הקיץ של הסוס הלבן היפהפה | ויליאם סארויאן (1981-1908)

[מתוך: שמי ארם, זמורה-ביתן, 1987]

באחד הימים הטובים ההם, כשהייתי בן תשע והעולם היה מלא כל דבר-חמדה שאפשר להעלות בדמיון והחיים היו עדיין חלום מסתורי ומענג, בא אל ביתי דודני מוראד, שנחשב למשוגע גמור בעיני כל מי שהכירו אותו חוץ ממני, והעירַני בנקישת אצבע על חלוני בארבע לפנות בוקר.

"ארם", קרא. קפצתי ממיטתי והיצצתי מן החלון. לא האמנתי למראה עיני. עדיין לא האיר היום, אך היה קיץ, ובעוד הזריחה קרובה להגיע מעבר לפינת העולם, היה די אור כדי שאדע שאינני חולם. דודני מוראד היה רכוב על סוס לבן יפהפה. שרבבתי את ראשי החוצה ושפשפתי את עיני. "כן", אמר בארמנית, "זה סוס. אתה לא חולם. תזדרז אם אתה רוצה לרכוב".

ידעתי כי דודני מוראד נהנה מהחיים יותר מכל אדם אחר שנקלע אי-פעם בטעות אל העולם. אך זה היה יותר ממה שיכולתי אפילו אני להאמין. ראשית, כי זיכרונותי המוקדמים ביותר היו זיכרונות על סוסים ותשוקתי הראשונה הייתה לרכוב. זה היה הצד הנפלא שבדבר. שנית – היינו עניים. זה היה הצד שבגללו לא האמנתי למראה עיני.

היינו עניים. לא היה לנו כסף. כל בני השבט שלנו היו עניים מרודים. כל ענף מענפי משפחת גָרוֹחלָאניאן חי חיי עוני הכי מדהימים ומצחיקים בעולם. שום אדם לא הצליח להבין, גם לא זקני המשפחה, מאיפה השגנו די כסף למלא את בטננו קצת אוכל. אך החשוב מכול הוא שנודענו כאנשים ישרים. כאלף ומאה שנים בערך נודענו כאנשים ישרים, גם כשהיינו המשפחה הכי עשירה במה שנחשב בעינינו העולם כולו. ראשית-כול היינו גאים, שנית היינו ישרים ואחר-כך האמנּו שאין צדק בעולם. איש מאתנו לא היה מוכן לסדר מישהו, ובטח לא לגנוב. לא יכולתי להאמין כי סוס זה דבר לו עם דודני מוראד, אתי או עם מישהו מבני משפחתנו, ער או ישֵן. איש מבני משפחת גָרוֹחלָאניאן לא יכול היה להיות גנב, בוודאי לא גנב-סוסים.

בהתחלה לטשתי עיניים בדודני, אחר-כך בסוס. שָלווה ועליצות חסודה היו נסוכות על האחד ועל השני, והן שימחו אותי מצד אחד והפחידו אותי מצד שני.

"מוראד", אמרתי, "מאיפה גנבת את הסוס הזה? ".

"קפוץ מהחלון אם אתה רוצה לרכוב", אמר.

אם כן, צדקתי. הוא באמת גנב את הסוס. לא היה מקום לספק. אלא שגנבת סוס לרכיבה אינה דומה לגנבת שום דבר אחר, למשל כסף. אם היית משוגע על סוסים כמוני וכמו דודני מוראד, זאת לא הייתה וגם לא תהיה גנבה עד שנעמיד את הסוס למכירה, ואת זה, ידעתי, מובן שלא נעשה לעולם.

זינקתי לתוך בגדי. קפצתי מן החלון לחצר וניתרתי ועליתי על הסוס מאחורי דודני מוראד. רכבנו, ודודני מוראד שר. הנחנו לסוס שירוץ כמה שמתחשק לו. לבסוף אמר דודני מוראד, "רֵד, אני רוצה לרכוב לבד". "ולי תיתן לרכוב לבד?" אמרתי.

"זה תלוי בסוס".

"הסוס ייתן לי לרכוב".

"נראה", אמר. "אל תשכח שיש לי גישה לסוסים".

"טוב, כל גישה שיש לך יש גם לי".

"נקווה", אמר, "לטובתך. עכשיו תרד".

"בסדר, אבל תזכור שאתה חייב לתת לי לרכוב לבד".

ירדתי, ודודני מוראד דפק בעקביו בצלעות הסוס וצעק, רוץ וָזירֶה. הסוס הזדקף על אחוריותיו, צנף צניפה ופרץ בדהרה פראית, שהייתה הדבר הכי יפה שראיתי בחיי. דודני מוראד הדהיר את הסוס בשדה שלפים עד לתעלת השקיה, חצה את התעלה רכוב על סוסו, וכעבור חמש דקות חזר, נוטף כולו. השמש זרחה, וכל דבר ודבר האיר באור בהיר, במיוחד הסוס.

"עכשיו תורי לרכוב", אמרתי. דודני מוראד ירד מן הסוס. "אז תרכב", אמר.

קפצתי על הסוס, ולרגע אחד נפל עלי הפחד הכי נורא שאפשר לתאר. הסוס לא זז ממקומו. "דפוֹק בו", אמר דודני מוראד. "לְמה אתה מחכה? צריך להחזיר אותו לפני שכולם מתעוררים ומסתובבים בחוץ".

דפקתי בסוס. הוא הזדקף שוב, צנף והתחיל לרוץ. במקום לחצות את השדה עד לתעלת ההשקיה, רץ הסוס אל הכרם של דירקאן חאלאביאן והחל לדלג על גפנים. על פני שבע שורות דילג עד שנפלתי. אחר כך ברח.

דודני מוראד בא בריצה במורד הדרך. "לא לךָ אני דואג", צעק. "צריך למצוא את הסוס. אתה תלך בכיוון הזה ואני בכיוון הזה. אם תיתקל בו, אז תהיה ידידותי. אני אהיה לא רחוק".

רצתי ודודני מוראד חצה את השדה לעבר תעלת ההשקיה. עברה חצי שעה עד שמצא את הסוס והביא אותו בחזרה. "בסדר", אמר. "עֲלֵה. כולם כבר התעוררו".

הוא לא נשמע מודאג, ואני ידעתי כי יחביא את הסוס ולא יחזיר אותו. לתקופת-מה, לכל הפחות.

"איפה נחביא אותו?" שאלתי.

"אני מכיר מקום אחד".

"לפני כמה זמן גנבת את הסוס הזה?" לפתע עלה בדעתי שהוא רוכב את רכיבות הבוקר האלה כבר הרבה זמן, והיום בא אלי מפני שידע כמה אני משתוקק לרכוב על סוס. "מי אמר משהו על גנבת סוס?" שאל.

"בכל זאת, לפני כמה זמן התחלת לרכוב כל בוקר?".

"רק הבוקר".

"אתה אומר לי את האמת?" שאלתי. "בטח שלא", ענה. "אך אם יגלו אותנו, זה מה שאתה צריך להגיד. אני לא רוצה שנהיה שנינו שקרנים. עד כמה שידוע לך התחלנו לרכוב הבוקר".

הוא הוליך את הסוס בחשאי אל אסם בכרם עזוב, שלפנים היה גאוותו של איכר אחד, ואחאן פֶטאבְיאן שמו. היו באסם קצת שיבולת שועל ואספסת יבשה. פנינו ללכת הביתה.

"זה לא היה קל לחנך את הסוס להתנהג כל כך יפה", אמר לי. "בהתחלה הוא רצה לברוח. אך כמו שאמרתי לך, יש לי גישה לסוסים. אני יכול לגרום להם שירצו לעשות כל מה שאני רוצה שהם יעשו. סוסים מבינים אותי".

"איך אתה עושה את זה?" שאלתי.

"יש לי גישה לסוסים".

"כן, אבל איזה מין גישה?" שאלתי.

"גישה פשוטה וישרה".

"טוב, הלוואי שהייתי יודע איך להגיע לגישה כזאת עם סוס".

"אתה עוד קטן", אמר. "כשתהיה בן שלוש-עשרה תדע איך עושים את זה".

הלכתי הביתה ואכלתי ארוחת-בוקר הגונה.

אותו יום אחר הצהריים בא דודי חוֹסוֹרוֹב לביתנו לשתות קפה ולעשן. הוא ישב בחדר-האורחים, שתה ועישן והעלה זיכרונות מן המולדת הישנה. אחר-כך בא אורח נוסף, איכר בשם ג'ון בּירוֹ, אשורי, שמחמת הבדידות למד לדבר ארמנית. אמי הגישה לאורח הבודד קפה וטבק, והוא גלגל לו סיגריה, לגם ועישן. לבסוף נאנח בעצב ואמר, "סוסי הלבן שנגנב בחודש שעבר, עדיין לא נמצא".

דודי חוסורוב נעשה מאוד מרוגש וצעק, "מה זה לאבד סוס? האם לא איבדנו כולנו את ארץ-המכורה? מה הבכייה הזאת על סוס?".

"בתור עירוני אתה יכול לדבר ככה. אך מה יהיה על הסָרי שלי [סרי –  כרכרה קלה דו-מושבית]? מה התועלת בסרי בלי סוס? הלכתי ברגל עשרה מיילים להגיע הנה".

"יש לך רגליים".

"השמאלית כואבת לי. הסוס עלה לי שישים דולר", אמר ג'ון בירו.

"אני יורק על כסף", אמר דודי חוסורוב. הוא קם ויצא מן הבית בגאון וטרק אחריו את דלת-הרשת.

אמי הסבירה: "יש לו לב זהב. הוא פשוט מתגעגע למולדת".

האיכר הלך לדרכו ואני רצתי לביתו של דודני מוראד. יושב היה בצִלו של עץ אפרסקים ומתקן את כנפו השבורה של אדום-חזה צעיר שהתקשה לעוף. אגב כך דיבר אל הציפור.

"מה קורה?" שאל. "האיכר ג'ון בירו", אמרתי. "הוא ביקר אצלנו. הוא רוצה בחזרה את הסוס שלו. הסוס אצלך כבר חודש. אני רוצה שתבטיח לי לא להחזיר אותו עד שאלמד לרכוב".

ייקח לך שנה", אמר.

"אז נחזיק אותו שנה".

דודני מוראד קפץ על רגליו. "מה?", צרח. "אתה מזמין אחד ממשפחת גָארוֹחלָאניאן לגנוב? הסוס חייב לשוב לבעליו החוקיים".

"מתי?" שאלתי.

"תוך שישה חודשים לכל היותר".

הוא הפריח את הציפור באוויר. הציפור התאמצה בכל כוחה, פעמיים כמעט נפלה ארצה ולבסוף המריאה ישר למרום.

יום-יום השכם בבוקר במשך שבועיים היינו, דודני מוראד ואני, מוציאים את הסוס ממחבואו באסם שבכרם העזוב ורוכבים עליו, ובוקר-בוקר כשהגיע תורי לרכוב לבדי היה הסוס מדלג על פני גפנים ועצים נמוכים, מפיל אותי ובורח. למרות זאת קיוויתי כי בבוא היום אלמד לרכוב ממש כמו דודני.

בוקר אחד, בדרך לכרמו העזוב של ואחאן פֶטבאיאן, נתקלנו באיכר ג'ון בירו שהלך אותה שעה העירה.

"תן לי לדבר אתו", אמר דודני מוראד. "יש לי גישה לאיכרים".

"בוקר טוב, ג'ון בירו", אמר דודני לאיכר.

האיכר בחן את הסוס בשקיקה רבה. "בוקר טוב, בנֵי ידידַי", אמר. "איך קוראים לסוס שלכם?".

"קוראים לו לִבִּי", אמר דודני מוראד בארמנית.

"שם נחמד לסוס נחמד.הייתי מוכן להישבע שזה הסוס שנגנב ממני לפני שבועות רבים. אפשר להציץ לתוך הפה שלו?".

"כמובן", אמר דודני. האיכר הציץ לתוך פי הסוס.

"שן-בשן", אמר. "הייתי מוכן להישבע שזהו סוסי לולא היכרתי את ההורים שלכם. ידוע לי היטב שאתם אנשים ישרים. ובכל זאת, הסוס הזה הוא כמו התאום של הסוס שלי. אדם חשדני היה מאמין לעיניו ולא ללבו".

השכם בבוקר המחרת הולכנו את הסוס לכרמו של ג'ון בירו והכנסנו אותו לאסם. הכלבים התחקו בעקבותינו בלי שישמיעו הגה.

"הכלבים", לחשתי באוזני דודני מוראד, "חשבתי שהם ינבחו".

"על כל אדם אחר היו נובחים", אמר. "אבל לי יש גישה לכלבים".

דודני מוראד חיבק את הסוס, חיכֵּך אף באף עמו, טפח לו בחיבה, ואנחנו פנינו והלכנו משם.

אחר הצהריים בא לביתנו ג'ון בירו בסָרי שלו והראה לאמי את הסוס שנגנב והוחזר. "אני לא יודע מה לחשוב", אמר. "הסוס חזק ממה שהיה אי-פעם. וגם טוב-מזג יותר. השבח לאל".

3 תגובות בנושא “הקיץ של הסוס הלבן היפהפה | ויליאם סארויאן (1981-1908)”

  1. חלקת אלוהים הקטנה
    האם מתוך הקומדיה האנושית או שיש אצלי בלבול ניכר?
    מדהים לגמרי, לגמרי מדהים

  2. בנעורי, והיו לי פעם, נדלקתי לגמרי על הקומדיה האנושית
    ובעיקר על "חלקת אלוהים הקטנה"
    להוותי, חוץ מאשר את הסיפור הנוכחי עדיין לא קראתי את "שמי ארם"
    ואני מלקה עצמי על כך
    בהזדמנות הראשונה מבטיח לעצמי אקרא

  3. הסיפור הזה מקסים אותי בכל פעם מחדש
    חוזר אליו שוב ושוב ושוב
    תרגום נהדר
    תהיתי לרכוב או לרכב?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.