חוות הנגונג (קטע) | איסק דינסן (1962-1885)

 [מתוך: זיכרונות מאפריקה, זמורה-ביתן, 1986]

הייתה לי חווה באפריקה, לרגלי רכס נגונג. קו המשווה עובר מצפון לחבל הררי זה, במרחק מאה מילין, והחווה שכנה בגובה של יותר מששת אלפים רגל. בשעות היום הרגשת כי הגעת לרוּם, אל קרבת השמש, ועם זאת דמדומי הבוקר והערב היו בהירים ורוגעים והלילות היו קרים.

המיקום הגאוגרפי ופני-השטח הגבוהים יצרו בצירופם נוף שאין דומה לו בכל העולם כולו. לא היו בנוף גודש או הפרזה; זו הייתה אפריקה ההולכת ומזדככת ככל שהיא מגביהה לעלות אותם ששת אלפי רגל, כתמצית חריפה וצרופה של יבשת שלמה. הצבעים היו יבשים וצרובים, כצבעי קדרים. לעצים הייתה עלווה בהירה ועדינה, שונה במרקמה מעלוות העצים באירופה; צמיחתה לא הייתה קשתות-קשתות או כיפות-כיפות, אלא שכבות-שכבות אופקיות. תבנית זו שיוותה לעצים העומדים לבדם מראה דקלים, או משהו הרואי ורומנטי, כספינות שמפרשיהן גלולים; ולקצה היער שיוותה חזות מוזרה, כאילו הוא אחוז תזזית קלה. על פני משטחי הערבה הגדולים היו פזורים עצי-קוצים זקנים, עירומים ומעוקמים, והעשב היה מתובל בסומת של קורנית והדס; בכמה מקומות היה הריח כה חריף עד שצרב בנחיריים. כל הפרחים שמצאת במישורי הערבות, או פרחי המטפסים והליאנות ביער-הבראשית, היו זעירים כפרחים של כרי-מרעה. רק בעצם ראשיתה של עונת הגשמים הממושכים צצו בשדות פרחי שושן אחדים, גדולים וכבדים, שניחוחם עז. המראות היו רחבי-ידיים להפליא. כל מה שראית ביטא גדולה וחירות ואצילות אין מָשלה.

התו הבולט בנוף, ובחיים בתוך הנוף, היה האוויר. כשאדם משקיף לאחור על תקופת שהותו באפריקה עולה בו הרגשה כי חי איזה זמן בחלל-אוויר. לעתים רחוקות היו השמים כהים יותר מכחול או מסגול בהיר, ושפעת עננים כבירים, חסרי-משקל, משתנים בלי הרף, היתמרו ושטו על פניהם. אך הייתה בהם עוצמה כחולה, ומקרוב צבעו את רכסי ההרים ואת היערות בכחול עז ורענן. בחצות היום היה האוויר מעל האדמה מתמלא חיים, כשלהבת בוערת; היה מתנוצץ ומתנחשל ונראה כמים זורמים, שיקף והכפיל הכול והעלה תעתועי-שרב גדולים. באוויר הפסגות הזה נשמת בקלות, שואף לתוכך שמחת-לב וביטחון מחייה. כאן, ברמות, היית מתעורר בבוקר ואומר בלבך: כאן אני, וכך ראוי לי.

***

גידלנו קפה בחווה שלי. האזור כשלעצמו היה גבוה במקצת לגידול קפה, ולקיים חווה היה עבודה קשה; לא התעשרנו ממנה. אך מטע קפה הוא דבר שאוחז בך ואינו מרפה. תמיד יש משהו שחייבים לעשות מיד.

בארץ הזאת, שנופה פראי ורצוף סתירות, הייתה חלקת אדמה נטועה במשטר וסדר מראה נאה עד מאוד. לימים, כשהתחלתי לטוס מעל אפריקה ומראה חוותי מן האוויר נעשה לי מוכר, התמלאתי התפעלות ממטע הקפה שלי, שנח ירוק מאוד ובוהק בתוך הארץ האפורה-הירוקה ונוכחתי לדעת מה עזה כמיהתו של המוח האנושי לצורות הנדסיות.

גידול קפה הוא עבודה ממושכת. לא הכול עולה בידך כפי שנדמה לך, כאשר צעיר ומלא תקוות אתה מטלטל מן המשתלות, בגשם שוטף, ארגזים של שתילי קפה צעירים ומבריקים. אתה עומד בשדה עם פועליך ומתבונן איך ניטעים השתילים בגומות שורות-שורות באדמה הרטובה, מתבונן ומצווה שיסוככו עליהם יפה-יפה בסכך של ענפים, שהרי הצנעה היא זכות-היתר של הרכים בשנים. ארבע או חמש שנים יעברו עד שיתנו העצים פרי, ובין כך ובין כך יתרגשו עליך בצוֹרת או מחלות, והעשבים-השוטים החצופים ילידי המקום יצמחו פרע בשדות, למשל הלחך, ששיבוליותיו הארוכות הקשקשיות נטפלות לבגדים ולגרביים. מקצת העצים נשתלו שלא כהלכה באב-שורשים מעוקם; אלה ימותו עם תחילת הפריחה. נהוג לטעת יותר משש-מאות עצים באקר אחד, ולי היו שש מאות אקרים מטעי קפה. שוורי היו מושכים באורך-רוח בקלטרות הלוך ושוב בין שורות העצים, מחכים ליבול ברכה שיבוא.

[…]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.