מן הרגע הראשון היה ברור כי שני הצפון-אמריקנים חפים מכל חשדנות ועל כן נידונו לחיים של נכות, כמו נפגעי תאונות שאיבדו רגל, או תינוקות חירשים מלידה. בכפר המקסיקני איבָּרָה היו הכול תמימי דעים, מהכומר ועד לרועה-העזים, כי סניור אוורטון והסניורה שלו הוציאו את מיטב שנותיהם בלי שהיו ערים לכך שצרוּת-עין וחמדנות, חוץ מאשר במקרים נדירים, הן חלק מיֵצר לב האדם.
לא חלף חודש לשהותם באיבָּרָה וכבר הציע להם לואיס, הגנן, שיעסיקו את חברו פֶרמין דיאָס בתור שומר-לילה.
"אנחנו לא צריכים שומר-לילה," אמר ריצ'רד. "אין פה מה לגנוב."
"יש קופסאות שימורים, יש שקים של דשן, וגם יש הנעליים שלכם," אמר לואיס. "וידוע בכל הסביבה שהמפתח לדלת הכניסה הלך לכם לאיבוד."
"אולי עוד כמה זמן, אחרי שנרהט את הבית," אמרו הצפון-אמריקנים.
שוב פתח לואיס ואמר. "אולי שכחת, סניור, שפֶרמין בא לעבוד במכרה מָלָגֶניָה אצל המשפחה של אבא שלך בגיל חמש-עשרה."
למחרת שכרו האוורטונים את פֶרמין להיות שומר.
בלֵילוֹ הראשון ליד השער אמר להם פֶרמין, "אלה היו הזמנים הכי טובים, כשעבדתי בתור מתלמד מתחת לאדמה בשביל חמש פֶּסוֹת לשבוע, ובשבת בערב קיבלתי שק של תירס ושק של קמח לקחת הביתה. החיים שלי אז היו יותר טובים ממה שיהיו לי עכשיו במשכורת שהבטחתם, שהיא פי שניים ממה שהעבודה שלי שווה."
פֶרמין סיפר שהוא זוכר את המהפכה של 1910, מישש לאורך חומת החזית הגבוהה ומצא את חור הכדור שהותירו אחריהם קולונל טוֹרֶס ואנשיו בדרכם לבזוז את הכספת במכרה מָלָגֶניה.
"אבל קורונל טוֹרֶס הזה, שהיה כל כך גאה בנעליים הצבאיות שלו וברובה ובסוס שגנב, לא היה לו מזל עם הכספת. הקולונל ירה במנעול וניסה עם דינמיט ולא הצליח. לא היה לו כסף לשלם לאנשים שלו וחצי מהם ערקו. הם חצו את ההרים ובבוקר כבר הגיעו לתחתית העמק. אבל אנשים רעבים כבר היו שם לפניהם. והחיילים רדפו אחרי עכברי-שדה ולטאות לאכול אותם ומתו ברעב אחד אחרי השני."
"ומה קרה לטוֹרֶס?" שאל ריצ'רד.
"קורונל טוֹרֶס ברח לסָקָטֶקְס בצפון," אמר פֶרמין. "אולי אפילו הגיע עד צ'יוָאוָא. בצ'יוָאוָא פָּאנצ'וֹֹ וִילָה הנפיק פסים של עץ בתור כסף. על אחד היה כתוב חמישים פֶּסוֹת מטבע לאומי; על השני מאה או אלף. אפילו שכל הפסים שבן-אדם היה מסוגל לסחוב אתו לא הספיקו לכיכר-לחם."
בין עציצי-הפרחים על המרפסת גילו האוורטונים שרפרף נמוך שהתאים לחליבת פרה.
לואיס הסביר. "אחרי שאתם הולכים לישון והבית חשוך, פֶרמין יושב פה עד הבוקר להגן עליכם ממסתננים."
"למה שלא תיקח לך כיסא הגון?" שאל ריצ'רד את פֶרמין אותו ערב.
"כי על כיסא כזה אני אולי לא אשאר ער עד הזריחה," אמר השומר. "אם אני מתחיל להתנמנם על השרפרף, אני תיכף נופל ואז אני שוב ער לגמרי."
"לדעתי אתה צריך לישון לפחות חלק מהלילה," אמר ריצ'רד ראשון, ואחריו אמרה לו שֶׂרָה.
"ואז הבואשים יחפרו מחילות מתחת לשיחי היערה למצוא תולעים, והזאבים יסחבו את התרנגולות. אופוסומים ודביבונים יתאספו פה. וחתולי-בר מההרים יתמקמו כאן. ואולי גנבים יבואו."
"אין כאן גנבים," אמרו האוורטונים.
אחר כך סתם פֶרמין בקיעים בקירות-החומר עם ענפי ינבוט קוצניים. עוד קודם אסרו עליו האוורטונים להעמיד מלכודות לבואשים או אופוסומים או דביבונים, מאז הפעם שבה נתפס באחת המלכודות שהעמיד כלב אוכל-נבלות, ויללות הכאב שלו פילחו את הלילה מקצה אל קצה.
לואיס הגנן, שהיה מסוגל לקבוע את שעת היום בטווח חמש דקות לכאן ולכאן במבט יחיד בשמש, ופֶרמין השומר, שקישר רבים מעונשי החיים ושכרם עם תנועת הכוכבים במעגלותיהם, היו חברים מילדות. ללואיס, הצעיר מן השניים בחמש שנים, לא היו שום זיכרונות מקולונל טוֹרֶס. לעומת זאת זכר את היעלמותו של הקיוסק [גם: בימת-תזמורת] הישן מהפְּלאסה של איבָּרָה.
"ראש העיר של הימים ההם פירק בזהירות את הקיוסק, לא לפני שמִספֵּר את כל החלקים, ומכר באופן אישי את הקורות המגולפות ואת הגדר מברזל לשופט-השלום בעיר טְרֶס גְלוֹריאס," אמר לואיס. "ככה הוא התעשר מספיק בשביל לקדם את הקריירה הפוליטית שלו. כשהייתי ילד, היו קונצרטים בפלאסה כל שנה בינואר, ביום של הקדוש. אחר-הצהריים היו נגנים במעילים אדומים מנגנים ואלסים ופולקות מאחורי סורג של עלים ושושנים מברזל."
"גם בלי בימת-התזמורת הקולוניאלית ובלי מים להשקות את העצים, לפלאסה יש עדיין קסם," לא זזו האוורטונים מדעתם.
"אין לה," אמר לואיס.
"איפה טְרֶס גְלוֹריאס?" שאל ריצ'רד. "אולי אפשר לנסוע לשם ולראות את הבימה."
" טְרֶס גְלוֹריאס היא במדינה אחרת של מקסיקו," אמר לואיס באופן שרימז כאילו המדינה ההיא שוכנת בחצי השני של כדור-הארץ. התכניות לנסיעה פחתו עד שגוועו.
ריצ'רד ושֶׂרָה גילו שלואיס הוא אלמן ותיק ופֶרמין רווק מושבע.
"שני זקנים בודדים," אמרה שֶׂרָה ללוּרדֶס המבשלת.
"לואיס לא בודד, סניורה," אמרה לה לוּרדֶס. "למרות שהוא והקדר חברים, סנדקים של אותו הילד, מהקיץ האחרון ראו את לואיס מטפס דרך החלון לחדר שאשתו של הקדר ישנה שם."
"ואיפה הקדר?" שאלה שֶׂרָה.
לוּרדֶס המשיכה לקצוץ את הבצל בכף ידה. "בקנטינה," אמרה, "ואחרי זה ישן ברחוב, באמצע הדרך לבית7 שלו."
שֶׂרָה נזכרה איך היא וריצ'רד שבו אחרי סוף-שבוע מחוץ לבית ונתקלו בגוף של גבר שרוע בפישוט איברים על כביש-הגישה. בתחילה לא זיהו הצפון-אמריקנים את הקדר וחשבו שקרבן של מעשה-פשע ננטש בחצרם.
"את מתכוונת שהקדר עוד חי?"
"כן," אמרה לוּרדֶס, "אבל לא מרגיש כל כך טוב."
"הוא יודע שלואיס נמצא עם האישה שלו?"
"הקדר כבר לא מצליח להבדיל בין מה שהוא יודע ומה שהוא חולם," אמרה לוּרדֶס.
פֶרמין, שומר-הלילה, דיבר כל כך הרבה על המיחושים בחזהו ועל כאבי-הבטן שלו ועל ימיו הספורים, עד שהאוורטונים שלחו אותו אל הרופא בעיר-הבירה. פֶרמין חזר עם מרשם.
"אז עכשיו אתה לוקח את התרופה הזאת?" אמרה שֶׂרָה אוורטון.
"לא, אני לא יכול להרשות לעצמי." פֶרמין נד לשלילה בראשו ובסומבררו רחב-התיתורה.
"נשלם בעדה ברצון רב."
