חדר להשכרה I או הנרי (1910-1862)

חסר-מנוח, אחוז תזזית, בן-חלוף כמו הזמן עצמו – כך הוא גוש-האדם העצום בשכונת הלבֵנים האדומות של רובע "לוֹאר וֶסט סייד". חסרי-בית – ויש להם מאה בתים. קופצים מחדר שָׂכור אחד לשני, לעולם ארעיים – דיירי-ארעי, ארעיים בלב ובנפש. הם שרים "ביתי מה נחמד הוא" במקצב הרגטיים; את רכושם היקר ללבם [במקור: (תַרפֵי-הבית) lares et penates] הם נושאים עמם בקופסת קרטון; גפנם היא סרט שזור על מגבעת הדורה; תאנתם היא פיקוס.

סביר כי לבנייני הרובע הזה, שגרים בהם אלף דיירים, יהיו גם אלפי סיפורים לספר, רובם תפלים מן הסתם; אך מפליא אם לא יימצאו כמה רוחות-רפאים בשובל שהותירו אחריהם כל אותם נוודים, אורחים-לשעה.

ערב אחד אחרי חשכה שוטט לו בחור צעיר בין בתי המגורים האדומים המתפוררים וצלצל בפעמוני הדלתות. אחרי הפעמון השנים-עשר הניח את תיק-היד שלו הכחוש על המדרגה ומחה את האבק מסרט-הכובע וממצחו. הפעמון הצטלצל רחוק ועמום ממעמקים נידחים חלולים.

אל דלתו של הבית הזה, השנים-עשר, ניגשה סוכנת-הבית, שהזכירה לו תולעת מפוטמת מבחילה שכילתה את האגוז עד קליפתו ועכשיו היא מבקשת לה דיירים אכילים למלא את החסר.

הוא שאל האם יש פה חדר להשכרה.

"תיכנס", אמרה סוכנת-הבית. קולה בקע מגרונה; גרונה נדמה כרָפוּד פרווה. "יש לי את האחורי בקומה השלישית. ריק כבר שבוע. רוצה לראותו'תו?".

הצעיר עלה אחריה במדרגות. אור רפה משום מקור מסוים מיתן את אפלוליתם של המסדרונות. הם פסעו באין-קול על שטיח-מדרגות, שגם הנוּל-מוֹלידוֹ היה מתכחש אליו. מראהו היה כיַרק-גינה; כמשהו שהתנוון בחלל המבאיש ההוא חסר-השמש לכלל חזזית דשנה או אזוב מתפרשׂ ושצמח טלאים-טלאים על פני המדרגות והיה צמיג למדרך-רגל כמו חומר אורגני. בכל פנייה במדרגות היו גומחות ריקות בקיר. אולי הוצבו שם פעם צמחים. אם הוצבו, כי אז מתו מזמן באוויר המצחין המזוהם. אולי פסלי הקדושים עמדו שם, אך לא קשה לדמות כי שדים ומזיקים גררו אותם בחושך אל מעמקיו הטמאים של בור-שחת מרוהט.

"זהו החדר", הגתה סוכנת-הבית מגרונה הפרוותי, "חדר נחמד. לא נשאר פנוי הרבה זמן. היו לי פה כמה אנשים מאוד אלגנטים בקיץ האחרון – שום בעיות, ושילמו מראש עד הדקה האחרונה. השירותים בסוף המסדרון. ספראולס ומוני החזיקו אותו שלושה חודשים. עשו כאן חזרות לוודוויל. מיס בְּרֶטה ספרואלס – אולי שמעת עליה – טוב, זה רק שמות-במה – בדיוק שָם מעל השידה הייתה תלויה תעודת הנישואין, במסגרת. כאן הגז, וכמו שאתה רואה יש המון מקום אחסון. אין מי שלא אוהב ת'חדר הזה. אף פעם לא נשאר בלי שימוש הרבה זמן".

"גרים כאן הרבה אנשי תאטרון?" שאל הצעיר.

"באים והולכים אלה. הדיירים שלי, חלק גדול שלהם קשורים בתאטרונים. כן, אדוני, זהו האזור של הבידור. שחקנים, הם אף פעם לא נִשָרים הרבה בשום מקום. אנ' לא מתלוננת. באים והולכים אלה".

הוא שכר את החדר, שילם מראש לשבוע. הוא עייף, אמר, ולכן ייכנס מיד. הוא מנה ונתן לה את הכסף. החדר כבר מוכן, אמרה, אפילו המגבות והמים. בעוד סוכנת-הבית פונה לצאת, הציג בפעם האלף את השאלה שהייתה תלויה לו על קצה לשונו.

"בחורה צעירה – מיס ואשנר – מיס אלואז ואשנר – את זוכרת אחת כזאת בין הדיירים שלך? היום היא כבר זמרת בתיאטרון, אני כמעט בטוח. בהירה כזאת, גובה בינוני, רזה, עם שער זהוב אדמדם ושומה כהה ליד הגבה השמאלית".

"לא, אנ' לא זוכרת. ההם הבדרנים, משנים ת'שמות באותו קצב כמו החדרים. באים והולכים אלה. לא. לא עולָה לי בראש".

לא. תמיד לא. חמישה חודשים של חקירה בלתי-נלאית והתשובה השלילית הבלתי נמנעת. מבלֶה שעות כל יום בשאלות לאמרגנים, לסוכנים, בבתי ספר, במקהלות, ובלילה אצל באי-התיאטרון, בין שחקני-מופת ועד לבמות שעשועים ירודות כל-כך שהוא פוחד לגלות שם מה שהוא הכי מקווה למצוא. הוא, שאהב אותה יותר מכול, ניסה עכשיו למצוא אותה, והיה בטוח כי מאז שנעלמה מן הבית, מחזיקה אותה העיר הזאת הגדולה, חגוּרת-המים, במקום כלשהו. כמו חול טובעני מפלצתי, שחלקיקיו נודדים ללא הרף, ללא מסד קבוע, שגרגריו, שהיום הם עליונים, נקברים מחר ברפש ובבוץ.

החדר המרוהט קידם את דיירו האחרון בזוהר ראשון של הכנסת-אורחים כוזבת, קבלת-פנים קדחתנית, זועפת ורדודה, כחיוך מזויף של נפקנית. הנוחות לכאורה נשתקפה בנצנוצים החוזרים של הרהיטים הבלויים, בברוקד המרופט של ספה אחת ושני כיסאות, בראי-חלונותיים זול ברוחב רגל, במסגרות המוזהבות של התמונות ובשלד הפליז של המיטה בפינה.

האורח שקע באין-כוח באחד הכיסאות, בעוד החדר, טרוף-לשונות כדירה בבָּבֵל, ניסה לדבר אליו על דייריו השונים.

מרבד ססגוני על הרצפה, כמו אי טרופי קטנטן, מרובע הבוהק בפרחיו, היה מוקף נחשולים של מחצלות מלוכלכות. על טפיטי הקיר העליזים תלו תמונות מאלה שמלוות את חסרי-הבית מחדר לחדר – "הנאהבים ההוגנוטים", "המריבה הראשונה", "סעודת כלולות", "פסיכֶה ליד המזרקה". המִתאר המחמיר של מדף-האח הוצנע ברשלנות מאחורי אריג שובב, מתוח באלכסון, כמו אבנטים של מחוללות מן האמזונס. עמדו עליו כמה שרידים-טרופים משמימים, שפליטיו של החדר השליכו אין-חפץ כשספינה נשאה אותם אל נמל חדש: אגרטל פחוּת או שניים, תמונות של שחקניות, בקבוק-תרופה, קלפים שנתעו מתוך חפיסה.

כמו אותיות של כתב-חידה המתפענחות אחת-אחת, קנו להם הסימנים הקטנים שהשאיר אחריו מצעד האורחים-לשעה משמעות כלשהי. פיסת השטיח המרוטה-עד-דק בקדמת ארון הבגדים סיפרה כי אישה נאה עברה בתוך המון. טביעות אצבע זעירות על הקיר ידעו לספר על אסירים קטנים המנסים לגשש להם דרך אל השמש ואל האוויר. כתם על הקיר, מתיז סביבו קרניים כמו פצצה שנתבקעה, העיד על כוס או בקבוק שהוטחו בו על תכולתם. על גבי הראי שרטה מישהי ביהלום, באותיות מתנודדות, את השם "מרי". היה נדמה כאילו קהל דייריו של החדר המרוהט – שצינתו הראוותנית התישה את כוחם – שפכו עליו בהתקף של זעם את כל מרי-לבם. הרהיטים היו  סדוקים וחבולים; המיטה, שקפיציה הפקועים עיקמו את צורתה, דמתה למפלצת-אימים שנשחטה בעיצומה של עווית גרוטסקית. מהומה עזה כפליים קצצה חתיכה גדולה מן השיש של מדף-האח. לכל לוח-עץ ברצפה היו היגוי וצווחה משלו כמו מִתוך סאת-ייסורים נפרדת ואישית. היה קשה להאמין שכל הרשעה והפציעה הללו נוצקו אל תוך החדר בידי מי שקראו לו בית לפחות תקופת-מה; ועם זאת אולי יֵצר-הבית המרומה ששרד בעיוורונו, וחמת-השנאה על אלילי-הבית הכוזבים הם שהציתו את חרון-אפם.

הדייר הצעיר בכיסא הניח למחשבות הללו לעבור בסך במוחו, בצעד רך, בעוד אל החדר נסחפים צלילים וריחות מיתר החדרים: מאחד צחוק עצור, נרפה, בלתי מרוסן; מאחרים מונולוג של אשת-מדנים, קשקוש קוביות, שיר-ערש, בכי כבוש; מלמעלה צליל מתרונן של בנג'ו. אי-שם נטרקו דלתות; הרכבות העיליות שאגו מעת לעת; חתול יילל נכאים על גדר אחורית. והוא נשם אל קרבו את נשימת הבית – טעם טחוב יותר מאשר ריח – באשה קרה, מעופשת כשל חדרי-קבורה תת-קרקעיים מהולה באדי-סירחון של לינולאום ופריטי-נגרות מעבישים מרקיבים.

עודנו יושב שם, נמלא החדר פתאום ריח מתוק חזק של רכפה [רכפה ריחנית – פרח שמפיקים ממנו שמן אתרי לתעשיית התמרוקים]. הריח נישא בבטחה, כעל משב-רוח יחיד, ובעזות, כאילו עניין לך עם אורח בשר-ודם. והצעיר הצטעק: "מה, יקירתי?" כאילו קרא מישהו בשמו, וקפץ על רגליו והביט על סביבותיו. הריח העשיר נתלה בו ועטף אותו מכל צד. הוא פשט את זרועותיו לעברו, כל חושיו מעורבבים עליו ומבולבלים. האם ייתכן שריח יפנה אל אדם ועוד במפגיע? אין ספק שהיה כאן קול. האם אין זה הקול שפעם נגע בו, ליטף אותו?

"היא הייתה פה בחדר", קרא, ואז מיהר לנסות לחלץ ממנו איזה סימן, כי היה ברור לו שיזהה גם את הדבר הזעיר ביותר שהיה שייך לה, או שנגעה בו. ריח הרכפה שאופף אותו, הריח שאהבה והפכה לשלה – מנין הגיע?

החדר היה מסודר כלאחר-יד. על כיסוי השידה הדק היו פזורות חצי-תריסר מכבנות – ידידותיו שומרות-הסוד, הנסתרות-מן-העין של המין הנשי. מאלה התעלם, מודע לניצחון אלמוניותן. הוא חיטט במגרות השידה ונתקל בממחטה שמישהי השליכה, קטנה ומרופטת. הוא הצמיד אותה אל פניו. עלה ממנה ריח חצוף ותוסס של עוקץ-העקרב [צמח-שדה בעל ריח מתוק וחזק]; הוא הטיח אותה ברצפה. במגרה שנייה מצא כפתורים מוזרים, תוכניית תאטרון, כרטיס של בית-עבוט, שני מַרשמֶלוֹ שנשתכחו וספר על פתרון חלומות. במגרה האחרונה מצא קשת לשיער מאטלס שחור, שעצרה אותו על מקומו, תלוי בין קרח ואש. אך גם קשת-שיער מאטלס שחור היא אצטלה מתחסדת של נשיות, קישוט שגור ובלתי-אישי, ואיננה מספרת דבר.

ואז חצה את החדר ככלב ציד, ממשש על פני הקירות, בודק על ידיו וברכיו בפינותיהן של המחצלות הגבנוניות, מפשפש על כרכוב האח ובשולחנות, בווילונות ובאריגים התלויים, בארון המשקאות בפינה, מבקש אחר אות נראה לעין, מתקשה להשיג בשכלו כי היא נמצאת כאן לצדו וסביבו, מולו, בתוכו ומעליו, דובקת בו, עוגבת עליו, קוראת אליו בקול נוקב כל כך באמצעות חושיו הדקים ביותר עד שגם הקהים שבהם מזהים את הקריאה. שוב ענה בקול: "כן, יקירתי!" ופנה וסבב במבט פראי אל הלא-כלום כי לא עלה בידו להבחין בתוך ריח הרכפה בצורה או בצבע, באהבה ובזרועות הפשוטות אליו. אל-אלוהים! מנין הריח הזה, וממתי יש קול לריחות?

הוא חפר בחריצים ובפינות, מצא פקקים וסיגריות. על אלה פסח בבוז דומם. בקפל של המחצלת מצא סיגר מעושן עד חציו וכתש אותו בעקבו וסינן קללה עסיסית. כבִּכברָה ניפָּה את החדר מקצה אל קצה. הוא מצא עדויות קטנות, ירודות ומשמימות לדיירים נעים-ונדים; אך לזו שביקש אחריה, ואולי התגוררה כאן, ואשר רוחה נדמתה כמרחפת במקום – לה לא מצא זכר.

ואז נזכר בסוכנת-הבית.

במרוצה ירד במדרגות מן החדר רדוף-הרפאים ועד לדלת שבצבץ בה חריץ של אור. לנקישתו יצאה מן החדר. הוא כבש את התרגשותו כמיטב יכולתו.

"תוכלי להגיד לי, גברתי", הפציר בה, "מי גר בחדר לפני שהגעתי הנה?".

"כן, אדוני. אני יגיד לך שוב פעם. ספרואלס ומוני, כמו שאמרתי. מיס בְּרֶתָה ספרואלס, שזה בתאטרונים. אבל מיסיז מוני שזאת היא. הבית שלי מפורסם כמו בית הגון. תעודת הנישואין תלויה, במסגרת, מעל – ".

"איזה מין גברת היא הייתה, מיס דפרואלס – במראה שלה, אני מתכוון?".

"טוב, שערות שחורות, אדוני, נמוכה, שמנה, עם פרצוף מצחיק. הם עזבו לפני שבוע, בשלישי".

"ולפני שהן גרו בו?".

"היה אדון אחד רווק, קשור בעסקי עגלות משא. הוא עזב, חייב לי בעד שבוע. לפניו הייתה מיסיז קראודר עם שני הילדים, והם היו ארבע חודשים. ולפני הם היה מר דויל הזקן, שהבנים שלו שילמו בשבילו. הוא נשאר בחדר שש חודשים. זה נותן לנו שנה אחורה, אדוני, ויותר רחוק אנ' לא זוכרת".

הוא הודה לה והזדחל לחדרו. החדר היה מת. נעלמה תמצית-הריח שהפיחה בו חיים. בושם הרכפה היה כלא היה. במקומו עמד הריח הישן המעופש של רהיטים עבשים, של אוויר מחסנים.

דעיכתה של התקווה הובישה את אמונתו. הוא ישב ובהה באור-הגז הצהוב המזמר. עד מהרה ניגש אל המיטה והתחיל לקרוע את הסדינים לרצועות. בלהב סכינו תחב אותן בצפיפות לכל חריץ סביב הדלת והחלונות. כשכל דבר ודבר היה לשביעות רצונו, כיבה את האור, שב ופתח את הגז במלוא העוצמה והתפרקד בהכרת-תודה על המיטה.

***

הערב היה תורהּ של מרת מק'קוּל להביא אתה פחית בירה. היא הביאה אפוא והתיישבה עם מרת פּוּרדי באחד מאותם מרתפים תת-קרקעיים שסוכנות-בית  נקהלות בהם ו"אשר שם תולעתם לא תמות" [מרקוס ט 44].

"הערב השכרתי שוב את האחורי שלי בקומה השלישית", דיברה מרת פרודי מתוך עיגול תמים של קצף. "לקח אותו בחור צעיר. הוא עלה לישון כבר לפני שעתיים".

"מה את אומרת, גברת פּוּרדי" אמרה מרת מק'קוּל בהתפעלות עצומה. "אַת מָֹשוּ אַת בלהשכיר חדרים כמו ההוא. ואמרת לו?" חתמה את דבריה בלחישה ניחרת, טעונת מסתורין.

"חדרים", אמרה מרת פּוּרדי בנעימתה הפרוותית ביותר, "מרהטים אותם בשביל ההשכרה. לא סיפרתי לו, גברת מק'קוּל".

"צודקת, גיברת; מלהשכיר חדרים, זה איך שאנחנו עושות ת'פרנסה. אצלך בפנים יש בדיוק תַ'חוּש בשביל העסקים, גיברת. הרבה לא היו לוקחים ת'חדר הזה אם הם יודעים שהיה התאבדות אחרי ששכבו שמה במיטה".

"כמו שאמרת. יש לנו לדאוג על הפרנסה שלנו", העירה מרת פּוּרדי.

"כן, גיברת. היום בדיוק זה שבוע ממתי שעזרתי בלסדר ת'אחורִי בקומה השלישית. הייתה ילדונת יפה מדי זותי להרוג ת'צְמה בגז. פרצופון מתוק היה לה, גיברת פּוּרדי".

"אפשר היה לקרוא אותה יָפָה, כמו שאת אומרת", הסכימה מרת פּוּרדי, אך לא בלי ביקורת, "אם לא היה לה השומה שצומחת לה ליד הגבה השמאלית. תמלאי לך שוב את הכוס, גברת מק'קוּל".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.