תְּאוֹפיל אֶשלי היה אמן במקצועו וצייר-בַּקָר בכורח-הסביבה. אין ללמוד מכך כי התגורר בחווה או במשק-חלב, באווירה ספוגת מַפריסי-פרסה, דרגשי-חליבה וברזלי-סימון מלובנים. ביתו היה בשכונת-גנים זרועת-חווילות, שרק בקושי חמקה מכינוי-הגנאי פרבר. מצדה האחד גבלה גינת-הבית באחו קטן ציורי. ששכֵן בעל יוזמה שתל שם כמה פרות מגזע "צ'נל איילנד" – קטנות, ציוריות ונוחות להשפעה. בקיץ, בצהרי היום, עמדו הפרות עד ברכיהן בעשב הגבוה בצלהּ של קבוצת עצי ערמון, ואור-השמש נפל בבהרוֹת מנומרות על עורן החלק-המבריק כשל עכבר. אֶשלי כבר הגה וביצע ציור חמוד של שתי פרות-חולבות עומדות בטֵל על רקע עץ ערמון ואחו וקרן-שמש צלולה, ו"האקדמיה המלכותית" כבר הציגה אותו ב"תערוכת הקיץ" שלה. "האקדמיה המלכותית" עודדה הרגלים של סדר ושיטתיות בבני טיפוחיה. אֶשלי כבר השלים תמונה מוצלחת של בקר המתנמנמים בחן ציורי תחת עצי ערמון, תמונה שנתקבלה בקורת-רוח, ומשעה שהתחיל בכך, היה אנוס להמשיך. אחרי "שלוות צהריים" – תיאור של שתי פרות חומות-אפרפרות תחת עץ ערמון, באה התמונה "מפלט בחצי-היום", ובה עץ ערמון ותחתיו שתי פרות חומות-אפרפרות. מיד אחר-כך באו בזה אחר זה "מקום בו זבובי-הבקר חדלים להציק", "מחסהו של העדר" ו"חלום בארץ-החלב" – כולם ציורים של עצי ערמון ופרות חומות-אפרפרות. שני ניסיונותיו לחרוג מן המסורת של עצמו – "יונים שהוחרדו על ידי נץ" ו"זאבים ב-Campagna Romana [רצועת שפלה סביב רומא]" – היו אותות כישלון ושָבו אל הסדנה שלו כמעשי-כפירה משוקצים, ואת חיבת הציבור קנה אֶשלי שנית עם "פינת-צל ובה פרות-חולבות חולמות נים-ולא-נים".
באחר צהריים נאה של שלהי הסתיו, בעת שהיה מבצע ליטושים אחרונים בתמונה של עשבי-בר באחו, התנפלה שכנתו אֵָדֵלָה פּינגסְפוֹרד על דלת הסטודיו שלו בדפיקות רמות ונחרצות.
"יש שור בגינה שלי", הסבירה את התפרצותה הסוערת.
"שור", הגה אֶשלי בנימה ריקה והוסיף בהבעה נואלת: "מאיזה סוג?".
"טוב, אני לא יודעת מאיזה סוג", התיזה הגברת, "שור רגיל או שור של גינה – לבחירתך. גינה – זה החלק שמפריע לי. בדיוק עכשיו הכנתי את הגינה שלי לחורף, ושור שדוהר שם לא יעזור בעניין. חוץ מזה, החרציות ממש לפני פריחה".
"איך הוא נכנס לגינה?" שאל אֶשלי.
"אני מתארת לי שהוא נכנס דרך השער", אמרה הגברת בקוצר רוח; "קשה להאמין שהוא טיפס על הגדר, ואני לא חושבת שמישהו זרק אותו מאווירון כמו מודעות פרסומת ל'בּוֹבריל' [ממרח של ציר בשר]. השאלה החשובה כרגע היא לא איך הוא נכנס, אלא איך מוציאים אותו".
"הוא לא יסכים ללכת?" אמר אֶשלי.
”אם הוא היה מעוניין כל כך ללכת", אמרה אֵָדֵלָה פּינגסְפוֹרד די נרגזת, "ברור שלא הייתי באה הנה לפטפט אתך עליו. האמת שאני לגמרי לבד; המשרתת באחר-הצהריים הפנוי שלה והמבשלת במיטה עם נויראלגיה. דברים שאולי למדתי בבית הספר או אחר כך בחיים על איך מרחיקים שור גדול מגינה קטנה פרחו לי כנראה מהזיכרון. מה שכּן עלה בדעתי הוא שאתה שכן וצייר-בקר ויש להניח שאתה מתמצא פחות או יותר בנושאים שאתה מצייר ושאולי תוכל לעזור לי קצת. אולי טעיתי".
"נכון שאני מצייר פרות-חולבות", הודה אֶשלי, "אבל לא הייתי טוען שיש לי ניסיון בלאסוף שוורים תועים. נכון, ראיתי איך עושים את זה בראינוע, אבל שם היו תמיד סוסים ובלי סוף אביזרים נוספים; חוץ מזה, אף פעם אי-אפשר לדעת איזה אחוז מהסרטים האלה מפוברק".
אֵָדֵלָה פּינגסְפוֹרד לא אמרה דבר, אלא הוליכה אותו אל גינתה. זו הייתה כמקובל כברת-שטח נאה, אלא שנראתה קטנה בהשוואה לשור – בהמה ענקית מנומרת, אדומה-דהה באזורי הראש והכתפיים ולבנה-מלוכלכת בצדדים ובאחוריים, עם אוזניים מדובללות ועיניים גדולות שטופות-דם. דמיונה לעֶגְלות הקרפיף העדינות שאֶשלי נהג לצייר היה כדמיונו של ראש-שבט נוודים כורדי למארחת של בית-תה ביפאן. אֶשלי עמד קרוב מאוד לגדר, ומשם הוא סקר בעיון את חזותה של החיה ואת הליכותיה. אֵָדֵלָה פּינגסְפוֹרד המשיכה לא לומר דבר.
"הוא אוכל חרצית", אמר אֶשלי לבסוף, כשהשתיקה כבְדה עליו מנשוא.
"איזה עין חדה יש לך", אמרה אדלה במרירות. "אתה לא מפספס כלום. האמת היא שיש לו כרגע בפֶּה שש חרציות".
הצורך לעשות משהו הפך יותר ויותר הכרחי. אֶשלי התקרב צעד-שניים לעבר החיה, מחא כף והשמיע רעשים מסוג "הִיש" ו"שוּ-ו-ו". גם אם שמע אותם, לא נתן השור סימן קל שבקלים.
"אם אי-פעם יתעו תרנגולות אל הגינה שלי", אמרה אדלה, "אני מיד מזעיקה אותך לגרש אותן החוצה. אתה עושה 'שו-ו-ו' נהדר. בינתיים, מה דעתך להבריח את השור ההוא? עכשיו בדיוק הוא התחיל עם 'מדמואזל לואיז בִּישוֹ' ", הוסיפה בשלווה קרחית עם שראש כתום זוהר התרסק אל תוך הפה הגדול הלועס.
"כיוון שהיית כל כך גלויה בקשר לזן של החרצית", אמר אֶשלי, "אני אגלה לך ברצון כי זהו שור מגזע אָיירשֵייר".
השלווה הקרחית התנפצה; זִרמת-לשונה של אֵָדֵלָה פּינגסְפוֹרד הדפה את האמן בו-במקום אל קרבת השור. הוא הרים סָמוֹכה של שיח-אפונים והטיל אותה בנחישות-מה לעבר ירכיה המנומרות של החיה. מבצע הפיכתה של הכריזנטמה התפוזית לסלט של עלי-כותרת השתהה רגע ארוך עם שהשור נעץ מבט חקרני ממוקד בזורק הסָמוֹכה. אדלה נעצה מבט חקרני לא פחות, ועוין בהרבה, באותו מוקד-עניין עצמו. היות שהבהמה לא השפילה את ראשה ולא רקעה ברגליה נועז אֶשלי לבצע עוד הטלת-כידון עם סָמוֹכה נוספת. מסתבר כי השור תפס חיש-קל כי עליו ללכת משם; הוא ביצע תלישה סופית מזורזת במה שהייתה פעם ערוגת חרציות ונחפז במעלה הגינה. אֶשלי אץ לכוון אותו לעבר השער ובכך רק זירז את מצעדו מהליכה לשעטה כבדה. בהבעת חקירה ודרישה, אך בלי היסוס ממש, חצה השור אותה רצועת-דשא קטנה שרחבי-הלב מכנים "מגרש הקריקט" ופילס את דרכו מבעד לחלון הצרפתי הפתוח אל חדר-הבּוֹקר. כמה חרציות וזלזלי סתיו אחרים עמדו באגרטלים בחדר, והחיה חידשה את מבצעי הליחוך. עם זאת, אֶשלי דימה לראות בעיניה תחילתו של מבט רדוף, אך כזה שמעיר יחס-כבוד. הוא לא התמיד בניסיונו להתערב בהעדפותיה הסביבתיות.
"מר אֶשלי", אמרה אדלה בקול רועד. "ביקשתי ממך להוליך את הבהמה החוצה מהגינה שלי, אבל לא ביקשתי ממך להוליך אותה פנימה אל תוך הבית שלי. אם אני מחויבת לארח אותה איפשהו, הייתי מעדיפה את הגינה על חדר-הבוקר".
"הולכַת בקר הוא לא התחום שלי", אמר אֶשלי; "אם אינני טועה, אמרתי לך את זה כבר בהתחלה". "אני לגמרי מסכימה", אמרה הגברת. "לצייר תמונות יפות של פרות קטנות יפות – זה מה שמתאים לך. אולי היית רוצה לעשות רישום נחמד של הפר הזה מתמקם לו בחדר-הבוקר שלי?".
הפעם היה נדמה כי כלו כל הקצין; אֶשלי פנה ללכת.
"לאן אתה הולך?" הזדעקה אדלה.
"להביא ציוד", הייתה התשובה.
"ציוד? אני לא מרשה לך להשתמש בפלצור. החדר ייהרס אם יהיה פה מאבק".
אבל האמן יצא בגאון מן הגינה. כעבר כמה דקות חזר עמוס כן-ציור, דרגש-ציירים וצבעים.
"אתה מתכוון להגיד שתשב לך בשקט ותצייר את חיית הפרא הזאת בזמן שהיא עושה שמות בחדר-הבוקר שלי?" השתנקה אדלה.
"זאת הייתה ההצעה שלך", אמר אֶשלי תוך שהוא קובע את בד הציור על מקומו.
"אני אוסרת עליך; אני אוסרת עליך בכל תוקף!" התגעשה אדלה.
"אני לא רואה איזה סמכות יש לך בכל העניין", אמר האמן; "בקושי את יכולה לטעון שזה השור שלך. גם לא בתוקף אימוץ".
"נדמה לי ששכחת שהוא בחדר-הבוקר שלי ואוכל את הפרחים שלי", הטיחה בו.
"נדמה לי ששכחת שלמבשלת יש נויראלגיה", אמר אֶשלי. "אולי בדיוק עכשיו נופלת עליה תנומה מבורכת וזעקות החמס שלך יעירו אותה. התחשבות בזולת צריכה להיות עמוד האש אצל אנשים עם מעמד בחיים כמו שלנו".
"האיש מטורף!" הזדעקה אדלה בקול טרגי. כעבור רגע היה נראה שאדלה עצמה קרובה להשתגע. השור זה עתה כילה את הפרחים באגרטל ואת כריכת הרומן "ישראל קאליש", ונראה כשוקל לעזוב את מרחבו הצפוף מדי. אֶשלי שם לב שהוא חסר-מנוח והטיל לעברו בזריזות צרורות של עלי גפנית מחומשת כתמריץ להמשכת הדִגמוּן.
"אני לא זוכר את הסדר של המשל", ציין; "משהו כמו 'טוב ארוחת ירק משור אבוס ושנאה בו'. אבל נדמה לי שיש לנו את כל המרכיבים של המשל בהישג יד".
"אני הולכת לספרייה הציבורית לבקש שיזעיקו את המשטרה", הכריזה אדלה ויצאה מן הבית בשצף-קצף.
דקות אחדות לאחר מכן, משניעור בו כנראה החשד כי מַטעמי הכוספא וסלק-העלים הקצוץ מחכים לו באיזו רפת מיועדת, יצא השור בזהירות רבה מחדר-הבוקר, נתן מבט של כובד-ראש חקרני בבן-האנוש שכבר לא משתחץ ולא זורק עליו סמוכות של שיחי-אפונים וכיתת רגליו בזריזות החוצה מן הגינה. אֶשלי ארז את הציוד שלו ועשה כמעשה החיה, והבית נזנח לטובת הנויראלגיה והמבשלת.
האירוע שימש נקודת-מפנה בקריירה האמנותית של אֶשלי. תמונתו המצוינת "שור בחדר-בוקר, שלהי הסתיו" הייתה לאחת ההצלחות והסנסציות בתערוכת "הסלון" הפריזאית. וכשהוצגה לאחר מכן במינכן, רכשה אותה ממשלת בוואריה לאחר שהביסה במקח-וממכר עירני שלוש חברות לשימורי בשר. מרגע זה ואילך נהנה אֶשלי מהצלחה רצופה ומובטחת, ו"האקדמיה המלכותית" שמחה, מקץ שנתיים, להקצות מרחב בולט על קירותיה לתמונתו גדלת-הממדים "מָקוֹקים בֶּרבּרים משחיתים חדר-שינה של גברת".
אֶשלי העניק לאֵָדֵלָה פּינגסְפוֹרד עותק חדש של הרומן "ישראל קאליש" ושתילים אחדים פורחים לנוי של כריזנטמות מן הזן "מאדאם אנדרֶה בְּלוּסֶה", אך להתפייסות של ממש לא הגיעו.
מעניין שסאקי בוחר, תוך כדי יריות לכל הכיוונים, בהרמז מקראי וברומן על ישראל קאליש, צדיק יהודי מפורסם שהגברת של הסיפור, יש להניח, הייתה שמחה לארח בחדרה כמו ששמחה לארח בו את השור האבוס. האם יש בבחירה הזו רמז-קל לאנטישמיות שהייתה רווחת באנגליה? אולי.
תהיתי גם אני לנוכח ספרו של ישראל, שלא היה לי מושג מיהו
התפתחות השיח בין שני הגיבורים המקסימים הייתה מקסימה בעיני
לרגעים רבים התאהבתי באדלה
אז מה אם סיפור קצר וטוב לעתים קרובות מאד אלגוריה הוא?