כריזנטמות | ג'ון סטיינבק (1968-1902)

הערפל הגבוה, האפור כצמר דק, סגר ותחם את עמק סאלינס מהשמים ומשאר העולם. מכל עבר רבץ הערפל כמִכְסה על ההרים וצר מהעמק הגדול סיר סגור. על רצפת העמק הרחבה והישרה, קבוצת מחרשות העמיקה חדור והניחה מאחוריה את האדמה השחורה מבריקה כמתכת במקומות שהלהבים פילחו. בבתי-המשק שלרגלי ההרים מעבר לנהר סאלינס, נִדמו שדות השלף הצהובים כרוחצים בשמש הקרה החיוורת. אלא שעכשיו, בדצמבר, לא היה כלל אור-שמש. ערבות עבותות על גדות הנהר בערו בעלים חדים, צהובים עזים.

זה היה זמן של שקט ושל ציפייה. האוויר היה קר ועדין. רוח קלה נשבה מדרום-מערב והפיחה תקוות-מה בלבם של החוואים כי גשם ברכה ירד בקרוב; אלא שערפל וגשם אינם הולכים יחדיו.

מעבר לנהר, בבית-המשק של הנרי אָלן לרגלי ההר, הייתה רק עבודה מועטה, כי השחת כבר נקצרה ואופסנה והמטעים נחרשו עמוק כדי שיספגו היטב את הגשם אשר בֹּא יבוא. העדרים על המדרונות הגבוהים היו מדובללים וגסים למגע יותר ויותר.

אלייזה אלן, טורחת בגינת הפרחים שלה, השקיפה במורד החצר וראתה את הנרי בעלה משוחח עם שני גברים בחליפות. שלושתם עמדו ליד סככת הטרקטור והשעינו איש-איש רגל אחת על דופן הטרקטור הקטן מתוצרת פורדסון. הם עישנו סיגריות ואגב דיבור סקרו בעניין את המכונה.

אלייזה צפתה בהם רגע ואז וחזרה לעבודתה. היא הייתה בת שלושים וחמש. פניה היו כחושות וחזקות ועיניה צלולות כמו מים. גזרתה נראתה כבדה וגושית בבגדי העבודה – מגבעת שחורה גברית המשוכה מטה על עיניה, נעליים כבדות רחבות, ושמלה עם דוגמה שהייתה מכוסה כמעט לגמרי בסינר קורדרוי גדול עם ארבעה כיסים שהחזיקו את כלי עבודתה: מזמרה, כף, גַרדָן, זרעים וסכין. להגן על ידיה לבשה כפפות עור כבדות.

במספריים קצרים חזקים קטמה עד שורשיהם את גבעולי הכריזנטמות מהעונה הקודמת. מדי פעם נשאה עיניה אל הגברים ליד הטרקטור. פניה היו להוטות, בשלות ויפות; אפילו עבודתה במספריים הייתה להוטה מדי, חזקה מדי. קני הכריזנטמות נִדמו קטנים וקלים לגודש מִרצהּ.

בגב הכפפה הסיטה מעיניה עננה של שֹער ואגב כך הותירה כתם של אדמה על לחיה. מאחוריה ניצב ביתה הלבן המטופח וסביבו גדר-חיה של גרניום אדום שהתנשאה עד לחלונות. הבית הקטן נראה מקורצף למשעי, חלונותיו מצוחצחים, ועל מדרגות החזית שטיחון נקי לניגוב רגליים.

אלייזה זרקה מבט נוסף בסככת הטרקטור. הזרים נכנסו עכשיו למכוניתם מדגם פורד-קוּפֶּה. היא הסירה כפפה אחת ותקעה את אצבעותיה החזקות ביער ציצי הכריזנטמות החדשים הירוקים שצמחו סביב השורשים הזקנים. היא ריווחה את העלים והציצה פנימה בין הגבעולים הצפופים. לא כנימות, או טחביות, לא חלזונות או זחלים לכל טווח העין. אצבעותיה החפרניות [במקור: terrier fingers] השמידו את הטפילים הללו, הקדימו תרופה למכה.

אלייזה נבהלה לשמע קולו של בעלה. הוא התקרב אליה חרש ורכן מעל גדר התיל שהגנה על גינת הפרחים שלה מפני בני בקר, כלבים ותרנגולות.

"שוב פעם בגינה", אמר. "צפוי לך יבול חדש חזק".

