בשכונה קטנה, מערבית לכיכר וושינגטון, השתגעו הרחובות והשתברו לרצועות קצרות שנקראו "מבואות". המבואות הללו יצרו זוויות ועיקולים משונים. קרה שרחוב חצה עצמו פעם או פעמיים. אמן אחד גילה אפשרות יקרת ערך ברחוב הזה: למשל, גובֶה שצועד כאן, בידו חשבון על צבעים, נייר, ובד-ציור, יגלה פתאום שהוא חוזר על עקבותיו בלי ששולם לו עדיין גם סנט אחד על חשבון החוב…
כך אפוא, לגריניץ' וילג' הקשישה, על מוזרותה החיננית, הגיעו במהרה אנשי האמנות שוחרי-הטרף, עיניהם תרות אחר חלונות צפוניים וגמלונים מן המאה השמונה-עשרה ועליות-גג הולנדיות ומחירי שכירות נמוכים. אחר כך ייבאו להם ספלי בדיל אחדים וקדרת-בישול או שתיים מהשדרה השישית והפכו ל"מושבה".
במרומיו של בית לבנים גוצי בן שלוש קומות קבעו סוּ וג'וֹנסי את הסטודיו שלהן. ג'ונסי היה קיצור ידוע לג'ואנה. האחת באה ממיין והשנייה מקליפורניה. הן נפגשו ליד שולחן של "מחיר קבוע" במסעדת "דלמוניקו" ברחוב השמיני וגילו כי טעמן באמנות, בסלט עולש ובשרוולי-בישוף [שרוול מתרחב שנאסף בחפת] קרוב כל כך עד שהסטודיו המשותף היה תוצאה טבעית.
זה קרה במאי. בנובמבר התגנב אל המושבה זר בלתי-נראה וקר, שהרופאים קראו לו "דלקת ריאות", ונגע באצבעות קרחיות בזה ובזאת. בצדה המזרחי של העיר הוא צעד קוממיות והפיל קרבנות לעשרות, אך במבוך ה"מבואות" הצרים, כסויי-האזוב הוא פסע לאטו. את אדון-דלקת-ריאות לא היית מכנה ג'נטלמן קשיש אבירי. אישה זערורית בקליפורניה, שרוחות קלות מן הים הקלישו את דמה, לא הייתה טרף ראוי לטיפש הקשיש קצר-הנשימה שידיו מגואלות-בדם. אך את ג'ונסי הוא הכריע ארצה, והיא שכבה כמעט בלי לזוז על מיטת הברזל הצבועה והביטה מבעד לשמשות החלון הקטנות ההולנדיות בקיר האטום של בית-הלבנים השכן.
בוקר אחד זימן הרופא העסוק את סו אל הפרוזדור בניע גבה אפורה מדובללת.
"יש לה סיכוי של אחד לעשר, הייתי אומר," אמר בעודו מנער את הכספית במד-חום. "וזה תלוי ברצון שלה לחיות. הדרך הזאת שבה אנשים עומדים בתור אל הקברן שמה לצחוק את ספר-התרופות כולו. הגברת הצעירה שלך החליטה שהיא לא עומדת להחלים. משהו מטריד אותה?"
"היא – היא רצתה לצייר את מפרץ נפולי מתישהו," אמרה סו.
"לצייר? – שטויות. משהו ששווה לחשוב עליו פעמיים – גבר, למשל?"
"גבר?" אמרה סו בנימת אנפוף דרומית. "גבר ששווה – אבל לא, דוקטור; שום דבר מהסוג הזה."
"טוב, אז זאת חולשה," אמר הרופא. "אעשה כל מה שהמדע, ככל שהוא מצליח להסתנן פנימה דרך מאמצי, מסוגל לבצע. אך בכל פעם שחולה בטיפולי מתחיל לספור את הכרכרות במסע הלוויה שלו, אני מנכה חמישים אחוזים מכוחן של התרופות. אם תצליחי להוציא ממנה שאלה אחת על הדגמים החדשים של שרוולי המעילים החורף, אני מבטיח לך סיכוי של אחד לחמישה במקום אחד לעשרה."
אחרי לכתו של הרופא נכנסה סו אל חדר העבודה ושפכה דמעות אל מפית נייר עד שנהפכה לעיסה. ואז טופפה כתרנגול אל חדרה של ג'ונסי, מפזמת לה נעימת רגטיים, בידה לוח-רישום.
ג'ונסי שכבה במיטה, גם לא זיע רפה ניכר מבעד ליצועיה, פניה אל החלון. סו חדלה מן הפיזום כי סברה שחברתה ישנה.
היא התקינה את לוח-הרישום והחלה משרטטת איור בעט ודיו לסיפור בכתב-עת. אמנים צעירים נאלצים לסלול את דרכם אל האמנות על ידי איור סיפורים לכתבי-עת שכתבו סופרים צעירים כדי לסלול את דרכם אל הספרות.
בעודה מציירת מכנסי רכיבה הדורים ומונוקול לדמות הגיבור בתצוגת-סוסים, בוקר מאיידהו, שמעה צליל חרישי, חוזר ונשנה. חיש ניגשה אל המיטה.
עיניה של ג'ונסי היו פקוחות לרווחה. היא הביטה מבעד לחלון ואגב כך ספרה – ספרה אחורנית.
"שנים עשר", אמרה, ומעט אחר כך "אחד עשר", ואז "עשרה", ו"תשעה"; ואז "שמונה" ו"שבעה" כמעט יחד.
סו הציצה בדאגה מבעד לחלון. מה יש שם לספור? הייתה שם רק חצר חשופה משמימה מלוא מרחב העין, וצדו האטום של בית הלבנים במרחק עשרים רגל. קיסוס ישן מאוד ומסוקס, שורשיו נרקבים, העפיל בקיר הלבנים עד חצי גובהו. נשימתו הקרה של הסתיו הלמה בעלי הקיסוס, ושלד ענפיו היה תלוי, כמעט עירום, על הלבנים המתפוררות.
"מה קורה, יקירה שלי?" שאלה סו.
"שישה," אמרה ג'ונסי, כמעט בלחש. "הם נושרים עכשיו מהר יותר. לפני שלושה ימים היו כמעט מאה. כאב לי הראש לספור אותם. אבל עכשיו זה קל. הנה עוד אחד נושר. כעת נשארו רק חמישה."
"איזה חמישה, יקירה שלי? ספרי לסוּדי שלך."
"עלים. על הקיסוס. כשהאחרון ינשור, גם אני אצטרך ללכת. כבר שלושה ימים אני יודעת את זה. הרופא לא אמר לך?"
"אוי, אף פעם לא שמעתי כאלה שטויות," רטנה סו בנימת בוז מפוארת. "מה הקשר בין עלי קיסוס נבולים ובין ההחלמה שלך? ואת כל כך אהבת את הקיסוס הזה, שובבה שכמוך. אל תהיי אווזונת טיפשונת. הרי רק הבוקר אמר לי הרופא שהסיכויים שלך להחלים ממש בקרוב הם – בואי נראה מה בדיוק הוא אמר – הוא אמר שהסיכויים הם עשרה לאחד. תשמעי, זה כמעט כמו הסיכוי שיש לך בניו-יורק כשנוסעים בכביש או עוברים מתחת לבניין חדש. תנסי עכשיו לשתות קצת מרק, תני לסוּדי לחזור לרישום שלה כדי שהיא תוכל למכור אותו לעורך ההוא ולקנות פּוֹרְט לילדה החולה שלה וצלעיות חזיר בשבילי עצמי הזללנית."
"את לא צריכה לקנות עוד יין," אמרה ג'ונסי, אינה מסיטה את מבטה מן המתרחש מחוץ לחלון. "הנה עוד אחד נושר. לא, אני לא רוצה מרק. זה משאיר לנו רק ארבעה. אני רוצה לראות את האחרון נושר לפני שמחשיך. ואז גם אני אלך."
"ג'ונסי, יקירה," אמרה סו, רוכנת אליה, "תבטיחי לי בבקשה לעצום את העיניים ולא להסתכל מבעד לחלון עד שאני גומרת לעבוד. אני חייבת למסור את הרישומים האלה מחר. ואני צריכה את האור, אחרת אני אוריד את התריס."
"למה שלא תציירי בחדר השני?" שאלה ג'ונסי בצינה.
"אני מעדיפה להיות כאן לידך," אמרה סו. "וחוץ מזה, לא הייתי רוצה שתמשיכי להסתכל על עלי הקיסוס הטיפשיים האלה."
"תודיעי לי ברגע שאת מסיימת," אמרה ג'ונסי, עצמה את עיניה ושכבה לבנה ודוממת כמו פסל שקרס, "כי אני רוצה לראות את האחרון נופל. נמאס לי לחכות, נמאס לי לחשוב. אני רוצה להרפות מהכול, לרחף מטה-מטה בדיוק כמו אחד מהעלים העייפים והמסכנים האלה."
"תנסי לישון," אמרה סו. "אני חייבת להזמין את ברמן לכאן שידגמן לי בשביל דמות הכורה הזקן המתבודד. זה ייקח לי רגע. אל תזוזי עד שאני חוזרת."
ברמן הזקן היה צייר שגר בקומת הקרקע. גילו היה מעל שישים והיה לו זקן כמו לפסל משה מאת מיכּלאנג'לו שהתנחשל מראש של סאטיר מטה לאורך גוף של שדון. כאמן הוא היה לא-יוצלח. כארבעים שנים כבר אחז במכחול ועדיין לא התקרב אף לשולי שֹלמתה של גברתו. תמיד היה קרוב לבצע את יצירת-המופת, אך מעודו אף לא התחיל אותה. שנים רבות לא צייר כלום חוץ מפה ושם איזו "מריחה" בתחומי המסחר או הפרסום. מעות אחדות השתכר בתור דוגמן לאמנים צעירים במושבה, שידם לא השיגה לשלם לדוגמן מקצועי. הוא הפריז בשתייה ולא חדל לדבר על יצירת-המופת שלו הצפויה בכל יום. אשר לכל היתר – הוא היה זקן קטן, חם-מזג, שגינה בשצף-קצף כל גילוי של רוך אצל זולתו ושהחשיב את עצמו לכלב השמירה של שתי האמניות הצעירות בסטודיו למעלה.
היא מצאה את ברמן מדיף ריח עז של ג'ין במאורתו האפלולית למטה. בפינה אחת עמד כן-ציור עם בד חלק שכבר ממתין עשרים וחמש שנים לקבל אליו את הקו הראשון של יצירת-המופת. היא סיפרה לו על חזיון-השווא של ג'ונסי והוסיפה שהיא פוחדת, כי קלה ושברירית כעלה היא עלולה להינתק ולעוף ברגע שתיחלש אחיזתה הרופפת בעולם.
ברמן הזקן, עיניו זולגות בגלוי, הרעים קולות לעג ובוז על הדמיונות האידיוטיים הללו.
"מה!" קרא, "יש אנשים בעולם שטיפשים למות בשביל עלה שנופלת מן קיסוס, יימח שמו? לא שמעתי על דבר כזה. לא, אני לא מדגמן בשביל המטומטם-המתבודד שלך. איך את מרשה את הדבר האידיוטי הזה לִיכנס לראש שלה? אח, המסכנה הזאת הקטנה, מיס יונסי."
"היא מאוד חולה וחלשה," אמרה סו, "והחום מילא את הראש שלה בדמיונות חולניים. אז טוב, מר ברמן, אם אתה לא רוצה לדגמן בשבילי, אתה לא מוכרח. רק תדע לך שאני חושבת שאתה לא יותר מקשקשן זקן נורא ואיום."
"את בדיוק כמו כל נשים!" צעק ברמן. "מי אמר שאני לא מדגמן? נו תלכי, אני בא. חצי שעה אני אומר כבר שאני מוכן לדגמן. Gott! זה לא מקום לשכב חולה בשביל בחורה טובה כמו מיס יונסי. יום אחד אני עוד מצייר יצירת-מופת, וכולנו נעבור מפה. Gott, כן."
ג'ונסי ישנה כשעלו לחדר. סו הורידה את התריס עד אדן-החלון וסימנה לברמן להיכנס לחדר השני. מן החלון שבחדר הציצו בחשש בקיסוס. ואחר החליפו מבט בלי אומר ודברים. ירד גשם קר ועיקש מעורב בשלג. ברמן, בחולצתו הכחולה הישנה, התיישב בתפקיד הכורה המתבודד על גבי מיחם הפוך שייצג סלע.
כשהקיצה בבוקר המחרת משעה של שינה מצאה סו את ג'ונסי בוהה במבט פעור וריק בתריס הירוק המורד.
"תרימי אותו, אני רוצה לראות," הורתה בלחש.
סו צייתה לה בליאות.
אך, שומו שמים! אחרי הגשם השוצף ומשבי הרוח הפראיים שלא פסקו כל הלילה האינסופי, עדיין עמד לו על רקע קיר הלבנים עלה אחד של קיסוס. העלה האחרון של המטפס. עודנו ירוק כהה ליד הפטוטרת, אך על קצותיו המשוננים כתמים צהובים של כמישה. תלוי היה באומץ מן הענף, בגובה כעשרים רגל [כ-6 מ'].
"זה האחרון," אמרה ג'ונסי. "הייתי בטוחה שהוא ינשור במשך הלילה. שמעתי את הרוח. היום הוא ינשור, ואז אני אמות."
"תפסיקי, תפסיקי!" אמרה סו, התכופפה והניחה את פניה היגעות על הכרית, "תחשבי עלי, אם את לא רוצה לחשוב על עצמך. מה אני אעשה?"
אך ג'ונסי לא השיבה. אין לך דבר בודד בעולם מנפש שמתקינה עצמה למסעה הרחוק, המסתורי. נדמָה כי מתחזקת שליטתו עליה של חזיון-השווא ככל שרפתה אחיזתה בקשרי הידידות ובעולם.
היום הקליש והלך, וגם באור הדמדומים הם הצליחו לראות את העלה הבודד של הקיסוס דבק בענף שלו כנגד הקיר. ואז, עם בוא הלילה, שוב הותרו מוסרותיה של הרוח הצפונית, והגשם עדיין הלם בחלונות ונקש וירד בכרכובים ההולנדיים הנמוכים.
כשהאיר היום די הצורך פקדה ג'ונסי קשת-הלב כי ירימו את התריס.
עלה הקיסוס היה שם עדיין.
ג'ונסי שכבה והביטה בו שעה ארוכה. ואז קראה לסו שבחשה את המרק על כירת הגז.
"הייתי ילדה רעה, סוּדי'" אמרה ג'ונסי. "משהו גרם לעלה האחרון להישאר על מקומו כדי להראות לי כמה מרושעת הייתי. לרצות למות זה חטא. את רשאית להביא לי עכשיו קצת מרק וקצת חלב עם טיפה פּוֹרְט בפנים, וגם – לא; תביאי לי ראשית-כול ראי, ואז תשימי סביבי כמה כריות ואני אשב ואביט בך כשאת מבשלת."
ואחרי שעה היא אמרה: "סוּדי, אני מקווה לצייר יום אחד את מפרץ נפולי."
הרופא הגיע אחר-הצהריים וסוּדי מצאה תירוץ לצאת אחריו לפרוזדור.
"סיכויים שווים," אמר הרופא, ידה הרזה הרועדת של סו בתוך ידו. "טיפול טוב ואתן מנצחות. ועכשיו אני צריך לבקר למטה חולה אחר. ברמן, קוראים לו – איזה אמן, אני חושב. גם כן דלקת-ריאות. הוא זקן והוא חלש וההתקף חמור. אין לו סיכוי להבריא; אבל לוקחים אותו היום לבית חולים כדי להקל עליו קצת."
ביום המחרת אמר הרופא לסו: "היא יצאה מכלל סכנה. ניצחתן. מעכשיו רק תזונה וטיפול – זה הכול."
אותו אחר-צהריים ניגשה סו אל מיטתה של ג'ונסי, שסרגה בזחיחות הדעת רדיד כחול מאוד ומיותר מאוד. למרות הכריות הצליחה סו לשרבב זרוע סביב כתפיה.
"יש לי משהו לספר לך, עכברונת לבנה," אמרה. "מר ברמן מת היום מדלקת-ריאות בבית החולים. הוא היה חולה רק יומיים. השרת מצא אותו בבוקר של היום הראשון בחדר שלו למטה, חסר-ישע מרוב כאבים. הבגדים והנעליים שלו היו רטובים לגמרי וקרים כמו קרח. קשה היה להם לדמיין איפה הוא יכול היה להיות בלילה נורא שכזה. ואז הם מצאו פנס, עדיין דלוק, וסולם שהוא גרר ממקומו, וכמה מכחולים פזורים, ולוח-צבעים עם ירוק וצהוב מעורבבים, וגם – תביטי מן החלון, יקירה, בעלה האחרון של הקיסוס על הקיר. לא שאלת את עצמך למה הוא לא רועד אף פעם או זז כשהרוח נושבת? אהה, יקירה שלי, זאת היא יצירת-המופת של ברמן – הוא צייר אותה שם בלילה שבו נשר העלה האחרון."
מדהים!!! אין מילים, כה עצוב
מיטב המחמאות לתרגום שהביא סיפור כה יפה ובלתי צפוי והובילו כל הדרך