המנדולינה I מַלאקֵיי ויטאקֶר (1976-1895)

הבוקר היה שקט, מבריק ועם זאת שמימי, ושמש קשישה חיממה את השרכים המתים על צלע הגבעה עד שהבהיקו בחוּם זהוֹב. ימים אחדים היה ערפל והיה מעטֶה של שתיקה והיו אגלי לחות, שתָלו בלי זיע על הזרדים העירומים, עד שבאור-השמש עכשיו, למרות שהיה רק נובמבר, נראָה כאילו האביב עומד בפתח, חסר-תנועה אבל ודאי, מעל הגבעות הרחוקות.

שני אנשים התקרבו אל בית-המשק הארוך והנמוך הבנוי אבן, שעמד באמצע כיכר הכפר, האחד במכנסי כותנה צהבהבים, מותנייה בצבע אדמה וכומתה די חדשה כחולה-כהה. היה לו חוטם שבור ועיניים חומות ידידותיות ובלכתו טלטל את כפותיו וזרועותיו.

בן-לווייתו היה צעיר חיוור ודק, עם פנים כמעט נטולות-מבע, עיניו מורחבות כלשהו על ידי משקפיים עבי-עדשות. תווי-פניו היו קטנים וענוגים, שיניו סדורות אך צהבהבות. לבוש היה מדים ירוקים-אפרפרים של שבוי גרמני, כומתה ששוליה רפויים והיא הדוקה מאוד על הקודקוד ונעלי-שרוכים כבדות שנדמו כנגררות אחריו.

האיש הראשון, שהיה מעין מנהל-עבודה ומשגיח, פתח את שער הברזל של בית-המשק, ניגש אל הדלת ונקש נקישה קלה, הססנית. השבוי עמד מאחוריו ונראה כמו ציפור גבוהה טיפשית. הוא לא הוציא הגה חוץ מ"כן" ו"לא".

במטבח הנמוך והאפלולי של בית-המשק, שנפתח ישירות אל החצר, עבדו אותה שעה איש מזדקן ואשתו. האישה רחצה פחיות והאיש תיקן בזהירות את קצהו הסדוק של צינור בעזרת פתיל דק. הם נראו זוג זקן, כפוף ושֹב, אף שאיש משניהם עדיין לא הגיע לגיל שישים. לשמע הנקישה הרפה הסתובבו וניגשו יחד אל הדלת כי היו סקרנים מאוד לדעת על אודות הבאים, שאחד מהם הכירו היטב ואת השני כלל לא.

כביש חדש וצר הנמתח מבית המשק היה הולך ונבנה על ידי שבויים גרמנים, שעדיין היו כלואים למרות שהמלחמה נגמרה מזמן, ומשמונה בבוקר עד רדת הערב נשמע קולה של הפעילות הבלתי פוסקת מסביבות בית-המשק שבאדמות הבור, בעת שהדמויות האפורות-ירקרקות ניפצו את הסלעים שהובאו הנה במשאיות ממחצבות האבן. הזוג הזקן, ויליאם ומרי אילינגווֹרת', ראו את השבויים לעתים מזומנות, אך עדיין לא החליפו מילה עם איש מהם.

האישה ניגבה את ידיה ופתחה את הדלת והשקיפה מעבר לגברים אל הבוקר הסתיווי השקט. המשגיח, סם פְּרוּדל, חייך וטלטל את זרועותיו באי-ביטחון.

"בוקר טוב, מרת אילינגווֹרת', באתי לבקש ממך טובה," אמר, "אבל אנ' לא בטוח שתסכימי."

"איזה טובה?" שאלה מיד. במובן מסוים היא פחדה. לא עלה בדעתה מה שבוי יכול להצטרך ממנה, ומוחָה פעל בקדחתנות.

"טוב, זותי בקשה משונה," המשיך המשגיח בלי שיזדרז. "אנ' לא יודע אם אני יכול לבקש אותך. אבל אני יודע שיש לכם מנדולינה; והאדון הזה" – והוא נופף שתי אצבעות לעבר השבוי – "הוא רוצה לדעת אם הוא יכול להלוות אותה בשביל חבר שלו לקונצרט של המחנה. ליום ראשון הוא רוצה אותה, ליום ראשון הבא, ובשביל כמה ימים להתאמן."

הכפרי עמד וידיו שעונות על השולחן והביט בלי רגש רב בצמד.