אלייזה הזדקפה ולבשה שוב את כפפת הגינה. "כן, הפרחים יהיו חזקים השנה". נימה קלה של שביעות רצון הסתמנה בפניה ובקולה.

"יש לך כישרון לדברים", חיווה הנרי את דעתו. "כמה מהכריזנטמות הצהובות שלך השנה היו עשר אינטש לרוחב. הלוואי שהיית עובדת במטע ומגדלת תפוחים בגודל הזה".

עיניה הצטמצמו. "אולי אוכל לעשות גם את זה. נכון, יש לי כישרון לדברים. לאמא שלי היה. היא יכלה לתקוע באדמה כל דבר ולגרום לו לצמוח. היא אמרה שזה בגלל שיש לה 'אצבעות ירוקות' שיודעות איך עושים את זה".

"זה בטוח עובד על פרחים", אמר.

"הנרי, מי האנשים ההם שדיברת אתם?".

"נו, בטח, זה מה שבאתי לספר לך. הם היו מ'חברת הבשר המערבית'. מכרתי שלושים ראש מהעגלים הצעירים. גם קיבלתי כמעט את כל המחיר שאמרתי".

"טוב", אמרה אלייזה. "עשית טוב".

"וחשבתי", המשיך, "חשבתי איך עכשיו שבָּת אחר הצהריים ואולי נוכל ללכת לעיירה לארוחת ערב במסעדה, ואחר כך לקולנוע – לחגוג, את מבינה".

"טוב", חזרה ואמרה. "הו, כן, זה יהיה טוב".

הנרי לבש את הבעתו המתבדחת. "יהיו תחרויות-אגרוף הערב. מה את אומרת, נלך?".

"הו, לא", קראה משתנקת. " אנ' לא אוהבת את זה".

"סתם מתלוצץ, אלייזה. נלך לסרט. בואי נראה, עכשיו שתיים. אני הולך לקחת את סקוטי ולהוריד את העגלים מהגבעה. זה ייקח לנו אולי שעתיים. לעיירה נלך בחמש בערך ונאכל ארוחת ערב במלון 'קאמינוס'. נראה לך?".

"ברור שנראה לי. טוב לאכול מחוץ לבית".

"אז בסדר גמור. אני הולך להביא שני סוסים".

"יהיה לי המון זמן להעביר חלק מהשתילים האלה למקום אחר, אני חושבת".

היא שמעה את בעלה מזעיק את סקוטי למטה ליד האסם. וכעבור זמן ראתה את שני הגברים רוכבים במעלה-הגבעה הצהבהב, מתחקים אחר העגלים.

להשרשת הכריזנטמות הייתה שם ערוגת חול קטנה מרובעת. בכף הגננים שבידה היא הפכה והפכה את האדמה, החליקה עליה והידקה היטב. אחר כך חפרה תשעה חריצים מקבילים שעתידים לקבל אל תוכם את השתילים החדשים. בשובה אל ערוגת הכריזנטמות משכה והוציאה את הנטיעות הקטנות הפריכות, קיצצה במספריים בעלים של כל נטיעה והניחה אותן בערמה מסודרת לא-גבוהה.

קול חריקת גלגלים והלמות כבדה של פרסות עלה מן הדרך. אלייזה נשאה את עיניה. הדרך הכפרית התמשכה לאורך גדה סבוכה של ערבות ועצי צפצפה שתחמה את הנהר. במעלה הדרך התגלה כלי-תחבורה מוזר שהתקדם באופן מוזר. הייתה זאת עגלת קפיצים ישנה עם גג קנבס עגול, דומה לקרון-ערבות. משכו את העגלה סוס אדמוני זקן וחמור קטן לבן ואפור. גבר מגודל עם זקן זיפני ישב בין כנפות כיסוי-הבד ונהג בצמד הבהמות המשרך את דרכו. מתחת לעגלה, בין גלגליה האחוריים, התהלך בנחת כלב תערובת כחוש וארך-רגליים. מילים היו רשומות על הקנבס בכתב מסורבל מעוקם: "סירים, מחבתים, סכינים, מספריים, מקסחה – מחיר קבוע". שתי שורות של פריטים, ולמטה, חגיגי ונחרץ: "מחיר קבוע". תחת כל מילה נזל הצבע השחור בחדודים קטנים.

