זוג גרבי משי | קייט שופן (1904-1850)

מרת סוֹמֶרז הקטנה מצאה יום אחד כי יש לה ברשותה, ובאופן בלתי צפוי, חמישה עשר דולרים. הסכום נראה לה גדול מאוד, והדרך שבו הדחיס והתפיח את ארנק-הכסף שלה הישן והבלוי מילאה אותה חשיבות מסוג שלא חוותה כבר שנים רבות.

סוגיית השקעתו של הכסף העסיקה אותה לא מעט. יום או שניים הסתובבה למראית עין כבתוך חלום, אך למעשה הייתה שקועה בספקולציות ובחישובים. היא לא רצתה לפעול בחופזה, לבצע משהו שתצטער עליו בדיעבד. בשעות הדומייה של הלילה, כששכבה ערה והפכה והפכה בדבר,  התבררה לה, כך הייתה סבורה, הדרך הנאותה והשקולה לעשות שימוש בכספה.

דולר או שניים תוסיף למחיר שנהגה לשלם עבור נעליה של ג'אני; על ידי כך יחזיקו מעמד זמן ארוך בהרבה מהרגיל. לבָּנים, לג'אני ולמֶג היא תקנה כך וכך יארדים של בד כותנה משובח לחולצות כפתורים. את החולצות הישנות התכוונה להחזיר לשימוש על ידי התקנת טלאים מיומנת. מג זכאית לשמלה חגיגית נוספת. בחלונות הראווה כבר ראתה כמה דגמים נהדרים בהנחות של ממש. ועדיין יישאר די לגרבי נשים חדשים – שני זוגות בחבילה – וכמה  עבודה של הטלאה זה יחסוך ממנה לתקופת–מה! עליה להשיג כובעי מצחייה לבָּנים וכובעי-מלח לבנות. תמונת אפרוחיה הקטנים – רכים, רעננים וחדשים פעם יחידה בחייהם – ריגשה אותה וכפתה והכניסה אותה לתקופה של ציפייה חסרת-מנוח ונדודי-שינה. שכנים דיברו מדי פעם על "ימים טובים יותר" שמרת סוֹמֶרז ידעה בעבר עוד לפני שהעלתה בדעתה כי תהיה אי-פעם מרת סוֹמֶרז. היא עצמה לא נהגה להיתפס להרהורים מבעיתים מן העבר. לא היה לה פנאי, אפילו שנייה אחת, להתמסר לעבר. צורכי ההווה מצצו ממנה את כל יכולותיה. לעתים החרידה אותה תמונה עמומה של עתיד בצורת מפלצת כחושה, אך למרבה המזל יום המחרת בושש לבוא.

מרת סוֹמֶרז הייתה מאלה שיודעות את ערכן של מציאוֹת; מאלה שמסוגלות לעמוד שעות ולהתקדם עקב בצד אגודל לקראת החפץ הנחשק שנסחר בהוזלה. בשעת הצורך לא היססה להשתמש במרפקיה. היא למדה ללפות דבר שרצתה בו, להיצמד אליו בעיקשות ובהחלטיות עד שהגיע תורהּ, מתי שהגיע.

אך אותו יום הייתה קצת חלושה ועייפה. קודם בלעה בחטף ארוחה קלה – לא! במחשבה שנייה נזכרה כי בין הכנת אוכל לילדים וסידור הבית וההיערכות למסע הקניות, שכחה לגמרי לאכול!

היא התיישבה על דרגש מסתובב מול דוכן שהיה שומם יחסית וניסתה לאסוף כוחות ואומץ לפלס דרך בהמון הלהוט שצר על סוללות של אריגי כותונת ומדשאה מטופחת. תשישות כללית נפלה עליה פתאום והיא הניחה את ידה בלי משים על הדוכן. היא לא עטתה כפפות. מעט-מעט חדר להכרתה שידה נתקלה בדבר-מה מרגיע ומלטף, נעים מאוד למגע. היא הביטה מטה וראתה כי ידה נחה על ערמה של גרבי משי. שלט בקרבת מקום הודיע כי מחירן ירד משניים וחצי דולר לדולר ותשעים ושמונה סנטים, וזבנית צעירה מאחורי הדלפק שאלה אותה אם הייתה מעוניינת להתרשם מהקו החדש של לבני המשי. היא חייכה, כאילו נתבקשה לבחון עטרת יהלומים לקראת רכישה אפשרית. היא המשיכה למשש את חפצי המותרות המבהיקים – עתה בשתי ידיים, הרימה אותם כדי לראותם מנצנצים ולחוש אותם מחליקים בתנועת עקלתון בין אצבעותיה.

שני כתמי סומק של קדחתנות בצבצו לפתע על לחייה החיוורות. היא הביטה אל הזבנית. "את חושבת שיש בין אלה מידה שמונה וחצי?".

גרביים במידה שמונה וחצי היו מכל הסוגים. לאמיתו של דבר היו יותר גרביים במידה הזאת מבכל מידה אחרת. כאן זוג בכחול בהיר; שני סגלגל, אחרים שחורים-משחור ועוד אחרים בגוני חום-צהבהב ואפור. מרת סוֹמֶרז בחרה זוג שחור והתבוננה בו ארוכות ומקרוב. היא העמידה פנים שהיא בוחנת את מרקמם של הגרביים שלדברי הזבנית היו מאיכות מעולה.

"דולר ותשעים ושמונה סנט", אמרה לעצמה בקול רם. "בסדר, אקח את הזוג הזה". היא הושיטה לבחורה שטר של חמישה דולרים וחיכתה לעודף ולאריזה. איזו חבילה קטנה! היא נראתה אבודה בעמקי סל-הקניות שלה הישן והמרופט.

כעת לא פנתה מרת סוֹמֶרז בכיוון דוכן המציאות. היא נכנסה למעלית שהובילה אותה לקומה גבוהה יותר אל אזור חדרי-השירותים של הנשים. כאן, בפינה חבויה מן העין, החליפה את גרבי הכותנה שלה בגרבי המשי החדשים שקנתה זה עתה. היא לא הייתה שרויה בשום תהליך מחשבה רציני, או בנימוקי בעד ונגד בינה לבינה, וגם לא התאמצה להבהיר לשביעות רצונה מה דחף אותה. היא לא הרהרה כלל. נראָה כי לפי שעה היא מבקשת להינפש מאותה מטלה מפרכת ומעייפת ולהפקיר עצמה לאיזה דחף מכני שיכוון את מעשיה ויפטור אותה מאחריות.

כמה נעם לגופה מגעו של המשי הטבעי! היא הרגישה כאילו היא מתרווחת לה על כיסא מרופד ומתמסרת רגע קט לשִפעה הזאת. וכך אכן נהגה איזה זמן. אחר כך החליפה נעליים, גלגלה וקיפלה את גרבי הכותנה ותקעה אותם בסלהּ. ואז צעדה ישירות אל מחלקת הנעליים, התיישבה וחיכתה שישרתוה.

בררנית הייתה. הזבן לא הצליח לרדת לסוף דעתה; הוא לא הצליח להתאים נעליים לגרביה, ולא קל היה לרצותה. היא הפשילה קצת את שמלניותיה, צידדה את רגליה ימינה ואת ראשה שמאלה וסקרה את הנעליים המבריקות, חדות-החרטום. רגלה וקרסולה היו נאים-למראה. קשה היה לה לתפוס שהם שייכים לה, שהם חלק מעצמה. היא רוצה נעליים משובחות לפי צו האופנה, אמרה לבחוּר ששירת אותה, ולא אכפת לה תוספת של דולר-שניים למחיר כל עוד תקבל מה שהיא מתאווה לו.

עבר זמן רב מאז שמרת סוֹמֶרז כיבדה עצמה בכסיות. בפעמים הנדירות שקנתה לה זוג כזה, הן באו תמיד ממחלקת המציאות והיו כה זולות שבלתי סביר היה ומגוחך לצפות כי יתאימו לידיה. כעת הניחה מרת סוֹמֶרז את מרפקה על הכרית של דלפק הכסיות, וברייה צעירה, נעימה, ענוגה וזריזת אצבעות משכה והעלתה כסיה קצרה על ידה. אחר החליקה אותה על שורש כף היד וכפתרה בקפידה, ואז התמסרו שתיהן דקה או שתיים להתבוננות ולפליאה מהיד הקטנה הסימטרית, העטויה כסיה. אבל היו עוד מקומות שאפשר להוציא בהם כסף. ספרים וכתבי עת נערמו בחלון ראווה צעדים אחדים במורד הרחוב. מרת סוֹמֶרז קנתה שני כתבי עת יקרי-מחיר שנהגה לקרוא בימים שהייתה מורגלת בדברים נעימים נוספים. את כתבי העת נשאה גלויים לעין, ללא אריזה. ככל שעלה בידה הגביהה את שמלניותיה במעבר החצייה. גרבי המשי, הנעליים והכסיות החובקות כיאות את ידיה חוללו בה פלאוים – נטעו בה ביטחון, הרגשת השתייכות לקהל ההדור בלבושו.

רעב תקף אותה. ביום אחר הייתה מרסנת את התשוקה לאוכל עד שובה הביתה, ושם הכינה לה ספל תה מלווה בחטיף כלשהו. אך הדחף שהוליך אותה לא הניח לה אפילו לשקול אפשרות כזאת. בפינת הרחוב הייתה מסעדה. מעודה לא חצתה את הסף; מן הרחוב קרה לה שצדה מראה של מפות דַמָשְק ללא רבב ונצנוצי בדולח, ומלצרים רכי-צעד משרתים את בני החוג הנוצץ. חזותה בכניסתה פנימה לא עוררה הפתעה גם לא תדהמה כפי שחששה בלב ולב. היא התיישבה אל שולחן קטן, ללא סועדים מלבדה, ומלצר דרוך ניגש מיד לקבל את הזמנתה. לא היה לה חשק לסעודה כבדה; לבה יצא לארוחה קלה, חביבה וטעימה: כחצי תריסר צדפות, קציצה דשנה עם תוספת נבטים. משהו מתוק – למשל קרם פְראפֶּה; כוס יין ריינוס ובסוף כל אלה ספלון של קפה שחור.

בעת שהמתינה שישרתוה הסירה את כפפותיה בנחת ולראווה. אחר כך נטלה כתב עת ורפרפה בו, ואת העמודים הפרידה בצד הקהה של הסכין שברשותה. הכול היה מהנה מאוד. אריג המפה היה חסר-רבב עוד יותר ממה שנראה מבעד לחלון, והבדולח מנצנץ פי כמה. במקום היו גברות ואדונים שקטים, שלא השגיחו בה ושסעדו סביב שולחנות קטנים כשולחנה. נשמעו צלילי מוזיקה נעימים לאוזן ורוח קלה נשבה מן החלון. היא טעמה מן האוכל, והיא קראה מילה או שתיים, והיא גמעה מן היין הענברי ונענעה את בהונותיה בגרבי המשי. המחיר של כל אלה לא שינה במאומה. היא שלפה את הכסף, חישבה ונתנה למלצר והטילה מטבע נוספת על מגשו. על כך הודה לה בקידה כאילו הייתה נסיכה ממשפחת המלוכה. עדיין היה כסף בארנקה, והפיתוי הבא התמחש לנגד עיניה בדמות מודעה על הצגת אחר הצהריים.

מעט אחר כך נכנסה לתיאטרון. ההצגה התחילה והאולם נראה לה מלא מפה לפה. אך פה ושם היו מושבים ריקים, ואל אחד מהם כיוון אותה הסדרן, בין נשים בבגדים מבריקים שבאו הנה להרוג זמן, לאכול ממתקים ולהציג את תלבושתן הצעקנית. והיו רבות אחרות שבאו רק בשביל המחזה והמשחק. אפשר להגיד בבטחה שאף לא אחד מהנוכחים בא הנה מאותם רחשי לב בדיוק של מרת סוֹמֶרז אל סביבותיה. בהקפת-מבט אחת היא קלטה הכול – הבמה, השחקנים והקהל – ספגה ורוותה נחת. היא צחקה מן הקומדיה וגם בכתה: היא והאישה סרת-הטעם במושב לידה בכו על הטרגדיה. והן שוחחו קצת על מה שראו. והאישה סרת-הטעם מחתה את עיניה ומשכה קצת באפה אל תוך ממחטה קטנה, ערפילית ומבושמת של תחרה והציעה למרת סוֹמֶרז הקטנה מקופסת הממתקים שלה.

ההצגה תמה, המוזיקה פסקה וקהל הצופים התייצב בטור ליציאה מן האולם. כמו יקיצה מחלום. אנשים נפוצו לכל עבר. מרת סוֹמֶרז ניגשה לפינת הרחוב והמתינה לקרונית. איש עם מבט מחוכם שישב מולה נהנה כנראה לחקור את פניה הקטנות, החיוורות. סקרן אותו לפענח מה רואות עיניו. לאמיתו של דבר, הוא לא ראה כלום אלא אם ידע, כמו קוסם, לזהות משאלה נוקבת, כיסופים עזים שהקרונית לא תעצור בשום מקום, אלא תמשיך הלאה-הלאה עד אין קץ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.