העיזבון I וירג'יניה וולף (1941-1882)

"לסיסי מילר," גילברט קלָנדוֹן שלף את סיכת הפנינים מתוך ערב-רב של טבעות וסיכות-נוי על שולחן קטן בטרקלין של אשתו וקרא את ההקדשה: "לסיסי מילר, באהבה."

התאים לאנג'לה לזכור אפילו את סיסי מילר, מזכירתה. אך מוזר, הרהר גילברט קלָנדוֹן שוב, שהשאירה אחריה כל דבר ודבר בסדר מופתי – מתנה קטנה מסוימת לכל אחד מידידיה. כאילו חזתה את מותה. עם זאת, בריאותה הייתה ללא דופי כשיצאה מן הבית אותו בוקר לפני שישה שבועות; כשירדה מהמדרכה בפיקדילי והמכונית הרגה אותה.

עכשיו המתין לסיסי מילר. הוא הזמין אותה לבוא; אחרי כל השנים שעשתה עמם הוא חב לה, כך חש, ביטוי זה של הוקרה. כן, חשב עוד כשישב והמתין שם, מוזר שאנג'לה השאירה הכול אחריה בסדר מופתי; לכל ידיד וידידה ביטוי קטן של חיבה. כל טבעת, כל מחרוזת, כל קופסית סינית – הייתה לה אהבה יתרה לקופסיות – נשאה שֵם. וכל אחת אצרה זיכרון עבורו. את זאת היא קיבלה ממנו; על זה, דולפין אמייל עם עיניים של אבני אודם – היא עטה יום אחד ברחוב צדדי בוונציה. זכורה לו קריאת ההנאה הקטנה שלה. לו עצמו, כמובן, לא הניחה דבר במיוחד, אלא אם נחשיב את יומנה. חמישה-עשר ספרונים בכריכת-עור ירוקה ניצבו מאחוריו על המכתבה שלה. כבר מראשית נישואיהם כתבה יומן. מעט המריבות ביניהם – או מוטב נאמר ריבים קטנים – היו רובן על היומן הזה. כשהיה נכנס ומוצא אותה כותבת, סגרה אותו תמיד או הניחה עליו את ידה. "לא, לא, לא," יכול עתה לשמוע אותה אומרת, "אחרי שאמות – אולי." כך הניחה לו אותו, כעיזבון. את הדבר היחיד שלא חלקו כשהייתה בחיים. לו רק עצרה רגע אחד וחשבה מה היא עושה, הייתה עכשיו בחיים. אבל היא ירדה ישר מן המדרכה, אמר נהג המכונית בעת החקירה. היא לא נתנה לו שום סיכוי לעצור… צליל קולות מן הפרוזדור הפר את הרהוריו.

"העלמה מילר, אדוני," אמרה המשרתת.

היא נכנסה. מעודו, בכל ימי חייו, לא ראה אותה לבד, ומה עוד בוכה. היא הייתה מיוסרת כל כך, ואין פלא. אנג'לה הייתה לה הרבה יותר ממעסיקה. היא הייתה ידידה. בעיניו, הרהר בעודו הודף כיסא לעברה ומזמין אותה לשבת, לא התייחדה במאומה מכל אישה אחרת מסוגה. היו אלפי סיסי מילריות – נשים קטנות, חסרות-עניין, בשחורים, בידן תיקי עבודה. אך אנג'לה, בכישרונה הנדיר לאהדה, גילתה בסיסי מילר כל מיני סגולות. סיסי הייתה בעיניה מופת של דיסקרטיות; הייתה כל כך שקטה, כה מהימנה, אפשר היה לספר לה הכול, וכן הלאה.

תחילה התקשתה העלמה מילר לדבר. יושבת הייתה ומוחה את עיניה בממחטה. ואז אזרה עוז.

"סליחה, אדון קלָנדוֹן," אמרה.

הוא מלמל. ודאי שהוא מבין. זה טבעי. לא קשה לשער מה הייתה אשתו עבורה.

"הייתי כל כך מאושרת כאן," אמרה והביטה סביבה. עיניה השתהו על המכתבה שמאחוריו. כאן עבדו שתיהן – היא ואנג'לה. כי אנג'לה הייתה שותפה במטלות שנופלות בחלקה של אשת פוליטיקאי בכיר. אין לתאר במילים את עזרתה לקריירה שלו. לא פעם ראה אותה ואת סיסי יושבות אל השולחן הזה – סיסי ליד מכונת-הכתיבה, מדפיסה מכתבים מפיה. גם העלמה מילר מהרהרת בכך בוודאי. מה שנותר הוא להעניק לה את סיכת-הנוי שאשתו השאירה בשבילה. מתנה לגמרי בלתי-הולמת, כך נראָה לו. מוטב היה לוּ השאירה לה סכום כסף, או אפילו את מכונת-הכתיבה. אך כך הוא ולא אחרת – "לסיסי מילר, באהבה." הוא לקח אפוא את הסיכה והושיט לה בלוויית הנאום הקטן שהכין מראש. אני  יודע, אמר, כי יהיה לה ערך בעיניך. אשתי ענדה את הסיכה לעתים קרובות. והיא ענתה לו, נוטלת  אותה מידיו, כמעט כאילו הכינה גם היא נאום: היא תמיד תהיה יקרה ללבי. הוא שיער כי ברשותה בגדים אחרים, שסיכת פנינים תיראה עליהם פחות בלתי-הולמת. כעת לבשה את החצאית והמקטורן השחורים שנדמו כמדי-השרד של המקצוע שלה. ופתאום נזכר – היא באבל, כמובן. יש לה טרגדיה משלה – אח שהיא אהבה מאוד נפטר רק שבוע-שבועיים לפני אנג'לה. מת בתאונה? לא זכור לו – הוא רק זוכר שאנג'לה דיברה על כך. אנג'לה, עם כישרון האהדה הנדיר שלה, הייתה מאוד-מאוד מדוכדכת. בינתיים כבר קמה סיסי מילר ממקומה. עוטה את כסיותיה. אין ספק שהרגישה כי אל לה להשתהות. אך הוא לא יכול להניח לה ללכת בלי שיגיד משהו על עתידה. מהן תכניותיך?  אוכל לסייע לך באיזשהו אופן?

בוהה הייתה בשולחן, במקום שנהגה לשבת ולהדפיס, במקום שהיומן היה מונח. שקועה בזיכרונותיה על אנג'לה, לא הגיבה מיד על הצעתו לסייע לה. לרגע נראתה כאינה מבינה. הוא חזר על דבריו:

"מהן תכניותיך, העלמה מילר?"

"תכניותי? או, זה בסדר, מר קלָנדוֹן," קראה. "אל נא תדאג לי."

הוא הבין כאילו היא מתכוונת שאינה זקוקה לסיוע כספי. עלה בדעתו כי הצעה מסוג זה מוטב להציע במכתב. כעת לא נותר לו אלא ללחוץ את ידה ולומר: "זכרי העלמה מילר כי אם אוכל לסייע לך בכל דרך שהיא, לעונג יהיה לי…" ואז פתח את הדלת. לרגע, על המפתן, כאילו צצה לפתע מחשבה בראשה, והיא עמדה מלכת.

"אדון קלָנדוֹן," אמרה בהיישירה אליו מבט לראשונה, וזו הפעם הראשונה נפתע מן ההבעה בעיניה – אוהדת ובה-בעת חוקרת. "אם אי-פעם," המשיכה, "אוכל אני לסייע לך, זכוֹר כי לעונג יהיה לי, לזכר אשתך…"

ובמילים אלה פנתה והלכה. דבריה וכן המבט שליווה אותם היו בלתי-צפויים. כמעט כאילו הייתה סבורה, או קיוותה, כי יזדקק לה. רעיון מוזר, אפילו דמיוני, עלה במוחו כשחזר לשבת. הייתכן כי בכל השנים שבהן השגיח בה רק בקושי, היא טיפחה אליו רגש עז? בבואתו ניבטה אליו כשחלף על פני הראי. אף שהיה בן למעלה מחמישים, יכול להודות בפה מלא, כי לפי הנשקף אליו מן הראי עודנו גבר נאה עד מאוד.

"סיסי מילר המסכנה!" אמר ברוח בדוחה. כמה היה נהנה לחלוק את הבדיחה הזאת עם אשתו! באופן אינסטינקטיבי נפנה אל היומן. "גילברט," קרא במקום שפתח באקראי, "נראָה נפלא כל כך…" כאילו ענתה על שאלתו. בכך כאילו אמרה, מובן שאתה מושך מאוד בעיני נשים. ומובן שסיסי מילר מרגישה כמוה. הוא המשיך לקרוא. "כמה אני גאה להיות אשתו!" והוא תמיד התגאה מאוד להיות בעלה. כמה פעמים, כשסעדו בחוץ, הסתכל בה מצדו השני של השולחן ואמר לעצמו, היא האישה היפה ביותר כאן! הוא המשיך לקרוא. בשנה הראשונה לנישואיהם הציג את מועמדותו לפרלמנט. שניהם סיירו במחוז הבחירה שלו. "כשגילברט התיישב, מחיאות הכפיים היו אדירות. הקהל קם על רגליו ושר: 'כי הוא בחור כארז.' ממש התרגשתי." גם זה הוא זכר. היא ישבה על הבמה לצדו. עדיין יכול היה לראות את המבט שזרקה אליו, ואיך עמדו דמעות בעיניה. ואחר כך? הוא הפך את הדפים. הם נסעו לוונציה. עתה נזכר בחופשה המוצלחת ההיא אחרי הבחירות. "אכלנו גלידה ב'פלוריאן'." הוא חייך – עדיין הייתה כזאת ילדה; היא אהבה גלידה. "גילברט נתן לי סקירה מעניינת ביותר על תולדות ונציה. הוא סיפר לי כי הדוג'ות…" הכול רשמה בכתב-יד ילדותי. אחת מהנאות הנסיעה עם אנג'לה היה רצונה העז ללמוד. אני כזאת בּוּרה, נהגה להגיד, והרי היה זה אחד הצדדים המלבבים בה. ואז – והוא פתח את הספרון הבא – הם חזרו ללונדון. "כל-כך התאמצתי לעשות רושם טוב. לבשתי את שמלת-החתונה שלי." בעיני רוחו ראה אותה יושבת ליד סר אדוארד הזקן וכובשת את לבו של הישיש הזה המטיל-יראה, הממונה עליו.

במהירות המשיך לקרוא, משלים בדמיונו אירוע ועוד אירוע מתוך הקטעים הלא-שלמים. "סעדנו בבית הנבחרים… למסיבה אצל הלאבגרובים בערב. ליידי ל' שאלה אותי אם אני מבינה מהם תפקידי בתור רעייתו של גילברט." אחר-כך, עם חלוף השנים – הוא לקח לידו ספרון נוסף של היומן מן המכתבה – הוא התמסר יותר ויותר לעבודתו. ומטבע הדברים היא נשארה לבד לעתים תכופות יותר. כנראה כאב לה מאוד שלא היו להם ילדים. "איך הייתי רוצה שלגילברט יהיה בן!" היה כתוב באחד המקומות. די מוזר, אבל הוא עצמו מעולם לא הצטער על כך מאוד. החיים כמו שהם היו כל-כך מלאים, כל-כך עשירים. בשנה ההיא התמנה לתפקיד משני בממשלה. אכן תפקיד משני, אבל היא כתבה על כך: "אני די בטוחה עכשיו שהוא יהיה ראש ממשלה!" טוב, אם דברים היו מתנהלים אחרת, אולי כך היה. וכאן השתהה והרהר מה עשוי היה לקרות. פוליטיקה היא הימור, חשב; ועם זאת המשחק לא תם עדיין. לא בגיל חמישים. הוא העביר את מבטו בחטף על דפים נוספים, מלאים זוטות קטנות, זוטות היום-יום השמחות, הבלתי חשובות, שהעמידו יחד את חייה.

הוא נטל עוד ספרון ופתח אותו באקראי. "איזה פחדנית אני! נתתי להזדמנות לחמוק שוב. אבל נראה לי שאנוכי מצדי להטריד אותו בענייני כשכל כך הרבה דברים מעסיקים אותו. ורק לעתים רחוקות יש לנו ערב לעצמנו." לְמה התכוונה?  אה – הנה ההסבר – זה נוגע לעבודה שלה באיסט-אנד [שכונת עוני בלונדון]. "בסוף אזרתי אומץ ודיברתי עם גילברט. הוא היה כל כך חביב, כל-כך טוב. הוא לא הביע שום התנגדות." זכורה לו השיחה ההיא, שבה אמרה כי היא מרגישה כל כך חסרת-מעש, חסרת-תועלת. הלוואי והייתה לה עבודה משלה. אני רוצה לעשות משהו – אמרה והסמיקה כל כך במתיקות, ישובה על הכיסא הזה ממש – לעזור לאחרים. זכור לו כי הקניט אותה בלצון – לא די שאת משגיחה עלי, על הבית? אבל כמובן, אם זה יגרום לך נחת, אז אין לי שום התנגדות. על מה מדובר? על שכונה? על ועדה? אבל את חייבת להבטיח לי שלא תתעייפי יותר מדי. וכך יצא שבכל יום רביעי עשתה את דרכה לוייטצ'פל. הוא זכר עתה איך שנא את התלבושות שלה בפעמים הללו. אלא שהיא התייחסה לעניין במלוא הרצינות, מסתבר. היומן היה מלא הערות כמו: "פגשתי את גברת ג'ונס… יש לה עשרה ילדים… הבעל שלה איבד את ידו באיזו תאונה. עשיתי מה שיכולתי למצוא עבודה ללילי." הוא דילג על כמה דפים. שמו שלו נזכר פחות ופחות. עניינו פחת. חלק מן הכתוב לא אמר לו כלום. למשל: "היה לי ויכוח סוער על סוציאליזם עם ב"מ." מי זה ב"מ? הוא לא הצליח לפענח את ראשי התיבות. בטח איזה אישה שפגשה באחת הוועדות שלה. "ב"מ תקף בזעם את המעמד העליון… אחרי הפגישה הלכתי בחזרה עם ב"מ וניסיתי לשכנע אותו. אבל הוא כזה צר-אופקים." אז ב"מ הוא גבר – בטח אחד מאותם אינטלקטואלים, כמו שהם קוראים לעצמם, אלים כזה, כמו שאנג'לה אמרה, כזה צר-אופקים. כנראה שהיא הזמינה אותו לביקור. "ב"מ בא לארוחת ערב. הוא לחץ את ידה של מיני!" סימן-הקריאה חולל עוד תפנית בתמונה שצייר בדמיונו. ב"מ לא היה מורגל במשרתות; הרי לחץ את ידה של מיני. מן הסתם הוא אחד מאותם פועלים מאולפים שמנופפים בהשקפותיהם בטרקלינים של גבירות. גילברט הכיר את הטיפוס, ולא הגה חיבה לסוג האנשים הזה – יהיה ב"מ מי שיהיה. והנה הוא שוב. "הלכתי עם ב"מ ל'טאואר של לונדון'… הוא אמר שהמהפכה תגיע כך או אחרת… הוא אמר שאנחנו חיים בגן-עדן של טיפשים." זה בדיוק הדבר שאופייני לו להגיד – גילברט יכול ממש לשמוע אותו. הוא גם יכול ממש לראותו – קצר-קומה ועבה, עם זקן גס, עניבה אדומה, לבוש חליפת טוויד, כמו אלה שלא עבדו יום אחד בחייהם. בטח אנג'לה עמדה מהר על טיבו.

הוא המשיך לקרוא. "ב"מ אמר כמה דברים בלתי נעימים על – " השם גורד בקפדנות והוסר. "אמרתי לו שאני לא מוכנה להקשיב לעוד השמצות על – " שוב נמחק השם. ייתכן שהיה זה שמי? זאת הסיבה שאנג'לה נחפזה לכסות את הדף כשנכנסתי לחדר? המחשבה הוסיפה על סלידתו הגוברת מן האיש. הייתה לו החוצפה לדבר עלי בחדר הזה עצמו? למה אנג'לה לא סיפרה לי? לא התאים לה להסתיר משהו; הרי הייתה סמל הכנות. הוא עלעל בדפים, שולף כל אזכור של ב"מ. "ב"מ סיפר לי על ילדותו. אמו עבדה בניקיון בתים… כשאני חושבת על זה, ממש קשה לי להמשיך לחיות בכאלה מותרות. שלושה גיני עבור כובע אחד!"  לו רק דיברה על הנושא אתי במקום להעסיק את ראשה הקטן בשאלות שהיו נעלות מהבנתה! האיש ההוא השאיל לה ספרים. קרל מרכס "המהפכה שתבוא". ראשי התיבות ב"מ, ב"מ, ב"מ חזרו ונשנו. אבל למה אף פעם לא השם המלא? בשימוש בראשי תיבות יש חוסר-רשמיות ואינטימיות שלא אפיינו את אנג'לה. גם בפניו קראה לו ב"מ?

הוא המשיך לקרוא. "ב"מ הגיע במפתיע אחרי ארוחת הערב. למזלי הייתי לבד." זה קרה לפני שנה. "למזלי" – למה למזלי? "הייתי לבד." איפה הייתי אני אותו ערב? הוא בדק את התאריך ביומן הפגישות שלו. זה היה ערב הסעודה במעון ראש העיר. ואנג'לה וב"מ בילו את הערב ביחידות! הוא ניסה להיזכר בערב ההוא. האם המתינה לו עד שישוב? האם החדר נראה כרגיל? היו כוסות על השולחן? הכיסאות היו סמוכים זה לזה? הוא לא זכר – לא זכר כלום, חוץ מאשר הנאום שנשא במעון ראש העיר. יותר ויותר התקשה להבין את המעמד כולו – אשתו מארחת לבדה איש בלתי מוכר לו. אולי בספרון הבא יימצא ההסבר. הוא מיהר ונטל את היומן האחרון – זה שהניחה בלתי גמור עם מותה. ושם, כבר בעמוד הראשון, מצא שוב את האיש הארור. "סעדתי ביחידות עם ב"מ… הוא היה נסער מאוד. הוא אמר שהגיע הזמן שנבין זה את זו… ניסיתי להניע אותו להקשיב לי. בלי הצלחה. הוא איים שאם לא…" שאר העמוד היה מקושקש. על כולו היה כתוב "מצרים. מצרים. מצרים." אי-אפשר היה להבחין באף מילה. יש לזה הסבר אחד ויחיד: הנבל שידל אותה להיות פילגשו. לבדם בחדרו! דם הציף את פניו של גילברט קלָנדוֹן. הוא הפך במהירות את הדפים. מה הייתה תשובתה? לא עוד ראשי-תיבות. מעכשיו פשוט "הוא". "הוא בא פעם נוספת. אמרתי לו שאינני מצליחה להגיע להחלטה… הפצרתי בו שיעזוב אותי." הוא כפה עצמו עליה בבית הזה ממש. אבל למה היא לא סיפרה לי? איך היססה אפילו רגע אחד? ואחר כך: "כתבתי לו מכתב." ואז כמה דפים ריקים. ואז המילים האלה: "שום תשובה על מכתבי." עוד דפים ריקים; ואז: "הוא עשה מה שאיים לעשות." ואחר כך – מה אחר כך? הוא הפך דף אחר דף. כולם היו ריקים. אבל אז, ביום שקדם למותה, היה כתוב: "יש לי האומץ לעשות כמוהו?" זה היה הסוף.

גילברט קלָנדוֹן הניח ליומן להחליק ארצה. הוא יכול לראותה לנגד עיניו. הנה היא עומדת על המדרכה בפיקדילי. עיניה לטושות; אגרופיה קמוצים. המכונית קרֵבה…

זה היה למעלה מכוחו. הוא חייב לדעת את האמת. הוא צעד נמרצות אל הטלפון. "העלמה מילר!" הייתה דממה. ואז שמע מישהו נע בחדר.

"מדברת סיסי מילר" – סוף-סוף ענתה.

"מי זה ב"מ?" רעם קולו.

יכול היה לשמוע את תקתוק השעון הזול על כרכוב-האח בחדרה; ואז אנחה ארוכה מתמשכת. לבסוף אמרה:

"הוא היה אחי."

אחיה; האח שהתאבד. "יש משהו," שמע אותה שואלת, "שעלי להסביר?"

"כלום!" הצטעק, "כלום!"

הנה קיבל את העיזבון שלו. היא סיפרה לו את האמת. היא ירדה מן המדרכה כדי להיאסף אל אהובה. היא ירדה מהמדרכה כדי לברוח ממנו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.