אלייזה, כורעת על האדמה, בלשה בעיניה אחר העגלה הסתורה, פרוקת האברים, העוברת בדרך. אך העגלה לא עברה, אלא סבה ונכנסה אל כביש הגישה של בית-המשק, גלגליה הישנים העקומים חורקים ומצווחים. הכלב דק האיברים נורה מבין הגלגלים ורץ בראש. מיד הסתערו עליו שני כלבי הרועים של בית-המשק. ואז נעצרו השלושה, ובזנבות נוקשים ורוטטים, ברגליים ישרות ומתוחות, כדרך שגרירים נושאים-ונותנים, סבבו זה את זה לאט ובהדרת כבוד, מרחרחים באנינות. העגלה האטה בכיוון גדר התיל ועצרה. הכלב האורח, שהרגיש שהוא במיעוט, שמט את זנבו ונסוג אל מתחת לעגלה בש­ֹער סומר ובחישוף שיניים.

האיש על מושב העגלה אמר בקול, "הכלב הזה מסוכן אחרי שהוא מתחיל".

אלייזה צחקה. "רואים. מתי הוא מתחיל בדרך כלל?".

האיש הדביק את צחוקה והדהד עמו בלבביות.

"קורה שהוא שותק שבועות על שבועות", אמר. הוא ירד באברים קשויים אל מעבר לאופן. הסוס והחמור שמטו את ראשיהם כמו פרחים ששכחו להשקותם.

אלייזה ראתה כי עניין לה עם גבר גדול מאוד. אף כי ראשו וזקנו כבר האפירו, הוא לא נראה זקן. חליפתו השחורה המהוהה הייתה מקומטת ומרובבת כתמי שמן. הצחוק נמחק מפניו ומעיניו ברגע שנדם קול צחוקו. עיניו היו כהות ומלאות הרהורים, מעין אלה שמקננים בעיני מלחים ועגלונים. ידיו המיובלות שנחו על גדר התיל היו מבוקעות, וכל סדק היה חריץ שחור. הוא הסיר את כובעו החבוט.

"סטיתי מהכביש הראשי", אמר. "האם דרך-העפר פה חוצה את הנהר בכיוון לוס אנג'לס?".

אלייזה התרוממה והטילה את המספריים העבים אל כיס סינרה. "האמת שכן. אבל הוא מתפתל בסביבה ואז חוצה את הנהר. אני לא חושבת שהצמד שלך יצליח למשוך דרך החול".

הוא ענה בשמץ גסות, "עוד תופתעי מה הבהמות ההם מסוגלים לעשות".

"כשהן מתחילות?…".

הוא חייך רגע. "כן. כשהם מתחילות".

"טוב", אמרה אלייזה. "אני חושבת שתחסוך זמן אם תחזור לדרך סאלינס ואז לכביש המהיר".

הוא משך אצבע גדולה לאורך גדר הלול והעלה צליל. "אני לא ממהר בכלל, גברת. פעם בשנה אני נוסע מסיאטל לסן דייגו ובחזרה. זה תופס לי את כל הזמן. בערך שישה חודשים כל כיוון. המטרה שלי לנסוע במזג אוויר יפה".

אלייזה הסירה את כפפותיה ותחבה אותן בכיס הסינר עם המספריים. היא מיששה מתחת לתיתורת מגבעת-הגברים שלה ללכוד שערות שחמקו. "נשמע כמו דרך נחמדה לחיות", אמרה.

הוא רכן מעבר לגדר בהבעה אומרת סוד. "אולי שמת לב לכתובת על העגלה שלי. אני מתקן סירים ומשחיז סכינים ומספריים. יש לך משהו כזה לתקן?".

"או, לא", נחפזה לענות. "שום דבר מהסוג הזה". מבטה התקשה במיאון.

"מספריים זה הדבר הכי גרוע", הסביר. "רוב האנשים פשוט הורסים את המספריים כשהם מנסים לחדד אותם, אבל אני יודע איך. יש לי מכשיר מיוחד. פטנט שלי. אבל עובד יופי".

"לא. המספריים שלי כולם חדים".

"בסדר. אז תביאי סיר", המשיך בסבר רציני. "סיר עקום או סיר עם חור. אני יכול לעשות אותו כמו חדש, שלא תצטרכי לקנות שום חדשים. חיסכון בשבילך".

"לא", התִיזה. "אני אומרת לך שאין לי שום דבר כזה בשביל לתקן".