"לא, סניורה. אני לא יכול לקבל מִמְכֶם עוד מתנות."
האוורטונים ידעו על אנשים אחרים בכפר שהרוויחו לא יותר מפֶרמין וגידלו חמישה ילדים, מימנו תוספת-בנייה לתנור-הבישול ופרנסו סוס וטָלה יתום.
"ההוצאות שלך באמת כל כך גדולות אפילו שאין לך משפחה?" שאל ריצ'רד.
" האמת, סניור, "אמר לו פֶרמין, "שאף פעם לא הייתי צריך לשלם בעד אישה."
נפלה שתיקה. הלילה היה קר, ופֶרמין התעטף עד לגובה העיניים בשני צעיפי-צמר ססגוניים [[sarape, משונצים. באורו המסתנן של הירח המלא יכלה שֶׂרָה לראות את רצועות סנדליו ואת בהונותיו המשתלחות מהם עם הציפורניים השבורות. פניו של פֶרמין היו לוטות לגמרי בתיתורת מגבעתו, שהייתה רחבה כמו גלגל של עגלת-שוורים. משאית עברה בדרך, ואחר כך אופנוע.
"לעומת זאת, יש לי ילד," אמר פֶרמין, "לפחות אחד ואולי עוד שניים. זה מה שהיא אומרת."
"מי זאת היא?" שאלה שֶׂרָה.
"האמא," אמר לה פֶרמין, "מריה דֶל רוֹסָריוֹ, האמא של הילד שלי ועוד שניים שאולי שלי. וגם של עוד שבע, כולל רָמוֹן שבא לפה בחודש שעבר לעָשב. אבל רָמוֹן לא שלי.
"למריה יש עשר ילדים, כל אחד מאבא אחר, אלא אם זה נכון, כמו שהאישה מתעקשת, ששלוש הם שלי." פֶרמין שלח מבט לאורך הכביש אל איבָּרָה והמשיך. "אני מכיר בילדה אחת והסכמתי לשלם בשביל הצרכים שלה." הוא נאנח, ונדמה כי אפו הארוך התארך עוד.
"לשלם בשביל לא יותר מאחת?" אמר ריצ'רד.
"הילדה הקטנה דומה לך?" חקרה שֶׂרָה. "יש לה אותו אף ואותו סנטר?"
בתגובה, הרים פֶרמין את עיניו ונחשפו באור-הירח פניו החביבות הגרומות. "האף שלי, סניורה? הסנטר שלי?" ויחד פרצו שניהם בצחוק.
כיוון שרָמוֹן, שבא לעָשב, היה בן ארבע-עשרה ומעודו לא הלך לבית-ספר, קבעה שֶׂרָה פגישה עם אמו. מריה דֶל רוֹסָריוֹ הייתה קצרת-קומה ועליזה, וכנראה שְׂמחה בחלקה. למרות ששבעה מעשרת ילדיה היו בגיל בית-ספר, אף אחת מטענותיה של שֶׂרָה בזכות ההרשמה ללימודים לא מצאה אוזן קשבת. מריה החשיבה לימודים וחינוך כתחביב זמני של האדמיניסטרציה הנוכחית. בכל מקרה, אמרה, אחד או שניים מן הגדולים חייב להישאר עם התינוקות בזמן שהיא בעבודה, שוטפת כלים בבית הקפה בפלאסה.
"ביחס לשאר," אמרה מריה, "מי יודע איך ואיפה הם מבלים את הזמן. לפעמים אני רואה אותם בצהריים פושטים יד במכולת ובמאפייה."
"כמה מהאבות בטח עוזרים לך," אמרה שֶׂרָה.
מריה הנידה בראשה. "אף אחד." ואז, למראה הבעתה של הסניורה, נמלכה בדעתה ואמרה "רק אחד."
מריה סיפרה כי היא ומשפחתה גרים לא במגורים רגילים אלא בחלל צר בין שני בתים עם סכך. היא ועשרת ילדיה חלקו חדר אחד מאחורי קיר של סלעים וקרטון.
"יש דרכים לא להיכנס להיריון בלי להפריע לפעילויות הנורמליות," אמרה שֶׂרָה. "ניגַשת למרפאה להתייעץ ברופא?" אבל מהלך כזה לא עלה מעולם בדעתה של מריה.
"כשהחיים כל כך קשים, את בטח לא תרצי ללדת עוד ילדים," אמרה הצפון-אמריקנית.
"זה משהו שרק הבתולה הקדושה יודעת," אמרה מריה.
שֶׂרָה הביטה באורחת שלה. מי אני שאנסה לכפות שכל ישר על האישה הזאת? שאלה בלבה. אולי אני צריכה להיות כמוה. את המסה של החיים, מִתחילה ועד סוף, היא מקבלת כמו שהיא.
כשלואיס ופֶרמין עומדים על המשמר,יצאו האוורטונים מעת לעת מאיבָּרָה לחופשה בלי חשש, מובטחים כי הבית והגן תחת עינם הפקוחה עשרים וארבע שעות ביממה.
אבל בשובם ערב אחד באביב מהיעדרות של חודש, מצאו כי לואיס בבית-הסוהר. כבר כתב על כך ללוּרדֶס וביקש שתודיע להם.
"ובכן [pues]," כתב, "לוּלוּ ידידתי [mi amiga]. אחרי שתקראי את המכתב, תסבירי בבקשה את הנסיבות האמיתיות של המאסר שלי לסניור ולסניורה. כמו שאת יודעת, מזמן לזמן גידלתי כמה שתילים של מריחואנה בין הקקטוסים מאחורי הבית. רק לעתים רחוקות הרווחתי מהמריחואנה הזאת, שמפעם לפעם מכרתי בצורת סיגריות שעלו חמש פֶּסוֹת כל אחת. שתי פעמים קיבלתי אזהרה על העסקים האלה מסוֹכנים של הממשלה הפדרלית שנכנסו למכלאה של השכן שלי והסתכלו מעבר לקיר. בכל פעם הם החרימו את השתילים. אבל החלטתי לנסות עוד פעם אחת, ויצא לי יבול נהדר. ערב אחד, כשגלגלתי לי כמה סיגריות, הם חזרו והתפרצו אל הבית בלי רשות. 'לואיס פוּאֶנטֶס קָסטיג'ו,' הם אמרו לי, 'אתה עצור.' הם הסיעו אותי ישר אל עיר-הבירה והשופט גזר עלי חמש שנים מאסר. בבקשה תמסרי את כל זה לפָּטרוֹן ולפָּטרוֹנָה כדי שיבינו למה לא הייתי בשער כשהם חזרו. אני שולח להם, ולך, ברכות מהבית החדש שלי, בית-הסוהר."
וכך אפוא, זו הפעם השנייה ביקר ריצ'רד במשרדי התובע הכללי, כמו שנהג במקרה של בָּסיליוֹ גרסיה, שירה לאחיו בגב, וגם עכשיו הבהיר לפרקליט את האופי האמיתי ואת הזכאות הטבעית של העבריין שהממשלה שלחה לכלא. וכאז כן עתה ניאות התובע להקטין את עונשו מחמש שנים לשנתיים בתוספת שלוש על תנאי.
"לואיס הוא איש טוב," אמר פֶרמין ערב אחד, "אבל הוא לא מכיר בחוקים ההם. לדעתו הם לא צודקים או שאי-אפשר לקיים אותם."
*
אור בצבץ מעל דלתו של מבנה קטן מבטון דמוי-קובייה שהוקם זה לא כבר ליד השער.
"איך אתה נהנה מהבית החדש?" שאל ריצ'רד, "ומהמיטה בפנים? ומגג האסבסט שמגן עליך מסערות-הרעמים?"
"אני נכנס פנימה רק כדי לטאטא," אמר פֶרמין. "ובקשר למיטה, סבא שלי היה משבט יאקי, ובתור אחד עם אותו הדם, אני לא יכול לישון על משהו שגבוה יותר מהרצפה."
נפלה שתיקה, ואז דיברה שֶׂרָה. "יש מיליון כוכבים הלילה," אמרה.
"השמים מרוצפים כוכבים, סניורה," אמר פֶרמין.
הצפון-אמריקנים שכרו צעיר בן שש-עשרה להחליף את מקומו של לואיס בגן, והשתאו לשגשוגם הפתאומי של הוורדים, לשפיעה החדשה של השרכים ולגידול בממדיה של ערמת עצי-ההסקה.
אחרי שחרורו של לואיס מבית-הסוהר מצא לו ריצ'רד עבודה במכרה – טאטוא סביבת המשרדים ושאר המבנים בחוץ.
בית-הסוהר החזיר את לואיס לאיבָּרָה רזה יותר, עם פחות שיניים ועם שיבה שאינה נופלת מכמות שערו השחור. אך ממבט עיניו ניכר כי ההתעללות והמחסור לא גרעו מאומה מדעתו הטובה על החיים.
