התולעת בתפוח I ג'ון צ'יבר (1982-1912)

הקראצ'מנים היו כל-כך כל-כך מאושרים וכל-כך מתונים באורחות חייהם וכל-כך מרוצים מכל הנקרֶה על דרכם, עד שהתבקש לחשוד בקיומה של תולעת בתפוח שלהם הוורוד וגם שצבעו היוצא דופן נועד לכסות על חומרתו של הקלקול. למשל, ביתם ברחוב הִיל, עם כל אותם חלונות זכוכית גדולים. איזה אדם, אלא אם הוא סובל מתסביך אשם, ירצה שכמות כזו של אור תישפך אל חדריו? וכל אותם שטיחים מקיר-אל-קיר, כאילו אינטש של רצפה חשופה (לא היה כזה) יעיר איזה זיכרון עמוק של אי-הדדיות ובדידות. והגננוּת שלהם הייתה נגועה באיזו נקרופיליות, שאם לא כן מניִן הלהיטות הזאת לחפור גומות ולהטמין זרעים ולעקוב אחר נביטתם? מפני מה העיסוק היָתר הזה, החולני, באדמה? היא הייתה אישה נאה עם החיוורון המרשים ההוא שמוצאים לא פעם אצל נימפומניות. לארי היה גבר מגודל שנהג לעבוד בגינה בלי חולצה, מה שאולי הצביע על נטייה לאקזיביציוניזם אינפנטילי.

אל ביתם בשכונת שֵיידי-הִיל הם עקרו בשמחה אחרי המלחמה. לארי שירת בחיל הים. היו להם שני ילדים שמחים, רייצ'ל וטום. בכל זאת, כמה עננים כבר נערמו באופק שלהם. ספינתו של לארי טובעה במלחמה והוא שהה ארבעה ימים על רפסודה בים התיכון, והחוויה הזאת ודאי העירה בו ספקות לגבי האושר וָעושר בשיידי-היל והותירה אותו עם כמה וכמה סיוטי-לילה מענים. אבל כבדת-משקל מכל אלה הייתה העובדה שהלן הייתה עשירה. היא הייתה בתו היחידה של צ'רלי סימפסון הזקן – מאחרוני ברוני-התעשייה – שהניח לה הכנסה חודשית גדולה מכל מה שתשלשל אי-פעם אל כיסו של לארי עבודתו במלצ'ר&ת'ו. הסכנות של מצב-עניינים כזה ידועות היטב. היות שלארי לא היה צריך לעבוד לפרנסתו – היות שלא היה לו שום תמריץ לכך – מן הסתם לקח את החיים בקלות, בילה יותר מדי זמן במגרשי-הגולף, וכוס-משקה בידו דרך קבע. הלן, יש להניח, בלבלה בין עצמאות פיננסית ורגשית וערערה את האיזון העדין בחיי-הנישואים שלהם. אלא שלארי לא סבל מסיוטי-לילה, והלן פיזרה את הכנסתה בין מוסדות-צדקה וחיה חיים נוחים ועם זאת צנועים. לארי הלך לעבודה בוקר-בוקר בהתלהבות שכזאת שהיית חושב עליו שהוא מנסה לברוח ממשהו. מעורבותו בחיי הקהילה הייתה כה נמרצת שכמעט לא נותר לו פנאי, ככל הנראה, לחיבוטים עצמיים. מצאת אותו בכל מקום: בכנסייה, במגרש הכדורגל, מנגן באבוב ב"מועדון למוזיקה קאמרית", נוהג בכבאית, חבר בוועד המנהל של בית הספר ונוסע כל בוקר ברכבת של 8.30 לניו-יורק. מהי בדיוק המצוקה שדחפה אותו?

אולי רצה משפחה גדולה יותר. למה היו להם רק שני ילדים? למה לא שלושה או ארבעה? אולי היה איזה משבר ביחסיהם אחרי לידתו של טום? רייצ'ל, הבכורה, הייתה מאוד שמנה בילדותה וחמדנית עד כדי תוקפנות. בכל אביב הייתה גוררת שולחן-טואלט מן המוסך ומעמידה אותו על המדרכה עם שלט: לימונדה טרייה, 15 סנטים. לטום הייתה דלקת ריאות בגיל שש שכמעט הסתיימה במוות, אבל הוא החלים בלי סיבוכים נראים לעין. בילדים אולי קיננה איזו מרדנות כנגד הקונפורמיות של ההורים, שלא זזו כמלוא הנימה מן הסדר הקבוע. שתי מכוניות? כן. הלכו לכנסייה? כל יום א' כרעו על הברכיים והתפללו בדבקות. לבוש? לא היו דקדקנים מהם בהקפדה על אי-הפרזה. מועדוני-קריאה, חוגים של חובבי מוזיקה ואמנות מקומית, חוגי ספורט וקלפים – בכל דבר ועניין הם היו מעורבים עד מעל הראש. גם אם קיננה בילדים איזו מרדנות, הם כיסו עליה, ונראה ששמחו מכל לב לאהוב את הוריהם ולהיות אהובים כגמולם, אף כי לא מן הנמנע שהאהבה הזאת לא הייתה חפה לגמרי מאיזה צער של אכזבה עמוקה. אולי הוא היה אימפוטנט. אולי היא הייתה פריג'ידית – אבל רק כמעט, אישה עם חיוורון שכזה… לא היה בקהילה בעל ידיים משוטטות שלא ניסה את מזלו אצלו ואצלה, אבל נדחה. מה הייתה סיבת היציבות הזאת? האם היו מפוחדים? האם היו חסודים? האם היו מונוגמיים מטבעם? מה היה סודה של מראית-האושר הזאת?

כשילדיהם גדלו, יכולת לנסות למצוא אצלם את התולעת שבתפוח. עתידים היו להיות עשירים, לרשת את הונה של הלן, ואולי כאן, מרחף מעליהם, יתגלה אותו צל שמעיב לא פעם על ילדים שמובטחת להם שאננות כלכלית לכל החיים. כך או אחרת, הלן אהבה את בנה יותר מדי. היא קנתה לו כל מה שביקש. כשהסיעה אותו לבית-הספר למחול בחליפת-הסרג' הכחולה הראשונה הייתה כל כך מוקסמת מהדמות הגברית שנצטיירה בעת שעלה הנער במדרגות עד שנהגה את המכונית ישר לתוך גזע של בוקיצה. היקסמות עיוורת כזאת היא מתכון לצרות. ולהעדיף את בנה פירושו להפלות לרעה את בתה. שִמעו מה היא אומרת: "כפות-הרגליים של רייצ'ל ענקיות, פשוט ענקיות. אי-אפשר להשיג לה נעליים." אז אולי עכשיו איתרנו את התולעת. כמו הרבה נשים יפות, הלן מקנאה; מקנאה בבת שלה עצמה! היא לא מסוגלת לשאת תחרות. לכן היא תלביש את הילדה בבגדים איומים, תורֶה לעצב לה תסרוקת תלתלים לא-מחמיאה, ותמשיך לדבר על גודלן של כפות-רגליה עד שהנערה המסכנה תסרב ללכת למסיבות-ריקודים, וגם אם יכריחו אותה היא תתבודד בשירותים ותבהה ברגליה המפלצתיות בפנים חמוצות. היא תהיה כל-כך אומללה וכל-כך גלמודה, עד שכדי להתבטא היא תתאהב במשורר בלתי-יציב ותטוס אתו לרומא, ושם הם יחיו עד סוף ימיהם חיי עליבות של גולים המכורים לטיפה המרה. אבל כשהנערה נכנסת לחדר היא יפה ולבושה יפה ומחייכת אל אמהּ באהבה שלמה. כפות-רגליה גדולות, אין להכחיש, אך בדומה לכך חזותה. את הבעיה מוטב אולי לחפש בנער.

ויש בעיה. הוא נכשל בשנה הראשונה בתיכון ונשאר כיתה, וכתוצאה מכך הוא מרגיש מנוכר ליתר התלמידים, ועוד במקרה מושיבים אותו בצד קארי ויצְ'ל, שהיא החתיכה מספר 1 בשיידי-היל. כולם מכירים את הוויצ'לים ואת בתם העליזה. הוויצ'לים שותים יותר מדי ומתגוררים באחת מאותן בקתות-עץ במייפּל-דֶל. הנערה היא יפיפייה אמיתית, וכולם יודעים איך הוריה המבוגרים הממולחים מתכננים לטפס החוצה ממייפל-דל בכוח אותו עור חיוור-חיוור שלה. מצב-דברים מושלם! הם בטח יודעים על עושרה של הלן. בחשכת חדר-השינה הם מתכננים את תנאי ההסדר שיוכלו לתבוע ובמטבח המבאיש שבו הם אוכלים בוקר, צהריים וערב הם אומרים לבתם שתרשה לנער להרחיק לכת כמה שהוא רוצה. אך אהבתו של טום לקארי הצטננה באותה המהירות שנתלהטה, ואחר-כך התאהב בקארן סטרוֹבּרידג' ובסוזי מוריס ובאָנה מאקן, והיה אפשר לחשוב עליו שהוא בלתי-יציב, אלא שבשנתו השנייה בקולג' הכריז על אירוסיו לאליזבת טראסטמן, ועם תום לימודיו הם נישאו, והיות שהיה מחויב לשרת בצבא היא נלוותה אליו למקום הצבתו בגרמניה, ושם הם רכשו את השפה וגם נרשמו ללימודים ועשו להם חברים והיו מקור גאווה לארצם.

דרכה של רייצ'ל לא הייתה קלה כל כך. כשהשילה מעליה את השומן המיותר הפכה ליפת-תואר וגם לרודפת-תענוגות. היא עישנה וסבאה ומן הסתם שירכה את דרכיה, והתהום שנפערת לפני בחורה יפה שאינה שמה רסן לעצמה היא עמוקה מני-חקר. מה, אלא מזל, ימנע אותה מלגמור כמארחת באולם ריקודים ב"כיכר טיימז"? ומה יחשוב אבא שלה המסכן כשיראה את פניה של בתו, שדיה מכוסים רק במקצת בבד שקוף, בוהות בו ללא אומר בבוקר גשום מאחד מאותם חלונות-ראווה? אלא שהיא רק התאהבה בבנו של הגנן הגרמני של משפחת  פָארקְסְן [משפחה סקוטית עתיקת יומין]. משפחתו של הנער הגיעה לארצות הברית אחרי מלח"הע השנייה במכסת העקורים. שמו היה אריק ריינר, ולהודות על האמת מדובר בבחור מצוין, ובארה"ב הוא ראה בכנות "עולם חדש". הקראצ'מנים התעצבו על בחירתה של רייצ'ל – ואולי אף נשבר לבם – אבל הם הסתירו את רגשותיהם. לא כן הריינרים. זוג הגרמנים החרוץ היה סבור כי הנישואים אינם יאים ומועדים לכישלון. באחת ההזדמנויות היכה האב את בנו על ראשו בבול של עצי הסקה. אבל הצעירים המשיכו להיפגש ועד מהרה ברחו כדי להתחתן. לא הייתה להם בררה. רייצ'ל הייתה בחודש השלישי להריונה. אריק היה עכשיו תלמיד השנה הראשונה באוניברסיטת טָאפטס, על בסיס מלגה. כספה של הלן הוכח עכשיו כבָּר-תועלת, והיה באפשרותה לשכור לזוג הצעיר דירה בבוסטון ולכסות את הוצאותיהם. העובדה שנכדם הראשון נולד לפני הזמן לא הדאיגה אותם ביותר. בתום לימודיו בקולג' השיג אריק משרת עמית-מחקר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס [MIT]. הדוקטורט שלו היה בפיזיקה והוא הועסק כחבר-הוראה במחלקה. היה באפשרותו לעבוד בתעשייה במשכורת גבוהה יותר, אבל הוא אהב ללמד, ורייצ'ל הייתה מרוצה בקיימברידג', ושם הם נשארו.

אחרי שילדיהם היקרים הסתלקו מהבית היה אפשר לצפות שהקראצ'מנים יסבלו מהמחסור הרוחני הידוע של בני-גילם ובני-סוגם – התולעת בתפוח תיחשף סוף-סוף – אך הצְפייה בזוג המקסים הזה מארח את חבריו או קורא את הספרים החביבים עליו מעוררת את השאלה האם התולעת בתפוח איננה המצאה של המתבונן, אשר מתוך ביישנות או פחדנות מוסרית אינו מסוגל להקיף את הטווח הרחב של מושאי- ההתלהבות הטבעיים לזוג הזה ולהסכים כי אף שלארי לא ניגן באך היטב ולא שיחק כדורגל היטב, הנאתו מן השניים הייתה אמיתית. לפחות היית מצפה לראות אצלם את סימני החורבן הרגילים של הגיל, אך אולי שיחק להם המזל או תודות לאורח חייהם המתון והבריא הם לא סבלו לא מנשירת שיניים ולא מנשירת שער. מבוע האופוריה שלהם לא חרב, וגם אם ויתר לארי על הנהיגה בכבאית, עדיין ראו אותו בכנסייה, במגרש הכדורגל, ברכבת של 8.30 וב"מועדון למוזיקה קלאסית", והודות לזהירותו ומקצועיותו של סוכן הבורסה של הלן הם התעשרו והתעשרו והתעשרו, וחיו באושר ובאושר ובאושר ובאושר.

3 תגובות בנושא “התולעת בתפוח I ג'ון צ'יבר (1982-1912)”

  1. אהבתי את הרעיון לכתוב על ספרות בצורה של אנטי- אגדה. הסיפור מעמיד במרכזו את הקונבנציות הספרותיות המקובלות ומבטל אותם עד אחת. ראשית הכותרת המטרימה שמבטיחה שהסיפור על המשפחה המאושרת יתברר כ"אבל" גדול ואט אט תתגלה מצוקה דרמטית של המשפחה. זה לא קורה. המשפחה חיה חיים נורמטיביים וטובים. הסיום המקובל שאין אפשרות לתאר משפחות מאושרות אף הוא מתבדה. האושר מודגש שוב ושוב בכל שלבי החיים. (אם כי באופן מופרז ומחשיד). אין שיאים, אין ירידות ומעלות, הסיפור מישורי, כאילו הסופר עושה דווקא ל"איך כותבים יצירה ספרותית". מעבר לקריצה ההומוריסטית אני מוכרחה לומר שזה לא ממש משכנע אותי.

  2. המשפט המטומטם ביותר בשפה העברית הוא: ציפיות יש רק בכריות,
    יעני, לציפיות אין שום ערך משקלן הסגולי הוא כמשקל נוצות אווז.
    אך לציפיות יש משמעות אדירה בחיים ובטח שלשיבירת ציפיות יש עומה אפילו רבהיותר וסיפור זה ממחיש זאת היטב היטב
    מודה למתרגמת החביבה על תרגום מאד מאד מאפשר קריאה שוטפת, זורמת ונעימה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.