כשהאדון-הסופר פתח אותו בוקר את הדלת למָא פארקר הקשישה, שהייתה באה לנקות כל שלישי בשבוע, הוא שאל לשלום נכדהּ. מָא פארקר עמדה על השטיחון בפרוזדור הקטן החשוך ושלחה יד לעזור לאדון לסגור את הדלת ורק אז ענתה. "קברנו אותו אתמול, אדוני," אמרה בשקט.
"שכה אחיה! צר לי לשמוע," אמר האדון-הסופר בנימת זעזוע. עדיין עמד באמצע פת-שחרית שלו. לבוש היה חלוק מרופט למדי ובידו עיתון מקומט. אבל הרגיש אי-נוחות. הרי אי-אפשר שיחזור לטרקלין החמים בלי להגיד משהו, משהו נוסף. ומפני שהאנשים ההם ייחסו חשיבות רבה ללוויות הוא אמר בנועם: "אני מקווה שהלוויה התנהלה כשורה."
"סליחה, אדוני?" אמרה מָא פארקר הקשישה בקול ניחר.
קשישה מסכנה! אכן נראתה רצוצה. "אני מקווה שהלוויה הייתה – אֶה – הייתה הצלחה," אמר. מָא פארקר לא ענתה מטוב ועד רע. בראש שחוח קרטעה אל המטבח, לופתת את תיק-הדגים הישן שבו היו צרורים כלי הניקוי וסינר וזוג נעלי-לבד. האדון-הסופר זקף את גביניו וחזר אל ארוחתו.
"התגברה, אני מתאר לעצמי," אמר בקול רם ונטל לו מן המרקחת.
מָא פארקר שלפה שתי סיכות-כובע מכובעה ותלתה אותו מאחורי הדלת. היא התירה את קרסי מקטורנה הבלוי ותלתה גם אותו. ואז חגרה את הסינר שלה והתיישבה לחלוץ את נעליה, נעלי-שרוכים גבוהות. לנעול נעליים או לחלוץ אותן היה עינוי ממש, אבל כבר שנים רבות שהיא מתענה כך. האמת שהייתה כל כך מורגלת בכאב שפניה התעוותו והתכווצו לקראת צביטת הכאב עוד טרם התירה את השרוכים. כשסיימה, נשענה לאחור באנחה ועיסתה ברכּוּת את ברכיה.
"סבתא! סבתא!" נכדה הקטון טיפס התייצב בחיקה בנעלי-הכפתורים שלו. זה עתה נכנס הביתה מן המשחקים ברחוב.
"תסתכל איך הרסת לסבתא את החצאית, ילד רע שכמוך!"
אבל הוא כרך את ידיו על צווארה וחיכך את לחיו בלחיה.
"סבתא, תביאי פני!" התחנחן.
"לך מפה; לסבתא אין כסף."
"כן, יש לך."
"לא, אין."
"כן, יש לך, תביאי קצת!"
וכבר גיששה אחר חריט-העור שלה השחור, הישן והממועך.
"טוב, ומה אתה תיתן לסבתא?"
הוא השמיע צחוק קטן ביישני ונדחק אליה. היא הרגישה את העפעף שלו נרעד כנגד לחיה. "אין לי שום-דבר," מלמל.
הקשישה קפצה ממקומה, לפתה והרימה את קומקום הברזל מתנור הבישול ולקחה אותו לכיור. קול המים הרוחשים בקומקום כאילו שיכך את כאביה. היא מילאה את הדלי וגם את הקערה להדחת-כלים.
יארך יום שלם לתאר את מצבו של המטבח ההוא. במשך השבוע "הסתדר" האדון-הסופר בכוחות עצמו. במילים אחרות: מדי פעם רוקן את עלי התה אל צנצנת-הריבה שיועדה לכך, וכשאזלו המזלגות הנקיים הוא קינח אחד או שניים במגבת-גלילה. "שיטתו" פשוטה למדי, הסביר לידידיו, ונשגב מבינתו מדוע אנשים עושים עניין כזה מניהול משק-הבית. "פשוט מלכלכים כל מה שיש בבית, ופעם בשבוע מביאים איזה זקנה שתנקה הכול, וחסל סדר."
התוצאה נראתה כמו פח-זבל ענקי. אפילו הרצפה הייתה זרועה פירורי קלי, מעטפות, זנבות-סיגריות. אבל מָא פארקר לא רחשה לו טינה על כך. היא ריחמה על האדון הצעיר המסכן, שאין מי שידאג לו. מבעד לחלון הקטן המרובב נשקף מרחב עצום של שמים עגמומיים, ואם היו עננים הם היו בלויים וזקנים ופרומי-שוליים, עם חורים או כתמים כהים כמו כתמי-תה. בעוד המים מתחממים החלה מָא פארקר לכבד את החדר. "כן," הרהרה בעוד המטאטא נוקש ברצפה. "אם מביאים בחשבון את זה ואת ההוא, ספגתי מנה הגונה. חיים לא קלים היו לי."
אפילו השכנים דיברו עליה ברוח זאת. לא פעם ולא פעמיים, כשהתנהלה בצליעה הביתה עם תיק-הדגים שלה היא שמעה אותם, אם ממתינים בפינה או שעונים על המעקות, מציינים ביניהם, "היו לה חיים קשים, למָא פארקר הזאת." והדברים היו אמת לאמיתה, ואין במה להתפאר. ממש כאילו להגיד עליה שהיא גרה במרתף האחורי במס' 27. באמת חיים קשים!
בת שש-עשרה עזבה את סטרטפורד ובאה לעבוד בלונדון כמשרתת במטבח. כן, היא נולדה בסטרטפורד על נהר אייבן. שייקספיר, אדוני? לא, אנשים תמיד שאלו אותה עליו. אבל היא לא שמעה את השם עד שהיא לא ראתה אותו על המודעות של התיאטרונים.
אבל כלום לא נשאר בזיכרונה מסטרטפורד, אלא "[מתי] שישבת על יד התנור בערב יכולת לראות את הכוכבים דרך הארובה," ו"ואצל אמָא היה תמיד קותל חזיר שתלה מהתקרה." והיה משהו – היה שיח ליד דלת הכניסה, שתמיד הריח כל כך טוב. אבל השיח היה מאוד ערטילאי. היא זכרה אותו רק פעם או פעמיים בבית החולים כשהיא הייתה ממש חולה.
זה היה מקום איום – המקום הראשון שלה. היה אסור לה לצאת החוצה. אף פעם לא עלתה למעלה אלא בשביל להתפלל בבוקר ובערב. מרתף, לא פחות. והטבחית הייתה מרשעת. הייתה חוטפת לה את המכתבים מהבית לפני שהיא הספיקה לקרוא, וזורקת אותם אל הכיריים כי הם גרמו לה לחלום באמצע היום… והחיפּוּשוֹת! אתם לא מאמינים! עד שהיא באה ללונדון היא לא ראתה בחיים שלה חיפושית שחורה. במקום הזה בדבריה היא פלטה תמיד איזה צחקוק, כאילו – לא לראות אף פעם חיפושית שחורה! טוב! זה כמו להגיד שאף פעם לא ראית את הכפות רגליים שלך.
כשהמשפחה הזאת מכרה ועקרה משם, היא באה לעבוד בתור "עוזרת" בבית של רופא, ואחרי שנתיים שרָצה מבוקר עד ערב היא התחתנה. הבעל שלה היה אופה.
"אופה, גברת פארקר!" היה האדון-הסופר אומר. כי מפעם לפעם היה מניח מידיו את הספרים עבי-הכרס ומטה אוזן, לפחות, לסחורה הזאת הקרויה "חיים". "בטח נחמד להיות נשואה לאופה!"
כמדומה שגברת פארקר לא הייתה משוכנעת בכך.
"ולא נהנית להגיש את הכיכרות הטריים ללקוחות?"
"תראה, אדוני," אמרה גברת פארקר, "לא נמצאתי הרבה בחנות למעלה. היו לנו שלושה עשר קטנים ושבעה מהם קברנו. אם לא בית חולים, אז מרפאה, אפשר להגיד."
"כן, אפשר, גברת פארקר!" אמר האדון בחלחלה ונטל שוב את העט.
כן, שבעה נפטרו, ובזמן שהשישה עוד היה קטנים חלה בעלה בשחפת. קמח בריאוֹת, אמר לה אז הרופא. בעלה ישב במיטה וכותנתו משוכה מעל ראשו, ואצבעו של הרופא ציירה עיגול על גבו.
"אם היינו פותחים אותו כאן, גברת פארקר," אמר הרופא, "היינו מגלים שהריאות שלו מלאות לגמרי אבקה לבנה. תנשום, בחורי הטוב!" וגברת פארקר לא ידעה בוודאות האם ראתה או דמיינה שראתה משב גדול של אבק לבן עולה מפיו של בעלה המסכן שמת.
איזה מאבקים נאבקה לגדל את ששת הפעוטות האלה בלי שיתערבו לה בחיים! נורא ואיום! ואז, כשהגיעו לגיל בית-הספר באה גיסתה לשהות אתם ולסייע לה, ולא עברו חודשיים והיא נפלה מן המדרגות ועמוד-השדרה שלה נפגע. ובמשך חמש שנים הייתה לה למָא פארקר תינוקת נוספת לטפל בה – וההיא ידעה לבכות! ואז מודי הצעירה יצאה לתרבות רעה ומשכה אחריה את אליס אחותה. ושני הבחורים היגרו וג'ים הצעיר התגייס לצבא בהודו, ואת'ל בת הזקונים התחתנה עם מלצר קטן לא-יוצלח שמת מכיבי קיבה בשנה שלני הקטן נולד. ועכשיו לני הקטן, הנכד שלי…
ערמות הכוסות המלוכלכות והצלחות המלוכלכות נרחצו ונוגבו. סכינים שחורים כדיו נוקו וצוחצחו בפלח של תפוחי אדמה ובחתיכת שעם. השולחן קורצף וכמוהו הכיור, שזנבות סרדינים צפו בתוכו…
מעודו לא היה ילד חזק – כבר מיום שנולד. היה מאותם תינוקות בהירים שאנשים טועים לזהות בהם בנות. תלתלים בהירים-כסופים, עיניים כחולות, ונמש קטן כמו יהלום בצד אפו. כמה טרחו ויגעו אתל והיא עצמה בגידולו! והתרופות מן העיתון שניסו להבריאו! כל ראשון בבוקר הייתה אתל קוראת בקול מן העיתון בעוד מָא פארקר מדיחה את הכלים.
"אדוני היקר – תרשה לי לספר בקיצור שמירטיל הקטנה כמעט מתה… אחרי שלוש בקבוקים היא העלתה במשקל 8 ליברות [כ-4 קילו] בתשעה שבועות, ועדיין היא ממשיכה."
ואז היו מורידים מן השידה את הקסת בצורת גביע-ביצה וכותבים מכתב, ומָא הייתה קונה המחאת-דואר בדרך לעבודה בבוקר המחרת. אבל ללא הועיל. שום דבר לא גרם ללני הקטן לעלות במשקל. גם הטיול בבית-הקברות לא העלה סומק בלחייו; וטלטלה הגונה באוטובוס לא שיפרה את תאבונו.
אבל הוא היה בנה יקירהּ של סבתא מהיום הראשון…
"ילד של מי אתה?" אמרה מָא פארקר הקשישה שהזדקפה מתנור-הבישול וניגשה אל החלון המזוהם. וקול קטן כל-כך חם, כל-כך קרוב, החניק אותה כמעט – כאילו בקע מן החזה שלה, מתחת ללב – קול קטן פרץ בצחוק ואמר, "אני הילד של סבתא!"
ברגע זה עלה קול צעדים והאדון-הסופר הופיע לבוש ליציאה מן הבית.
"גברת פארקר, אני יוצא."
"בסדר גמור, אדוני."
"ואת מחצית הכתר שלך תמצאי על הדיותה."
"תודה, אדוני."
"ואגב, גברת פארקר," אמר האדון-הסופר בחופזה, "לא זרקת לאשפה קקאו בפעם האחרונה שהיית כאן?"
"לא, אדוני."
"מוזר מאוד. אני מוכן להישבע שהשארתי קצת קקאו בקופסא." הוא נעצר. ואז אמר בשקט ובתקיפות, "תמיד תספרי לי כשאת זורקת דברים, כן גברת פארקר?" וכבר התרחק שבע עונג, בעצם משוכנע כי הראה לגברת פארקר שמתחת לחזות הרשלנית יש לו עיניים צופיות כשל אישה.
הדלת נטרקה. היא לקחה את המברשות והסחבות לחדר-השינה. אך בעודה מסדרת את המיטה, מחליקה, תוחבת, טופחת, הציפו אותה לבלי נשוא המחשבות על לני הקטן. למה היה עליו לסבול כל-כך? את זה לא יכלה להבין. למה ילד קטן מלאכי צריך להתחנן על אוויר לנשימה ולהילחם על כך? אין שום היגיון לגרום לילד לסבול כל-כך.
מבית-החזה הקטן של לני עלה קול כאילו משהו רותח שם. גוש גדול של משהו מבעבע בחזהו ואי-אפשר להיפטר ממנו. כשהשתעל הייתה זיעה מבצבצת מראשו. עיניו יצאו מחוריהן, ידיו התנופפו והגוש הגדול בעבע כמו תפוח-אדמה שנוקש במחבת. אך גרוע מכול היה כשלא השתעל, אלא ישב שעוּן על הכרית ולא דיבר ולא ענה או נתן סימן שהוא שומע. הוא רק נראה נעלב.
"זה לא סבתא המסכנה שעושה לך את זה, חמודון," אמרה מָא פארקר הקשישה והסיטה את שערו הלח מאוזניו הקטנות האדומות. אבל לני הסב את ראשו והתרחק. פגוע נורא – כך היה מראהו, וגם חמור-סבר. הוא הרכין את ראשון והציץ בה מן הצד כאילו אינו מסוגל להאמין שסבתא מעוללת לו זאת.
אבל בסוף… מָא פארקר הטילה עכשיו ושטחה את הכיסוי על המיטה. לא, היא פשוט לא מסוגלת להרהר בזה. זה למעלה מכוחה – יותר מדי עבר עליה בחיים. עד עכשיו עמדה בכך, נשאה בכול לבדה, מעולם לא ראו אותה בוכה. גם לא ילדיה. תמיד שמרה על קומה זקופה. אבל עכשיו! לני מת – מה נשאר לה? שום דבר. הוא היה המתת היחיד שהעניקו לה החיים, והנה נלקח גם הוא. למה כל זה חייב לקרות לי? שאלה את עצמה. "מה עוללתי?" אמרה מָא פארקר. "מה עוללתי?"
עוד המילים יוצאות מפיה היא שמטה מידה את המברשת. היא מצאה עצמה במטבח. מצוקתה הייתה כה איומה שהיא חבשה את כובעה והידקה בסיכות, לבשה את המקטורן ויצאה מן הבית כמהלכת בחלום. היא לא ידעה מה היא עושה. כמו אדם המום מגודל הזוועה שבאה עליו היא הלכה משם לכל שישאו אותה רגליה, מבקשת להימלט.
היה קר ברחוב. נשבה רוח כפור. אנשים חלפו כמרחפים, במהירות גדולה; רגלי הגברים נראו כמו מספריים; הנשים התקדמו כמו חתולים. ואף אחד לא ידע, לאף אחד לא היה אכפת. גם אם תתמוטט ארצה, גם אם סוף-סוף, אחרי כל השנים האלה, תפרוץ בבכי, לא מן הנמנע שתמצא עצמה בבית הסוהר.
אך עצם מחשבת הבכי כאילו הקפיצה את לני הקטן אל זרועות סבתא שלו. אהה, זה מה שאני רוצה לעשות, ציפור שלי. סבתא רוצה לבכות. אם רק תוכל לבכות עכשיו, לבכות ולבכות, על כל הדברים, על מקום עבודתה הראשון והטבחית המרשעת, ומשם על הרופא, ואז על שבעת הקטנים, על מות בעלה, על ילדיה שעזבו את הבית, על כל שנות העליבות אשר הוליכו אל לני. אבל בכי הגון על כל אותם הדברים יימשך המון זמן. ואף על פי כן הגיע הזמן. היא מוכרחה לבכות. כבר אינה יכולה לדחות את המעשה; כבר אינה מסוגלת לחכות… לאן היא יכולה ללכת?
היו לה חיים קשים , למָא פארקר. כן, חיים קשים באמת! סנטרה התחיל לרטוט; אסור לאבד זמן. אבל איפה? איפה?
הביתה אינה יכולה ללכת. אתל נמצאת שם. לראות אותה בוכה יפחיד את אתל עד מוות. אי-אפשר לשבת סתם על ספסל; אנשים יבואו וישאלו שאלות. היא איננה יכולה לחזור אל ביתו של האדון-הסופר; איזו זכות יש לה לבכות בבתי זרים. ואם תתיישב על מדרגות, ייגש אליה שוטר.
אבוי, האם אין שום מקום שתוכל להתחבא בו, להסתתר מעין רואים כמה זמן שתרצה, היכן שלא תפריע לאיש ואיש לא יטריד אותה? האם אין שום מקום בעולם שבו תוכל להשתפך בבכי סוף-כל-סוף?
מָא פארקר עמדה, הביטה לימין ולשמאל. רוח-הכפור התפיחה את סינרה כמו בלון. התחיל לרדת גשם. אין שום מקום.
