[…]
היא הייתה שקועה בשינה.
שעוּן על מרפקו, הביט גבריאל דקות אחדות בלי כעס על שערה המדובלל ופיה הפעור קצת והקשיב לנשימתה העמוקה. היה לה אפוא רומן בחייה: איש מת בגללה. כמעט לא הכאיבה לו עתה המחשבה על התפקיד העלוב שהוא, בעלה, מילא בחייה. הוא הביט בה בעת שישנה כאילו הוא והיא לא חיו מעולם כאיש ואשתו. מבטו הסקרני השתהה ארוכות על פניה ושערה; וכשהעלה בדעתו איך נראתה אז מן הסתם, ביפי נעוריה המלבלבים, ניעורה בנפשו חמלה מוזרה, של ידידות. אפילו בינו לבינו מיאן להודות כי פניה שוב אינן נהדרות כשהיו, ועם זאת ידע כי אלה אינן הפנים שבעטיין קרא מייקל פיוּרי תיגר על המוות.
אולי לא סיפרה לו את כל הסיפור. מבטו נדד אל הכיסא שעליו השליכה כמה מבגדיה. שרוך של תחתונית השתלשל אל הרצפה. נעל אחת עמדה זקופה, הגַפָּה רפויה ושמוטה; רעותה הייתה מוטלת על צִדהּ. הוא תהה על מערבולת רגשותיו לפני שעה. מה הייתה סיבתה? סעודת-הערב בבית דודתו, נאומו הטיפשי, היין והריקודים, העליצות שנלוותה למילות הפרדה בפרוזדור, הנאת הטיול בשלג לאורך הנהר. דודה ג'וליה המסכנה! גם היא תהיה בקרוב לא יותר מצללית, ליד הצללית של פטריק מורקן וסוסו [פטריק מורקן – סבו של גבריאל]. לרגע הבליחה בזיכרונו ההבעה השחופה המחוקה על פניה כששרה "כּלוּלה בהדרהּ לחתונה" [אריה מתוך "הפוריטנים" מאת בליני]. בקרוב אולי ישב באותו טרקלין עצמו לבוש שחורים, מגבעת המשי שלו על ברכיו. התריסים יהיו מוגפים ודודה קייט תשב לידו בוכייה ומוחטת את אפה ותספר לו איך ג'וליה מתה. הוא יפשפש במוחו אחר מילות נחמה וימצא רק אחדות עילגות, חסרות-תועלת. כן, כן: זה יקרה בקרוב מאוד.
האוויר בחדר העביר צינה בכתפיו. בזהירות מיתח את גופו תחת הסדינים והשתרע לצד אשתו. בזה אחר זה הם הופכים כולם לצלליות. מוטב להיאסף באומץ אל העולם הבא, בשיא תפארתה של איזו תשוקה, מאשר לכמוש ולהימוג בעוגמה מזִקנה. הוא הרהר איך זו, ששוכבת לצדו, כלאה בלבה שנים כה רבות את תמונת מבטו של אהובהּ בעת שאמר לה כי אינו רוצה לחיות.
דמעות של גדלוּת-נפש מילאו את עיניו של גבריאל. מעולם לא הרגיש כך אל שום אישה, אבל הכיר כי זוהי כנראה אהבה. הדמעות נתקשרו ונתעבו בעיניו, ובחשכה הקלושה דימה שהוא רואה צורת איש צעיר עומד תחת עץ מנטף. עוד צורות היו שם. נפשו התקרבה אל הממלכה ההיא, אל משכנם של המוני המתים. אף כי היה מודע לקיומם ההפכפך, המרצד, לא הבין אותו. זהותו שלו עצמו התמוססה אל תוך עולם אפור בלתי-מוחש. העולם הגשמי, שמתים אלה צמחו וחיו בו פעם, התכווץ והתפוגג.
נקישות קלות על השמשה הסבו את מבטו אל החלון. שוב התחיל לרדת שלג. נים-ולא-נים הוא עוקב אחר הפתותים הצונחים באלכסון, כסופים וכהים כנגד אורו של פנס הרחוב. הגיעה העת לקום ולצאת מערבה. כן, צדקו העיתונים: השלג יורד בכל רחבי אירלנד. יורד על כל אזוריה של השפלה התיכונה האפלה, על הגבעות הקירחות, יורד ברכּוּת על ביצת אָלן, והלאה משם מערבהּ, יורד ברכות על גליו הקודרים הקוצפים של נהר שֶנון. יורד גם על פני חצרה של הכנסייה הנידחת על הגבעה, שמייקל פיוּרי טמון בה. השלג נח בשכבות סחופות עבות על הצלבים המעוקמים והמצבות, על ראשי החניתות של השער הקטן, על הקוצים העירומים. אט-אט מתעלפת עליו רוחו; הוא שומע איך יורד השלג בריפיון מבעד ליקום, רפות הוא יורד, כרדת הקץ על כל החיים ועל כל המתים.
ממש מזמין תרגום של כל הסיפור הקלסי הזה. התרגום הקודם של אברהם יבין מזמין שיפוץ כפי שנעשה בחלק האחרון שלפנינו.