הניסוי של ד"ר היידגר ן נת'ניאל הות'ורן (1864-1804)

ד"ר היידגר הזקן, איש יחיד ומיוחד, הזמין פעם ארבעה חברים מכובדים אל לשכתו: שלושה אדונים שֹֹבי-זקן – מר מֶדבּוּרן, קולונל קיליגרוּ ומר גאסקוֹין, וגברת אחת כמושה, האלמנה ויצֶ'רלי. כל הארבעה היו בריות קשישות עגמומיות, שהחיים לא האירו להן פנים ושאסונן הגדול היה שלא נחו זה כבר בקבריהן. מר מֶדבּוּרן, בשיא פריחתו, היה סוחר מצליח, אך התרושש מכל נכסיו בגלל ספסרות פרועה, ומצבו עתה לא היה טוב בהרבה משל קבצן. קולונל קיליגרוּ כילה את מיטב שנותיו ובריאותו ורכושו במרדף אחרי הנאות אסורות שהולידו הרבה מכאובים, למשל שיגרון, ועוד כהנה וכהנה עינויי גוף ונפש. מר גאסקוֹין היה פוליטיקאי שירד מגדולתו, איש ששמו הרע הולך לפניו, או לפחות כך היה עד שחלוֹף-העתים העלים אותו מן הדור הצעיר והפך אותו לבלתי-ידוע בִּמקום לידוע לשמצה. ואילו האלמנה ויצֶ'רלי, עליה ידעו לספר כי הייתה יפהפייה בשעתה, אך שנים רבות שהיא חיה בבדידות מנוולת בגלל כמה סיפורי-שערורייה שקוממו כנגדה את יחסני-העיר. ראוי להזכיר כי שלושת האדונים הללו – מר מֶדבּוּרן, קולונל קיליגרוּ ומר גאסקוֹין – היו אי-שם בעבר מאהביה של האלמנה ויצֶ'רלי והיו נכונים אז לשסף למענה איש את גרון רעהו. ולפני שנמשיך רק ארמוז כי ד"ר היידגר וארבעת אורחיו נחשבו לא פעם, ולא בכדי, לבלתי שפויים במקצת, כי מדרכם של ישישים להיטרף בדאגות-ההווה או בזיכרונות אומללים מן העבר.

"ידידי הוותיקים היקרים," אמר ד"ר היידגר והזמינם בתנועת-יד לשבת. "מבקש הייתי כי תסייעו לי באחד הניסויים הקטנים הללו שאני משתעשע בהם בלשכתי." אם אמת דיברו השמועות, כי אז לשכתו של ד"ר היידגר הייתה כנראה מקום משונה מאוד; חדר אפלולי בסגנון הישן, עטור קורי-עכבישים וזרוי אבק נושן. סביב הקירות ניצבו כונניות-אלון אחדות, שאצטבותיהן התחתונות עמוסות שורות-שורות של כרכי-פוליו עצומים וכרכי-קוָארטוֹ באותיות גותיות, ועל העליונות עמדו כרכי-דוּאוֹדֶצ'ימוֹ קטנים בעטיפות עור. על האצטבה המרכזית ניצבה פרוטומה מברונזה של היפוקרטס, ולפי מקורות מוסמכים היה זה ממנהגו של ד"ר היידר להיוועץ בו במקרים קשים שנגעו לעיסוקו המקצועי. בפינתו החשוכה ביותר של החדר עמד ארון גבוה וצר, דלתו פתוחה קצת, ומתוכו נשקף-לא-נשקף שלד-אדם. בין שתיים מן הכונניות היה תלוי ראי, שזגוגיתו הגבוהה והמאובקת נתונה במסגרת מוזהבת מוכתמת. בין הסיפורים הרבים והנפלאים שסופרו על הראי גם נמסר, על דרך המשל, כי רוחותיהם של כל חוליו המתים של הדוקטור קיננו בו והיו בוהים בדוקטור כל אימת שנעץ שם את עיניו. עֵברוֹ השני של החדר היה מקושט בדיוקן בגובה-אדם של עלמה צעירה עטופה להלל בתפארתם הדהה של אריגי משי, סאטן וברוקד, פניה דהות כתלבושתה. כחצי-מאה קודם עמד ד"ר היידגר לשאת לאישה את העלמה הצעירה, אך מחמת איזה בלבול היא בלעה שיקוי משיקויי אהובהּ ומתה בערב כלולותיה. אך הזר ומוזר בכל הלשכה, ובגדר אחרון חביב, היה כרך-פוליו כבד, בעטיפת עור שחורה, עם אטבי-כסף  מוצקים. לא הייתה כתובת על גב הכריכה ואיש לא ידע מה שמו. אך כולם ידעו כי זהו ספר-קסמים, וכי פעם אחת, כשהרימה אותו משרתת כדי להסיר את האבק – שקשק השלד בארון, תמונת העלמה פסעה פסיעה על הרצפה, וכמה וכמה פרצופי-רפאים הציצו מן הראי. ואילו פרוטומת המתכת של היפוקרטס הקדירה פנים ואמרה "עצור!"

כך הייתה לשכתו של  ד"ר היידגר.

באחר-הצהריים הקייצי של סיפורנו עמד במרכז החדר שולחן קטן עגול, שחור כהבנה, ועליו אגרטל בדולח מפואר, מעשה-חושב. אלומת-שמש מן החלון שחדרה מבעד לשני וילונות הדמשק [סוג משי] הדהויים, המקושרים במקלעות כבדות, נפלה היישר על האגרטל והאירה מבעדו בנוגה רך את פרצופיהם האפרפרים של חמשת הקשישים שישבו מסביב. על השולחן גם עמדו חמישה גביעי שמפניה.

"ידידי הוותיקים היקרים," חזר ואמר ד"ר היידגר, "האם אוכל להסתייע בכם בביצועו של ניסוי מוזר עד מאוד?"

ובכן, ד"ר היידגר זה היה אדון קשיש משונה מאוד, וזרותו הייתה קרקע פורייה להמוני מעשיות עתירות-דמיון. כמה מהן – לבוֹשתי – מוצאן אולי בי ובאישיותי המהימנה. והיה ותיחלש אמונתו בבורא-עולם של אחד מקוראי סיפורי זה, אהיה נכון לעטות עלי את אות-הקלון של איש-בדים.

לשמע דברי הדוקטור, לא ציפו אורחיו למשהו נפלא יותר מקטילה של עכבר במפוח-אוויר או מצְפייה בקורי-עכביש מבעד למיקרוסקופ, או הבלים מהסוג הזה, שדרך קבע נהג לשסות אותם בידידיו הקרובים. אך בלי שימתין לתשובה, חצה ד"ר היידגר בכבדות את החדר וחזר ובידו אותו כרך-פוליו מגושם בכריכת עור שהשמועה אמרה עליו כי הוא ספר-קסמים. אחרי שחילץ את אטבי-הכסף, פתח את הספר והוציא מבין דפיו שחורי-האותיות שושנה, או מה שהייתה לפנים שושנה וכעת עטו עליה הירוקים ועלי-הכותרת הארגמניים גוון שחמחם והפרח עתיק-היומין כולו חישב להתפורר לאבק בידיו של הדוקטור.

"השושנה הזאת," אמר ד"ר היידגר באנחה – "הפרח הזה הכמוש והמתפורר עמד בפריחה לפני חמישים וחמש שנים. נתנה לי אותו סילביה ווֹרד, שדיוקנה תלוי מולכם, והתכוונתי לענוד אותו ביום חתונתנו. חמישים וחמש שנים הוא היה שמור בין דפיו של הספר הנושן הזה. עכשיו אִמרו לי, האם ייתכן ששושנה זאת, בת חצי-מאה, תחזור אי-פעם לחיים?"

"שטויות!" אמרה האלמנה ויצֶ'רלי במנוד-ראש נרגז. "בה-במידה אפשר לשאול אם פניה הקמוטות של קשישה ישובו ללבלב."

