השחיין I ג'ון צ'יבר (1982-1912)

היה זה אחד מימי א' של אמצע הקיץ שאדם יושב בחיבוק ידיים ואומר "בטח שתיתי יותר מדי אתמול בערב." תשמע אותם דיבורים עצמם נלחשים מפי המתפללים בצאתם מן הכנסייה, משפתותיו של כוהן-הדת בעת שהוא נאבק עם גלימתו בלשכת מדי-הטקס, תשמע אותם במגרשי הגולף והטניס, ובשמורת הטבע, ששם המדריך של קבוצת הטיילים סובל מחמרמורת איומה.

"בטח שתיתי יותר מדי," אמר דונלד וֶסטרהייזי על שפת הברֵכה של הווסטרהייזים.

"כולנו בטח שתינו יותר מדי," אמרה לוסינדה מריל.

"זה בטוח היין," אמרה הלן וֶסטרהייזי. "בטח שתיתי יותר מדי מהקְלָרט ההוא."

הברֵכה שמקבלת את מימיה מבאר ארטזית עם אחוז גבוה של ברזל הייתה בגוון ירוק חיוור. היה מזג-אוויר נעים. במערב התייצבה חשרה עבותה של עבים, כל-כך דומה לְעיר שנצפית ממרחקים – מחרטום של אונייה קרֵבה – עד שיכולת לקרוא לה בשם. ליסבון. האקֶנסָק [עיר בניו-ג'רזי]. השמש הייתה חמה. נדי מְריל ישב על שפת המים הירוקים, ידו האחת בפנים, השנייה חובקת כוס ג'ין. הוא היה גבר דק – בדקוּת המיוחדת לימי-הנעורים – ואף כי הנעורים כבר היו הרחק מאחריו, הוא החליק אותו בוקר מטה על מעקה המדרגות, החטיף לעכוז הברונזה של אפרודיטה על שולחן המבואה, וחש בריצה קלה לעבר ריח הקפה בחדר-האכילה. היה אפשר להשוות אותו ליום קיץ, בעיקר לשעות האחרונות של יום קיץ, וגם בהיעדר מחבט טניס או תיק-ים, הרושם היה במפורש רושם של נעורים, ספורט ומזג-אוויר נוח. כבר שחה, ועכשיו נשם עמוקות, בקול נחרה, כאילו ביכולתו לגמוע אל ריאותיו פנימה את מרכיביו של אותו רגע, את חום השמש, את עזות הנאתו. הכול נדמה כזורם לו אל בית-החזה. ביתו היה ב"פארק בּולט", שמונה מיילים דרומה, וארבע בנותיו היפות כבר סיימו מן הסתם ארוחה קלה של צהריים ואולי הן משחקות עכשיו טניס. עלה עתה בדעתו שאם יבצע פנייה חדה לדרום-מערב, יוכל להגיע הביתה בדרך-המים.

חייו היו נטולי-מגבלות, ואת ההנאה ששאב מן המחשבה הזאת אי-אפשר היה להסביר בבריחה המרומזת. בדמיונו צייר לו, מנקודת-מבטו של קרטוגרף, שרשרת של ברכות-שחייה, כביכול זרם תת-קרקעי שמתפתל לאורך המחוז. הוא גילה תגלית, תגלית שהיא תרומה לגאוגרפיה המודרנית; לזרם הזה הוא יקרא לוסינדה, על שם אשתו. הוא איננו אחד מן הבדחנים ההם, גם לא טיפש, אך ודאי וודאי מקורי, ויש לו איזה דימוי של עצמו, צנוע ולא חד-משמעי, של דמות מתוך אגדה. היה יום יפה, ונראָה לו כי שחייה ממושכת עוד תגדיל ותפאר את יופיו.

הוא הסיר את הסוודר התלוי על כתפיו וצלל פנימה. בלבו רחש קצת בוז לגברים שאינם מזנקים לתוך ברכות. שחייתו הייתה בסגנון חתירה לא-רציף, נושם פעם בשתי תנועות או פעם בארבע, וסופר אי-שם בירכתי תודעתו את משק-הרגליים – אחת-שתיים, אחת-שתיים. זה לא היה סגנון שימושי למרחקים ארוכים, אך שחייה כשגרה ביתית הייתה משועבדת לכמה מוסכמות, ובחלק זה של העולם חתירה הייתה סגנון השחייה המקובל. להיות מעורסל ונישא על גבי מים ירקרקים לא נחשב בעיניו כהנאה דווקא, אלא כחזרה שוב ושוב על מצב טבעי, והיה מעדיף לשחות ללא בגד-ים, אבל זה לא היה אפשרי אם נביא בחשבון את תכניתו. הוא הניף עצמו מהמים אל אבן-השפה שבקצה הברֵכה – אף פעם לא השתמש בסולמון – ופנה לחצות את המדשאה. לשאלתה של לוסינדה לאן הוא הולך ענה אני הולך לשחות הביתה.

המפות והתרשימים היחידים שיכול להסתמך עליהם היו פרי זיכרונו או דמיונו, אבל היו ברורים די הצורך. תחילה משפ' גְראהְם, משפ' הָאמר, משפ' ליר ומשפ' הָאוּלנד ומשפ' קרוֹסְקפּ. אחר כך עליו לחצות את רח' דיטמָר אל בית משפ' בּאנקר ואז, אחרי כברת-דרך קצרה, אל הברכות של משפ' לוי ומשפ' וֶלשֶר ואל הברֵכה הציבורית בלנקסטר. משם יעבור אל ההֶלוֹרנים, הזָקסים, הבּיסווֹנגרים והשירלי אֶבּוֹטים, אל הגילמָרטְנים והקְלַיידים. מזג האוויר היה נחמד, והעובדה שחי בעולם המשופע מים למכביר הייתה בגדר נחמה, גמילות-חסד. רוחו הייתה מרוממת והוא חצה את הדשא בריצה. להגיע הביתה בנתיב לא-שגרתי העיר בו הרגשה שהוא עולה-רגל, חוקר-יבשות, איש-חזון, והוא ידע כי ימצא חברים לאורך הדרך; חברים יעמדו בשורה לאורך גדותיו של "נחל לוסינדה".

הוא חצה גדר-שיחים שהפרידה בין מגוריהן של משפ' הֶסטֶרהייזי ומשפ' גראהם, עשה דרכו תחת כמה עצי-תפוח בפריחה, חלף על פני המחסן שאכסנו בו את המשאבה והמסנן והגיח ליד הברֵכה של הגראהמים. "אוי, נדי," אמרה גב' גראהם. "איזה הפתעה נהדרת. כל הבוקר ניסיתי להשיג אותך בטלפון. בוא, תשתה משהו." כמו כל חוקר-יבשות הוא הבין אותו רגע כי בנוהגי-האירוח והמסורות של ילידי-המקום יש לטפל בדיפלומטיות אם הוא מקווה להגיע אי-פעם אל יעדו. הוא לא רצה לתעתע בגראהמים או ליצור רושם של גסות,  גם לא היה לו פנאי להשתהות שם. הוא חצה את הברֵכה שלהם לאורכה והצטרף אליהם בשמש. כעבור מה דקות הגיעו מקונטיקט שתי מכוניות מלאות חברים. בחסות המפגשים הצוהלים עלה בידו לחמוק מהמקום. הוא פסע מטה אל חזית ביתם של הגראהמים, דילג על פני גדר קוצנית, חצה מגרש ריק והגיע אל ההאמרים. גב' האמר, שהרימה את מבטה משיחי הוורדים, ראתה אותו שוחה, אף שלא הייתה בטוחה מי הוא. הלירים שמעו אותו מכה בזרועותיו כשחלף על פני חלונותיו הפתוחים של הסלון. ההאולנדים והקרוסקאפסים לא היו בבית. הוא יצא ממגורי הקרוסקאפסים וחצה את רח' דיטמר ופנה אל ביתם של הבאנקרים, וגם מהמרחק כבר הצליח לשמוע את שאון המסיבה.

המים קטעו את צלילי הקולות והצחוק וכאילו השהו אותם בין שמים וארץ. הברֵכה של הבאנקרים הייתה על מדרון, והוא טיפס כמה מדרגות לטֶרסָה שבה בילו את הזמן בשתייה כעשרים וחמישה או שלושים גברים ונשים. היחיד בתוך המים היה ראסטי טאוורס, ששייט לו על מזרן גומי. הו, כמה נחמדים ודשנים הם גדותיו של "נחל לוסינדה"! גברים ונשים בעלי-נכסים נקבצו ליד המים התכולים כספיר ומלצרים במקטורנים לבנים חילקו ג'ין צונן. בשמים חג סחור-סחור מטוס אימונים "דה-הבילנד" אדום במין עליצות של ילד על נדנדה. נד הרגיש משב של חיבה אל המתרחש חולף בו, של רוך אל ההיקהלות הזאת, כמו אל משהו שאפשר לגעת בו. מרחוק עלה קול רעם.

ברגע שראתה אותו, פרצה אֶניד באנקר בצעקה: "אוי, תראו מי כאן! איזה הפתעה נהדרת! כשלוסינדה אמרה שאתה לא יכול לבוא, חשבתי שאני יָמות…" היא פילסה אליו את דרכה בקהל, ואחרי שגמרו להתנשק, היא הוליכה אותו אל הבר, אך התקדמותם הואטה בגלל שעצר לנשק שמונה או עשר נשים אחרות וללחוץ יד למספר דומה של גברים. מוזג חייכני שכבר פגש במאה מסיבות הושיט לו ג'ין וטוניק, ונד עמד רגע ליד הבר, חושש פן ייתקע באיזו שיחה שתעכב את מסעו. כשהיה נדמה שעומדים לכתר אותו הוא צלל פנימה ושחה קרוב לשפה כדי שלא יתנגש במזרן של ראסטי. בקצה השני של הברֵכה הוא הגיח מן המים, עקף בחיוך רחב את הטומלינסונים, ופתח בריצה קלה על השביל של הגן. החצץ פצע את כפות-רגליו, אבל זאת הייתה אי-הנעימות היחידה.

המסיבה הייתה מוגבלת אל תחומי הברֵכה, ובדרך הביתה הוא שמע איך מתעמעם שאון הקולות המבריק המימי, שמע קול-רם של רדיו ממטבחם של הבאנקרים; מישהו  הקשיב למשחק כדור-בסיס. יום א' אחר-הצהריים. בין המכוניות החונות ובשפת המורד המדושא של כביש-הגישה הוא עשה את דרכו אל סמטת אֶלווָיבְס. הוא לא רצה שיראו אותו בכביש בבגד-ים, אך לא הייתה תחבורה, והוא גימא את המרחק הקצר אל כביש-הגישה של משפ' לוי עם השלט "שטח פרטי" וגליל ירוק בשביל הניו-יורק טיימס. כל החלונות והדלתות בבית הגדול היו פתוחים, אך לא היו סימני חיים, גם לא נביחת כלב. הוא איגף את הבית לעבר הברֵכה והסתבר לו כי הלֵוויים עזבו לא מזמן. כוסות ובקבוקים וקעריות עם אגוזים עמדו על שולחן בקצה הרחוק ליד סאונה או גזיבּוֹ מקושטים בפנסים יפאניים. אחרי שחצה בשחייה את הברֵכה, לקח לו כוס ומזג בה משקה. זה היה המשקה הרביעי או החמישי, וכבר שחה כמעט חצי מאורכו של "נחל לוסינדה". הוא הרגיש עייף, נקי ומרוצה להיות לבדו ברגע זה, מרוצה מהכול.

סערה מתקרבת. חשרת העבים – שנראית כמו עיר – גבהה והאפילה, ובעודו יושב שם, הגיע לאוזניו קול רעם. מטוס האימון "דה הבילנד" עדיין חג למעלה, והיה נדמה לנד שהוא כמעט יכול לשמוע את הטייס צוחק מהנאה באחר-הצהריים; אך בהישמע נפץ רעמים נוסף, הוא שם פניו הביתה. נשמעה צפירה של רכבת והוא שאל את עצמו מה השעה. ארבע? חמש? מחשבותיו נדדו לתחנת הרכבת הכפרית, שבשעה זאת מלצר שמעיל-גשם מסתיר את מקטורן-הכנפות שלו, ננס עם פרחים אחדים עטופים בנייר-עיתון, ואישה שבכתה לא מזמן יחכו שם לרכבת המקומית. לפתע החשיך – זה הרגע שבו שירתן של הציפורים הטיפשיות דומה שהיא מתכנסת לכלל הכרה נוקבת ידענית כי סערה מתרגשת לבוא. מצמרתו של אלון אחד מאחור עלה רעש דק של מים נשפכים, כאילו חלץ מישהו פקק. אחר כך נשמע רעש של מזרקות מצמרותיהם של כל העצים הגבוהים. למה הוא אוהב סערות? מהו פשר התרגשותו כשדלת הבית נהדפת לרווחה ותזזית של רוח וגשם נמלטת בצעד גס במעלה המדרגות? למה המשימה הפשוטה של הגפת חלונות של בית ישן נראית לו דחופה, דבר בעתו? מדוע האותות המימיים הראשונים של רוח-סערה נושאים את הצליל המובהק של חדשות טובות, של בשורות עליזות, משמחות? היה קול-נפץ, היה ריח של אבק-שרפה, וגשם הצליף בפנסים היפאניים שגב' לוי קנתה בקיוטו לפני שנתיים, או אולי כבר שנה קודם?

הוא השתהה בגזיבּוֹ של משפ' לוי עד שהסערה חלפה. הגשם צינן את האוויר והוא רעד. מעוצמתה של הרוח התערטל עץ האֶדֶר מעליו האדומים והצהובים והם נפזרו על הדשא ועל המים. כיוון שעומדים היו בעיצומו של הקיץ, נשדף העץ מן הסתם, ונד חש עצבות למראה הסימן הזה של הסתיו הקרב. הוא חבַק את כתפיו, רוקן את כוסו ושם פניו אל הברֵכה של הוולשרים. פירוש הדבר היה לחצות את מגרש הרכיבה של הפאסטרנים, והוא הופתע לגלות שהמקום מכוסה עשבים ושכל המשוכות פורקו. הייתכן שהפאסטרנים מכרו את הסוסים או נסעו משם לתקופת הקיץ ואכסנו אותם בפנסיון? היה נדמה לו ששמע משהו על הפאסטרנים והסוסים שלהם, אך זיכרונו בגד בו. הוא המשיך לצעוד, יחף, בעשב הלח, אל ביתם של הוולשרים וגילה שהברֵכה שלהם יבשה.

החולייה החסרה הזאת בשרשרת המים אכזבה אותו באופן מופרך והוא הרגיש כמו חוקר-יבשות שמחפש נחשול-מים גועש ומוצא נחל אכזב. הוא היה מאוכזב ותמֵה. היה מקובל לנסוע בקיץ, אבל לא מרוֹקנים את הברֵכה. הוולשרים בטח הסתלקו. רהיטי הברֵכה קופלו, נערמו וכוסו בברזנט. הסאונה ננעלה. החלונות היו סגורים, וכשהקיף את הבית אל כביש-הגישה בחזית הוא ראה שלט "למכירה" נעוץ בעץ עם מסמר. מתי שמע בפעם האחרונה מהוולשרים – כלומר, מתי דחו הוא ולוסינדה הזמנה לארוחת ערב בביתם? כנראה לפני שבוע בערך. האם זיכרונו מכזיב, או אולי משטר אותו בהאבסה של עובדות בלתי-נעימות עד שחוש האמת שלו ניזוק? מרחוק שמע קולות של משחק טניס. זה רומם את רוחו, גירש את חששותיו ואפשר לו להתייחס בשוויון נפש אל השמים המעוננים והאוויר הקר. היום חצה נדי מריל את המחוז בשחייה. עכשיו יתחיל את החלק הקשה ביותר במסע – טלטול המטען.

אם הזדמנת לשם במכוניתך אותו יום א' אחר הצהריים, אולי ראית אותו – כמעט עירום, עומד על שפת כביש 424 וממתין להזדמנות לחצות אותו. אולי שאלת את עצמך האם האיש הזה הוא קורבן של מעשה אלימות, או שמכוניתו נפגעה בתאונה, או הוא סתם אידיוט? עומד יחף על שפת הכביש המהיר בין פחיות בירה, סחבות, גרוטאות של צמיגים, חשוף לקיתונות לעג, מעורר רחמים. כשהתחיל, ידע שזהו חלק מהמסע שלו – זה היה רשום במפות בדמיונו – אך כשעמד מול טורי המכוניות המזדחלות באור הקיצי, הרגיש שאיננו מוכן. צחקו עליו, לעגו לו, מישהו זרק עליו פחית בירה, ולא היו ברשותו לא כבוד ולא הומור להתמודד עם המצב. יכול היה לחזור על עקבותיו, אל הווסטרהאזים, ולמצוא שם את לוסינדה עדיין יושבת ומשתזפת. הוא לא חתם על כלום, לא נתן את מילתו, לא התחייב – גם לא לעצמו. מדוע, כשהוא סבור שכל אדם, עיקש כאשר יהיה, מציית לשכל הישר, הוא איננו מסוגל לחזור על עקבותיו? מדוע הוא נחוש בדעתו להשלים את המסע הזה, גם אם פירוש הדבר להעמיד את חייו בסכנה? באיזה שלב הפכו הקונדס, הבדיחה או הטירוף לעניין רציני? הוא איננו מסוגל לחזור, גם איננו מסוגל להיזכר בבהירות במים הירוקים אצל הווסטרהאזים, בשאיפה ששאף מלוא ריאותיו את מרכיבי היום, בקולות הידידותיים הנינוחים שאומרים שתינו יותר מדי. בפרק-זמן של שעה, פחות או יותר, הוא כיסה מרחק שהפך את השיבה לבלתי-אפשרית.

קשיש, מְגמֵא את הכביש המהיר ב-25 קמ"ש, אפשר לו לחצות עד אמצע הכביש, עד אי-תנועה מדושא. כאן היה חשוף ללעגם של הנוהגים צפונה, אך כעבור עשר או חמש-עשרה דקות הצליח לעבור. מכאן היה רק מרחק-הליכה קצר אל "מרכז פעילויות הפנאי" בקצה הכפר לנקסטר, ובו כמה מגרשי כדור-יד וברֵכה ציבורית.

השפעתם של מים על קולות, אשליית הברק והדריכות, היו כמו מה שחווה אצל הבאנקרים, אך כאן היו הקולות רמים יותר, רועמים וצווחניים, וברגע שנכנס אל תוך המתחם הצפוף קידמו אותו שלטים של סדר ומשטר. "מבקרים מתבקשים להתקלח לפני הכניסה לברֵכה. מבקרים מתבקשים להשתמש באמבט-רגליים. מבקרים מתבקשים  לענוד דיסקיות-זיהוי." הוא התקלח, רחץ את רגליו בנוזל מר, מהביל וניגש אל קצה הברֵכה. הברֵכה הסריחה מכלור ונראתה לו כמו כיור. צמד מצילים בצמד מגדלים נפחו במשרוקיות-משטרה במרווחי-זמן סדירים וגידפו את השוחים מבעד למערכת-הגברה. נדי נזכר בגעגועים במים התכולים אצל הבאנקרים וחשש שהוא עלול לטמא את עצמו – לחבּל בקסמו ובבריאות-גופו אם יטבול ברפש הזה האפלולי. בתוך כך הזכיר לעצמו שהוא חוקר-ארצות, עולה-רגל, וכי זה אינו אלא פיתול של מים מעופשים ב"נחל לוסינדה". בהבעת מיאוס צלל פנימה, נזהר מהיתקלויות, ובכל זאת התנגשו בו, התיזו עליו ודחפו אותו. כשהגיע אל הקצה הרדוד, צעקו לעברו שני המצילים: "אתה שם, בלי דיסקית זיהוי, תצא מהמים!" הוא יצא. הם לא יוכלו לרדוף אחריו, והוא פילס לו דרך בצחנת  שמן-השיזוף והכלור ויצא מבעד לגדר-התיל ומגרשי כדור-היד. אחרי שחצה את הכביש נכנס לחלק המיוער בחלקה של ההֶלוֹרָנים. החורשה לא נוקתה, והדריכה ברגליים יחפות הייתה קשה ובוגדנית, עד שהגיע למדשאה ולמשוכה הגזומה שכיתרו את הברֵכה.

ההלורנים היו חברים, זוג קשיש ועשיר כקורח, שבוססו בחשד שהם קומוניסטים במסווה. הם היו שוחרים אדוקים של תיקונים-חברתיים, אך קומוניסטים הם לא היו, ועם זאת כשהואשמו, וזה קרה לעתים, שאבו מכך כמדומה התרגשות וסיפוק. משוכת–האָשוּר בגנם הייתה צהובה, ונד שיער שהיא סובלת משידפון, כמו האֶדֶר של משפ' לוי. הוא קרא "האלו, האלו," להתרות בעוד מועד על בואו. ההלורנים, מטעמים השמורים עמם, לא לבשו בגדי-ים. לא היה צורך להסביר. העירום במקרה זה היה חלק מלהיטותם הלא-מתפשרת לרפורמות, ונד נחלץ בנימוס מבגד-הים שלו לפני שנכנס בפתח שבמשוכה.

גב' הלורן, אישה מוצקה עם שער לבן וארשת שְלווה, קראה אותה שעה בטיימס. מר הלורן שָלָהבמצקת מן הברֵכה עלי אשור. למראהו לא גילו הפתעה גם לא מורת-רוח. הברֵכה שלהם הייתה ככל הנראה הכי ישנה בשכונה, מלבן של אבני-שדה, ומימיה באו מפּלג. לא היו שם מסנן או משאבה, והמים היו בצבע הזהב העמום של הפלג.

"אני שוחה לאורך המחוז," אמר נד.

"באמת, לא ידעתי שאפשר!" קראה אליו גב' הלורן.

"טוב, התחלתי מהווסטרהייזים," אמר נד. "בערך חמישה מיילים."

הוא השאיר את בגד-הים במים העמוקים, צעד אל המים הרדודים, ושחה בחזרה. בעודו שולף עצמו מן הברֵכה, שמע את גב' הלורן אומרת, "נורא הצטערנו לשמוע על כל הצרות שלך, נדי."

"צרות?" שאל נד. "אנ' לא יודע על מה אתם מדברים."

"נו, שמענו שמכרת את הבית, ושהילדות המסכנות שלך…"

"לא זכור לי שמכרתי את הבית," אמר נד, "והבנות בבית."

"כן," נאנחה גב' הלורן. "כן…"

קולה מילא את האוויר בתוגה בלתי מתקבלת על הדעת, ונד אמר בקצרה, "תודה על השחייה."

"אז נסיעה טובה," אמרה גב' הלורין.

מעבר למשוכה הוא משך והעלה את בגד-הים שלו והידק אותו. בגד-הים היה רופף והוא תהה הייתכן שבמשך אחר-צהריים אחד הוא הצליח להוריד קצת במשקל. היה לו קר, והוא היה עייף, וההלורינים העירומים והמים האפלוליים שלהם דיכאו את רוחו. השחייה הייתה למעלה מכוחותיו, אך איך יכול היה לנחש שכך יהיה כשהחליק מטה במעקה המדרגות וישב אותו בוקר בשמש אצל הווסטרהייזים? זרועותיו היו חלושות. הרגליים הרגישו לו כמו גומי וכאבו במפרקים. הכי גרוע היה הקור בעצמותיו וההרגשה שלעולם לא יהיה לו חם. עלים נשרו סביבו וריח של עשן בולי-עץ נישא באוויר. מי מבעיר עצים בקמין בעונה הזאת של השנה?

היה לו צורך במשקה. ויסקי יחמם אותו, יעודד אותו, יעביר אותו את החלק האחרון של מסעו, יפיח חיים בהרגשתו כי היה מקורי ונועז לחצות את המחוז בשחייה. שחיינים שחצו את התעלה שתו ברנדי. נחוץ לו ממריץ. הוא חצה את המדשאה בחזית ביתם של ההלורינים וירד בשביל קטן למקום שבו בנו בית לבתם היחידה, הלן, ולבעלה, אריק זקס. הברֵכה של הזקסים הייתה קטנה, והוא מצא שם את הלן ובעלה.

"אוי, נדי!" אמרה הלן, "אכלת לאנץ' אצל אמא?"

"לא ממש," אמר נד. "למרות שכן התעכבתי אצל הוריך." זה היה טוב די והותר בתור הסבר. "אני נורא מצטער להתפרץ ככה אליכם, אבל הצטננתי קצת ואני שואל את עצמי אם תוכלו לכבד אותי במשקה."

"מה, בטח," אמרה הלן, "אך אין בבית הזה שום דבר לשתות מאז הניתוח של אריק. וזה היה לפני שלוש שנים."

האם הוא מאבד את הזיכרון? האם כישרונו להסתיר עובדות כואבות השכיח ממנו שמכר את ביתו, שבנותיו בצרה ושחברו היה חולה? מבטו של נד גלש מפניו של אריק אל בטנו, אל מקומן של שלוש צלקות, שתיים מהן באורך שלושים ס"מ לפחות. לטבורו אין זכר, ומה, הרהר נדי, מְדמָה לה היד המשוטטת, המגששת במיטה ב-3 לפנות בוקר אחר מתנות-הגוף, כשהיא נתקלת בבטן ללא טבור, ללא זיקה ללידה, נתקלת בקטיעה הזאת של הרצף?

"בטוח שתוכל למצוא משקה אצל  הביסווֹנגרים," אמרה הלן. "יש שם מסיבה ענקית. אפשר לשמוע מכאן. תקשיב!"

היא זקפה את ראשה, ומעבר לכביש, למדשאות, לגנים, לחורשות, לשדות הוא שמע שוב את השאון  הבּוֹרק של קולות מעל פני המים. "טוב, אני בדרך להתרטב," אמר, עודנו חש שאין לו חופש בחירה בנוגע לשיטות המסע שלו. הוא צלל אל תוך המים הקרים של הזקסים, ונושם ונושף, קרוב לטבוע, עשה את דרכו מקצה אחד של הברֵכה אל השני. "לוסינדה ואני נורא רוצים להיפגש אתכם," אמר מעבר לכתפו, בעודו חותר אל הביסווֹנגרים. "מצטער שזה לא יצא כבר הרבה זמן. נטלפן ממש בקרוב."

הוא חצה כמה שדות בדרך אל הביסוונגרים ואל קולות ההילולה שעלו משם. בחפץ-לב הם יעניקו לו משקה, לכָבוד יהיה להם, והאמת – התמזל מזלם. ארבע פעמים בשנה הם הזמינו אותו ואת לוסינדה לסעודת-ערב, ובכל פעם שישה שבועות מראש. תמיד הושבו ריקם, ובכל זאת המשיכו לשלוח הזמנות, מסרבים לתפוס את כללי המציאות הנוקשה והלא-דמוקרטית של החברה שהם חיים בה. הם מהסוג שמשוחחים על מחיר של דברים במסיבות קוקטייל, שמחליפים עצות קטנות במהלך סעודת-ערב, ולאחר מכן חולקים מעשיות מלוכלכות בינם לבין עצמם. הם לא השתייכו לחבריָה של נדי, גם לא נכללו ברשימת כרטיסי-הברכה של לוסינדה לחג המולד. הוא התקדם לעבר הברֵכה שלהם בשוויון-נפש, מתוך רגש צדקה ובשמץ אי-נוחות, כי היה רושם שמחשיך, אף שהיו אלה הימים הארוכים בשנה. החבורה שקרב אליה הייתה גדולה וקולנית. גרייס ביסוונגר הייתה מהמארחות שכללו ברשימת הקרואים שלהן את רופא-העיניים, הווטרינר, מתווך-הדירות ורופא-השיניים. אף אחד לא שחה, ובאור-הדמדומים, שהשתקף במימי הברֵכה, היה נצנוץ חורפי. היה שם בר, ונד שם פניו אל הבר. כשגרייס ביסוונגר ראתה אותו, היא ניגשה אליו, אך לא במאור פנים, אלא כשׂשׂה אלי קרב.

"נו-נו, יש פה מכל הסוגים," אמרה בקול רם, "כולל אורחים לא-קרואים."

מהלומה חברתית היא אינה יכולה להנחית עליו – זה ברור – והוא לא הניד עפעף. "בתור אורח לא-קרוא," הוא שאל בנימוס, "מגיע או לא מגיע לי משקה?"

"איך שבא לך," אמרה.

היא הפנתה לו עורף והצטרפה לכמה אורחים והוא ניגש אל הבר וביקש ויסקי. המוזג מילא את בקשתו, אך בגסות. בעולם שבו הם חיים, כשהדירוג החברתי מוכתב בידי אנשי הקייטרינג, דחייה מצד מוזג במשרה חלקית משמעה שסר חינו במידת-מה מבחינה חברתית. או אולי הבחור הוא חדש בעבודה ואינו מעודכן. ואז שמע מאחוריו את גרייס אומרת, "הם התרוששו בן לילה – נשארה רק המשכורת – והוא הופיע שיכור יום אחד וביקש מאתנו הלוואה של חמשת אלפים דולר…" תמיד דיברה על כסף. יותר גרוע מאשר לאכול בידיים. הוא צלל אל תוך הברֵכה, חצה אותה והסתלק משם.

הברֵכה הבאה בתור ברשימתו, השנייה לפני האחרונה, הייתה שייכת לפילגש שלו לשעבר, שירלי אדמס. אם סבל פציעות אצל הביסוונגרים, כאן הן יתרפאו. אהבה – בעצם משחקי-מין פרועים – היא תרופת-הפלא העילאית, היא משכך-הכאבים, היא הגלולה הססגונית שתחזיר את הגמישות להילוכו, את שמחת-החיים ללבו. הייתה להם הרפתקה קטנה בשבוע שעבר, בחודש שעבר, בשנה שעברה; הוא כבר לא זוכר. הוא שניתק את הקשר, הוא שידו הייתה על העליונה, והוא הגיח משער החומה שהקיפה את הברֵכה שלה. במובן ידוע זאת הייתה הברכה שלו, היות שלמאהב – ובעיקר אם אינו חוקי – חֲזָקָה על נכסי הפילגש מכוח שאינו מוכר לנישואים כשרים. הנה היא, שערה בגון נחושת, אבל גזרתה, על שפת המים בתכלת-רקיע המוצפים אור, לא העירה בו שום זיכרונות נשכחים. הייתה זו פרשיית אהבים שובבית, אף כי שירלי הזילה דמעות כששם קץ לכך. עתה נראתה נבוכה למראהו, והוא תהה אם עודנה פגועה. האם תפרוץ שוב בבכי, ישמרנו האל?

"מה אתה רוצה?" שאלה.

"אני חוצה את המחוז בשחייה."

"אל-אלוהים. אף פעם לא תתבגר?"

"מה העניין?"

"אם באת בשביל כסף," אמרה, "לא תקבל פרוטה נוספת."

"את יכולה לכבד אותי במשקה."

"יכולה, אבל לא רוצה. אני לא לבד."

"טוב, אני הולך."

הוא צלל וחצה את הברֵכה. אבל כשרצה להניף עצמו החוצה גילה שתש כוחן של זרועותיו וכתפיו, והוא דיווש אל הסולמון וטיפס החוצה. כשהחזיר את מבטו, ראה בחוּר בסאונה המוארת. בצאתו אל המדשאה האפלולית עלה באפו ריח של כריזנטמות ואולי ציפורני-חתול – ניחוח סתווי עיקש באוויר הלילה, חזק כמו ריח של גז. כשהביט גבוה למעלה, ראה כי הכוכבים כבר צצו, אך למה נדמה לו שהוא רואה את אנדרומדה, קפאוס, קסיופּאה? מה קרה לקבוצות הכוכבים של אמצע הקיץ? הוא פרץ בבכי.

זו הייתה אולי הפעם הראשונה בחייו כאדם מבוגר שהוא בכה – בטח הפעם הראשונה בחייו שהרגיש כל כך אומלל, קפוא, עייף, נבוך ומבולבל. הוא לא הבין את גסותו של המוזג, או גסותה של הפילגש שבעבר הייתה מגיעה אליו בזחילה ומטבילה את מכנסיו בדמעות. יותר מדי זמן שחה, יותר מדי זמן טבל במים, ואפו וגרונו צרבו מן המים. מה שנחוץ לו עכשיו הוא משקה, חֶברה, וכמה בגדים נקיים יבשים. ולמרות שיכול היה להגיע ישר הביתה אם יחצה את הכביש, הוא המשיך אל הברֵכה של הגילמרטנים. כאן, לראשונה בחייו, לא צלל פנימה, אלא ירד במדרגות אל המים הקרחיים ושחה שחיית-צד כושלת שכנראה למד בילדותו. תשוש התנודד קדימה אל הקליידים, ואת הברֵכה שם חצה בדיווּש, עוצר פעם ועוד פעם, ידו על שפת הברֵכה כדי לפוש. הוא טיפס בסולמון ותהה האם יש לו די כוח להגיע הביתה. את מה שרצה לעשות עשה – עבר בשחייה את המחוז כולו – אלא שאפיסת-כוחות טמטמה את חושיו, עד שהתקשה לראות ברור את הצלחתו. גוו שחוח, ידיו נתמכות בעמודי השער, הוא פנה במעלה כביש-הגישה אל הבית שלו עצמו.

המקום היה חשוך. האם לוסינדה נשארה אצל הווסטרהייזים לארוחת-ערב? האם הבנות הצטרפו אליה, או הלכו למקום האחר? האם לא הסכימו ביניהם, כמו בכל ימי א', לדחות את כל ההזמנות ולהישאר בבית?

הוא ניסה לפתוח את דלתות המוסך, לבדוק איזה מכוניות בפנים, אך הדלתות היו נעולות וחלודה נשרה מהידיות אל כפות ידיו. כשפנה אל הבית הבחין כי מעוצמתה של הסערה ניתָק אחד המרזבים. תלוי היה מעל דלת הכניסה כמו יָתר של מטרייה, אבל אפשר יהיה לתקן אותו מחר בבוקר. הבית היה נעול והוא שיער כי עוזרת-הבית הטיפשה, או אולי המבשלת הטיפשה נעלו את המקום, אלא שאז נזכר כי עבר זמן מאז שהעסיקו עוזרת-בית או מבשלת. הוא קרא בקול, הלם על הדלת, ניסה לפרוץ אותה בכתפו, ואז, כשהציץ פנימה מבעד לחלונות, ראה שהבית ריק.

2 תגובות בנושא “השחיין I ג'ון צ'יבר (1982-1912)”

  1. סיפור מדהים! בצורה מקורית ביותר מתאר הסופר מסע הידרדרות של אדם שהולך ומתנתק מחייו, מעין היפוך של מסע חניכה שבו הגיבור הולך ומתבגר. המסע המתרחש בשחייה ומעורר אצל הקורא תחושה שהגיבור הולך וטובע מבחינה נפשית, עובר דרך כל מכריו ודרכם מוצגת אישיותו היהירה, הבטוחה בעצמה שהולכת ונשחקת עד שלקוראים מתברר שחייו נהרסו וכך גם נפשו מבריכה לבריכה.

  2. זהו סדר הדברים:
    חיפש תגובה לסיפןר והתרשמות רבה מהמילה 'מדהים' של הגברת אלייה אלכסנדר
    תגובה שיצרה אצלי ציפיות שמשקלן אינו מבוטל כלל וכלל
    גילוי כי אם לא מעניין לי לקרוא אין לי צאנס להתרשם, לנתח
    בטח שלא לסיים
    האם אקבל המלצה להמשיך את קריאת הסיפור?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.