פניו נפלו בהבעה מוגזמת של עצב. קולו לבש נימה יבבנית. "לא היה לי כלום לעשות היום. יכול להיות שלא יהיה לי מה לאכול בערב. את רואה שאני סטיתי מהמסלול הרגיל שלי. אני מכיר אנשים בכביש המהיר מסיאטל לסן פרנסיסקו. הם שומרים את הדברים שלהם בשבילי להשחיז אותם בגלל שהם יודעים שאני עושה את זה כל כך טוב וחוסך להם כסף".

"אני מצטערת", אמרה אלייזה נרגזת, "אין לי שום דבר בשבילך לעשות".

מבטו הרפה מפניה, ירד וסקר את האדמה סביב. עיניו שוטטו להן עד שהגיעו לערוגת הכריזנטמות שאלייזה עבדה בה. "מה זה הצמחים ההם, גברת?".

הרוגז והסרבנות נעלמו מפניה של אלייזה. "או, אלה כריזנטמות, לבן-ענק וצהוב-ענק. אני מגדלת אותן כל שנה. יותר גדולות מכל מה שבסביבה".

"סוג של פרח ארך-גבעול? נראה כמו בועה זריזה של עשן צבעוני?" שאל.

"בדיוק. איזה דרך נחמדה לתאר אותם".

"מריחות משהו מגעיל עד שמתרגלים", אמר.

"דווקא ריח טוב מריר", פלטה מינה וביה, "בכלל לא מגעיל".

חיש  שינה את נעימת דיבורו. "אני בעצמי אוהב את הריח".

"השנה היו לי פרחים של עשרה אינטשים", אמרה.

האיש רכן עוד פנימה מעבר לגדר.

"תראי, אני מכיר גברת אחת קצת יותר למטה בכביש. יש לה את הגן הכי יפה שראית בחיים שלך. כמעט כל הפרחים יש לה חוץ מכריזנטמות. בפעם האחרונה תיקנתי לה את התחתית נחושת של גיגית הכביסה (עסק לא קל אבל אני עובד כמו שצריך). היא אמרה לי, 'אם במקרה אתה עובר על יד כריזנטמות יפות הייתי רוצה שתנסה להביא לי כמה זרעים'. זה מה שהיא אמרה".

מבטה של אלייזה נעשה דרוך ותאב. "לא נראה שהיא יודעת הרבה על כריזנטמות. אפשר לגדל אותן מזרעים, אבל יותר קל להשריש את השתילים הקטנים שראית פה".

"טוב", אמר, "אז אני מתאר לי שאנ' לא יכול לקחת כלום".

"מה, בטח שאתה יכול", הצטעקה אלייזה. "אני יכולה לשים קצת באדמה לחה, ואתה יכול לקחת אותם ישר אתך. הם יוציאו שורש בעציץ אם שומרים על לחות. ואז היא תוכל לשתול אותם מחדש".

"בטוח שהיא תרצה כמה, גברת. אמרת שהם יפים?".

"נהדרים", אמרה. "הו, נהדרים". עיניה הבריקו. היא תלשה מראשה את הכובע החבוט וניערה את שערה השחור היפה. "אני אשים אותם בעציץ, ואתה יכול לקחת אותם ישר אתך. תיכנס לחצר".

עד שהאיש חצה את גדר הכלונסאות רצה אלייזה בהתרגשות בשביל השתול צמחי גרניום משני עבריו אל ירכתי החצר, ואז חזרה ובידיה עציץ פרחים גדול אדום. הכפפות נשתכחו עתה. היא כרעה על ברכיה ליד קצה הערוגה, חפרה באדמה החולית באצבעותיה, העלתה חופן-חופן ושמה בעציץ החדש המבריק. אחר כך הרימה את ערמת השתילים הקטנה שהכינה. באצבעותיה החזקות דחפה אותם פנימה אל האדמה והידקה סביב בפרקי האצבעות. האיש עמד מעליה. "אני אגיד לך מה לעשות", אמרה, "ואתה תזכור כדי להגיד לגברת".

"כן, אני ינסה לזכור".

"טוב, אז תראה. השתילים יוציאו שורש תוך חודש בערך. ואז היא צריכה לעקור ולשתול אותם במרחק של רגל אחד מהשני באדמה טובה ועשירה כמו זאת, רואה?". היא הרימה חופן אדמה כהה כדי שיראה. "הם יצמחו מהר ולגובה. עכשיו אל תשכח את זה: ביולי תגיד לה לגזום אותם בגובה של שמונה אינטשים מהאדמה".

"לפני שהם פורחים?" שאל.

"כן, לפני שהם פורחים". פניה היו מתוחות מלהיטות. "הם מיד יצמחו שוב. בערך בסוף ספטמבר יתחילו הניצנים".

היא השתתקה ונראתה אובדת עצות. "הכי הרבה תשומת לב דורשת ההנצה", אמרה בהיסוס. "אנ' לא יודעת איך להגיד לך". היא הציצה לעומק עיניו, מחפשת מענה. פיה נפתח מעט, והיא נראתה כמקשיבה. "אני אנסה להגיד לך", אמרה. "שמעת פעם על 'אצבעות ירוקות'?".

"לא יכול להגיד ששמעתי פעם, גברת".

"טוב, אני רק יכולה להגיד לך מה ההרגשה. זה כשאתה מוריד את הניצנים שאתה לא רוצה. הכול מתנקז לקצות האצבעות שלך. אתה מסתכל איך האצבעות שלך עובדות. הן עושות את זה לבד. אתה מרגיש איך זה פועל. הן מורידות ומורידות את הניצנים. הן אף פעם לא עושות טעויות. הן עם הצמח. הבנת? האצבעות שלך והצמח. מרגישים את זה לאורך כל הזרוע. הן יודעות. הן אף פעם לא טועות. יכולים להרגיש את זה. אם אתה אחד מאלה, אתה לא תעשה טעות. הבנת מה אמרתי? הבנת?".

כורעת הייתה על ברכיה ועיניה נשואות אליו. חזהּ גאה בהשתוקקות.

עיניו של האיש הצטמצמו. הוא הביט הצדה במבוכה.

"אולי אני יודע", אמר. "לפעמים בלילה בעגלה יש…".

גרונה של אלייזה ניחר. היא שיסעה את דבריו. "אף פעם לא חייתי כמוך, אבל אני יודעת מה אתה מתכוון. כשהלילה אפל – לכוכבים כאילו יש חודים, ויש שקט. כאילו, את מתרוממת ומתרוממת! כל כוכב מחודד חודר אל הגוף שלך. ככה בדיוק. חם וחד ו… נחמד".

שעוּנה על ברכיה, נשלחה ידה אל רגליו בַּמכנסיים השחורים המשומנים. אצבעותיה הרהויות כמעט נגעו באריג. ואז נשמטה ידה אל האדמה. משתופפת עוד, נראתה אלייזה כמו כלב מתרפס.

"זה נחמד. בדיוק כמו שאמרת. אבל כשהבן אדם לא אכל, אז זה לא".

מיד התרוממה, עמדה זקופה ופניה היו מבוישות. היא הושיטה את העציץ והניחה אותו בעדינות בזרועותיו. "הנה, תעמיד אותו בעגלה שלך, על המושב, במקום שתוכל להשגיח עליו. אולי אני אצליח למצוא לך משהו לעשות".

באחורי הבית חפרה בערמת הפחיות ומצאה שני סירי אלומיניום ישנים וחבוטים. היא חזרה עמם ונתנה לו. "הנה, אולי תוכל לתקן את אלה".

נוהגו השתנה. הוא הפך לבעל מקצוע. "כמו חדשות אני יכול לתקן אותם". באחורי עגלתו העמיד סדן קטן ומתוך קופסת מכשירים מרובבת חפר והעלה פטיש מכני קטן. אלייזה יצאה מן השער ובאה לראות אותו בעבודתו בעת שהלם ויישר את השקעים בסירים. עתה הביע פיו ביטחון וידע. בשלב קשה בעבודה הוא מצץ את שפתו התחתונה.

"אתה ישן בפנים העגלה?" שאלה אלייזה.

"בפנים העגלה, גברת. גשם או שמש אני יבש שָמה כמו עצם".

"זה בטח נחמד", אמרה. "מאוד נחמד. הלוואי שנשים יכלו לעשות דברים כאלה".

"זה לא חיים בשביל אישה".

שפתה העליונה התרוממה קצת, מגלה את שיניה. "איך אתה יודע? איך אתה יכול להגיד?", אמרה.

"אנ' לא יודע, גברת", מיחה. "ברור שאנ' לא יודע. טוב, הנה הסירים שלך. גמורים. את לא צריכה לקנות שום חדשים".

"כמה זה?".

"הו, יספיק חמישים סנט. אני נותן מחירים נמוכים ועבודה טובה. זה למה שיש לי קליינטים מרוצים בכל היישובים של הכביש המהיר".