"עכשיו הביטו!" הגיב על כך ד"ר היידגר. הוא הסיר את המְגוּפָה מן האגרטל והטיל אל תוכו את השושנה הדהויה. תחילה נחה לה השושנה על פני המים בלי שניכר שהיא סופגת מן הלחלוחית. אך במהרה החל מתרחש בה שינוי מוזר. עלי-הכותרת המעוכים היבשים החלו זעים ועוטים גוון עז יותר של ארגמן, כאילו ניעור הפרח מתנומה דמוית-מוות, הגבעול ושריגי העלווה הוריקו, והשושנה כולה, ששנותיה חצי-מאה, נראתה רעננה כביום שהעניקה אותה סילבייה ווֹרד לאהובה. אך עדיין לא הגיעה למלוא הפריחה, יען כי אחדים מעליה האדומים הענוגים התלפפו בצניעות סביב חיקה הלח, שבתוכו נצנצו להם שניים-שלושה אגלי טל.

"הרי לכם אחיזת-עיניים יפה להפליא," אמרו ידידיו של הדוקטור – ובשוויון-נפש אמרו, כי כבר חזו מעודם בפלאים גדולים מזה במופע של להטוטן. "אנא ממךָ, איך רקחת את הפלא?"

"האם שמעתם אי-פעם על 'מעיין הנעורים'?" שאל ד"ר היידגר, "שההרפתקן הספרדי פּוֹנסֶה דה לאוֹן יצא לחפש לפני מאתיים או שלוש-מאות שנים?"

"והצליח למצוא אותו?" שאלה האלמנה ויצ'רלי.

"לא," ענה ד"ר היידגר, "כי לא חיפש במקום הנכון. 'מעיין הנעורים' המפורסם, אם אמת מה שסופר לי, נמצא בחלקו הדרומי של חצי-האי הפלורידיאני, לא רחוק מאגם מְקאקוֹ. מקורו מוסתר מן העין על ידי כמה וכמה עצי מגנוליה עצומים, שעל אף גילם המופלג – מאות שנים – הם רעננים כצמח בן-יומו הודות לסגולותיו של המעיין הנהדר הזה. אחד ממיודעי, שעמד על סקרנותי בעניינים האלה, שלח לי מה שעיניכם רואות בתוך האגרטל."

"הממ," אמר קולונל קיליגרוּ, שלא האמין למילה מסיפורו של הדוקטור; "ומה תהיה השפעת השיקוי הזה על גוף האדם?"

"עוד תיווכח בעצמך, קולונל יקר שלי," השיב ד"ר היידגר. " וכולכם, ידידי הנכבדים, מוזמנים לשתות כחפצכם מן השיקוי המופלא הזה שיחזיר לכם את לבלוב הנעורים. אשר לי, הזדקנותי עלתה לי בעמל רב, ואינני מזדרז אפוא לחזור אל ימי הבחרות. לכן אסתפק, ברשותכם, במעקב אחרי התקדמותו של הניסוי."

תוך שהוא מדבר, יצק ד"ר היידגר ממימי "מעיין הנעורים" אל ארבעת גביעי השמפניה. מן הסתם היה השיקוי  רווי גז תוסס, כי בועות קטנות עלו בלי הרף מעמקי הגביעים והתנפצו ברסיסים של כסף על פניהם. המשרָה הפיצה ניחוח נעים והקשישים לא פקפקו אפוא כי היא אוצרת בה סגולות של רעננות ונינוחות. אף שהטילו ספק בכוחה לחדש נעורים, היו נכונים לבלוע אותה מיד. אך ד"ר היידגר הפציר בהם להמתין רגע.

"לפני שתשתו, ידידי הוותיקים הנכבדים," אמר להם, "תנו דעתכם – וזאת אני מורה לכם מתוך ניסיון חיים עשיר – לכמה כללי התנהגות בפרק שני זה של חתחתי-הנעורים. שוו בנפשכם את הרושם בקרב הדור הצעיר, רושם רשעה וחרפה, אם לא יעמידו יתרונותיכם המיוחדים מופת של מוסריות וחכמה!"

ארבעת ידידיו הכבודים של הדוקטור לא אמרו מטוב ועד רע. הם רק צחקו צחוק קלוש ורועד; כל כך מגוחך היה הרעיון כי מי שלמדו על בשרם שהחרטה רצה בעקבי השגיאה, יסטו שוב מדרך הישר.

"כעת, שתו," אמר הדוקטור וקד בראשו; "אשרַי כי היטבתי כל-כך לבחור את מושאי הניסוי שלי."

בידיים מאובנות נשאו הארבעה את הגביעים אל שפתותיהם. המשׁרה, אם אכן אצרה את הסגולות שד"ר היידגר ייחס לה, לא יכלה למצוא לה ארבעה צרכנים להוטים יותר. נראים היו כאילו מעודם לא ידעו טעם נעורים והנאה, והם אינם אלא פרי איוולת של הטבע, ומתמיד היו בריות אפורות, תשושות, חסרות-לחלוחית ועלובות כמו אלה שיושבות עכשיו שחוחות סביב שולחנו של הדוקטור ואין בנשמתן או בגופן די רוח חיים ליהנות מעצם הסיכוי שיתחדשו נעוריהם. הם רוקנו חיש את הכוסות והניחו אותן על השולחן. וברור כבוקר – כמעט מיד חלה תמורה במראה החבורה, די דומה למתרחש אצל מי שהריקו אל קרבם כוס יין מלאה עד שפתה. ולכך הצטרף גם זוהר פתאומי של אור-שמש עליז, שהבהיר באחת את פרצופי כולם. בלחייהם פרחה  אדמומית במקום גוֹן-האֶפֶר ששיווה להם מראית של גוויות. הם בהו זה בזה ודימו כי כוח-פלאים החליק והסיר מעליהם את הרישומים העמוקים העצובים ש"סבא-זמן" חקק על מצחיהם תקופה ארוכה. האלמנה ויצ'רלי היטיבה את כובעה כי הרגישה כמעט כמו אישה שוב.

"תן לנו עוד משיקוי-הפלאים הזה," צעקו בני החבורה בלהיטות. "אמנם הצערנו, אבל עודנו זקנים מדי. מהר! תן לנו עוד!"

"סבלנות, סבלנות!" אמר ד"ר היידגר, שישב ועקב אחר הניסוי בקור-רוח פילוסופי. "לא בן-יום הזדקנתם; מדוע אתם קצרי רוח להצעיר תוך פחות מחצי שעה. הנה המשקה לרשותכם." שוב מילא את הכוסות במשׁרת-הנעורים, ועוד נשאר די באגרטל להחזיר את חצי הישישים בעיר לגיל של נכדיהם.

עוד הבועות מפעפעות על פני המשקה חטפו ארבעת אורחיו של הדוקטור את הכוסות מן השולחן והגיחו את המשקה פנימה בלגימה יחידה. האמנם חזיון-תעתועים הוא? עוד טרם גלש המשקה אל הלוע, נסתמן שינוי בכל אברי גופם. עיניהם הצטללו והבריקו; צללית כהה קנתה לה מושב בין תלתליהם הכסופים: עתה יושבים היו סביב השולחן שלושה אדונים בגיל העמידה ואישה שמנמנה בשיא פריחתה.

"אלמנה יקרה שלי, את מקסימה!" הצטעק קולונל קיליגרוּ, שעיניו היו נעוצות בפניה עם שצִללי הגיל נגוזו מהם כמו האפלולית מפני השחר הארגמני.

האלמנה הנאה, שניסיון-העבר לימד אותה כי מחמאותיו של קולונל קיליגרו אינן שקולות תמיד כנגד אמת צרופה, קפצה על רגליה ואצה אל הראי, עדיין חרדה כי יציצו אליה משם פניה הכעורות של אישה זקנה.

ואילו מנהגם של שלושת האדונים הוכיח כי מימיו של "מעיין הנעורים" אצרו בהם כמה סגולות נוסכות-שיכרון – או שהתרוממות הרוח אצל האדונים הללו הייתה בעצם רק סחרחורת קלילה שגרמה צניחתו הפתאומית של כובד-השנים. מוחו של מר גסקוין היה טרוד בסוגיות פוליטיות, אף כי היה קשה להחליט אם מן העבר, ההווה, או העתיד, היות שאותם רעיונות ומימרות עצמם היו באופנה כבר חמישים שנים. כעת הוא טרטר במלוא הגרון אמרי-שפר על פטריוטיות, על תהילה לאומית ועל זכויות העם; לרגעים מלמל איזה משפט מסוכן זה או אחר בלחישה ערמומית מפוקפקת, ובזהירות מופלגת, עד שגם מצפונו-הוא התקשה לרדת לסוד הדברים; ושוב דיבר בהטעמה מדודה ובנימה אומרת-כבוד, לכאורה אוזן מלכותית כרויה לדיבורו הרהוט. כל אותו הזמן היה קולונל קיליגרוּ מרעים בקול איזה שיר-יין עליז, ומקיש על כוסו  בתואם את הפזמון, ואגב כך משיט את מבטו אל גזרתה המלאה של האלמנה ויצ'רלי. מעברו השני של השולחן עסק מר מֶדבּוּרן בחישוב- של שטרות ומטבעות שהיו קשורים באופן לא ברור בתכנית של אספקת קרח לאיי הודו המזרחית על ידי רתימתם של צמד לווייתנים לקרחונים מן הקוטב. אשר לאלמנה ויצ'רלי, גברת זאת עמדה מול הראי מגחכת ומשפיעה אמרי-חן על בבואתה, ומייקרת אותה כידידתה האהובה עליה מכול. את פרצופה תקעה קרוב מאוד לראי כדי לבדוק האם קמט בפנים וקמטוטים בזווית-העין הזכורים לה מן העבר, אכן נעלמו. עוד בחנה האם נמוגה כליל השֹיבה משערה והיא יכולה עתה, בלי חשש, להיפטר לשלום ממגבעתה הנכבדת. לבסוף פנתה בחטיפה מן הראי וניגשה בצעדים כמו-רקדניים אל השולחן.

"דוקטור יקר שלי," קראה, "הואל לתת לי בטובך כוס נוספת."

"בוודאי, גברת יקרה – בוודאי," השיב לה הדוקטור האדיב. "ראי כבר מילאתי את הכוסות." ואכן עמדו שם ארבעת הגביעים מלאים עד שפתם בנוזל הנפלא. הקצף הענוג על פניו דמה לנצנוצם הרוטט של יהלומים.

כמעט שקעה השמש, והחדר האפיל עד מאוד, אך בוהק רפה, כאור-ירח, עלה מעמקי האגרטל ונח שווה-בשווה על פני האורחים ועל דמותו מעירת-הכבוד של הדוקטור. יושב היה בכורסא עם מסעד-גב גבוה, כורסת עץ-אלון מגולפת ביד-אמן, ומשוּך היה עליו דוק של אצילות אפורה כיאה ל"סבא-זמן", שעד כה לא קמו עוררים על כוחו, אלא חבורה זאת ששפר מזלה. גם כשהריקו אל תוכם את המנה השלישית של השיקוי, עדיין פעל עליהם רושמה המאיים של הבעתו המסתורית. אבל עוד מעט קט ופרץ רב-שמחה של נעורים געש בעורקיהם. עומדים היו בפסגתם המאושרת של העלומים. הזִקנה, על שרשרת מכאוביה ודאגותיה וחולייה, נצרפה בתודעתם כחלום רע שממנו ניעורו בצהלה. הברק הרענן של הנפש, שדרכו להיעלם במהרה ושבלעדיו מראותיו של העולם הזה נחווים כרצף של תמונות דהות, שוב זרה את  קסמו על כל תכניותיהם. הם הרגישו כיצורים שנולדו מחדש בתבל שנולדה מחדש. "אנחנו צעירים! אנחנו צעירים!" צהלו.

הנעורים מחקו כעת את רישומם העז של מאפייני גיל העמידה והטמיעו אותם, ולפנינו עמדה חבורה של צעירים עליזים שההתלהבות השופעת של עלומיהם כמעט וטרפה את דעתם. תוצאתה המובהקת ביותר של עליצות זאת הייתה הדחף לשים לצחוק את הרפיפות והחלשוּת שהיו מנת חלקם עד לא מכבר. בקולי-קולות צחקו מלבושם המיושן – מהמעילים רחבי-הגזרה והמותניות המתנפנפות של העלמים ומהכובע והשמלה הנושנים של הבתולה המלבלבת. אחד דידה לאורך החדר כסבא חולה-שיגרון; האחר הרכיב על אפו משקפיים והשים עצמו מתעמק בדפיו שחורי-האותיות של ספר-הקסמים; ושלישי התיישב בכורסא והתאמץ לחקות את הבעתו האצילית הכבודה של ד"ר היידגר. בסוף הריעו כולם בצחוק וקיפצו ברחבי החדר.

האלמנה ויצ'רלי – אם אפשר עדיין לכנות בשם אלמנה את הצעירה הרעננה הזאת – דידתה אל כיסאו של הדוקטור, על פניה הוורדרדות ארשת של עליצות קונדסית. "דוקטור קשישא," קראה אליו, "קום ורקוד אתי,"  וארבעת הצעירים פרצו אז בצחוק גדול מאי-פעם, מציירים בדמיון את דמותו המוזרה העלובה של הדוקטור הזקן היוצאת במחול.

"הואילי לסלוח לי," השיב לה הדוקטור בקול חרישי. "אך אני כבר זקן ומוכה-שיגרון ופרק הריקוד בחיי תם מזמן. אבל כל אחד מהאדונים הצעירים הללו ישמח לבת-זוג למחול כה מצודדת."

"רקדי אתי, קלרה," קרא קולונל קיליגרוּ.

"לא, לא! אני אהיה בן-זוגהּ," נזעק מר גאסקוֹין.

"לפני חמישים שנים היא הבטיחה לי את ידה," הצטעק מר מֶדבּוּרן.

שלושתם התגודדו סביבה. אחד תפס בלהט בשתי ידיה, השני חבק את מותניה בזרועו, השלישי טמן את ידו בתלתליה המבריקים, שנקבצו תחת כובע האלמנה. מסמיקה, מתנשפת, נאבקת, נוזפת, נשימתה החמה נופחת לסירוגין על פרצופיהם, ביקשה להתיר עצמה מאחיזתם, ובכל זאת נשארה לפותה בחיבוקם המשולש. לא בכל יום מזומנת תמונה תוססת יותר של יריבות עלומים על יפהפייה מכשפת. ועם זאת, בגלל איזה תעתוע משונה, אולי מפאת אפלוליתו של החדר ולבושם הנושן, שיקפה המראה הארוכה, כך מספרים, שלושה ישישים בלים, אפורים וכמושים, שמתחרים ביניהם על זקנה צמוקה ומכוערת. ועם זאת צעירים היו; תשוקתם היוקדת העידה.

משולהבים עד שיגעון בחנחוניה של הנערה-האלמנה, שלא הרעיפה גם לא העלימה את חסדיה, החלו היריבים מחליפים מבטי-איום. בלי שריפו את אחיזתם בפרס הנאה, השתלחו בפראות זה בגרונו של זה. התנגחותם הנה והנה הפכה את השולחן ועמו האגרטל, שהתנפץ לאלף רסיסים. מימיו היקרים-מכל-יקר של "מעיין הנעורים" ניגרו בזרם מבריק על הרצפה, הרטיבו את כנפיו של פרפר, שהזקין עם דעיכת הקיץ, ונחת שם כדי למות. החרק רפרף קלות ברחבי החדר וסופו שהתיישב על ראשו הלבן-כשלג של ד"ר היידגר.

"בואו, בואו, רבותי! בואי גברת ויצ'רלי!"  הזעיק אותם הדוקטור. "ההתפרעות הזאת איננה לרוחי."

הם עמדו דוממים ורועדים, ודומה היה ש"סבא-זמן" קורא להם לשוב מנעוריהם השמשיים פנימה אל העמק הקר והחשוך של הזקנה. הם הביטו בד"ר היידגר, שישב בכורסא המגולפת ואחז בשושנה שגילהּ חצי מאה, השושנה שעלה בידו לחלץ מתוך שברי האגרטל המנופץ. בידו סימן לארבעת המתפרעים לחזור למקומותיהם, והם נענו בחפץ-לב, כי התאמצותם הכבירה הוגיעה אותם, צעירים ככל שהיו.

"השושנה של סילביה המסכנה," קרא ד"ר היידגר, מחזיק בשושנה לאורם של ענני השקיעה. "נראה שהיא דועכת שוב." וכך היה. תוך שבני החבורה בוהים בו, המשיך הפרח לכמוש, ונעשה יבש ופריר כמו ביום שהשליך אותו הדוקטור לראשונה אל האגרטל. ד"ר היידגר ניער את מעט אגלי-הלחלוחית שעוד דבקו בעלי הכותרת.

"הוא אהוב עלי בצורתו זו לא פחות מאשר בהיותו רענן ולחלוחי," ציין, והידק את השושנה הכמושה אל שפתיו הכומשות.

עוד הוא מדבר, עופף הפרפר מראשו הלבן-כשלג של הדוקטור וצנח על הרצפה. אורחיו רעדו שוב. קיהיון מוזר – אם של הגוף, או של הנפש, קשה היה לקבוע – הזדחל ובא לאטו ועטף את כולם. הם בהו זה אל זה ודימו כי כל רגע שחולף חוטף איזו בת-חן ומניח במקומה חריץ עמוק שלא היה שם קודם. האמנם אשליה הייתה זו? האם שינויים של כברת-חיים שלמה נדחקו אל פסק-זמן קטן כל כך, והיושבים כאן עתה אינם אלא ארבעה קשישים וידידם הוותיק ד"ר היידגר?

"שוב הזדקנּו וכל-כך מהר?" קראו כולם בקול-נכאים.

כך אכן היה. "מימי הנעורים" אצרו בהם רק סגולה בת-חלוף, שרישומה קצר מרישומו של יין;  ההזיה שנוצרה בעבעה ופקעה לה. כן, שוב הם היו זקנים. בדחף-פתאום שהעיד עליה כי עודנה אישה-שבנשים, הליטה האלמנה בכפותיה הכחושות את פניה וייחלה כי עתה, משקיפחו את יופיין, טוב היה לו נסתם עליהן הגולל.

"כן, ידידי, זקנתם שוב," אמר ד"ר היידגר, "וראו! 'מי-הנעורים' הִרוו את האדמה. אך אינני מצר על כך. אילו פיכה המעיין בפתח ביתי, גם אז לא הייתי רוכן ללחלח את שפתי."

אלא שארבעת ידידיו של הדוקטור לא למדו את הלקח. בו-במקום גמרו אומר לכוון פעמיהם אל פלורידה ולגמוע מ"מעיין הנעורים" בוקר, צהריים וערב.

3 תגובות בנושא “הניסוי של ד"ר היידגר ן נת'ניאל הות'ורן (1864-1804)”

  1. חלוקה מעניינת, והערכתי, גם מציאותית ועמוקה מודגמת בסיפור ובניסוי שעורך "סבא זמן" בין מי שמסוגלים לזרום עם גילם ולקבל אותו ובין אלו שהודפים אותו כמעט בכוח. הפסיכולוג התיאורטיקאן אריקסון כתב על כך תיאוריה מקיפה שבה הוא מנתח אלו נסיבות חיים מאפשרות לקבל בהשלמה ואפילו בסיפוק את שלבי החיים, גם את הזיקנה ואחר כך את המוות או להיפך, אלו נסיבות לא יאפשרו זאת. הוא כתב הרבה אחרי שנכתב הסיפור אך אין ספק שהסופר מדגים את הבעיה שאיתה התיאוריה הפסיכואנליטית מתמודדת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *