הפָּרוּש הכחול של עֲרָב I ויליאם מקסוול (2000-1908) [כמו אגדה]

בעשרים וארבעה בדצמבר, בערב, ירדו זקן וזקנה מהרכבת בתחנה קטנה נידחת על המסילה הטרנס-סיבירית ונחפזו בשלג לחנות היחידה בכפר שעדיין דלקו בה אורות, חנות לחיות-מחמד. בהתרגשותם הניחו את הדלת פתוחה, מה שהעיר עליהם את רוגזו של בעלי החנות, שהיה חירש, ורק בדי-עמל הצליחו להסביר לו מה רצונם. הם הגיעו מוונציה,אמרו; מתהלכת שמועה שיש לו ברשותו זוג פְּרוּשים כחולים. הבעלים הניד את ראשו לשלילה. היה לו פָּרוּש כחול אחד, אמר, לא זוג, והבוקר מכר אותו.

"תגיד לנו למי מכרת!" קראה אליו הזקנה.

"ניתן לך אלף דולר," אמר הזקן, "אם רק תגיד לנו את השם שלו."

"לא שאלתי אותו."

"אבל איך יכול להיות שלא שאלת מה השם שלו?" הזדעקו הזקן והזקנה.

"האם שאלתי מה השם שלכם כשנכנסתם הרגע והשארתם את הדלת פתוחה?" אמר הבעלים. "ובכלל, זה הפָּרוּש הכחול המצוי של אפריקה ולא מה שאתם מחפשים."

"שמעת על הפָּרוּש הכחול של עֲרָב?" צעק לעברו הזקן.

"בטח," אמר הבעלים של החנות לחיות-מחמד.

"אבל אני מתארת לעצמי שלא ראית אותו אף פעם?" אמרה הזקנה בעורמה, בקול רגיל, כדי להעמיד במבחן את כושר-השמיעה של הבעלים.

"רק זוג, "אמר הבעלים וכיבה את מכשיר-השמיעה שלו. "אף פעם לא ראיתי רק אחד."

"ניתן לך אלפיים דולר," אמר הזקן, מנתר מעלה-מטה," אם רק תגיד לנו איפה ראית אותם."

"בסדר גמור," אמר הבעלים של החנות לחיות-מחמד, "איפה האלפיים דולר?"

"סליחה?" שאל הזקן.

"שאלתי איפה האלפיים דולר?" צעק הבעלים של החנות לחיות-מחמד, "המכשיר-שמיעה שלי הוא מצוין. הנה – למה שלא תנסה אותו?"

הזקן הביט בזקנה, והיא הנהנה, ואז תחב יד אל כיסו והוציא פנקס המחאות, והיא מצדה פתחה את הארנק והוציאה עט, ואז פנה הזקן לבעלים של החנות. "השם שלך?" צעק.

"תכתוב 'לפדייה במזומן'," אמר בעלי החנות.

כשסיים את כתיבת ההמחאה על סך אלפיים דולר, הניח אותה הזקן על הדלפק בינו לבין בעל החנות לחיות-מחמד, והוא והזקנה רכנו קדימה בעיניים בורקות ובפיות פעורים ואמרו, "ועכשיו תגיד לנו איפה ראית אותם. הם שווים חצי מיליון דולר."

"זוג הפְּרושים הכחולים?"

"על זה אנחנו מדברים, לא?"אמר הזקן ותופף בציפורניו על הדלפק.

"ראיתי אותם – " אמר בעל החנות לחיות-מחמד ועצם את עיניו, "ראיתי אותם – " אמר שוב, וכעת הוא נראה עייף וחולה וזקן יותר ממה שנראה בכניסתם אל החנות; "ראיתי אותם – " אמר, ופקח פתאום את עיניו ונראה שמח יותר מכל אדם שראו הזקן והזקנה מימיהם, "בְּיער בעֲרָב."

הזקן הצטווח בכעס ואכזבה, והזקנה הושיטה יד לקחת את ההמחאה על סך אלפיים דולר, שעד אז כבר הייתה טמונה בארנקו של בעלי החנות בכיס הפנימי של המעיל, למרות שאיש לא ראה אותו מרים את ההמחאה, מקפל אותה ושם אותה שם.

הזקן והזקנה יצאו במרוצה אל השלג הכבד, צעקו "משטרה", צעקו "הצילו", משאירים אחריהם את הדלת פתוחה לרווחה. אך מסתבר שלא הייתה משטרה בתחנה הנידחת ההיא על המסילה הטרנס-סיבירית. הם טלטלו ברעש את הדלת של מנהל התחנה, אך היא הייתה נעולה. לוח-הרכבות היה תלוי בחוץ, והם הדליקו גפרורים, סוככו עליהם בידיהם ואחר-כך בכובעו של הזקן, וניסו לחשב כמה זמן עליהם לחכות בקור עד בוא הרכבת שתחזיר אותם לוונציה. כשהצליחו לקרוא לבסוף, לא האמינו למראה עיניהם והמשיכו להדליק גפרורים ולהציץ בייאוש בטבלת-הזמנים. הרכבת הבאה, בכיוון הזה או ההוא, הייתה צפויה להגיע בעוד תשעה ימים. בסוף, היות שכל שאר הבתים היו סגורים וחשוכים, הם נאלצו לחזור לחנות לחיות-מחמד, והפעם סגר הזקן את הדלת אחריו. הבעלים, שראה שבכוונתם לדבר, כוונן את מכשיר-השמיעה שלו; אך למרות שפתחו את הפה פעם ועוד פעם, לא יצא אפילו הגה, ואחרי שנענע את המכשיר כמה וכמה פעמים, תקע אותו הבעלים של החנות לחיות-מחמד בכיסו ואמר להם בנעימת-קול רגילה, "אם דיבור של ציפורים לא מפריע לכם, ואם דגים לא מכניסים אותכם לאי-שקט, ואם אתם אוהבים חתולים ואין עליכם פרעושים –  מותר לכם להישאר פה עד שהרכבת שלכם תגיע."

וכך עשו. נשארו תשעה ימים בחנות לחיות-מחמד, בין ציפורים בכל צבע וגודל, וחתולים בכל צורה ותואר, בין קופים וכלבים ודגי-זהב ארוכי-זנב ודביבונים מאולפים. בהתחלה הם היו חסרי-שקט, אבל הרי הבטיחו לא להיות, ולאט-לאט, כי כל מה שהבעלים עשה היה מעניין וכל מה שהיה לו בחנות היה חי ונהדר, הם שכחו את צרותיהם ואת חלוף הזמן, שכחו את ונציה, ששם היו להם כמה פגישות חשובות שאי-ההשתתפות בהן תעלה להם כסף רב, וגם שכחו על הפָּרוּש הכחול של עֲרָב, שמעודם לא ראו אותו, רק שמעו עליו. ומה ששמעו היה כי זוהי ציפור נדירה ויקרת-ערך, אך לא שזמרתה ענוגה היא ממיתר של זהב, ותנועתה כמו השתקפויות של מים על קיר. הזקנה עזרה לבעלי החנות לנקות את הכלובים והזקן הבריש וסירק את החתולים, שעד מהרה התקשרו אליו מאוד, וכאשר הבעלים של החנות לחיות-מחמד אמר פתאום, "נשאר לכם בדיוק זמן לצעוד אל הרכבת בקצב מתון לפני שהיא זזה," הם היו המומים ומבועתים.

"לא נוכל להישאר?" הצטעקה הזקנה. "היינו כל כך שמחים כאן בתשעת הימים האחרונים." בעליה של החנות לחיות-מחמד משך בכתפיו. "מבחינתי זה בסדר אם אתם מעוניינים לבלות את שארית ימיכם בתחנה נידחת על המסילה הטרנס-סיבירית. אבל מה בנוגע לפגישות שיש לכם בוונציה?"

הזקנה הביטה אל הזקן שנד בראשו בעצב.

"לפני שתלכו," אמר הבעלים של החנות לחיות-מחמד, "הייתי רוצה להעניק לכם מזכרת מן המוסד הזה." הוא פתח דלת, לא גדולה ממִתְחַב כף-יד, והכניס את ידו אל כלוב ענק שהתנשא עד התקרה ורוחבו כרוחב חדר שלם, ושהיה מלא ציפורים בכל גודל וצבע, והוציא משם שתיים קטנות, כחולות כמו ראשיתו של לילה, כששלג עמוק נערם על האדמה. "הנה," אמר, הדף את הציפורים לתוך כלוב קטן של תיל וסגר את דלתו.

"אבל לא יהיה להן קר?" שאלה הזקנה, "הן לא ימותו מהנסיעה הארוכה ברכבת?"

"למה שזה יקרה?" שאל הבעלים של החנות לחיות-מחמד. "הן הרי עברו דרך כל כך ארוכה מ…"

באותו רגע הם שמעו את המשרוקית של הרכבת, הרכבת שתיקח אותם חזרה לוונציה, והזקן פנה בריצה אל הדלת, והזקנה הרימה את הכלוב עם הציפורים הכחולות ושמה אותו מתחת למעילה, ושניהם השתרכו בשלג אל תחנת הרכבת, והכרטיסן משך אותם מעלה אל תוך הרכבת שכבר התחילה לזוז קדימה, וזה היה בדיוק כמו שאמר להם הבעלים של החנות לחיות-מחמד: הציפורים עמדו בנסיעה יותר טוב מהזקן והזקנה.

בגבול עלה עמיל המכס על הרכבת ובדק את כבודתם של כל הנוסעים, ואז הגיע אל הזקן והזקנה שנמנמו על מושבם. הוא טלטל את האחד ואת השנייה, הצביע על כלוב הציפורים ושאל, "איזה ציפורים אלה?"

"כּחוֹליוֹת," אמר הזקן ועצם את עיניו.

"לי הן נראות כמו הפָּרוּש הכחול של עֲרָב," אמר עמיל המכס. "אתם בטוחים שאלה הכּחוֹליוֹת של צפון אמריקה?"

"משוכנעים," אמרה הזקנה. "איש אחד שיש לו חנות לחיות-מחמד בתחנה נידחת על המסילה הטרנס-סיבירית נתן לנו את הציפורים האלה כדי שלא נצטרך לשלם עליהן מכס. שבוע קודם לכן הוא מכר למישהו פָּרוּש כחול, אבל מהסוג המצוי, הסוג האפריקני."

"נסענו כל הדרך לשם," אמר הזקן ופקח עין אחת, "ועכשיו כל הדרך חזרה, ובשביל כלום. מתי מגיעים לוונציה?"

"אם הן היו מסוג הפָּרוּש הכחול של עֲרָב," אמר עמיל המכס, "היה מותר לכם להחזיק בהן. לציפורים רגילות אסור לעבור את הגבול."

"אבל הן עוברות כל הזמן," אמרה הזקנה, "בשמים."

"אני יודע," אמר עמיל המכס, "אבל לא על המסילה הטרנס-סיבירית. תנו לי, בבקשה, את הכלוב."

הזקן הביט לעבר הזקנה שהתרוממה בנוקשות מחמת הישיבה הממושכת באותה תנוחה עצמה, ושניהם ירדו יחד מן הרכבת, החמיצו את הפגישות בוונציה, ועשו את שארית חייהם בארץ שלא ידעו את שפתה, ושלא הייתה שם בורסה לסחורות, ובלבד שלא ייפרדו מזוג ציפורים שלמדו לאהוב במהלך נסיעה ארוכה ברכבת בגלל צבען שהיה כחול כמו ראשית הלילה, כששלג נערם על האדמה, ובגלל זמרתן, שהייתה ענוגה כמו מיתר של זהב, ותנועותיהן שדמו להשתקפויות של מים על קיר.

 

 

 

 

תגובה אחת בנושא “הפָּרוּש הכחול של עֲרָב I ויליאם מקסוול (2000-1908) [כמו אגדה]”

  1. סיפור שמתחיל בביזנס של ניסיון להשיג סחורה נדירה וכך להרוויח כסף רב ומסתיים באהבה כנה ומכמירת ללב למה שהפך מסחורה לבעל חיים, ציפור נוגעת ללב שמתכתבת על הציפור הכחולה הסימבוליסטית של מטרלינק. בדרך כלל סדר העניינים הפוך, לדאבוננו. בני אדם צעירים מתחילים באמת רומנטית שאותה הם מבקשים לממש בחייהם ועם הזמן מתקהים ונכנעים לחולשה מטריאליסטית שמסיטה אותם מן האמת. בסיפור שלפנינו המוטיב מהופך. הביזנס הופך לאהבה פשוטה ועמוקה. סיפור נוגע ללב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *