כשמלאו להֶלוֹאיז שתים-עשרה, ב-1986, נהרג אביה בתאונת דרכים. אבל הסיפור מעט מורכב יותר. אף ששהה לכאורה בגרמניה, בכנס בסוציולוגיה, אירעה התאונה בצרפת, ואתו במכונית היו שתי בחורות צעירות. האחת הייתה המאהבת שלו, כפי שהסתבר בימים ובשבועות שתכפו לתאונה, והשנייה – חברתה של המאהבת. הוא אפילו לא נרשם לכנס. זה לא מוזר, שאלה אמהּ של הֶלוֹאיז זמן רב לאחר מכן, בקולה החורקני, המופתע, קול מעט אירוני, כמתוך סקרנות גרידא, שזוג היונים לקח אתו חברה למפגש-הדודים בפריז? גם המאהבת נהרגה; חברתה נפצעה קשה. אמהּ של הֶלוֹאיז, אֶנג'י, גילתה חלק מזה כשנחפזה אל מיטת-חוליו של בעלה בבית-חולים בצרפת. עוד ימים אחדים אחרי התאונה הוא המשיך לחיות, אך בלי שהכרתו שבה אליו.
התקופה ההיא הייתה עכשיו מעורפלת בתודעתה של הֶלוֹאיז, שלושים שנים מאוחר יותר. זמן-מה עוד הייתה משוכנעת כי התלוותה לאמהּ בנסיעה לצרפת; יכלה לצייר לעצמה בבהירות את אבא שלה, שוכב בלי לזוז במיטת בית-החולים, עורו צהוב-שחמחם על רקע הכרית, עפעפיו הסגורים נפוחים ועירומים ללא המשקפיים העגולים נטולי-המסגרת, זקנו השחור המבריק פרוש על הסדין הלבן. אבל אֶנג'י הבטיחה לה כי אין שום סיכוי שהיא הייתה שם. כך או אחרת, קליפורד כבר גילח את זקנו עד אז. "הייתי צריכה להבין שהוא גילח אותו בשביל מישהי," אמרה אֶנג'י. "ובשביל מה לקחת אותך אתי, יקירה? היית ילדה קטנה, ולא ידעתי מה אני הולכת למצוא שם. מחקתי מהזיכרון שלי כמעט לגמרי את הנסיעה הזאת – היום הכי גרוע בחיים שלי. אין לי מושג איך חציתי את לונדון או איך עליתי על המעבורת, אבל אני כן זוכרת, משום מה, את המים האפורים ברציף, עם גלים קטנים סוערים, מפחידים. פחדתי, הרגשתי כאילו אני מוקפת מפלצות. אני מתארת לעצמי שחששתי שהפציעות שלו יהיו איומות. ברגע שהגעתי לשם וראיתי אותו, הצלחתי להבין הכול. היה לי זמן לחשוב. זה משונה להגיד, אבל בית-החולים ההוא היה מקום שלֵו מאוד. הוא היה קשור לאיזה מסדר דתי – היו שם רצפות אבן קרות ותקרה גבוהה מקומרת, נזירות. או לפחות כך אני זוכרת את זה. שכחתי את השם של בית-החולים, אז אני לא יכולה לבדוק בגוגל. סביר שהוא כבר לא קיים היום."
"ראית אותה?"
"את מי?"
"את דֶליה, המאהבת."
"דֶליה לא הייתה המאהבת. היא הייתה השנייה. המאהבת נהרגה על המקום, כשהם התנגשו בעץ. הם לקחו משם את הגופה שלה."
הֶלוֹאיז ואֶנג'י ישבו ושתו יין ליד שולחן המטבח של אֶנג'י, בבניין הגרגוריאני הצנום בן ארבע הקומות בבריסטול, היכן שהם גרו כולם מזמן עם קליפורד, לפני התאונה: הֶלוֹאיז ואחיה הגדול טוֹבּי, ואחותם הצעירה מֵייר. אֶנג'י גם לא החליפה מאז את שולחן-המטבח הגדול מעץ-אורן, למרות שהכניסה שינויים בשאר המטבח – כיום הוא היה מתוחכם וחלקלק יותר מאשר אז, כשהאופנה הייתה בעד חפצים שנראים עבודת-יד ואותנטיים. אֶנג'י וקליפורד קנו אותו מסוחר רהיטים בראשית נישואיהם. אֶנג'י קילפה את השכבה הוורודה העבה בנוזל מסיר-צבע. אחר כך עבדה תקופת-מה עם הסוחר ההוא, סיירה אתו בבתי-כפר ואחסנה בדירתה את הרהיטים המובחרים כדי להציגם ללקוחות. לא יכולתי להיפרד מהשולחן הישן, אמרה; כל-כך הרבה חברים וקרובי משפחה ישבו סביבו במשך השנים. ועכשיו היא בת שבעים ושתיים.
הֶלוֹאיז לא התברכה בסגולת-הקלילות של אמהּ. אֶנג'י הייתה גבוהה ורזה, מעט שחוחה, חוטי משי אפורים מעורבבים בשערה הסמיך הדֵהֶה. מעורפלת ומקסימה, נמלטה אֶנג'י ממשפחה סנובית מן הוותיקות, שרק כלבים ורכוש עוררו בה רגש עז, לדבריה. הֶלוֹאיז הייתה עבוּתה, כבדת-חזה ורצינית, עם שער מסולסל בגון-טבק ומבט ממוקד; יותר דמתה לאביה, שמשפחתו היהודית הגיעה בראשית המאה העשרים מליטא אל שכונת איסט-אנד בלונדון. לפי דעתה, לא דמתה באישיותה לאביה: היא לא הייתה מהסוג הנועז. היא שמרה למזכרת את ההספד בכתב-עת אקדמי – אֶנג'י לא הייתה מעוניינת בו – שביטא הלם ויגון על אובדנו של "הוגה מקורי ונועז," שספרו טקסי-מעבר בחברות קפיטליסטיות בנות-זמננו היה חומר קריאה אהוד בחוגים רדיקליים. בהספד לא נאמר דבר על המאהבת. ולא היו הספדים באף אחד מן העיתונים הגדולים; קליפורד היה נעלב לוּ היה מסוגל לדעת זאת; היה סבור כי זהו חלק מהקונספירציה נגדו. כיום אין כנראה ביקוש לספר.
לפעמים, כשדיברה אצל התרפיסטית שלה, המשילה הֶלוֹאיז את מותו של אביה לחרב שביתרה את חייה, ששינתה אותם כליל במהלומה אחת. פעמים אחרות האמינה כי בעצם הייתה תמיד כמו שהיא היום – מאופקת, זעופה, חשדנית. היא הכירה עוד צאצאים של הזיווגים ההם של שנות השבעים, המזהירים והמוּעדים-לפורענות, שהיו גם הם שתקנים ומלאי-ספקות. הוריה היו זוג כל כך מושך ודינמי, כאלה פתוחים; אוסף החברים, שהיו קופצים אליהם לדבר ולאכול ולשתות ולעשן חשיש, היו תמיד על סף הילולה. מן המישורת בקומה העליונה, מקומם של חדרי השינה, או כשהעזו לרדת עוד קצת בגרם-המדרגות התלול, היו טוֹבּי והֶלוֹאיז ומֵייר, ואתם ילדים של זרים שהושכבו לישון על מזרנים פנויים, בולשים מעל המעקה על המבוגרים שלא היה אכפת להם מה הילדים שומעים ורואים: ויכוחים קולניים על פוליטיקה; התייפחויות; מזמוזים; מישהי משליכה אל האסלה את הגלולות של בעלהּ ומורידה את המים; הבעל מכניס לה סנוקרת; אֶנג'י רוקדת לצלילים של ג'וני מיצ'ל בעיניים עצומות, בלי חולצה, פטמותיה הוורודות חשופות, זרועותיה שלוחות אל מעל ראשה, ידיה הארוכות מלחכות זו את זו; קליפורד מנסה לשרוף שטרות של חמישה פאונד בקמין הגז וצועק אל החבורה כי אֶנג'י היא פריג'ידית, כי נשים אנגליות מהמעמד שלה נולדו עם מקרר בין הרגליים. אֶנג'י קראה לעברו "יהודי מלוכלך" ואז נשכבה על כיסא-הפּוּף שלה וצחקה, כמה ששנינו אבסורדיים.
אבל כל זה היסטוריה, ועכשיו הייתה הֶלוֹאיז באמצע שנות הארבעים שלה, גרושה, עם שני ילדים צעירים, מנהלת מהבית את העסק הקטן שלה – לאתר ולעצב מתחמים לצילומים מסחריים – ומרוויחה לא יותר מאשר לצורכי מחיה ותשלום חצי המשכנתה. כשפגשה אישה ששמה דֶליה בארוחת-ערב חברתית, השם לא אמר לה כלום בתחילה; סתם שם. זה היה ערב של שלהי קיץ, והארוחה התחילה ביין לבן בחוץ, בגינה קטנה עם חומת-לבנים, שמידותיה היו בלתי-מתואמות עם אחוריו הנישאים לתפארת של הבית הטוּרי, שעמד על גבעה תלולה ברובע טוֹטֶרדָאוּן. סביב החומה עמדו מוּגנים עצי-תפוח גזומים. ככל שגווע האור, התהדקה הקִרבה בין האורחים; ציפורים המו בין העלים בדמדומי הערבית ואדום-חזה זימר בכל כוחו ומאודו. כוכב נוֹגָה פילח את שמי הערב הצלולים. כולם הסכימו ביניהם שלא ידברו פוליטיקה ובכל זאת דיברו, לכאורה דעותיהם נשלפות החוצה בעל כורחן, זעמם עבש מכדי לענג. האם נכון או לא-נכון להשתמש במילה פשיזם כדי לתאר את המתרחש בעולם? האם עתיד הסוציאליזם הוא לוקליזם? המארח, אנטוני, הוציא כריות והניח על מושבי האבן ועל הדשא כנגד הצינה העולה מן האדמה; מזג עוד יין. הֶלוֹאיז אספה את שערה בסיכות על קדקודה. לבושה הייתה שמלת וינטייג' כחולה במרקם קרפּ.
דֶליה מצאה חן בעיניה מהרגע הראשון.
דֶליה הייתה מבוגרת מהשאר, פניה כבדות, שזופות, קמוטות, ומבטה דרוך, כֵּן וגלוי. שערה הכהה היה חרוץ פסי שיבה, עשוי בתסרוקת נערית עם קווצות שמוטות על המצח, מה ששיווה לה מבע איטלקי; כמו אינטלקטואלית איטלקייה, הרהרה הֶלוֹאיז. על צווארה היה תליון מרהיב של כסף, מפותל וכבד, וכשהצטנן מסביב התעטפה ברדיד כתום מצמר עבה בסריגה רפויה, אחד מקצותיו מוטל על כתפה. כל מה שעשתה נדמָה חינני וטבעי. בשלב זה בחייה, הייתה הֶלוֹאיז מלאת התפעלות מנשים מבוגרות שמסוגלות לחיות בגפן בלי שביטחונן העצמי ייגרע. בימים אלה למדה בשנית להיות רווקה ולא רצתה למצוא עצמה במצב של אמהּ: גחמנית וחמדנית בלתי-מודעת. מסתבר שדֶליה הייתה כנרת ולימדה ילדים לנגן בשיטת סוזוקי. את אנטוני היא הכירה כי הייתה המורה של בנו הצעיר. כעת ביקרה לראשונה בביתו ואמרה כי מוצא חן בעיניה הסדר-וניקיון היצירתי בגינתו. הוא מזכיר לה גן בייניימי בסיפור. והצדק אתה, חשבה הֶלוֹאיז. היה באנטוני משהו צ'וֹסֶריאני, במובן הטוב – בלחייו הוורודות, בידיו השמנמנות, בגזרתו חסרת-הצורה, וגם במכנסי הקורדרוי התלויים על גופו, במשקפיו במסגרת מנומרת ובשערו הפרוע בגון קרמל.
"דֶליה היא כמו החלילן מהמלין!" התלהב. "בסוף הבוקר היא מובילה את הילדים סביב המתנ"ס במין ריקוד קונגה, מנגנים על הכינורות הקטנטנים ההם, ומשם אל מכון הכושר, ואל מרכז צרפת ואל בית-הקפה לחולי דמנציה, משתלחים כמו משוגעים בשומן ובהיידן. חלק מהילדים האלה לא שמעו בחיים שלהם מוזיקה קלאסית. ובכל זאת זה מצלצל נהדר, בלי זיופים! או כמעט בלי זיופים!"
אנטוני והֶלוֹאיז היו ידידים טובים מאז הלימודים באוניברסיטה. הוא עבד עכשיו במחלקת התכנון העירונית, שהייתה חדשנית וסבלה מגירעון מתמשך בכוח-אדם ובתקציב. כמוה הוא גידל את ילדיו כהורה יחידני; אשתו עזבה אותו וחזרה לברזיל. הֶלוֹאיז טיפחה בחשאי תקוות בנוגע לאנטוני. הוא לא היה מסוג הגברים שהייתה בוחרת לה בצעירותם – חביב מדי, לא מספיק מסוכן – אבל לאחרונה התחילה להסתכל עליו אחרת. כאילו סובבה מפתח בדלת הפרספציה שלה ופתחה אותה אל מקום שהיה קיים מאז ומעולם. כמה שאנטוני אדם שלם! כמה שחֶברתו מפְרה! כמה ששיפוטו קולע! את תקוותיה שמרה לעצמה על פי רוב, אפילו מפני עצמה. חוששת הייתה לקלקל את הידידות ביניהם בעטיה של איזו אי-הבנה, או על ידי צעד חפוז מדי.
דֶליה אמרה כי בשיטת סוזוקי אינטונציה היא הדבר הכי חשוב. גם אם מנגנים יצירה מאוד פשוטה, היא חייבת להישמע נכון מהרגע הראשון. השיחה נעשתה ערה, כי שאר האורחים היו גם הם הורים לילדים צעירים, והיו מאוד עסוקים ביצירתיות של צאצאיהם. דֶליה נראתה להֶלוֹאיז משועשעת, כאילו היא רגילה להורים שחושבים שהילדים שלהם גאונים בגלל שהם אוהבים לדפוק על הפסנתר. אנטוני היה רוצה מאוד שבנו הבכור ייקח שיעורים בנגינה, אבל הילד אובחן על הרצף האוטוסטי, ולא היה טוב ביישום הנחיות. לדעתה של הֶלוֹאיז הוא היה לפעמים סתם שובב, אבל את דעתה זו היא לא חלקה עם אנטוני. כשאמרה שהיא מעוניינת לצרף לשיעורים את בתה בת החמש גֶ'מיימה, דֶליה מסרה לה את הכתובת ואת השעה. יש עוד כמה מקומות פנויים. הוראה זה תענוג גדול, הוסיפה. היא אוהבת חברת ילדים, ואף פעם לא היו לה ילדים משלה. הֶלוֹאיז השתוממה על יכולתה של דֶליה לדבר על עצמה בשלווה שכזאת, בלי שתגרור אחריה קצוות פרומים של מצוקה או ראווה.
"ומה בקשר לנגינה שלך?" שאל מישהו. "את עוד מנגנת?"
היא חלק מרביעייה שנפגשת פעמיים בשבוע, אמרה דֶליה, וגם מנגנת לפעמים עם חברה פסנתרנית; מפעם לפעם הן מופיעות יחד בקונצרטים. "כשהייתי צעירה היו לי תקוות להיות מקצוענית," הוסיפה. "זכיתי בכמה תחרויות וחלמתי להיות סולנית – כנראה רק חלום. אבל אז הייתי מעורבת בתאונת דרכים בצרפת – חבלות בצוואר ובידיים – הייתי חולה תקופה ארוכה. ובזה נגמר העניין."
האור כמעט הסתלק מן הגינה. אנטוני חמק פנימה לדאוג לארוחה. הוא היה בשלן מוכשר; ריחות מעירי-תיאבון עלו מן המטבח. מבעד לדלתות הזכוכית הפתוחות ראתה הֶלוֹאיז אור צהוב שפוך על ספריו שנערמו על שולחן-הקפה, שמיכת-משבצות מקופלת על הספה, צעצועים בארגז-צעצועים; והלאה משם שולחן ערוך עם כוסות זכוכית ומפיות צבעוניות, קנקן עם פרחים רעננים וענפי עלווה.
"זה היה כל-כך מזמן," אמרה דֶליה וצחקה, לנחם את הנוכחים שהשמיעו קריאות צער על ההפסד הנורא. "כמו שכבר אמרתי, הייתי נורא צעירה. זה היה באמת נורא טרגי, אבל אל דאגה. זה קרה לי בחיים אחרים."
יכול להיות שלתאונה של דֶליה לא היה קשר עם אביה של הֶלוֹאיז. אולי היו שתי תאונות בצרפת, שתי דֶליות. אם מדובר בתאונה ההיא, איך לא זיהתה את הֶלוֹאיז כשנפגשו או ניחשה בתו של מי היא? הֶלוֹאיז הוא שֵם די נדיר. מצד שני, למה שקליפורד ינקוב בשמות ילדיו באוזני בחורה שהייתה חברה של המאהבת שלו ולא יותר? אולי פגש בדֶליה לראשונה באותו יום גורלי: סביר שהתחברה אליהם רק לצורכי הנסיעה, טרמפ לפריז. כך או אחרת, קשה להניח שהיה מדבר על ילדיו לא עם האחת ולא עם חברתה. אולי העמיד פנים, לפחות בינו לבינו, שהוא איננו אבי-משפחה, שהוא יכול לעשות מה שבא לו, שהוא צעיר וחופשי לא פחות מהבחורות ההן, שהחיים שלו הם עניינו הפרטי. ואחרי התאונה, אחרי חודשים ואולי שנים של סבל והחלמה, אחרי אובדן תקוותה לקריירה של כנרת, למה שתרצה לגלות משהו על המשפחה ששמחתה נגדעה עם שלה? היא לא תרצה אלא שכל הקשור בקליפורד ישקע אל תהום הנשייה. אל הים האפור כעופרת.
על כל האפשרויות האלה דיברה הֶלוֹאיז עם התרפיסטית שלה; היא לא רצתה לדבר על כך עם אף אחד אחר, עדיין לא. התרפיסטית הייתה ספקנית: למה חשוב להֶלוֹאיז דווקא עכשיו למצוא קשר חדש עם אביה? היא העלתה סברה על זיקה בין התפרקות נישואיה של הֶלוֹאיז ובין רגשי הנטישה שחוותה בעת מותו של האב. "מה עשית כשהאישה הזאת סיפרה על התאונה שלה? איך הגבת?"
"איכשהו הייתי בסדר. קודם שתיתי כמה כוסות יין, ועכשיו הרגשתי רגועה להפליא – לפחות במושגים של עצמי. ואז, כשהבנתי פתאום מי היא – או מי היא עשויה להיות – הרגשתי שמשהו מתיישב במקום, ושאני שייכת לה. או שהיא שייכת לי. הכול התחבר. אולי בגלל היין."
אנטוני הזמין אותם לאכול בדיוק כשדֶליה סיימה את סיפורה, והֶלוֹאיז קמה מהכרית על ספסל האבן בהרגשת התעלות. עוד רגע והייתה פוצה את פיה – אלא שנמלכה בדעתה, ידעה שזה איננו הרגע הנכון להיפתח בעניין כל כך חשוב, ועוד בציבור. למרות חזותה המאוזנת של דֶליה, ההַחזרה לחיים של ההיסטוריה הכמוסה עלולה להכאיב לה. אז במקום זאת נכנסה הֶלוֹאיז פנימה, לפני השאר, וכרכה את זרועותיה סביב אנטוני, שעמד ליד הכיור ושלף מגש של ירקות מתוך סיר-הלחץ הקלוע. בדרכו הנוחה לבריות, הוא לא התעצבן שהיא נדחפת אל תוך הרגע הלא-פשוט של הגשת האוכל, אלא הניח מידיו את הירקות וחיבק אותה בחזרה בהתלהבות. "היי, לכבוד מה זה?"
"אוי, אנ' לא יודעת. סתם. כזאת מסיבה נחמדה."
הוא אמר לה שהיא נראית יפה בשמלת הווינטייג' עם סיכת-נוי בסגנון אָר-נובו, כמו יהודייה משכילה ממינסק או וילנה בימים עברו, והֶלוֹאיז תפסה פתאום שזה בדיוק הרושם שניסתה להשיג. מאז ומתמיד נהגה להתאים את חלקי-הלבוש שלה באותה תשומת לב שהשקיעה באבזוּרו של חדר לקראת יום-צילומים, פועלת לממש איזה רעיון שבירכתי תודעתה, כמו תצלום ישן או ציור.
בשאר הערב היא הייתה תוססת ודברנית מן הרגיל, מכירה יותר מבעבר במופלאותו המשונה של סיפור התאונה שהיא נושאת עמה, סיפור טעון רגש, אינו פחות דרמתי מאופרה. היא עקבה בעיניה אחרי דֶליה והתענגה על הדרך שהיא מחזיקה במזלג, על הקימור המסוגנן ההדור של מרפקה, על כף ידה הגדולה; איך ישבה זקופה והאזינה לשאר בקשב נבון, שומרת את חוות-דעתה לעצמה. מוצאה היה מארץ ים-תיכונית, כפי ששיערה הֶלוֹאיז, אבל לא איטליה אלא ספרד. בדעותיה נטתה הרחק שמאלה, אבל לא עד קיצוניות; התמצאה היטב והתעמקה. כשאזדקן, הרהרה הֶלוֹאיז, ארצה להתלבש בסגנון הנינוח של דֶליה – צמר או פשתן צנועים, צבעים טבעיים.
הסתבר שגֶ'מיימה איננה כישרון מוזיקלי גדול, אבל היא נהנתה משיעורי הנגינה, ותקופת-מה, בגל ההתלהבות הראשון, נשאה את כינורה הקטן אפילו בבית, תחוב מתחת לסנטר, וענתה על שאלותיה של הֶלוֹאיז בקטעי נגינה קצרים מתוך "מנצנץ כוכב קטן" או "האיכר המאושר" במקום במילים. בהקשר השני – דֶליה כמורה לכינור – הייתה להֶלוֹאיז הפתעה: לא חביבה ומעודדת, כמו שדימתה לה, אלא יובשנית וחמורת-סבר, אפילו קשוחה. לעשות מוזיקה זה לא משחק, הכריזה, אלא אשרת-כניסה אל ממלכה חשובה. הילדים הגיבו על כך היטב, לכאורה רווח להם שדבר-מה איננו, לשם שינוי, עסוק כולו בהם. בלי משים חיקו את יציבתה הזקופה של דֶליה, את אופן הנפת הקשת, את הרכנת הראש עם הצליל הראשון בכל תיבה; זרימתה של המוזיקה סחפה אותם אל מחוץ לעצמם. ההורים היו גם הם מלאי יראה וסיפוק לנוכח קפדנותה של דֶליה. היא עודדה אותם להיות נוכחים בשיעור כדי להבטיח תרגול טוב בבית במשך השבוע, ועל פי רוב הם מילאו אחר בקשתה.
בדרך כלל ישבה הֶלוֹאיז עם אנטוני במהלך השיעורים, ולקראת סוף השיעור היה אחד משניהם הולך לאסוף ממועדון הכדורגל את שני הבנים הגדולים – סולי של הֶלוֹאיז ומקס של אנטוני. במהלך השבוע שלה הטעון והצפוף, חיכתה הֶלוֹאיז בעונג לשעה ההיא של דומייה כפויה אילמת, לחוצה כנגד אנטוני על הספסל של המתנ"ס, בחדר הגדול, הלבן והסתמי, עם האריחים החסרים בתקרה והתריסים הוונציאניים השבורים, חשה בחמימותו החברותית לאורך אגן-ירכיה, שנגינת הילדים רק הגבירה. החדר הסריח מהפלסטיק הלוהט של המנורות ומהזיעה של שיעור הזוּמבה שקדם לסוזוקי. לפעמים הסֵבה אחר כך ללאנץ' עם אנטוני בקפה של המתנ"ס, תלוי עד כמה הרוס היה מקס אחרי המשחק. כל זה לא היה כל כך ישיר וברור אלמלא חזרה קרלוטה, אשתו לשעבר של אנטוני ואֵם הילדים, לברזיל. הֶלוֹאיז לא יכלה לכבוש פרץ של הקלה אנוכית למחשבה על כך; קרלוטה הייתה לדעתה אישה בעייתית וטורדנית. כשסיפרה פעם לאנטוני כי בעלה לשעבר, ריצ'רד, התלונן עליה שהיא לא ספונטנית, התוודה אנטוני בתמורה שקרלוטה כינתה אותו אישה זקנה, "מה שהיה די מפתיע," הוסיף בנימה דקה של אירוניה ינשופית חמורת-סבר שהרשה לעצמו, "בתור אישה שהחשיבה את עצמה לפמיניסטית."
כבר לפני שנים רבות, כשהכירו לראשונה, סיפרה הֶלוֹאיז לאנטוני על תאונת-הדרכים של אביה, אך בלי שתזכיר את המאהבת, כי בימים ההם זה נחשב למביש, לעניין פרטי. אֶנג'י דווקא רצתה תמיד לספר לכולם, הכול, כדוגמא לבדיחה מטורפת, מעוותת: תראו לאן שהחיים מובילים! עכשיו הייתה הֶלוֹאיז קרובה לא פעם להסביר לאנטוני את הקשר הכמוס שלה, דרך התאונה, עם דֶליה: קשר שאולי קיים או שאינו קיים. בכל פעם חמק הרגע המתאים: מקס נתקף באחת ההשתוללויות שלו, או שגֶ'מיימה השפריצה מים מן הכוס. ועדיין לא אמרה דבר לדֶליה – עם כל שבוע שחלף, נדמָה קשה יותר להעלות את הנושא. הסיפור כולו נראה כל כך בלתי-סביר, וגם אם באמת קרה אי-פעם, זה היה לפני מיליון שנים, בעידן אחר. בכל אופן, בשיעורי הסוזוקי נראתה דֶליה מרוחקת מדי, לא-אישית: הייתה שייכת לכולם; לא היה נאה לקחת אותה הצדה, לתבוע אותה לחזקתך.
מסתבר שאנטוני קיבל אצלה שיעורים בוויולה, ערב בשבוע. הֶלוֹאיז לא ידעה כי ניגן בצעירותו. הלוואי והייתה לה זכות-יתר כזאת לקרבה אינטימית עם דֶליה; אל מול סמכותיותה של האישה המבוגרת ממנה, העצמאית, הרגישה הֶלוֹאיז נכלמת. דֶליה הייתה תמיד מאוד ידידותית, אבל מעולם לא הצטרפה אליהם ללאנץ'; בשבת אחרי-הצהריים, אמרה, יש לה חזרות עם הרביעייה שלה. הֶלוֹאיז חשדה כי דֶליה גם קלטה, בסלידה, את הבלגן על שולחנם המשותף בבית הקפה: חתיכות צ'יפס שטות בשלולית מים, הבנים הגדולים שטופי אדרינלין ממשחק הכדורגל, קולניים עד זרא, עיניהם מנצנצות, פרצופיהם משולהבים, שערם דבוק בזיעה למצחם.
אחיה של הֶלוֹאיז, טוֹבּי, הגיע מלוס-אנג'לס, שם הועסק בתעשיית המוזיקה. הוא בא לבריסטול לבלות כמה ימים עם אִמם. ילדיה של הֶלוֹאיז לנו אצל ריצ'רד בליל שבת והיא הסבה לארוחת-ערב עם טוֹבּי ואֶנג'י אל שולחן-המטבח הישן. טוֹבּי דמה לאמא שלהם – גבוה ורזה, ארך-גפיים, שערו האדמדם, המשיי והמתולתל העלה שיבה. הוא התברך בסקסאפיל ההוא של הגָרמיים, כמו אמו בצעירותה. נרפה ושווה-נפש לְמה שחושבים עליו, ישב וגירד באדישות בשקערורית הלבנה של בטנו, שהתגלתה מתחת לחולצת-הטִי הקצרה מדי, התרווח אחורנית בכיסאו ושלח את רגליו הארוכות מתחת לשולחן, כך שכפותיו הגדולות, בנעלי-התעמלות גבוהות מטונפות, פלשו אל מרחב המחיה של הֶלוֹאיז. הוא ואֶנג'י היו מהפנטים כשהפעילו את קסמם, זהובים כמו מלאכים; ואז, פעמים אחרות, רעי-מזג, מכוערים עד בושה בגוני-גופם הצהבהבים-החיוורייניים, בעיניהם הכחולות המצומצמות מעייפות. כיבו את נוגָה-הסקס כמו חסד שנמאס להם להשפיע על סביבתם.
אֶנג'י הייתה מאושרת כי טוֹבּי עמם; התנהגה כמו איזו נערה, הייתה מגושמת, ליצנית. לכבוד האירוע בישלה משהו שאפתני – כופתאות אֶנצ'ילדָה שיש לכנס יחד ולטגן ברגע האחרון – וטוֹבּי ערבב מרטיני בנוסח לוס אנג'לס, ואֶנג'י אמרה שהיא כבר שיכורה מדי לבשל בבטיחות. טוֹבּי נאלץ לטגן את האנצ'ילדות בעצמו, ברוב עסק ובלהבה חזקה, בפיקוחה הצוהל של אנג'י, בעודה נסמכת אל שכמו. הֶלוֹאיז אמרה לעצמה, שעם כל היותה פמיניסטית אדוקה, העדיפה אמהּ בעצם חברת גברים, גברים חזקים. גישתן הפתלתלה של נשים זו אל זו, כל העידוד והפייסנות ההם, עלו לה על העצבים; עדיף להתמודד עם עיקשות של גברים, עם העוינות הישירה שלהם – היא אפילו נהנתה להתגושש עם ריצ'רד. ואֶנג'י התענגה על הדרך שבה טוֹבּי עשה צחוק מהרדיקליזם שלה, כאילו היא איזו קיצונית טרוצקיסטית חמומת-מוח, והיא מצדה האשימה אותו בבוגדנות; היה ביניהם סוג הקרבה ההוא של חילופי קנטרנות ותיגר. ועדיין, לא היה זה סוד שהוא בחר לגור אלפי קילומטרים ממנה.
קודם אמרה הֶלוֹאיז לעצמה שאולי תדבר אתם על דֶליה. אולי תוכל אמא שלה להגיד דבר או שניים שלפחות יבהירו אם זוהי אכן דֶליה הנכונה. אך להפתעתה, מרגע שנכנסה לביתה הישן לא היה לה שום חשק להזכיר את התגלית שלה. בדמיונה ציירה לה איך אֶנג'י מעבירה לרשותה את דֶליה, מזמינה אותה לפטפט, מונה את שבחיה, דמיינה שהשתיים יתיידדו, שהאסון הנושן יהיה הדבק שיחבר ביניהן. או שאֶנג'י תהיה בוטה, שתירתע מקשר חדש אל הימים ההם. לכן כשסיפרה להם על שיעורי הנגינה של גֶ'מיימה, לא נקבה הֶלוֹאיז בשם המורה. נשא חן בעיני אֶנג'י שגֶ'מיימה מְתקשרת באמצעות הכינור שלה. היא הייתה סבתא נלהבת, מלאת-המצאה, היא הטילה עצמה אל תוך עולמם של נכדיה, צידדה בהם וראתה כל דבר ודבר מגובה מבטם. בהיעדרו של טוֹבּי, גם נהגה לקטר באוזני הֶלוֹאיז ומֵייר על בנו המתבגר של טוֹבּי, שָם בארצות-הברית, מנישואין שנמשכו פחות משנה, שלא פגשה מימיה. מֵייר התלוננה שאֶנג'י המציאה עצמה מחדש במהלך השנים. "אפשר לחשוב שהיא הייתה מין אמא-אדמה היפּית, מסורה לצאצאיה. זה לא בדיוק מה שאני זוכרת."
מטבע הדברים שוחחו על הפוליטיקה באמריקה; טוֹבּי ידע המון, בסגנונו הלקוני, המבטל. [ ] טוֹבּי ניגן לפניהם את יצירותיו האחרונות, ואז עלה למעלה לחפש בארון קופסה של קלטות מנעוריו, וירד למטה עם משחק טריוויה ומחבט קריקט. הוא ניסה לשדל אותן לשחק, אבל יותר מדי שאלות נגעו לכוכבי טלוויזיה ותחרויות כדורגל שכבר נשתכחו – בעצם, למילון תפיסתי שלם שעבר מן העולם. הֶלוֹאיז סיפרה סיפורים איומים על ריצ'רד; הרגישה הקלה עצומה ששוב אינה חייבת לגונן עליו בפני משפחתה. באחת-עשרה כבר הייתה אֶנג'י סחוטה, מחוסלת. זה משהו שאני צריכה להתרגל אליו, אמרה, עכשיו שאני כבר זקנה. העייפות הייתה משתלשלת בבת-אחת על תודעתה כמו תריס מתכת במורד החלון, נחרצת וכפויה, והיא הייתה חייבת ללכת לישון. "הלוואי שכבר היית מתחילה באמת להיות זקנה!" התלוצצה הֶלוֹאיז בנימת פייסנית. "לא הגיע הזמן שתתחילי לסרוג? כבר היית צריכה להיות טרחנית וחוזרת על עצמך. ועם סלסול תמידי נחמד."
"טוֹבּי חושב שכבר עכשיו אני טרחנית וחוזרת על עצמי."
אֶנג'י התקשתה לכבוש את הדחף לפלרטט עם בנה, זקוקה לאישור שלו. טוֹבּי, חסר-רחמים שכמותו, לא התרצה. והיא באמת נראתה זקנה אותו רגע, מתחת לאור הבוהק של מנורת המטבח, למרות שמלתה הרְשוּלה, הנחמדת בהדפס זיגזג. העור הנפול של פניה היה דק ופריך, כתפיה היו שפופות, גולגולתה נצצה מבעד לשערה המקליש. למרות מה שמֵייר אמרה, לא יכלה הֶלוֹאיז לא לרצות להסיט את תשומת לבה של אמהּ מכמה אמיתות קשות. היא שאלה אם יש איפשהו עותק של ספרו של קליפורד; אֶנג'י עמדה, ממצמצת ופזורת-נפש, כמי שאין לה מושג מה רוצים ממנה. "הספר של מי?"
"הספר של אבא. המַשְמוֹ של הקפיטליזם בן-זמננו."
"הו, הספר ההוא. אלוהים ישמור. אין לי מושג. למה? את לא מתכוונת ברצינות לקרוא אותו?"
"פשוט נזכרתי פתאום שאף פעם לא קראתי."
טוֹבּי אמר שיש קופסה שלמה שלהם מתחת למיטה בחדר הישן שלו. "הם קצת חנוטים, כאלה מכווצים וצהובים."
"את יכולה לקחת את כולם אם את רוצה, יקירה," אמרה אֶנג'י. "תיפטרי מהם בשמי."
"אני לא רוצה את כולם. אני רוצה רק אחד."
אחרי שאֶנג'י הלכה לישון שאל טוֹבּי את הֶלוֹאיז למה בכלל היא רוצה את הספר, והיא אמרה שחשבה לא מזמן על אבא שלהם. הוא פרע את שערותיה בחיבה; במשחקי הילדות היא הייתה נושאת-הכלים הנאמנה של אחיה, מתוך הערצה לרוממותו בתור מי שהגיח לפניה אל העולם ויודע את כל הדברים שהיא לא יודעת. "היה נדמה לי שנסעתי עם אמא לצרפת," אמרה, "אחרי התאונה של אבא. אבל היא אמרה שלא."
"למה היית צריכה לנסוע?" אמר טוֹבּי. "אף אחד מאתנו לא נסע. היינו חייבים להישאר עם המשפחה הנוראה ההיא, פיליפס, והם היו כאלה מתחסדים ומצטערים בצערנו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהשתכרתי, עם בקבוק הג'ין שלהם, ממש השתכרתי, הקאתי על כל השטיח-מדרגות, והם אפילו לא יכלו להתרגז עלי בנסיבות ההם. אני זוכר שחשבתי אז – זה באמת נורא, אם מביאים בחשבון שאבא הולך למות – שמעכשיו והלאה, בנסיבות האלה, אני אוכל להתחמק מעונש כמעט על כל דבר."
הֶלוֹאיז אמרה כי בכל זאת היא הייתה משוכנעת שהיא ראתה את אבא שלהם בבית החולים. "הוא נראה כל כך שלֵו בשנתו, בלי המשקפיים. אתם יודעים איך כל החיים שלו הוא לא היה אף פעם שלֵו." נורא לחשוב, הוסיפה, שאמא שלהם נסעה לצרפת לגמרי לבד.
"היא לא הייתה לבד. החבר שלה בא אתה."
"איזה חבר?"
"טֶרי? גֶ'רי? הבחור שאחסן כאן את הרהיטים שלו למכירה. לא יכולתי לסבול אותו."
"שכחתי ממנו. אבל זאת הייתה רק חברות עסקית – הוא לא היה החבר שלה."
"הו, הוא היה ועוד איך."
טוֹבּי אמר כי פעם הוא נתקל באֶנג'י "עושה את זה", כניסוחו הסלנגי, בהגייתו העצלנית הלגלגנית, עם סוחר האורן הלא-מלוטש. במיטה של קליפורד ואֶנג'י, לפני התאונה. הֶלוֹאיז הייתה המומה וסירבה להאמין; אבל ייתכן שסצנת סקס היא מסוג הדברים שאי-אפשר להמציא לעומת תיאור אביה השלֵו בשעת מותו. והיא נזכרה במעומעם שטוֹבּי התכתש מתישהו עם סוחר הרהיטים בתקופה האיומה שאחרי מותו של קליפורד – התכתש ממש, חילופי-מהלומות, במטבח הזה עצמו. טוֹבּי אמר שלמעשה הוא ניצח בתגרה גם אם טֶרי הכריע אותו ארצה. בגלל שזה לא נראה טוב, לא? ברנש מגודל, מאצ'ו שרירי מחטיף מכות לילד רזה, חלש, הבן של החברה שלו, וגורם לו דימום מהאף. אֶנג'י לא אהבה את הסיפור. אחר-כך כבר כמעט לא ראו אותו אצלם.
ברגע שהגיעה הביתה אותו לילה התחילה הֶלוֹאיז לקרוא בטקסי-מעבר בחברות קפיטליסטיות בנות זמננו. היא דימתה לשמוע את הקול של אביה – עד אז אפילו לא השגיחה כי כבר שכחה את קולו – שומעת אותו ממש בתוך האוזן, בהול ובוטח. תחושת קרבתו של קליפורד העירה בה שמחה, ממש כמו בילדותה, כשקרא באוזניה לפני השינה, או סיפר לה סיפורים על משפחתו, או סיפורים מן ההיסטוריה – רק שנים אחר-כך הבינה כי מעולם לא היה באמת בקייב, בברלין או במוסקבה. הוא לא צנזר או בִּיית את המסופר להתאימו לילדה; הוא כינה אותה: מלומדת קטנה שלי. אך קשה היה לסמוך עליו שיתמיד במצב רוח טוב; הוא היה מתפרץ מחדר-עבודתו כמו רוח-סערה, מרעים בקולו על הילדים אם הקימו איזה רעש בזמן שניסה לכתוב. לא אכפת לכם מהעבודה שלי? היא לא נראית לכם מספיק חשובה? עכשיו הייתה הֶלוֹאיז שקועה בקריאתן של המילים הממשיות שכתב, שתיארו את צחיחותם של החיים עם השתלטותה של תרבות הצריכה הקפיטליסטית, את אובדן המשמעות שהתקיימה פעם בזכות האמונה והטקסים המשותפים. מבעד למילים, בקלות פלאית, היא הצליחה להתחקות אחר שטף המחשבה של אביה.
אבל כשלקחה שוב לידיה את הספר בזמן שתיית הקפה בבוקר המחרת, כשהמתינה לריצ'רד שיחזיר הביתה את הילדים, נמצאה מסתבכת במינוח המקצועי. יעלה לה במאמץ שכלי אדיר אפילו להתחיל להשתלט על הרעיונות של אביה, וכעת, לאור היום, היא לא הייתה משוכנעת שהמאמץ כדאי. היא חששה שכחלוף השנים גם יאבדו הניסוחים שלו את הרלוונטיות שלהם כמו שקרה למשחקי הטריוויה של טוֹבּי. לדפים היה ריח מדכא של משהו שלא קראו בו. בסוף השאילה את הספר לאנטוני: סוג הכתיבה הזה התאים לו יותר מאשר לה. אם מתחשק לו להתעמק בו, אמרה, היא תשמח לשמוע מה דעתו. נעם לה לחשוב על ספרה בהשגחתו.
ואז, בוקר סוער אחד של יום חמישי, באמצע השליש, בלי שהודיעה מראש, התייצבה הֶלוֹאיז עם סולי וגֶ'מיימה בפתח ביתו של אנטוני. קודם טלפנה לשאול אם יוכלו לבוא, אך לא הייתה תשובה. בייאושה החליטה לנסות את מזלה, לקום ולנסוע לשם. גשם ירד בלי הפוגות כל ימי החופשה, ריצ'רד נעדר, וכבר פסו מראשה הרעיונות איך תעביר את הזמן. לא פעם נשארו הילדים בפיז'מות עד שעות אחר-הצהריים המאוחרות. הגשם נשפך על פני החלונות הגדולים של הדירה, עצי-המחט עמדו חבוטים בקצה הגן. בתוך שאון המים היו חדרי הבית כמו מערות, ירקרקים כמו משכן-רוחות ועגמומיים עם אורותיהם הדולקים באמצע היום; הילדים רבצו מול המסכים, שצבעיהם ריצדו על פרצופיהם. גֶ'מיימה ליוותה בכינור, בזו אחר זו, אפיזודות מסדרת הטלוויזיה "להציל את חיות המחמד"; סולי שיחק בנינטנדו בהבעה זגוגית של מסומם, והדף מעליו בקוצר-רוח את הֶלוֹאיז כל אימת שניסתה לגעת בו. תמונת ביתו המסודר של אנטוני הצטיירה לה כמקום-מפלט. הוא בטח נאבק להמשיך ולעבוד גם אם הילדים בבית, בדיוק כמוה; רק שהוא מוצלח בזה ממנה, מוצלח ממנה בכל דבר ודבר. ברגע זה, חשבה, שקועים ילדיו במעשי-יצירה או צוחקים מול סרט ישן בטלוויזיה. כשיראה אותה, בוודאי ידע שעשתה כמיטב יכולתה, ששמלת-הכותונת המשמימה שהיא לובשת נועדה לצורכי בית ומטעמי נוחות. כבר הגיע הזמן שתציע לו את עצמה, שתמצא דרך לבטא כמה היא רוצה אותו.
דלת-הכניסה בביתו הייתה במורד כמה מדרגות אבן, במתחם צר של קומת-מרתף, מלא זוגות אופניים, וגם שיחים וצמחי-תבלין שתולים במכלים. משם התפתל גזעה האפור השרירי של ויסטריה, ששלחה ענפים על פני כל חזית הבית. הֶלוֹאיז הייתה מודאגת – אחרי שצלצלו בפעמון והמתינו בגשם, שהתיז בקול-שאון בחלל האבן הסגור – שאינם שומעים את הילדים בפנים. מה היא תעשה אם אנטוני לא נמצא בבית. היא סומכת עליו. ואז נפתחה הדלת, ולפניה עמדה דֶליה בחלוק צמר אפור ונעלי בית מרוקניות אדומות חמודות מעור. דֶליה בורכה באותה חזות נינוחה לא-מטופחת, שנראית טוב גם בבוקר, ללא מייקאפּ. היא נראתה מופתעת למראה הֶלוֹאיז, ולרגע אחד של בלבול וזעם גם הייתה הֶלוֹאיז סבורה כי מורת-רוחה של דֶליה נובעת מכך שנתפסה – היא ואנטוני – נתפסה במשהו אסור ובל-יסולח. כעבור רגע כבר ידעה היטב, שאין כאן שום דבר אסור. אנטוני יכול לעשות מה שבא לו. הוא לא שייך לה.
"דֶליה, זאת את! אנטוני בבית?"
"הוא בדיוק קפץ לקנות לחם לארוחת-בוקר. חשבתי שאָת זה הוא, חוזר."
"ארוחת בוקר! וָאוּ, אנחנו ערים כבר שעות."
הֶלוֹאיז ידעה כמה מופרכת היא נשמעת בנימת התוכחה הזאת. "איפה הבנים?"
הבנים היו אצל אמו של אנטוני ויחזרו רק אחרי הלאנץ'. הֶלוֹאיז התפרצה אל מה שאמור היה להיות ארוחת-בוקר עצלנית של נאהבים: לחמניות טריות, חמאה, דבש, דפדוף בעיתון באצבעות דביקות, שיתופי סיפורים. כשציירה זאת בדמיונה, היא נתקפה געגועים. גם ילדיה תלו תקוות בביקור; גֶ'מיימה, מייבבת, תקעה את פרצופה הזב-חוטם בירכה של הֶלוֹאיז; סולי בעט בקיר וקילל. "ידעתי שלא צריך לנסוע."
"יותר טוב שתיכנסו," אמרה דֶליה. "אני אכין קפה."
"לא חסר לכם אורחים. אנחנו הדבר האחרון שחסר לכם."
"אבל יותר טוב שתיכנסו. אנחנו צריכות לדבר."
הֶלוֹאיז עדיין חשבה שדֶליה מתכוונת שהן צריכות לדבר על מה שקורה בינה ובין אנטוני. הילדים כבר נדחקו פנימה, משילים מעליהם את המעילים הרטובים, נשמטים ארצה במסדרון להסיר את נעלי ההתעמלות, מעמידים פנים שהם מקבלים עליהם בכל לב את חוקי הבית. סולי יקפוץ על ההזדמנות לשחק במשחקים של מקס בהיעדרו; גֶ'מיימה הייתה עכשיו בתקופה שבה היא חוקרת בתים של אחרים – יכלה לבלות שעות בבהייה אל תוך ארונות ומגרות, נוגעת בזהירות בכל דבר ודבר, בזה אחר זה. כשנכנסה בעקבות דֶליה למטבח, ראתה הֶלואיז את ספרו של קליפורד על השולחן. דֶליה עמדה מולה, ידה על הספר, בתנוחה כמעט טקסית.
"אם זהו אבא שלך," אמרה דֶליה, "אז יש בין שתינו קשר מוזר."
לימים, סיפרה הֶלוֹאיז לאמא שלה את המעשה כולו. אך לא הזכירה שדֶליה עברה לגור עם אנטוני, אם במקרה חשדה אמהּ שהיא עצמה טיפחה תקוות לגביו. "לא היה עץ," אמרה, "מסתבר שהם הסתחררו לנתיב הנגדי והתרסקו אל משאית. דֶליה לא זוכרת, אך זה מה שסיפרו לה. אָת זאת שהמציאה את העץ. ודֶליה היא שהייתה המאהבת; לא השנייה. השנייה מתה."
אֶנג'י ישבה בישיבה נוקשה, דרוכה, כאילו גם אחרי כל השנים ההן, החדשות הללו צופנות עבורה משהו פוצע, מסוכן. "אז איך היא, המאהבת הצעירה?"
הֶלוֹאיז אמרה שהיא ממש לא צעירה. הייתה רוצה להגיד על דֶליה שהיא קרה, ורדודה ואנוכית, אבל לא יכלה. "היא די קשוחה. היא בנתה לעצמה חיים. אני מחבבת אותה – היא מהשורדים."
"איך היא נראית? היא מצולקת? אני מקווה שכן."
היא לא מצולקת, אמרה הֶלוֹאיז, ככל שיכולתי לראות.
דֶליה לא זכרה דבר מהזמן שהיא וקליפורד ובָּרבּי נסעו לצרפת ועד הרגע שהתעוררה בבית- החולים. או התעוררה בקושי, אל חלום ממושך של כאב, אסירה של אויבים שדיברו בשפה לא מוכרת לה שלא הייתה אנגלית ולא צרפתית. לאט לאט היא קמה מן המתים. ועכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, היא כמעט לא זוכרת את קליפורד, וגם מדוע הוא נראה לה פעם חיוני לאושרה. כמה דברים זכרה: שהיה נלהב מדי בזמן ההתעלסות, כאילו הוא להוט להרשים; שהיה נרגש עד דמעות כשניגנה ברהמס, למרות שטען כי המוזיקה של המאה התשע-עשרה כבר לא באופנה; ואת צורת הסנטר שלו, עם השסע הרך שנגלה אחרי שגילח את זקנו, מביכה, כאילו אדם שלישי, צעיר יותר, שוכב לצדם זמנית במיטה. הם נפגשו בקונצרט: הוא היה חבר של אביה של מישהי שהכירה בבית-הספר גילדהול.
אבל כן זכרה את הבוקר בדירה שחלקה עם בָּרבּי, כשהתכוננו לנסיעה לצרפת. קליפורד עמד להגיע בכל רגע, ובָּרבּי עוד הייתה עסוקה באריזה, מניפה בזו אחר זו את שמלות הסאטן עם ריפוד-הכתפיים בדוגמאות פרחים, כמו מתזי צבע מבריקים, חוככת בדעתה מי תתאים לפריז, שלא ביקרה שם מעודה. דֶליה הייתה מודאגת מכך שתהיה שלושה ימים תמימים ללא הכינור שלה. בקושי הקדישה מחשבה לאשתו של קליפורד וילדיו; היא לא הביאה אותם בחשבון – היא הייתה לא-בשלה, נבערת וצעירה מאוד, מורגלת לא להחשיב כל דבר שעמד בינה לבין נגינתה. את בטוחה, שאלה בָּרבּי בדאגה, שלא אכפת לך שאני נוסעת אתכם? את וקליפורד לא רוצים להיות יחד לבד? בָּרבּי הבטיחה להיעדר ככל האפשר ברגע שיגיעו לפריז.
דֶליה רצתה שבָּרבּי תבוא אתם. אולי קליפורד התחיל להימאס עליה. או אולי רצתה להשוויץ במאהב המבוגר שלה בפני בָּרבּי שלא הכירה אותו, או להשוויץ בבָּרבּי בפני קליפורד, להראות לו איזה חברות מלאות-חיים ומושכות יש לה. בָּרבּי לא הייתה נגנית. היא הייתה מורה בבית-ספר יסודי. היא הייתה בלונדית חושנית, תוססת, ומפוזרת, עם שוקיים וקרסוליים עבים, תמיד בצרות בגלל בני-הזוג הלא-יוצלחים שלה, או מפני ששתתה יותר מדי, או רבה עם מנהלת בית-ספר בנושאי תקנון. עכשיו טיפסה על מיטתה, החזיקה מולה אחת משמלותיה, שרה והעמידה פנים של רקדנית קנקן. בזיכרונה של דֶליה, החלון פתוח אותו בוקר, היום הוא יום של ראשית אביב, והיא מאושרת. קרני השמש הנמוכות המתלכסנות פנימה, מסנוורות אותה מתוך הראי של שולחן-האיפור.