"אתה יודע לנגן בזה?" שאלה האישה את השבוי. הוא הזדקף עוד קצת, פער את פיו פעם-פעמיים ואמר, "לא, לא."

המשגיח לא איחר להסביר. "האדון הזה מנגן בפסנתר. אחד החברים שלו זה מי שמנגן במנדולינה, מנגן טוב מאוד," צעק פתאום אל השבוי. כנראה התרגל כל כך לצעוק מילים פשוטות באנגלית אל השבויים, עד שלרגע נשתכח ממנו משהו. בקול נמוך בהרבה הוא המשיך, "זה המתורגמן שלנו. אני אשאיר אותו אצלכם להסביר." אמר והסתלק.

הזוג בהו בלי אומר בצעיר הגבוה, והוא החזיר להם מבט. עיניו מאחורי המשקפיים הצבאיים היו מאוד גדולות.

"תיכנס," אמר האישה פתאום; ולבעלה אמרה: "הוא רוצה להלוות את המנדולינה של גוֹדפְרי שלנו."

הצעיר חצה את סף הדלת והתייצב בלי נוע על מרצפות-האבן בחדר. הזקן נסוג אל מאחורי שולחן המטבח ושהה שם בלי לדבר ורק הביט בצעיר הגרמני במבט רגוע. הפתיל הדק סבב ונפרם אט-אט מהצינור שבידו. האישה התחילה מתרוצצת הנה והנה ומדברת בקול צווחה, ובחוץ, בגינה המגודרת שנמשכה הלאה מן החצר, בדקה השמש את השיחים הרטובים, החומים והכמושים, את האָסטרים הנובלים וגם שתי תלוליות של פסולת-גינה מתחת לעץ האגס הזקן.

"הייתי בבית-חולים," אמר הצעיר לפתע, "המון זמן."

"שב," אמרה האישה מסמנת לעבר כיסא של עץ.

הוא התיישב חיש והביט בנעליו המרובבות בוץ, שהותירו סימנים במקום שעמד. ידיו נחו בריפיון על ברכיו. הוא לא הסיר את כומתתו. הוא לא השגיח באח המתיזה ניצוצות, באורלוגין האדום באחת מפינות החדר, בשני פמוטות הנחושת על אדן-האח הצר הגבוה.

"מה אתה עושה? בגרמניה?" שאל הכפרי בקול מאוד רם ומוטעם.

"אני מנהל בית-ספר."

"הבן שלי הוא –  היה – הוא התכוון להיות מורה."

"זה שניגן במנדולינה," התפרצה האישה. "גוֹדפְרי שלנו. הוא ניגן במנדולינה."

הצעיר הסתכל סביבו, אך לא ראה מנדולינה. היא לא הייתה במטבח. הוא הביט אל הכפרי.

"הבן שלך?" שאל, תר בקושי אחר מילים, בנימת התנצלות. "אני רק יודע אנגלית כמה חודשים, מאז אני בא פה. הבן שלך, הוא היה כן מסכים להלוות את המנדולינה לחבר שלי?"

"הבן שלי נהרג," אמר הכפרי בקול ניחר. "בגרמניה."

"אוי!" אמר השבוי. סומק חיוור פשט לאטו על פניו החיוורות ממילא, ואז התפוגג. נפלה שתיקה ארוכה.

האישה התפרצה. "תיכנס אל הסלון. יש לנו פסנתר. תיכנס ותנגן."

"הסלון?" שאל הצעיר. הוא לא הבין.

"תיכנס ותנגן על הפסנתר," אמרה האישה מהר ובעצבנות, עיניה מבריקות. "בוא אתי."

הצעיר יצא מן המטבח בעקבותיה, חצה מסדרון מרוצף אבן ונכנס אל סלון קטן. השמש האירה פיסות-צבע גסות בשטיח הדהה. בקצה אחד של החדר עמד פסנתר עם ציפוי עץ-אגוז מבריק, ובחזיתו קפלונים של משי ירוק, מבצבצים מתחת לשבכה קישוטית. הפסנתר היה פתוח, ועל הכן עמדה חוברת זולה של תווים שהיה מודפס עליה "מחרוזת ואלסים מס' 79 מאת שטראוס ".

האישה הצביעה על התווים. "תנגן אֶדְזֶה."

הצעיר הציץ ביצירה הפשוטה, התיישב אל דרגש-הפסנתר והניח את נעליו המרובבות על הפדלים. עדיין חבש את הכומתה.

"המון זמן ממתי שאני מנגן על פסנתר," אמר.

