כף-רגלו של הקוף | ויליאם ג'ייקובס (1943-1863)

I

בחוץ היה לילה קר ורטוב, אך בטרקלין הקטן של חווילת לָבּוּרנוּם הוגפו התריסים ואש האח בערה בנוגה בהיר. אב ובנו שיחקו שחמט. דרכי המשחק של האב, שכללו מהלכים נועזים, העמידו את המלך שלו בסכנות גדולות מיותרות, שחילצו הערה אף מפי הישישה לבנת-השער שסרגה בשלווה ליד האח.

"תקשיב לרוח", אמר אדון וייט; אחרי שהתבררה לו במאוחר טעות גורלית במשחק, השתוקק עתה, בדרכי נועם, להעלים אותה מבנו.

"אני מקשיב", השיב הבן בהבעת קדרות, סקר את לוח המשחק, פשט ידו וקבע "שָח".

"קשה להאמין שהוא יגיע הערב", אמר אביו, ידו השתהתה מעל הלוח.

"מָט", נענה לו הבן.

"זה החיסרון הכי גדול של מגורים במקום כל כך נידח", הרעים אדון וייט באלימות פתאומית בלתי צפויה. "מכל המקומות הנתעבים, המרופשים, הנידחים שבעולם זה הגרוע ביותר. פאת' היא מדמנה והכביש הוא מבול. אני לא יודע מה אנשים חושבים להם. אני מתאר לעצמי כי בגלל שרק שני בתים הושכרו ברחוב, הם חושבים שאין לזה חשיבות".

"לא נורא, יקירי", אמרה אשתו בנימה של פיוס; "אולי תזכה בסיבוב הבא".

אדון וייט נשא חיש את עיניו וצד מבט של שיתוף דעים בין האם ובנה. המילים נמחו מעל שפתיו והוא הצניע חיוך של אשמה בזקנו האפור הקלוש.

"הנה הוא בא", אמר הרברט וייט לשמע החבטה העזה של השער והצעדים הכבדים הקרבים אל הדלת.

הזקן קם בזריזות לקדם את פני הבא. הוא פתח את הדלת ושמעו אותו אומר מילים של ניחומים. גם האורח נד לעצמו עד שמרת וייט פלטה "די-די", ובעודה מכחכחת חרש בגרונה נכנס בעלה לחדר ואחריו גבר גבוה בעל-גוף, עיניים לו חרוזיות ופניו סמוקות. "רב-סמל מוריס", הציג אותו בעל הבית.

הרב-סמל לחץ ידיים, ואחרי שהתרווח במושב שהוצע לו ליד האח, עקב בשביעות רצון אחר מארחו שהוציא ויסקי וכוסות ושפת קומקום נחושת קטן על האש.

עם הכוס השלישית ברקו עיניו, והוא פתח את פיו. מעגל המשפחה הקטן הביע עניין נוקב באורח זה מקצות הארץ בעת שזקף בכיסאו את כתפיו הרחבות וסיפר על אירועים משונים ומעשים של אומץ לב; על מלחמות ומגפות ועל עמים זרים ומוזרים.

"עשרים ואחת שנים מהמין הזה", אמר אדון וייט בהחוותו בראשו אל אשתו ובנו. "כשהלך מכאן היה צעיר חלשלוש, פועל מחסן. ותסתכלו עליו עכשיו".

"בכלל לא רואים עליו שהיו לו הרבה סכנות", אמרה מרת וייט בנימוס.

"אני עצמי הייתי נוסע להודו", אמר הזקן, "אתה יודע, רק להסתובב קצת".

"יותר טוב שתישאר איפה שאתה", אמר הרב-סמל והניד בראשו. הוא הניח מידיו את הכוס הריקה, נאנח והניד שוב בראשו.

"הייתי רוצה לראות את המקדשים העתיקים ההם, את הפקירים והלהטוטנים", אמר הזקן. "מה הדבר ההוא שהתחלת להגיד לי אתמול על כף-יד של קוף או משהו כזה, מוריס?".

"שום דבר", מיהר החייל להגיד. "בכל אופן, שום דבר ששווה לשמוע".

"כף-יד של קוף?" אמרה מרת וייט בסקרנות.

"משהו מהדברים האלו שאפשר אולי לקרוא להם קסם", אמר הרב-סמל כלאחר יד.

שלושת מאזיניו רכנו לפנים בלהיטות. האורח הגיש בפיזור דעת את הכוס הריקה אל שפתיו ושב והניח אותה מידו. מארחו חזר ומילא את כוסו.

"למראית עין", אמר הרב-סמל וגישש בכיסו, "זוהי רק כף-יד קטנה, רגילה שנחנטה".

הוא הוציא דבר-מה מכיסו והציג אותו לעומתם. מרת וייט נרתעה ועיוותה פניה, ואילו בנה לקח את כף-היד ובחן אותה בסקרנות.

"ומה המיוחד בה?" חקר אדון וייט שלקח את כף-היד מבנו, ואחרי שבחן אותה הניחהּ על השולחן.

"פקיר זקן הטיל עליה קסם; איש קדוש מאוד", אמר הרב-סמל. "הוא רצה להראות כי הגורל שולט בחייהם של אנשים, וכי מי שמתערבים במעשי הגורל מביאים רעה על עצמם. הוא הטיל עליה קסם כדי ששלושה אנשים יוכלו כל אחד בנפרד לבקש להם שלוש משאלות".

גינוניו של האיש היו כה מרשימים עד ששומעיו חשו כי צחוקם הקל היה צורמני במקצת.

"אם כך, מדוע אתה לא מבקש לך שלוש?" התחכם לו הרברט וייט.

החייל הביט בו כדרך שמבוגרים נוהגים לסקור צעירים יהירים. "ביקשתי", אמר בקול חרישי, ופניו המרובבות החווירו.

"ושלוש המשאלות באמת התמלאו?" שאלה מרת וייט.

"התמלאו", אמר הרב-סמל וכוסו נקשה כנגד שיניו החזקות.

" עוד מישהו ביקש?" דחקה בו הזקנה.

"משאלותיו של הראשון נענו", הייתה התשובה. "אינני יודע מה היו השתיים הראשונות, אבל המשאלה השלישית הייתה למות. כך השגתי את כף-הרגל".

נעימת דיבורו הייתה כה רצינית עד שבקרב החבורה הושלך הס.

"אם שלוש משאלותיך כבר התמלאו, מוריס, אז היא אינה יכולה להועיל לך שוב", אמר הזקן. "למה אתה ממשיך להחזיק בה?".

החייל הניד בראשו "לשם שעשוע, אני משער", אמר לאִטו. "דווקא חשבתי ללמכור אותה, אבל כנראה לא אעשה זאת. היא כבר גרמה לי די והותר נזקים. חוץ מזה, איש לא יקנה. חלק חושבים שמדובר באגדה; ואלה שבכל זאת מאמינים, רוצים להתנסות תחילה ואחר כך לשלם".

"אם יכולת לבקש עוד שלוש משאלות", אמר הזקן, וזרק באורח מבט ממולח, "היית מבקש?".

"אינני יודע", השיב לו הלה. "אינני יודע".

הוא תפס בכף-היד, טלטל אותה בין אגודל ואצבע, ואז השליכהּ פתאום אל האח. אדון וייט השמיע  צעקה קלה, גחן לפנים והציל אותה מן האש.

"מוטב שהיא תישרף", אמר החייל בכובד ראש.

"אם אינך רוצה בה, מוריס", אמר השני, "תן אותה לי".

"לא אתן", אמר חברו בעקשנות. "הרי השלכתי אותה לאש. אם תשמור אותה אצלך, אל תתלה בי את האשמה על מה שיקרה. זרוק אותה לאש כמו אדם בר-דעת".

אדון וייט סירב בניד ראש ובחן מקרוב את שללו. "איך עושים זאת?" הִקשה.

"החזק והרם אותה בימינך ובקש בקשה בקול רם", אמר הרב-סמל. "אלא שאני מזהיר אותך מן התוצאות".

"נשמע כמו 'אלף לילה ולילה' ", אמרה מרת וייט בקוּמה. תיכף לזאת החלה לערוך את השולחן. "מה דעתך לבקש בשבילי ארבעה זוגות ידיים?".

בעלה שלף את הקמע מכיסו, וכל בני המשפחה פרצו בצחוק, ואילו הרב-סמל תפס בו בזרועו בהבעת חלחלה.

"אם אכן אתה חייב לבקש", אמר בזעף, "בקש משהו מתקבל על הדעת".

אדון וייט שמט והחזיר את כף-הרגל לכיסו, ובעודו מעמיד כיסאות כיוון את חברו אל השולחן. שקועים בארוחתם, נשתכח במקצת הקמע מהנוכחים. אחר כך ישבו בני המשפחה והאזינו כמכושפים לקבוצה נוספת מעלילותיו של איש הצבא בהודו.

"אם הסיפור על כף-רגלו של הקוף איננו מהימן יותר משאר העלילות שסיפר לנו", אמר הרברט כשסגר את הדלת אחרי האורח שכמעט והחמיץ אץ הרכבת האחרונה, "לא נפיק ממנה הרבה תועלת".

"נתת משהו בתמורה, אבא?", שאלה אשתו ומבטה בחן בקפידה את בעלה.

"משהו קטן", אמר לה והסמיק קלות. "הוא סירב לקבל, אבל אני שכנעתי אותו. שוב-פעם הפציר בי להיפטר ממנה".

" הגיוני למדי", אמר הרברט באימה מעושה. "תראו, אנחנו הולכים להיות עשירים, מפורסמים ושמחים. בתור התחלה, אבא, תבקש להיות קיסר; ואז אף אחת לא תוכל לרדות בך", הוסיף, ונמלט סביב השולחן מפני פגיעתה הרעה של מרת וייט החמושה במפית.

אדון וייט הוציא את כף-הרגל מכיסו ובחן אותה בספקנות. "אני לא יודע מה לבקש, חי נפשי", הפטיר במתינות. "אני חושב שיש לי כל צורכי".

"גם אם תסלק את תשלומי הבית ולא יותר, כבר אז תהיה מרוצה", אמר הרברט והניח יד על כתפו. "אז תבקש מאתיים פאונד. זה יספיק בדיוק".

בחיוך נכלם על תמימותו-הוא, הרים האב את הקמע, בה-בעת שבנו, בסבר חגיגי שנפגם קמעא על ידי הקריצה שקרץ אל אמו, התיישב אל הפסנתר והשמיע כמה אקורדים רבי-רושם.

"אני מבקש מאתיים פאונד", אמר הזקן בהטעמה.

את הלמותו המעודנת של הפסנתר שקידמה את דבריו, שיסעה צעקת חיל ורעד מפי הזקן. אשתו ובנו חשו אליו. "היא זזה", הזדעק וזרק מבט של סלידה בחפץ שנח על הרצפה. "ברגע שביקשתי היא התפתלה כמו נחש בידי".

"טוב, את הכסף אינני רואה", אמר בנו, בעת שהרים את כף-הרגל ושם אותה על השולחן, "ואני מתערב אתכם שאף פעם לא אראה".

"בטח דמיינת, אבא", אמרה אשתו בסבר של דאגה.

הזקן פסל את דבריה בניד ראש. "בסדר, לא נורא. שום נזק לא נגרם. אבל בכל זאת חטפתי הלם".

שוב התיישבו לפני האח ושני הגברים השלימו כל אחד עישון מקטרת. בחוץ נשבה רוח עזה מכל מה שזכרו אי-פעם, והזקן הרתיע על מושבו בעצבנות כל אימת שדלת נטרקה בקומה השנייה. שתיקה לא-מורגלת ומדכאת נפלה על השלושה ולא הופרה עד שקמו הזקנים ופרשו אל משכבם למנוחת הלילה.

"אני מתאר לעצמי שתמצא את המזומנים צרורים בתיק גדול באמצע המיטה", אמר הרברט בעת שבירך אותם בליל מנוחה, "וגם איזה יצור מחריד רובץ על תקרת הארון ובולש אחריך כשתטמין בכיסך את הכסף שהרווחת ברמייה". לבדו ישב בחשכה, בוהה אל השלהבת הגוועת ומגלה בה פרצופי-פנים. אחרון הפרצופים היה כה נורא וקופי, עד שעורר תימהון. הוא נראה כה מלא-חיים שהרברט, בצחקוק של מבוכה, גישש על השולחן אחרי כוס עם קצת מים כדי להטיל אותם בפרצופו. ידו תפסה בכף-רגלו של הקוף, ואחוז צמרמורת מחה אותה על מעילו ועלה אל חדרו.

II

בבוקר המחרת, בזוהרה של השמש החורפית השפוך על שולחן פת-שחרית, צחק הרברט לפחדיו. בחדר שררה כמין פרוזאיות מיטיבה שחסרה שם בליל אמש. כף-הרגל הקטנה, הקמוטה והמלוכלכת התנוססה על המזנון ברשלנות שלא העידה על אמון גדול בסגולותיה.

"אני מתארת לעצמי שכל החיילים הוותיקים הם אותו דבר", אמרה מרת וייט. "לחשוב שהקשבנו לכאלה שטויות! שמשאלות מתמלאות בימינו? ואם מתמלאות, איך מאתיים פאונד יכולים לפגוע בך, אבא?".

"יכולים, אולי, לצנוח על הראש שלו מהשמים", אמר הרברט קל-הדעת.

"מוריס אמר שהדברים קורים בכזאת טבעיות", אמר אביו, "שאדם גם יכול, אם זהו רצונו, לייחס אותם לצירוף נסיבות".

"אז אל תתנפל על הכסף לפני שאני חוזר", אמר הרברט וקם מן השולחן. "יש סכנה שתהפוך לכילי וקמצן ושניאלץ לנשל אותך מן הירושה".

אמו צחקה, ואחרי שליוותה אותו אל הפתח עקב אחריו מבטה בלכתו בדרך. בשובה אל שולחן פת-שחרית הייתה משועשת מאוד מנכונותו של בעלה להאמין בכל דבר. כל זה לא מנע בעדה מלרוץ אל הדלת לשמע נקישתו של הדוור; גם לא מנע בעדה מלהזכיר בקצרה את רבי-הסמלים בדימוס והרגלי השתייה שלהם, והנה נתחוור לה שקיבלה בדואר חשבון מן החייט.

"אני מתארת לעצמי שיהיו להרברט עוד כמה הערות מצחיקות כשישוב הביתה", אמרה כשהתיישבו לאכול.

"סביר להניח", אמר אדון וייט בעודו מוזג לעצמו קצת בירה; "ואף על פי כן, הדבר זז בידי; אני מוכן להישבע".

"חשבת שהוא זז", אמרה הזקנה בלשון פיוס.

"אמרתי שהוא זז", השיב לה. "זה לא עניין של מחשבה; אני רק – מה קורה?".

אשתו לא ענתה לו. שקועה הייתה במעקב אחר תנועותיו המסתוריות של גבר ברחוב, שזרק מבטי היסוס בכיוון הבית, ונראה כאילו הוא שוקל בדעתו האם ייכנס פנימה. בזיקה להרהוריה על מאתיים הפאונד, השגיחה שהזר לבוש בהידור וחבוש מגבעת של משי מבהיקה בחדשותה.  שלוש פעמים עצר ליד השער ושוב התהלך הנה והנה. בפעם הרביעית הניח עליו את ידו ואז, בהחלטיות פתאומית, הדף ופתח אותו וצעד במעלה השביל. בו-בזמן תקעה מרת וייט את ידיה אל מאחורי גבה, התירה במהירות את רצועות הסינר ותחבה את פריט-הלבוש השימושי הזה מתחת לכרית הכיסא.

ואז הביאה אל החדר את הזר, שניכר בו שאינו חש בנוח. הוא הציץ בגנבה בגברת הזקנה – הבעתו כשל אחד שטרוד במחשבות – והקשיב להתנצלותה על חזות החדר ועל מעילו של בעלה, שהיה שמור עמו על פי רוב לעבודות הגינה. אחר כך המתינה בסבלנות (ככל שאפשר לה מינהּ) שיפתח בעניין שלשמו בא, אך הזר נראה תחילה שקט באופן מוזר.

"התבקשתי לסור אליכם", אמר לבסוף, ורכן והוציא חתיכת בד ממכנסיו. "בשם 'מוֹ את מגינס' ".

הזקנה ניתרה על מקומה. "קרה משהו?" קולה השתנק. "קרה משהו להרברט? מה? מה קרה?".

בעלה התערב. "די, די, אמא", אמר בחופזה. "שבי ואל תקפצי למסקנות. אינך שליח של בשורות רעות, אדוני, אני בטוח", אמר והעיף בזר מבט עגמומי.

"אני מצטער – " פתח האורח.

"הוא פצוע?" שאלה אותו הזקנה מבועתת.

האורח החווה בראשו לאות הן. "פצוע קשה", אמר חרש, "אבל איננו סובל".

"תודה לאל", אמרה הזקנה וספקה כפיים. "תודה לאל! תודה – ".

ואז עצרה כי ברגע זה התחוורה לה משמעותם המבשרת רעות של הדברים, ועל פניו המוסבים של הזר ראתה בהתגשם האָיומים שבפחדיה. היא עצרה את נשימתה, ובפנותה אל בעלה, שלא תפס במלואו את המתרחש, הניחה את ידה הרועדת על ידו. נפלה שתיקה ארוכה.

"הוא נלכד בין גלגלי הרכב", אמר האורח לבסוף בקול רפה.

"נלכד בין גלגלי הרכב", חזר על דבריו אדון וייט מוכה תדהמה, "כן".

הוא התיישב ובהה החוצה מן החלון, ואז נטל את יד אשתו בין כפותיו ולחץ אותה כפי שנהג לעשות אי-שם בתקופת החיזור, לפני ארבעים שנה.

"הוא היחיד שנותר לנו", אמר בפנותו בלשון רכה אל האורח. "קשה".

הלה כחכח בגרונו, קם וניגש לאטו אל החלון. "בשם החברה אני מעביר אליכם את תנחומינו הכנים על אבדתכם הגדולה", אמר מבלי שיתבונן על סביבותיו. "בקשתי היא כי תבינו שאני רק עושה דברַם ורק מציית להוראות".

לא הייתה תשובה. פניה של הזקנה היו לבנים, עיניה נעוצות בחלל ונשימתה בלתי נשמעת. על פניו של הבעל הייתה נסוכה הבעה כמו זו שאולי כיסתה את פני חברו החייל ערב צאתו לקרב הראשון.

"נתבקשתי לאמר כי 'מו את מגינס' מתנערים מכל אחריות", המשיך הזר. "אינם מכירים בשום חָבות. אך בהתחשב בשירותיו של בנכם הם מבקשים להעניק לכם סכום מסוים כפיצויים".

אדון וייט שמט את ידה של אשתו, ובקומו על רגליו, הביט באורח במבט של אימה. שפתיו היבשות צרו את המילים, "כמה?".

"מאתיים פאונד", הייתה התשובה.

בלי שים לב לצווחה שמילטה אשתו חייך הזקן חיוך רפה, פשט את ידיו כמו עיוור וצנח בערמה מעולפת על הרצפה.

III

בבית הקברות החדש, העצום במרחק כשני מיילים קברו הזקנים את המת ושבו אל הבית הטובל בצללים ובדממה. הכול חלף כה מהר, שתחילה יכלו אך בקושי להאמין בממשותו והמשיכו להיות שרויים בציפייה למשהו אחר שיתרחש – משהו שיקל את מטענם זה, שהיה כבד מנשוא לשני לבבות זקנים.

אך הימים עברו והציפיות התחלפו בהשלמה – השלמה כלאחר-ייאוש של זקנים, שלפעמים מכנים אותה בטעות אדישות. לעתים כמעט לא החליפו מילה ביניהם בהיעדר דבר להשיח בו, וימיהם התמשכו עד אפיסת הכוחות.

כשבוע לאחר מכן הקיץ הזקן לפתע לילה אחד, שלח את ידו וגילה שהוא לבד. החדר היה שרוי בחשכה וקול בכי כבוש עלה מן החלון. הוא הזדקף במיטה והקשיב. "חזרי", אמר ברוך, "עוד תצטנני".

"לבני קר עוד יותר", אמרה הזקנה ופרצה שוב בבכי.

צלילי יפחותיה נמוגו באוזניו. המיטה הייתה חמה ועיניו היו כבדות משינה. מעת לעת התנמנם, ואז שקע בשינה עד שצעקת-פתע פראית של אשתו העירה אותו בחלחלה. "כף-הרגל", הזדעקה, "כף-הרגל של הקוף".

הוא קפץ בבהלה. "איפה? איפה היא? מה קורה?".

ברגליים כושלות עשתה את דרכה אליו מקצה החדר. "אני רוצה אותה", אמרה בשקט. "לא השחתת אותה, מה?".

"היא בטרקלין, על הזיז", השיב לה, תוהה. "למה?".

היא בכתה וצחקה לסירוגין, התכופפה ונשקה לו על לחיו.

"רק עכשיו חשבתי על זה", אמרה  בקול היסטרי. "מדוע לא חשבתי על כך מקודם? למה אתה לא חשבת על כך?".

"חשבתי על מה?" שאל אותה.

"על שתי המשאלות הנותרות", ענתה חיש. "ביקשנו רק אחת".

"לא היה די בכך?" שאל בפראות.

"לא", הצטעקה בתרועת ניצחון. "נבקש עוד אחת. רד למטה והבא אותה מהר ובקש שבננו יקום לתחייה".

הזקן התיישב במיטתו והדף בתנופה את כלי המיטה מאבריו הרועדים. "אל-אלוהים, השתגעת לגמרי!", צעק בפלצות. "תביא אותה", התנשמה, "תביא אותה מהר, ובקֵש – הו ילדי, ילדי!".

בעלה הצית גפרור והדליק את הנר. "חזרי למיטה", רעד קולו, "את לא יודעת מה את סחה".

"המשאלה הראשונה שלנו נענתה", אמרה הזקנה בקדחתנות, "למה שהשנייה לא תיענה?".

"צירוף מקרים", למלם הזקן.

"לך ותביא אותה ובקש בקשה", צעקה אשתו, מרעידה מהתרגשות.

הזקן נפנה והביט בה ארוכות וקולו רעד. "הוא מת כבר עשרה ימים, וחוץ מזה – לא אומר אלא כך: אוכל לזהות אותו רק לפי בגדיו. אם קודם היה לך נורא מנשוא לראותו, מה יהיה עכשיו?".

"תחזיר אותו לחיים", הרימה הזקנה את קולה ומשכה אותו אל הדלת. "אתה חושב שאפחד מהבן שהינקתי?".

הוא ירד אל העלטה וגישש את דרכו לטרקלין, ואחר אל מדף האח. הקמע היה על מקומו, ופחד נורא קפץ על הזקן פן המשאלה, עוד טרם נהגתה, תעלה לפניו את בנו שסוע-האברים קודם שיעלה בידו לברוח מהחדר. נשימתו נעתקה כשהסתבר לו כי איבד את הכיוון אל הפתח. במצח מכוסה זיעה קרה מישש הזקן את דרכו סביב השולחן, מחליק בידו על הקיר, עד שמצא עצמו בפרוזדור הקטן עם החפץ הנפסד בידו.

אפילו פני אשתו השתנו כמדומה כשנכנס אל החדר. הן היו חיוורות וחדורות ציפייה, וכמענה לפחדיו הייתה משוכה עליהן ארשת לא-טבעית. היא הפחידה אותו.

"בקֵש!", הרעימה עליו בקולה.

"זה טיפשות ורשעות", גמגם הזקן.

"בקֵש!", חזרה על דבריה.

הוא הרים את ידו: "אני מבקש שבני יחזור לתחייה".

הקמע נפל ארצה. הזקן הביט בו בפחד, ואז צנח הוא עצמו אחוז חלחלה אל אחד הכיסאות. הזקנה, בעיניים בוערות, ניגשה אל החלון ופתחה את התריס.

ככה ישב לו, אחוז צינה, ומעת לעת העיף מבט באישה הזקנה המציצה מן החלון. זנב-הנר שבער מתחת לשפתו של פמוט החרסינה, זרק צללים רוטטים על התקרה והקירות, עד שבמצמוץ אחד, גדול מקודמיו, דעך. בהרגשת רווחה בל-תתואר לנוכח כישלונה של כף-הרגל, זחל הזקן אל מיטתו וכעבור דקה נשכבה הזקנה לצדו חרישית ואדישה.

איש מהם לא דיבר; הם שכבו בשתיקה והקשיבו לתקתוקו של האורלוגין. מדרגה חרקה, ועכבר צווחני עבר במרוצה וברעש בתוך הקיר. החשכה הייתה מעיקה, ואחרי שאסף אומץ דקות אחדות, לקח הזקן את קופסת הגפרורים, הדליק גפרור וירד למטה למצוא נר. בתחתית המדרגות כבה הנר, והוא השתהה להדליק שני. בתוך כך נשמעה נקישה בדלת הכניסה, כה שקטה וחשאית, כמעט בלתי נשמעת.

הגפרורים נפלו מידו והתפזרו בפרוזדור. הוא עמד בלי נוע, עצור נשימה, עד שהנקישה נשתנה. אז פנה וברח במהירות חזרה אל חדרו וסגר את הדלת. נקישה שלישית נשמעה בחלל הבית. "מה זה?" קראה הזקנה והרתיעה על מקומה.

"עכברוש", קרא הזקן בנעימת חלחלה, "עכברוש, הוא חלף על פני במדרגות".

אשתו התיישבה במיטה והאזינה. נקישה רמה הדהדה ברחבי הבית.

"זה הרברט". היא רצה אל הדלת, אך בעלה הקדים אותה, תפס בזרועה ולפת בחוזקה.

"מה את מתכוונת לעשות?" לחש בגרון ניחר.

"זה הילד שלי, זה הרברט!" קראה כשהיא נאבקת בידיה ורגליה. "שכחתי שהוא במרחק שני מיילים. למה אתה מחזיק אותי? עזוב. אני חייבת לפתוח את הדלת".

"בשם אלוהים, אל תתני לו להיכנס", קרא בעלה אחוז חיל.

"אתה פוחד מבנך עצמך ובשרך", הזדעקה והמשיכה להיאבק עמו. "עזוב אותי".

עוד נקישה נשמעה ואחריה אחת נוספת. בתנועת סיבוב פתאומית נחלצה הזקנה ורצה מן החדר. בעלה חש בעקבותיה על המישורת וקרא אליה בקול תחנונים בעודה נחפזת במורד המדרגות. הוא שמע את השרשרת מוזחת לאחור בקול נקישה ואת הבריח מוסט לאט ובנוקשות ממקומו; ואז את קולה המאומץ, המתנשף של אשתו.

"הבריח", זעקה. "רד למטה. אני לא מגיעה אליו".

אך בעלה כרע על ידיו וברכיו וגישש על הרצפה אחר כף-רגלו של הקוף. הלואי וימצא אותה לפני שהיצור בחוץ ייכנס פנימה. מטח שלם של נקישות הדהד בחלל הבית והוא שמע קול גרירה של כיסא שאשתו השעינה בפרוזדור כנגד הדלת. אחר כך שמע את חריקת הבריח הנמשך לאטו אחורנית. ברגע זה בדיוק נמצאה לו כף-רגלו של הקוף והוא נשף בפראות את משאלתו השלישית והאחרונה.

הנקישות פסקו פתאום, גם אם הדיהן המשיכו לסובב בבית. הוא שמע את הכיסא נגרר אחורנית והדלת נפתחה. רוח קרה שעטה במעלה המדרגות ויבבה ארוכה של אכזבה ועליבות מפי אשתו הפיחו בו אומץ לרוץ למטה אל צדה ואז אל שער הבית. פנס הרחוב שהבהב ממול האיר על רחוב שקט ושומם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.