המתים [סוף] (מתוך: "דבלינאים") I ג'יימס ג'ויס (1941-1882)

[…]

היא ישנה שינה עמוקה.

גבריאל, שעון על מרפקו, הביט דקות אחדות בלי טינה על שערה הסבוך ופיה הפעור למחצה והקשיב לנשימתה העמוקה. היה לה אפוא רומן בחייה: איש מת בגללה. כמעט לא הכאיבה לו עתה המחשבה על התפקיד העלוב שהוא, בעלה, מילא בחייה. הוא הביט בה בעת שישנה כאילו הוא והיא לא חיו מעולם כאיש ואשתו. מבטו הסקרני השתהה ארוכות על פניה ושערה; וכשהעלה בדעתו איך נראתה אז מן הסתם, ביפי נעוריה המלבלבים, ניעורה בנפשו חמלה מוזרה, ידידותית. אפילו בינו לבינו לא רצה להודות כי פניה שוב אינן נהדרות כשהיו, אך ידע כי אלה אינן הפנים שבעטיין קרא מייקל פיוּרי תיגר על  המוות.

אולי לא סיפרה לו את הסיפור במלואו. מבטו נדד אל הכיסא שעליו הטילה בגדים אחדים. שרוך של תחתונית השתלשל אל הרצפה. נעל אחת עמדה זקופה, הגַפָּה רפויה ושמוטה; רעותה הייתה מוטלת  על צִדהּ. הוא תהה על מערבולת רגשותיו לפני שעה. מה היה  מקורה? סעודת-הערב אצל דודתו, נאומו הטיפשי, היין והריקודים, העליצות בשעת הפרדה בפרוזדור, הנאת הטיול בשלג לאורך הנהר. דודה ג'וליה המסכנה! גם היא תהיה בקרוב לא יותר מצללית, כמו זו של פטריק מורקן וסוסו [פטריק מורקן – סבו של גבריאל]. לרגע עלתה בזיכרונו אותה הבעה שחופה מחוקה על פניה כששרה "כּלוּלה בהדרהּ לחתונה" [אריה מתוך "הפוריטנים" מאת בליני]. בקרוב ישב באותו הטרקלין עצמו לבוש שחורים, כובע המשי על ברכיו. התריסים יהיו מוגפים ודודה קייט תשב לידו בוכייה ומוחטת את אפה ותספר לו איך ג'וליה מתה. הוא יפשפש אז במוחו אחר מילות נחמה וימצא רק אחדות עילגות, חסרות-טעם. כן, כן: זה יקרה בקרוב מאוד.

האוויר בחדר צינן את כתפיו. בזהירות מיתח את גופו תחת הסדינים והשתרע לצד אשתו. בזה אחר זה הם הופכים כולם לצלליות. מוטב להיאסף באומץ אל העולם הבא, בשיא תפארתה של איזו תשוקה, מאשר לכמוש ולהימוג בעוגמה מזִקנה. הוא הרהר איך זו, ששוכבת לצדו, כלאה בלבה שנים כה רבות את מבטו של אהובה בעת שאמר לה שאינו רוצה לחיות.

דמעות של גדלוּת-נפש מילאו את עיניו של גבריאל. מעולם לא הרגיש כך אל שום אישה, אבל הכיר כי זוהי כנראה אהבה. הדמעות גדשו את עיניו, ובחשכה הקלושה היה נדמה לו שהוא רואה צורת איש צעיר עומד תחת עץ מנטף. עוד צורות היו שם. נפשו קרבה אל הממלכה ההיא, אל משכנם של המוני המתים. אף כי היה ער לקיומם ההפכפכני, המרצד, לא הבין אותו. זהותו שלו עצמו התמוססה אל תוך עולם אפור בלתי-מוחש. העולם הגשמי, שמתים אלה צימחו וחיו בו, התכווץ והתפוגג.

טפיחות קלות על השמשה לוכדות את תשומת לבו. שוב התחיל לרדת שלג. נים-ולא-נים הוא עוקב אחר הפתותים הצונחים במלוכסן כסופים וכהים מול אורו של פנס הרחוב. הגיע הזמן לקום ולצאת  מערבה. כן, צדקו העיתונים: השלג יורד בכל רחבי אירלנד. יורד על כל אזוריה של השפלה התיכונה האפלה, על הגבעות הקירחות, יורד ברכּוּת על ביצת אָלן, והלאה משם מערבהּ, יורד ברכות על גליו הקודרים הקוצפים של נהר שֶנון. יורד גם על חצר הכנסייה העזובה על הגבעה, שמייקל פיוּרי טמון בה. השלג נח בשכבות סחופות עבות על הצלבים המעוקמים והמצבות, על ראשי החניתות של השער הקטן, על הקוצים העירומים. אט-אט נתעלפה עליו רוחו בעוד הוא שומע איך יורד השלג בריפיון מבעד ליקום, יורד רפות כבוא הקץ על כל החיים ועל כל המתים.

תגובה אחת בנושא “המתים [סוף] (מתוך: "דבלינאים") I ג'יימס ג'ויס (1941-1882)”

  1. ממש מזמין תרגום של כל הסיפור הקלסי הזה. התרגום הקודם של אברהם יבין מזמין שיפוץ כפי שנעשה בחלק האחרון שלפנינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.