"תמשיך. תמשיך. תנגן," אמר הכפרי שנכנס מן המטבח וישב עכשיו באברים נוקשים בפינת החדר, עדיין מחזיק את הצינור הלא-מתוקן עם הפתיל מידלדל ממנו.

היו הרבה עמודי תווים, והצעיר עבר בהתמדה מהאחד אל השני. פה ושם הקיש על קליד שגוי ופלט בקצרה "אוי!" מבויש. האישה נכנסה בחזרה אל המטבח ומשכה והורידה ממדף גבוה בארון מטחנה ישנה של קפה. בכוס הנחושת היו פולים אחדים. היא טחנה אותם, הכינה ספל קפה עם חלב מתוך כד על השולחן ונשאה אותו אל הסלון. הצעיר עדיין ניגן.

היא הניחה את הקפה על שולחן קטן לידו.

"קח," אמרה בנחת, "תשתה."

לשמע דבריה הפסיק הצעיר לנגן באמצע המשפט, הסתובב והודה לה. הזקן כבר זנח את מושבו והיה אפשר לשמוע אותו מסתובב בחדר השינה שמעל הסלון.

"תשגיח טוב על המנדולינה של גוֹדפְרי?" שאלה האישה בדאגה. "כן, כן," ענה הצעיר בעודו לוגם.

"גוֹדפְרי ניגן במנדולינה. גם בפסנתר הוא ניגן. בשבילו קנינו את הפסנתר." היא כיוונה חיוך רפה אל ידיה ידועות-העמל. "אבל עכשיו הוא מת. המלחמה." היא נתנה בצעיר מלוא המבט.

שוב כיסה הסומק החיוור את פניו הרזות.

וכעבור זמן-מה, "קיבלתי מכתב מהבית," אמר. "הראשון השנה. הכול שם בסדר."

"הכול שם בסדר," חזרה אחריו.

"הכול שם בסדר," אמר. ושוב נפלה שתיקה, והנה הופיע הזקן, ירד לאט במדרגות נושא את המנדולינה בתיבה שחורה מבריקה.

הוא מסר את התיבה לצעיר שקפץ ממקומו. חלק מהבוץ על נעליו כבר יבש, ועכשיו נשר חרש פירורים-פירורים בעת שהזיז את רגליו.

"איך קוראים לך?" שאל הכפרי באותו קול רם מוטעם כמקודם. "מה השם שלך?"

"השם שלי אדולף, אמר הצעיר, "אדולף קליין."

"קליין. בגרמנית זה קטן, אני חושב." הוא חייך כאילו לקרוא "קטן" למישהו כל כך גבוה זאת בדיחה. אבל קליין הייתה רק מילה נוכרית לכפרי ואשתו, מילה בלי משמעות.

"עכשיו אני צריך ללכת. הם עוד יחשבו שנעלמתי. תודה רבה בשביל הקפה, ובשביל הפסנתר, ובשביל המנדולינה."

הם זזו בכבדות לפנות לו דרך אל המטבח ומשם החוצה.

"תבוא עוֹדפָּ'ם ותנגן בפסנתר," אמרה האישה. היא נגעה בעדינות בשרוולו, בפליאה, כשחזר וחצה את המסדרון המרוצף-אבן. והצעיר, בעודו פוסע במסדרון, הסתכל סביבו בכל דבר ודבר, באורלוגין המתקתק את השנים, בפמוטות הנחושת המצוחצחים עד עגילות מושלמת. היה אפשר לחשוב שהוא תר בעיניו אחר צילום של גוֹדפְרי. אך בשום מקום לא היה צילום, לא היה סימן למותו. היה נדמה שגוֹדפְרי עדיין בחיים – במטבח, בסלון, ליד הפסנתר, מנגן לו את מחרוזת הוואלסים של שטראוס, אפילו נושא את המנדולינה בתיבתה.

"כן, תבוא עוֹדפָּ'ם," אמר הזקן בקולו הרם המשונה.

הוא חצה את החצר אל שער הברזל ופתח אותו לפני השבוי שיֵצא, ואז השקיף מעבר לכיכר-הכפר אל גבעת השרכים הטובלת באור צהוב. אשתו הצטרפה אליו, ושניהם עמדו יחד בתוך הדומייה עד שהצעיר הגבוה, המנדולינה בידו, נעלם מן העין.

תגובה אחת בנושא “המנדולינה I מַלאקֵיי ויטאקֶר (1976-1895)”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *