הרכבת I ריימונד קארבר (1988-1938)

לאישה קראו מיס דנט, ומוקדם יותר אותו ערב היא איימה באקדח על גבר. היא הכריחה אותו להשתטח בעפר ולהתחנן על נפשו. בעוד עיניו של האיש זולגות דמעות ואצבעות ידיו מנקרות בעלים היא כיוונה אליו את האקדח וסיפרה לו דברים על עצמו. היא ניסתה להבהיר לו כי הוא לא יכול להמשיך ולרמוס רגשות של אנשים. "תהיה בשקט!" אמרה, למרות שהאיש רק תחב את אצבעותיו בעפר והזיז קצת את רגליו מפחד. כשגמרה לדבר, כשאמרה לו כל מה שחשבה להגיד לו, היא שמה את רגלה על אחורי ראשו ודחקה את פרצופו אל העפר. אחר כך שמה את האקדח בתיקה ופנתה וחזרה אל תחנת הרכבת.

היא ישבה על ספסל בחדר-ההמתנה השומם והתיק בחיקה. קופת הכרטיסים הייתה סגורה; המקום היה ריק מאדם. אפילו מגרש החניה מחוץ לתחנה היה ריק. היא בהתה אל שעון-הקיר הגדול. רוצה הייתה להפסיק לחשוב על האיש ואיך נהג כלפיה אחרי שלקח מה שרצה. אלא שידעה כי עוד זמן רב תזכור את הקול שיצא לו מן האף כאשר כרע על ברכיו. היא שאפה רוח, עצמה עיניים והיטתה אוזן לקול הרכבת.

דלת חדר-ההמתנה נפתחה. מיס דנט הביטה לשם וראתה שני אנשים נכנסים פנימה. האחד היה ישיש עם שער לבן ומטפחת-צוואר לבנה ממשי; השנייה הייתה אישה בגיל העמידה עם שפתון וצללית לעיניים ושמלת סריג ורודה. הערב נהיה צונן, אך אף אחד מהשניים לא לבש מעיל והישיש היה בלי נעליים. הם עצרו בפתח, לכאורה נדהמו למצוא מישהו בחדר-ההמתנה. הם ניסו להתנהג כאילו נוכחותה שם אינה בגדר אכזבה. האישה אמרה משהו לישיש, אך מיס דנט לא קלטה את הנאמר. הזוג התקדם אל פנים החדר. הם נדמו לה כמפיצים סביבם סערת-רוח, או שיצאו זה עתה מאיזה מקום בחיפזון גדול ועדיין התקשו לשוחח על כך. לא מן הנמנע, הרהרה מיס דנט, שגם הגזימו בשתייה. האישה והישיש לבן-השער הביטו בשעון-התחנה, כאילו הוא עשוי לספר להם משהו על מצבם ומה עליהם לעשות מעכשיו.

גם מיס דנט הביטה אל השעון. שום דבר בחדר-ההמתנה לא הודיע על מועדי כניסת הרכבות ויציאתן. אך היא הייתה נכונה להמתין כמה שנחוץ. היא ידעה כי אם תמתין די זמן תגיע רכבת, והיא תוכל לעלות עליה ולהתרחק אתה מן המקום הזה.

"ערב טוב," אמר הישיש למיס דנט. הוא בירך אותה כאילו הערב הוא ערב קיץ רגיל והוא הינו ישיש חשוב עם נעליים ומקטורן-ערב.

"ערב טוב," אמרה מיס דנט.

האישה בשמלת-הסריג נתנה בה מבט באופן שנועד להבהיר למיס דנט כי מציאותה בחדר-ההמתנה היא למורת רוחה.

הישיש והאישה התיישבו על ספסל בצדו השני של החדר ממש מול מיס דנט. היא עקבה אחרי הישיש איך צבט והרים קצת את מכנסיו באזור הברכיים ואחר שיכל רגל על רגל ונדנד את כף-רגלו הגרובה. הוא הוציא חפיסת סיגריות ופומית מכיס חולצתו. הוא תקע את הסיגריה בפומית והעלה את ידו אל כיס החולצה. אחר-כך גישש אל כיסי מכנסיו.

"אין לי אש," אמר לאישה.

"אני לא מעשנת," אמרה האישה. "אני אומרת לעצמי שאם ידעת עלי משהו, היית לפחות יודע את זה. אם אתה באמת מוכרח לעשן, ההיא יש לה אולי גפרור." האישה זקפה את סנטרה וירתה מבט נוקב אל מיס דנט.

אבל מיס דנט נדה בראשה לשלילה. היא קירבה עוד את התיק לגופה. היא הידקה את ברכיה ואצבעותיה לפתו את התיק.

"אז חוץ מכל השאר אין גפרורים," אמר הישיש לבן-השער. הוא בדק בכיסיו פעם נוספת. אחר כך נאנח ושלף את הסיגריה מן הפומית. הוא דחף והחזיר אותה לחפיסה. את הסיגריות והפומית הוא הכניס אל כיס חולצתו.

האישה התחילה לדבר בשפה שלא הייתה מוכרת למיס דנט. היה נדמה לה שזאת איטלקית כי השצף שנורה מפיה צלצל כמו המילים ששמעה פעם מפי סופיה לורן בסרט-קולנוע. הישיש הניד בראשו. "תקשיבי, אני לא מבין אותך. את מדברת מהר מדי בשבילי. תצטרכי להאט. תצטרכי לדבר אנגלית. אני לא מבין אותך," אמר.

מיס דנט הרפתה את אחיזתה בתיק והזיזה אותו מחיקה למקום לידה על הספסל. היא הביטה באבזם. היא לא ידעה מה עליה לעשות. חדר-ההמתנה היה קטן, ולא היה לה שום רצון לקום פתאום ולחפש לה מקום אחר לשבת. מבטה נדד אל השעון.

"אני לא מסוגלת להוציא מהראש את חבורת המשוגעים ההם שם," אמרה האישה. "זה אדיר! פשוט אין מילים. אלוהים אדירים!" כשאמרה זאת הנידה האישה את ראשה מצד אל צד. היא קרסה אל הספסל כמתוך תשישות גדולה. היא הרימה את עיניה ובהתה איזה רגע בתקרה.

הישיש החזיק את מטפחת-הצוואר בין אצבעותיו והתחיל להחליק בבלי-דעת על האריג מקצה אל קצה. הוא פתח כפתור בחולצתו ותקע פנימה את המטפחת. היה נראה כי דעתו מוסחת, ואילו האישה המשיכה לדבר. "זאת הילדה, עליה אני מרחמת," אמרה האישה. "היצור המסכן ההוא, לבדה בבית מלא גלמים ונחשים. עליה אני מרחמת. והיא זאת שתשלם את המחיר! לא אף אחד מהם. בטוח שלא המטומטם הזה שהם קוראים לו קפיטן ניק! הוא לא אחראי לכלום. לא הוא," אמרה האישה.

הישיש הרים את עיניו והסתכל סביבו בחדר-ההמתנה. זמן-מה שהה מבטו על מיס דנט.

מיס דנט הסתכלה אל מעבר לכתפו ומבעד לחלון. משם יכלה להבחין בעמוד-החשמל הגבוה, אורו שפוך על מגרש החניה הריק. את ידיה החזיקה שלובות בחיקה וניסתה להתמקד בענייני עצמה. אך גם בלי שתרצה בכך שמעה מה אומרים האנשים ההם.

"יותר מזה אני לא יכולה להגיד לך," אמרה האישה. "הילדה היא הדבר היחיד שמדאיג אותי. למי אכפת משאר הכנופייה? הקיום שלהם מתמצה ב-café au lait ובסיגריות, בשוקולדה השווייצרית היקרה שלהם  ובתוכים הארורים ההם. שום דבר אחר לא חשוב להם," אמרה האישה. "מה אכפת להם? אם אני לא אראה שוב את החבורה הזאת, זה עדיין יותר מדי. אתה מבין אותי?"

"בטח שאני מבין," אמר הישיש. "כמובן." הוא הניח את כף-רגלו על הארץ ואז הרים את השנייה על ברכו. "אבל תפסיקי להתעצבן על זה," אמר.

" 'תפסיקי להתעצבן על זה' הוא אומר לי. למה אתה לא מביט על עצמך בראי?" אמרה האישה.

"לי אל תדאגי," אמר הישיש. "כבר קרו לי דברים יותר גרועים, ואני עוד כאן." הוא גיחך לעצמו ונענע בראשו. "לי אל תדאגי."

"איך אני יכולה לא לדאוג לך?" אמרה האישה "מישהו אחר ידאג לך? האישה ההיא עם התיק תדאג לך?" אמרה, והשתהתה די והותר לתקוע מבט במיס דנט. "אני רצינית, amico mio. רק תסתכל על עצמך! אם לא היו לי במילא כל כך הרבה דברים על הראש הייתי חוטפת התמוטטות עצבים על המקום. תגיד לי מי עוד היה דואג לך אם לא אני? אני שואלת אותך ברצינות. אתה הרי יודע כל כך הרבה," אמרה האישה, "אז תענה לי."

הישיש לבן-השער קם על רגליו ואז חזר והתיישב. "רק אל תדאגי לי," אמר. "תדאגי למישהו אחר. תדאגי לילדה ולקפיטן ניק, אם את רוצה לדאוג. היית בחדר אחר כשהוא אמר 'אני לא רציני, אבל אני מאוהב בה.' אלה בדיוק היו המילים שלו."

"ידעתי שמשהו כזה עומד לקרות!"  קראה האישה. היא הידקה את אצבעותיה והרימה את ידיה אל רקותיה. "ידעתי שתגיד לי משהו דומה לזה! מצד שני, אני לא מופתעת. לא, אני לא. נמר לא משנה את החברבורות שלו. אין משהו יותר נכון מזה. כשחיים די, לומדים. אבל מתי כבר תתעורר, טיפש זקן שכמוך? תענה לי," אמרה. "אתה מזכיר לי את הפרד ההוא שקודם צריך להרביץ לו בין העיניים בקרש. O Dio mio! למה אתה לא הולך ומסתכל על עצמך בראי?" אמרה האישה. "ותסתכל טוב-טוב."

הישיש קם מהספסל וניגש לברזייה. יד אחת שם מאחורי גבו, סובב את הברז ורכן לשתות. ואז הזדקף ושף קלות את סנטרו בגב כף-היד. הוא שלב את שתי ידיו מאחורי גבו והתחיל לצעוד ברחבי חדר-ההמתנה כהולך-רגל בטיילת.

אך מיס דנט יכלה לראות כי עיניו סורקות את הרצפה, את הספסלים הריקים, את המאפרות. היא הבינה שהוא מחפש גפרורים וצר היה לה שאין ברשותה.

האישה הסבה את ראשה כדי לעקוב אחר התקדמותו בחדר של הישיש. היא הרימה את קולה ואמרה: " 'תרנגולות מטוגנות תוצרת קנטאקי' בקוטב הצפוני! קולונל סנדרס במעיל מרופד ומגפיים. זה הרס הכול! זה היה השיא!"

הישיש לא ענה. הוא המשיך לשייט בחדר סחור-סחור ואז עצר מלכת מול החלון. הוא עמד שם, ידיו מאחורי גבו והביט החוצה אל מגרש-החניה הריק.

האישה הסתובבה אל העלמה דנט. היא צבטה את אריג השמלה תחת בית-שחיה. "בפעם הבאה שאני רוצה לראות סרטים משפחתיים על פוינט בָּרוֹאְ, אלסקה, ועל האסקימואים באמריקה, אני אבקש בעצמי. אלוהים, זה היה בידור! יש אנשים שאין להם גבולות. יש אנשים שינסו להרוג את האויבים שלהם מרוב שעמום. אבל היית צריכה להיות שם." האישה נעצה מבט יוקד במיס דנט כקוראת לה לחלוק על דבריה.

מיס דנט הרימה את התיק והעמידה אותו על ברכיה. היא הציצה בשעון שנדמָה כמתקדם באיטיות רבה, אם בכלל.

"את לא מדברת הרבה," אמרה האישה למיס דנט. "אבל מתערבים שהיית מספרת המון אם מישהו היה פותח לך את הפה. נכון? ערמומית שכמותך. מעדיפה לשבת עם הבעה צדקנית על הפרצוף בזמן שאחרים לא סותמים. אני צודקת? מים שקטים. זה השם שלך?" שאלה האישה. "איך באמת קוראים לך?"

"מיס דנט. אבל אני לא מכירה אותך," אמרה מרת דנט.

"ותהרגי אותי אם אני מכירה אותך!" אמרה האישה. "לא מכירה ולא מעוניינת להכיר. תשבי לך שם ותחשבי מה שאת רוצה. זה לא ישנה כלום. אבל אני יודעת מה אני חושבת, ואני חושבת שזה מסריח!"

הישיש עזב את מקום עמידתו ליד החלון ויצא החוצה. כשחזר כעבור רגע הייתה לו סיגריה בוערת בפומית והוא נראה במצב רוח מרומם יותר. את כתפיו משך אחורנית ואת סנטרו קדימה. הוא התיישב ליד האישה.

"מצאתי כמה גפרורים," אמר  לה. "הם היו שם, חפיסת גפרורים שלמה ממש ליד המדרכה. הם בטח נפלו למישהו."

"בעיקרון, אתה איש בר-מזל," אמרה האישה. "וזה יתרון במצב שלך. תמיד ידעתי את זה עליך, גם אם אף אחד מלבדי לא ידע. מזל זה חשוב." האישה שלחה מבט אל מיס דנט ואמרה: "עלמתי הצעירה, מתערבים שעברת לא מעט בחיים שלך. אני יודעת שכן. מהבעת הפנים שלך אני יודעת. אבל את לא מתכוונת לדבר על זה. טוב מאוד, אז אל תדברי. אנחנו נדבר. אבל את תזדקני. ואז יהיה לך על מה לדבר. חכי עד שתגיעי לגילי. או לגילו," אמרה האישה וזקפה את אגודלה לעבר הישיש. "אלוהים ישמור. אבל תורך יגיע. ייקח לו כמה זמן שייקח, אבל הוא יגיע. את גם לא צריכה לרוץ לחפש אחריו. הוא ימצא אותך."

מיס דנט קמה מן הספסל עם התיק וניגשה אל הברזייה. היא שתתה מן הברזייה ואגב כך פנתה להביט בהם. הישיש גמר לעשן. הוא חילץ מן הפומית את מה שנותר מן הסיגריה והשליך מתחת לספסל. הוא הקיש בפומית כנגד כף ידו, נשף אל תוך הפייה והחזיר את הפומית אל כיס חולצתו. עכשיו כיוון גם הוא את עניינו אל מיס דנט. הוא תקע בה את עיניו והמתין עם האישה. מיס דנט התקינה עצמה לדבר. היא לא ידעה בוודאות במה תתחיל, אך חשבה שאולי תפתח בכך שתודיע כי יש לה אקדח בתיק. אולי אפילו תגיד להם שכמעט הרגה אדם מוקדם יותר אותו ערב.

אך ברגע זה הם שמעו את הרכבת. תחילה את הצפירה ואחר כך צלצול מתכת, ואז פעמון התראה כשהמחסום ירד בהצטלבות. האישה והישיש לבן-השער קמו מן הספסל ופנו אל הדלת. הישיש פתח את הדלת לבת-לווייתו ואז חייך והחווה סימן קטן באצבעותיו למיס דנט שתעבור לפניו. היא הידקה את התיק אל קדמת חולצתה ויצאה בעקבות הישיש והאישה.

הרכבת צפרה שוב, האטה ואז נעצרה בחריקה בחזית התחנה. הפנס על תא הקטר כבה ונדלק לסירוגין על פני המסילה. הרכבת הקטנה, בשני קרונותיה, הייתה מוארת היטב, ושלושת האנשים על הרציף יכלו לראות בלי קושי כי היא כמעט ריקה. הם לא הופתעו. בשעה כזאת היה מפתיע לראות אפילו נוסע אחד ברכבת.

קומץ הנוסעים בקרונות הציצו מבעד לשמשות וחשבו שמוזר למצוא את האנשים האלה על הרציף, מתכוננים לעלות על הרכבת בשעת לילה זו. איזה עניין הוציא אותם מן הבית? זוהי השעה שאנשים צריכים להיכנס למיטה. מטבחי הבתים על מורדות הגבעות מאחורי תחנת הרכבת היו נקיים ומסודרים; מדיחי-הכלים סיימו כבר מזמן את מחזור-השטיפה, וכל הכלים כבר היו במקומם. מנורות-הלילה דלקו בחדרי הילדים. כמה בנות בגיל העשרה אולי עדיין קוראות רומנים, ובשעת-מעשה מסלסלות על האצבע קווצת שער. אבל מכשירי-הטלוויזיה כבים. בעלים ונשים עושים הכנות לקראת הלילה. חצי-תריסר הנוסעים שיושבים לבדם בשני הקרונות הציצו מבעד לשמשות ותהו למעשיהם של שלושת האנשים על הרציף.

הם ראו אישה באמצע שנותיה עם איפור כבד, לבושה שמלת-סריג ורודה, עולה במדרגות ונכנסת לרכבת. מאחוריה באה אישה צעירה יותר בחולצה וחצאית קיציות, שהחזיקה תיק בכל הכוח. בעקבותיהן עלה לרכבת ישיש שהתנהל באיטיות ועם זאת באורח מעיר-כבוד. לישיש היה שער לבן ומטפחת-צוואר לבנה של משי, והוא התהלך בלי נעליים. הנוסעים שיערו מן הסתם כי השלושה הם יחד; וגם היו בטוחים כי ככל שיהיה האירוע שהביאם יחד הלילה, הוא לא נסתיים בכי טוב. אבל הנוסעים כבר ראו דבר או שניים בחייהם, מגוונים מאלה. העולם מלא עניינים מכל סוג ומין, זאת ידעו היטב. גם זה עדיין יכול היה להיות גרוע יותר. לפיכך כמעט שלא נתנו עוד דעתם על השלושה הללו שהתקדמו לאורך המעבר ותפסו מקום – האישה והישיש לבן-השער זה בצד זו, האישה הצעירה עם התיק במרחק כמה מושבים מאחור. תחת זאת השקיפו הנוסעים לעבר התחנה והתמסרו שוב להרהורים על ענייני עצמם, אותם עניינים שהעסיקו אותם לפני שהרכבת עצרה בתחנה.

מבקר הכרטיסים השיט מבט על פני הפסים. ואז הציץ אחורנית לכיוון שהרכבת באה ממנו. הוא הרים את זרועו, עם הפנס, ואותת לנהג. לזאת חיכה הנהג. הוא סובב חוגה והדף מטָה ידית. הרכבת התחילה לנוע קדימה, תחילה לאט ואז מהר יותר. עוד ועוד הגבירה את מהירותה עד ששוב חצתה בדהרה את נופי-הכפר האפלים, קרונותיה הזוהרים מטילים אור על המסילה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.