"זה היה רצון האל", אמרה טרינידד, "אחרת הייתי לוקחת את הרכבת של יום רביעי או של יום שישי מליבֶּרטָד אל אוֹבּרֶגוֹן. אך חמישי היה יום שוק באוֹבּרֶגוֹן, ויכולתי לקנות בזול מטליות וכפתורים וחוטי אריגה. בגלל שהייתי בת שש עשרה וטיפשה, סניורה, לא הייתי מוכנה לתינוק שהיה לי בבטן כבר כמעט שבעה חודשים".
טרינידד ישבה עם שֶֹרה אוֶורטוֹן בצלו המתרחב והולך של עץ המֵילה, על ספסל של קורות אורן שהיה זקוף כמו דרגש כנסייה. מולן היה גן מוקף חומה, שגפנים תשושות וחבצלות קמלות עמדו בו שמוטות-ראש בחום אחר-צהריים של אפריל. השמש הבלתי-מתפשרת שיתקה עדיין את האוויר ואפתה את האדמה, אף שקרניה התלכסנו מן המערב כמעט במאוזן.
אבק מן הכביש פידר את נעלי הבית השטוחות השחורות של טרינידד. בסל של חוטי תיל נשאה עשר ביצים קטנות. כששֶֹרה שאלה אותה למחירן, אמרה טרינידד: "כמה שתרצי לשלם". שֶֹרה אוורטון שמה לב כי את הביצים הטילו תרנגולות שמחייתן הזעומה היא על קש ועשבים שוטים ועל תלוליות של אשפה, ושילמה קצת יותר ממחירן של שתים עשרה ביצים גדולות בסופרמרקט בעיר.
מהספסל השקיפו שתי הנשים מעבר לחומת הטיט, אל השדה החרוש, אל הנחל היבש ואל הכפר, ובו שלושה מגדלי כנסיות ושתי כיפות, ומעבר למישור הרחב הריק ועד להר-הטבלה שסגר על האופק המזרחי.
שֶֹרה שאלה לשלום ילדיה של טרינידד.
"סניורה, יש לי עשרה", אמרה לה האורחת. "שלושה מתים ושבעה חיים".
שלא כמו רוב תושבי איברה, לא הייתה טרינידד ילידת המקום. רק שנה קודם לכן באה הנה לגור עם אחותה. שתי האלמנות גידלו תרנגולות ורקמו מפות-שולחן גסות מכותנה עם דוגמאות בתך-צלבים ובצבעים מנקרי-עיניים: ורוד-סגול, ורוד לוהט וצהוב-זעפרן. שערה של טרינידד, שלא היה בו קו של שֵֹיבה ועודנו סמיך כתמיד, היה משוך אחורנית לפקעת הדוקה, עורה היה חלק ומתוח על עצמות-לחיים גבוהות ושטוחות. מבטה היציב נשלח מעיניים שקנו חכמה מבלי שיאבדו את תמימותן.
"התינוק שאת מדברת עליו היה הילד הראשון?" שאלה שֶֹרה.
"כן, סניורה, הראשון, ובן, והיחיד מכולם שנעשה לו נס".
נפלה שתיקה. צלו של העץ חרג אט-אט ממתווהו, כמו שלולית שמשתפלת לצדדים על קרקע צחיחה.
כעבור רגע אמרה טרינידד: "אני מתארת לעצמי שאת מכירה את מדינת מיצ'וֹאקָן שבה נולדתי וחייתי כל ימי בכפר ליבֶּרטָד, עד שבאתי הנה, לגבעות היבשות האלה, להיות עם אחותי".
למשמע המילים ראתה שֶֹרה אוורטון את מדינת מיצ'וֹאקָן צומחת כתעתוע-שרב מרגבי השדה שמולה. כמו בפינָלֶה של סרט אילם, כשבְרקע רשימת-התודות מצטייר חיזיון של פרסים בלתי סבירים – בקתה צנועה, כמעט קבורה תחת שיח ורדים, או כלוב מתכת, ששתי יונים עפות מדלתו הפתוחה ונעלמות מן העין. כמו הרקיעים המתעתעים הללו, צף עתה לנגד עיניה מראהו של אחו ירוק רטוב, מראה תלמים אדומים של אדמה פורייה, מדרונות תלולים של הרי געש כבויים, החרוצים מן הלוע ומטה מדפים-מדפים של גידולי תירס מבשילים, בתים לבנים נמוכים, כמעט נדרסים תחת גגות רעפים. היא שמעה את מירוץ המים בערוצים ובתעלות ולא הופתעה כשנגד עיניה צמח לו אגם שהטביע את חלקות האדמה המורעבות, את מגרש הבייסבול, את בית הקברות ואולמי-התווך של הכנסיות. תוך שעה יֵרד גשם שיכסיף את פניו של האגם ואת העלים של שמונת עצי הזית לצד הכביש.
שֶֹרה שילחה מעליה את ההזיה. "אני מכירה את מיצ'וֹאקָן", אמרה ושאלה את טרינידד מה קרה לבנה הבכור.
"המרחק כל כך קטן, סניורה", אמרה טרינידד, "רק חמישים קילומטר מליבֶּרטָד לאוֹבּרֶגוֹן. רק שעה ברכבת המקומית, והיא עוצרת בדרך לעתים קרובות. נסעתי לבד כי בעלי תכנן לפגוש אותי בסוף הקו, בעיר-השוק שיום קודם הוא נסע לשם למכור עגל. במרחק הקטן הזה הכול קרה, בשעה אחת בלבד".
טרינידד ישבה בלי נוע, ידיה שלובות בחיקה. "חשבתי שהרכבת תצא מאוחר יותר, כמו תמיד, אז כמעט החמצתי אותה. את מאה המטרים האחרונים הייתי מוכרחה לרוץ, כשהקונדוקטור מנפנף לי מהמדרגה והראשים בחלונות הפתוחים נדחפים החוצה לעקוב אחרי, לראות אם הקונדוקטור יחכה או לא. הצלחתי למשוך את עצמי למעלה ולתוך הכניסה בדיוק כשהרכבת התחילה לזוז. את בטח מכירה את הרכבות האלה, סניורה, רק שני קרונות של מחלקה שנייה, קרון-משא אחד והקטר. בדקתי בשני הקרונות, ומושבי העץ שכל אחד מיועד לשלושה אנשים היו תפוסים, ורבים מהם על ידי יותר משלושה נוסעים. אז התכוננתי לעמוד; שום אסון, חשבתי, אני צעירה וחזקה, והנה הראה לי הקונדוקטור את המקום היחיד שנשאר, מושב ליד המעבר".
מרגע זה המשיכה טרינידד בלי להפסיק."מולי הייתה משפחה של שבעה, כולם אכלו טאקוֹ [טורטייה של תירס ממולאת בשר] מתוך סל-רשת של האם, חוץ מהתינוק, שינק. לפני, ליד החלון, היה זקן שנרדם, ולידו זקנה שקיבלה בחילה מהתנועה הבלתי פוסקת של הרכבת והשתעלה אל תוך הצעיף שלה. ממש מולי ישבה אישה עם ילד בן שלוש שעמד והסתכל עלי מאחורי המשענת של המושב. האישה קנתה לו מיץ תפוזים, ואז עוד אחד כדי שיהיה מרוצה. כשהתחיל לייבב היא נתנה לו מכה בטוסיק, ושני המיצים שנכנסו לו לפה ואחר כך פנימה, התפרצו מלמטה וזרמו בשני שבילים קטנים אל הנעליים שלי מהמקום שבו הוא עמד.
"לידי ישבה ילדה מאוד שקטה ומאוד מכוערת. היו לה עיניים חיוורות בלי ריסים ופנים ארוכות. אולי היא הייתה שקטה בגלל שהייתה מכוערת. היא הגיעה עם איש אחד שישב ליד החלון. הפה שלו היה מעוקם בגלל צלקת שירדה באלכסון מעצם-הלחי אל הסנטר. הוא היה שיכור ומרוגז. אני חושבת שניסה לשדל את הילדה להגיד כן, להודות במשהו, אבל היא רק נענעה את ראשה מצד לצד בלי לדבר. פעם אחת הוא נענע את הכתף שלה כל כך חזק ששיניה נקשו, ופעם אחרת הוא סטר לה כל כך חזק עד שפרצה בבכי. פעמיים ניגש הקונדוקטור להזהיר את האיש שהוא יוריד אותו מהרכבת בתחנה הבאה אם הוא ימשיך להפריע. בכל פעם היה האיש מסתכל מהחלון הפתוח, ממלמל לעצמו, ביד אחת לופת את הברך שלו והשנייה בתוך הכיס, ולנו היה רגע של שקט.
"אבל תמיד הוא חזר אל הוויכוח, כועס יותר מאשר קודם, ואז, כשנותרו רק עשר דקות עד סוף הנסיעה, דיברה אליו הילדה, גם הפעם בלי להביט בו. 'אז תהרוג אותי', היא אמרה. כששמע את המילים האלה, קפצה ידו מן הכיס, מחזיקה אולר שנראה כאילו הוא נמצא שם תמיד. הוא שלף את הסכין ודקר את הילדה בחזה, בצוואר, בכל חלק שהוא נתקל בו, וכל הזמן היא נאבקה וצרחה, עד שהקונדוקטור הגיע בריצה, ובעזרת שלושה בחורים מבין הנוסעים הוציא מידו את הנשק והרחיק אותו מהמקום כשזרועותיו קשורות בחבל אל צדי גופו".
טרינידד הביטה כעת אל שֶֹרה. "והילדה המכוערת, שהעיניים החיוורות שלה היו פתוחות לרווחה ודם נשפך לה מהפה כמו קפה מקנקן, שכבה מתה כשהראש שלה על כתפי והדם זורם ממנה על הברכיים שלי, ונספג ברדיד שלי, בסינר ובשמלה ובבגדים התחתונים. הוא נספג בעור שלי עד שהגיע לילד שעוד לו נולד וששחה עכשיו בדם שלה.
"כל כך פחדתי, סניורה, שלא יכולתי להוציא מילה מהפה ולא ירדו לי דמעות. שני גברים נשאו משם את הילדה, ועד שהגענו לאוֹבּרֶגוֹן, כבר עמד שם בעלי, דבוק אל המקום, וחושב שהאנשים מהרכבת שעזרו לי ללכת אליו מביאים לו אישה שהולכת למות.
"וכך קרה שהבן ההראשון שלי, פלורנציו, שאנחנו קוראים לו לֶנצ'וֹ, נולד חמישה שבועות מוקדם מדי ופחדנו שאולי עוד יישאר לו סימן מההלם שהוא ואני סבלנו. אבל, סניורה, הוא היה תינוק מושלם, בלי סימנים, בלי צלקות. רק אחרי כמה זמן שמנו לב שכאשר היפלתי מכסה של סיר, לֶנצ'וֹ לא נבהל וכשקראתי לו בשמו הוא לא הסתובב. אז אחרי כמה חודשים הבנּו כי לֶנצ'וֹ חירש, ואחרי עוד קצת זמן הבנּו שהוא לא מסוגל לדבר.
"ואחרי זה ילדתי עוד ילדים, שנה וחצי בין אחד לשני, וכולנו המשכנו לעבד את חלקת-האדמה הקטנה שלנו בליבֶּרטָד. לֶנצ'וֹ היה נבון מאוד. הוא עקב אחרי השפתיים שלנו ולמד להבין חלק מהדברים שאמרנו. כמובן, הוא לא יכול ללכת לבית הספר עם כל השאר. במקום זה הוא עזר לאבא שלו לשתול תירס וצ'ילס [פלפלים חריפים] באביב וכל בוקר הוא הוציא את הפרה לרעות.
"וכך עברו עלינו תשע שנים בחלק הזה של מיצ'וֹאקָן, במקום שהוא ה-tierra [ארץ] שלי, הבית האמיתי שלי. יום אחד בא אלינו דודנו של בעלי, שלא היה בליבֶּרטָד מאז שיצא ללמוד בבית ספר תיכון ואחר כך בקולג' ואחר כך באוניברסיטה שבה הכשירו אותו להיות רופא. הוא הסתכל בלֶנצ'וֹ וביקש ממנו שיפתח את הפה.
"ואז אמר לי שאני חייבת לקחת את הילד לרופא-מומחה בסן-לואיס-פּוֹטוֹסי, חמש מאות קילומטרים צפונה לליבֶּרטָד. הוא אמר שאסור לבזבז זמן. אז לוויתי את הכסף לנסיעה באוטובוס והבטחתי בתמורה פרגיות וחלב-פרה טרי. יומיים אחרי שהגענו לסן-לואיס הרופא-המומחה ניתח את לֶנצ'וֹ בגרון. הניתוח נמשך שלוש שעות, ואחר-כך, כשלֶנצ'וֹ חזר אל המיטה שלו, לבן ושקט כמו גופה, אמרתי לעצמי: הם החזירו אותו אל החדר הזה למות.
"אך כשלֶנצ'וֹ התעורר כעבור שעה, בכל פעם שהיה צליל של פסיעה או של קול, הוא היה מפנה את ראשו. הוא התחיל להשמיע קולות, ובשבועות ובחודשים הבאים הקולות הפכו למילים".
טרינידד הביטה אל האישה האמריקנית ואמרה, "הנה סיפרתי לך איך הבתולה הגנה על לֶנצ'וֹ".
שֶֹרה הנהנה בראשונה. "כן", אמרה.
טרינידד, שקמה ללכת בעוד הדמדומים מתקבצים, סיפרה לשֶֹרה כי מיד אחרי שלֶנצ'וֹ נרפא, נסעה כל המשפחה מרחק שתי מדינות במקסיקו כדי להודות לבתולה של סן-חואן-דה-לוס לאגוס, שאחראית על נסים מהסוג הזה. מתחנת האוטובוס הם חצו את הכביש אל הכנסייה, ושם, כורעים על ברכיהם, חיכו שעתיים עד שבא תורָם להיכנס. כשהגיעו לבסוף למזבח, הדליקה טרינידד נר ללֶנצ'וֹ כדי שיעמיד אותו בין מאות הנרות שכבר עמדו שם, וכל ילד במשפחה הניח פרח בצד שאר הפרחים שהיו מונחים בערמות ובאלומות לרגלי הבתולה.
"עכשיו היא אולי תוכל לצעוד משם על פרחים, סניורה", אמרה טרינידד.
עד שהלכה לדרכה עם סל הביצים הריק, כבר טיפס צלו של עץ המילה על החומה ממזרח. ענפיו כמעט לא זעו. הציפורים שהתנחלו בו כבר נערכו לשנת-לילה.
שֶֹרה השתהתה על מקומה, בהתה מעבר לעמק המחשיך אל הגבעות שרבצו במרחקים בשמש המלאה. היא עצמה את עיניה והקשיבה. רגע תמים דלת לא נטרקה, כלב לא נבח, ילד לא קרא בקול. היה כל כך שקט שאוזנה יכלה לקלוט כל תזוזה של עלה, כל התקפלות של כנף.