הוא דווקא ניגש אליה, עמד מולה מחריש, ואליס עשתה את היתר.

באפלולית הקלושה בחדרו של גָ'רלאת' שכבה אליס על הגב. היא ראתה כתם גדול דמוי-אמבה על התקרה, ועל ראש הארון היה קונוס-תנועה כתום. למטה, שני הבחורים שג'ארלת' חלק אתם את הדירה הגבירו את קול המוזיקה. ג'ארלת' שכב לידה, הג'ינס שלו עדיין סביב קרסוליו. המוזיקה פסקה למטה, וזמן-מה הייתה דומייה חוץ מקול של מכונית שעברה ברחוב. תקף את אליס צורך אדיר לדבר.

"לא הייתי פה כמה זמן."

אצבעותיו של גָ'רלאת' נעצרו בדרכן מטה לאורך גופה, התרוממו והשתהו בתנוחת לפיתה מעל שדיה. "חופשה?"

אליס התגלגלה הצדה כדי להיישיר בו מבט. "גָ'רלאת'," אמרה, "עשית פעם משהו שבאמת התחרטת עליו?"

גָ'רלאת' משך בכתפיו ולא השיב.

"פעם," אמרה אליס, "כשעוד הייתי מורה למחול, התאהבתי באבא של תלמידה אחת. הוא גר באחד הבתים הגדולים ההם מעבר לנהר. אשתו עוד גרה שם עכשיו."

הצלילים הכבושים של שלהי הקיץ הסתננו מבעד לווילונות: נביחות-הסופרנו של כלבים קטנים, הפצפוץ והזמזום של מכסחות-דשא, קריאות החיזור הצווחניות של בני העשרה.

"חשבתי שזאת אהבה," אמרה אליס. היא צחקה, אבל הצחוק קיפץ על קירות החדר, סבב וחזר אליה כמו בומרנג. "הוא לקח אותי לברצלונה לסוף-שבוע." היא הזדקפה על מרפק של יד אחת. "היית פעם בברצלונה?"

גָ'רלאת' הניד בראשו לשלילה. כמעט באין-רואים התרחק ממנה במיטה והחל למשוך מעלה את מכנסיו.

"אתה חייב לבקר שם," אמרה אליס. "היא נהדרת." היא צפתה בגָ'רלאת' נאבק עם מכנסיו, מגשש אחרי הרוכסן. קודם, בזמן הסקס, היא הפתיעה אותו בתעוזה שלה. מָריָם הייתה בטח מתרשמת. "כשהוא ניסה לסיים את הסיפור," אמרה אליס, "נכנסתי לפאניקה. אמרתי לו שאני אספר לאשתו."

נעשה מאוחר, החדר שקע אט-אט בעלטה. גָ'רלאת' התיישב על המיטה והחל שורך את נעליו. כל מילה שבעבעה אל לשונה של אליס, דמתה כבולעת עוד חתיכה קטנה מן האור שנותר, אבל היא לא הייתה מסוגלת להפסיק.

"כמובן שלא הייתי מספרת לאשתו." מבטה התחקה אחרי גָ'רלאת' שהתכופף להרים את חולצתו מן הרצפה. "אבל הוא האמין שאני אספר. הוא נתן לי עשרת אלפים כדי שלא אדבר."

גָ'רלאת' חדל לרכוס את חולצתו. "עשרת אלפים?"

אליס הנהנה. "לקחתי את אמא שלי ללונדון לבקר את אחיה, החלפתי מכונית וקניתי לינולאום חדש למטבח. ואז ביקשתי ממנו עוד."

"הוא שילם?"

"הוא שילם במשך שנתיים ואז הוא הלך למשטרה."

גָ'רלאת' עמד למרגלות המיטה. מאחוריו על הקיר הייתה כרזה עם שוליים מרופטים של "רָדיוֹהֶד" שהושחתה בגראפיטי בידי דייר קודם. אליס השגיחה איך כאן בחדרו, כשפניו סמוקות ושערו רטוב מזיעה, הוא נראה צעיר יותר מאשר בזמן הבּשר-על-האש.

"אז מה קרה?"

"נכנסתי לבית הסוהר," אמרה אליס, "זה מה שקרה. זה היה בכל העיתונים. אמא המסכנה קיבלה את זה מאוד קשה; אמא המסכנה חשבה שאני עוד בתולה."

גָ'רלאת' דשדש את רגליו בשטיח והסב את עיניו. אליס הרגישה שצר לה עליו.

"הוא ממילא עזב את אשתו," אמרה. "בקיץ ההוא הראשון שנסעתי מכאן, הוא הסתלק עם אישה פורטוגלית שבאה לעבוד במלון."

"לאן הם נסעו?"

אליס משכה בכתפיה. "לא שמעתי, " אמרה, "אך תמיד דמיינתי לי מקום מאוד רחוק."

גָ'רלאת' סב וניגש אל צד המיטה ורכן ונתן לה חיבוק. זה היה חיבוק חף-מכוונות, עוטף, מן הסוג שהדודנית אוליב אולי חיבקה את אביה כשהעלתה אותו על האוטובוס הביתה ביום א' בבוקר. הוא נגע בכתפה החשופה. "תשמרי על עצמך." אמר.

אליס צפתה בגָ'רלאת' לובש את מעילו, מתכונן לעזוב את חדרו. היה לה ברור שדיברה יותר מדי, שמָריָם תגלגל עיניים ותזעף, אבל עכשיו מאוחר לשנות. היא ישבה זקופה במיטה ולפתה את הסדינים בחוזקה אל שדיה. "אני בת ארבעים ושתיים," אמרה.

מזוודתו של אבא שבה אל המסדרון, ממתינה שיִפרקו ויאכסנו אותה מתחת למדרגות לשנה נוספת, אולי לכמה שנים. אליס הסירה את כל מדבקות-הזבובים. "תה, אבא?" היא מוזגת ספל תה לאביה, מניחה אותו על התחתית בצירוף חופן גלולות צבעוניות. אך אביה כבר עומד על רגליו, משחר לטרף ברחבי המטבח עם עיתון מגולל. "זונות," הוא צועק, "דפוקים." יש תזוזה בקפלי הווילונות, מלמול באוויר המיוזע של המטבח. ועל פני כל זגוגיות החלון, הזבובים, כהים וקטיפתיים, מתרוממים בהצדעה פראית אחרונה לחיים ולקיץ. והם מזמזמים ונוֹקשים, ונחבטים בכנפיהם הדקיקות כנגד הזכוכית.

תגובה אחת בנושא “הכול על אודות אליס I דניאל מֶקלוֹקלין (כבת 50)”

  1. כותרת הסיפור מבטיחה שנשמע "הכל על אודות אליס" ואליס, הדוברת מספרת לה איך הכל על אודותיה מתמקד בסחטנות הפלילית שלה. היא מסכמת שאלה הם חייה ואישיותה, עלובים כמו הזבובים שמטרידים את הסביבה ואינם מוסיפים כל ערך מוסף לעולם. אי אפשר לא לכאוב את כאבה על החמצת חייה. היא מאשימה את עצמה ברצח אמה ומנדבת אינפורמציה שמשפילה אותה ולא מאפשרת כל סיכוי לקשר עם זר שלא מכיר את מעשה הפשע שלה ובעצם אומרת לקורא שהיא אינה אלא זבוב. פשוט, תמציתי ואנושי עד כאב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.