עבודתו החדשה אפשרה לו להחליף דברים עם הכורים במעמד החתימה על הכרטיס בכניסתם ובצאתם. לא פעם הניח את המטאטא בפתח והשקיף מעבר לערוץ, הופך בדעתו את החדשות ששמע.
יום אחד יזם ניקיון יסודי של המגרש העשבי מאחורי המחסן. תחילה פינה את השיחים הנמוכים, ואז ערם שתי ערמות: באחת חפצים שעשויים לשמש אותו – בקבוקי קוקה-קולה שאפשר לקבל עליהם החזר כספי, קופסאות קרטון ותיבות עץ במצב טוב, מסור מעוקם ותריסר מסמרים ישרים. ערמה נוספת הכילה ניירות, קרשים מחורצים, סחבות שמנוניות. כשגמר לאסוף יחד את האשפה, הטיל פנימה גפרור בוער. מטען של דינמיט התפוצץ, הפילו והטיל אותו, כמעט עירום, למרחק שישה מטרים.
פֶרמין ביקר את ידידו בבית-החולים.
"מעכשיו, לואיס יהיה חירש בצד אחד," הודיע פֶרמין. "ולא יוכל לפתוח את יד ימין, וגם לא לסגור אותה. אבל הוא יוכל ללכת ולראות. הוא זכה בשני נסים בבת-אחת."
לימים, כשחזרה לבד לאיבָּרָה אחרי מות בעלה, ביקרה שֶׂרָה את פֶרמין ערב-ערב במקומו ליד השער. תחילה דנו בבריאותו, אחר כך דיברו על מזג-האוויר, על הכלכלה במקסיקו ועל הכוכבים.
"שם," אמרה והצביעה בכיוון מזרח, "שם נמצאת מערכת-הכוכבים שבאנגלית קוראים לה אוריון."
"ארבעת המלכים ושלוש המָרִיוֹת," אמר פֶרמין.
ערב אחד סיפר: "כשלא היית פה, הייתי צריך להבריח שני בחורים שניסו לגנוב את הפסל של ראש האייל מהגזוזטרה. רק אמרתי, 'גנבים, על אחריותכם,' והם זרקו מה שהיה להם ביד וברחו, ולא הראו יותר את הפרצוף שלהם."
"אוי ואבוי," אמרה שֶׂרָה.
"אז אני מוכרח לבקש ממך לקנות לי אקדח," אמר פֶרמין, "מהסוג שמכרתי לראש העיר של איבָּרָה כשהסניור, בעלך, לא הרשה לי לפטרל בגן עם נשק. עכשיו את לבד בבית ואני לבד בחוץ. עם אקדח כזה, קליבר 38, אני יוכל להבריח כל מסתנן."
"קשה להבדיל בין אנשים רעים [malas personas] ובין חברים," מחתה שֶׂרָה. "וגם יש לך מאצ'טה. לפי מה שלואיס אומר, אתה זריז עם המאצ'טה יותר מכל הגברים באיבָּרָה."
"זריז לשלוף אותה," אמר פֶרמין. "אבל כל מי שלא נכה, משיג אותי בריצה."
שֶׂרָה חקרה על אודות לואיס שעבד עכשיו במשרה חלקית כשומר במכרה סן חֶרוֹנימו. ליד הפתח בנה לו צריף נמוך, ואולי מלונה, משקי-תבואה ועיתונים. לשם היה זוחל כשירדו על הארץ קָרָה או ברד.
בבוקר המחרת הזמינה שֶׂרָה את לואיס לשמור בשער בימי ראשון, בחגים או בלילות שפֶרמין היה פטור מתפקידו. ולואיס, לא רק שנענה להצעה, גם שש לישון על מיטתו של פֶרמין.
*
כשנפרדה מפֶרמין בסוף שהותה שם, אמר לה, "תחשבי טוב, סניורה. החומה הקדמית היא מאבן ומאוד גבוהה, אבל קירות הלבנים בצדדים שחוקים, כמעט עד האדמה במקומות מסוימים. ילד, עז ואפילו חזיר יכולים לחדור פנימה, שלא לדבר על המבוגרים מהסוג הירוד שאת קוראת להם חברים. בתנאים כאלה, אני חייב לבקש אותך שוב לקנות לי אקדח."
"אף אחד לא ישחית את הבית הזה," אמרה, בלי שתרחיב ותסביר כי בימי הביניים, גם אם שרי-צבא, בוגדים, או מלך השאוֹל בכבודו ובעצמו הטילו מצור על מצודה – חוסנה היה מובטח אם השומר בשער היה איש תם וישר, נקי מכל רבב.