אלייזה הביאה מהבית מטבע של חמישים סנט ושמטה אותו אל כפו. "באחד הימים אולי תופתע שיש לך מתחרה. גם אני יודעת להשחיז סכינים. ואני יודעת ליישר את השקעים בסירים קטנים. אני יכולה להראות לך מה אישה מסוגלת לעשות".

הוא החזיר את הפטיש לתיק המרובב והניף והטיל את הסדן הקטן הרחק מן העין. "אלה יכולים להיות חיים בודדים בשביל אישה, גברת, וגם מפחידים, כשחיות מסתובבות מתחת לעגלה כל הלילה". הוא טיפס על היצול וייצב את עמידתו ביד אחת שתפסה בעכוזו הלבן של החמור. עכשיו התרווח על המושב ותפס במושכות. "תודה מכל לב, גברת", אמר. "אני יעשה בדיוק מה שאמרת לי; אני אסע אחורנית ואתפוס את דרך סאלינס".

"אם לוקח לך הרבה זמן להגיע לשם", אמרה לו, "תשגיח שהאדמה תישאר לחה".

"אדמה, גברת? …אדמה? אה, בטח. את מתכוונת מסביב לכריזנטמות. בטח שאני ישמור". הוא צקצק בלשונו. הבהמות שלשלו ראש בנחת אל תוך הרסנים. בן-הכלאיים תפס את מקומו בין האופנים האחוריים. העגלה פנתה בעצלתיים אל כביש הגישה וחזרה על עקבותיה לאורך הנהר בנתיב שבו באה.

אלייזה התייצבה בקדמת גדר התיל ועקבה בעיניה אחר ההתקדמות האטית של העגלה. כתפיה היו זקופות, ראשה מוטל לאחור, עיניה עצומות לחצאין כך שהמראה הסתנן אל תוכן במעורפל. שפתיה נעו בלאט, צרות את המילים "שלום — שלום". אחר כך לחשה "זה כיוון נכון מאוד, יש שם זוהר". קול הלחש של עצמה העביר בה רעד קל. היא התנערה ממנו והסתכלה מסביב לראות אם מ יישהו מקשיב. רק הכלבים שמעו. הם נשאו את ראשיהם אליה ממקומם על הארץ ואז מיתחו סנטר וחזרו לישון. אלייזה פנתה ורצה בחיפזון אל הבית.

במטבח ניגשה אל מאחורי התנור ובדקה את מכל המים. המכל היה מלא מים חמים מבישולי הצהריים. בחדר האמבטיה משכה מעליה את הבגדים שהתלכלכו וזרקה אל אחת הפינות. אחר כך קרצפה עצמה בחתיכה קטנה של אבן-ספוג – את רגליה, ירכיה, חלציה וחזהּ וזרועותיה עד שעורה היה משופשף ואדום. אחרי שהתנגבה נעמדה מול הראי בחדר השינה והביטה בגופה. היא כיווצה את בטנה והניפה את חזהּ. ואז הסתובבה והציצה מעבר לכתפה, בגבהּ.

כעבור איזה זמן התחילה להתלבש, לאט. היא לבשה את לבניה החדשים ואת גרביה היפים ביותר ואת השמלה שהייתה סמל יופיה. היא עמלה בזהירות על תסרוקתה, הדגישה את גבותיה ומשחה אודם על שפתיה.

עוד לפני שסיימה, שמעה רעם קטן של פרסות ואת צעקותיהם של הנרי ועוזרו שהסיעו את העגלים האדומים אל המכלאה. היא שמעה את השער נטרק בדפיקה והתקינה עצמה לבואו של הנרי.

הולם צעדיו עלה מן המרפסת. הוא נכנס פנימה בעודו קורא: "אלייזה, איפה את?".

"בחדר שלי, מתלבשת. אני לא מוכנה. יש מים חמים לרחצה. תזדרז, מתחיל להיות מאוחר".

קולות של שכשוך עלו מן האמבט ואלייזה כבר הניחה את חליפתו הכהה על המיטה, ולצדה כותונת וגרביים ועניבה. את נעליו המצוחצחות העמידה על הרצפה ליד המיטה. ואז ניגשה למרפסת והתיישבה ישיבה נוקשה ומוקפדת. היא הביטה לעבר דרך-הנהר, מקום שטור הערבות היה עדיין צהוב עם עלים שהלבינו בכפור. תחת הערפל הגבוה האפור הם נראו כמו רצועה דקה של אור-שמש. זה היה הצבע היחיד באחר הצהריים האפור. דקות ארוכות ישבה בלי נוע. עיניה מצמצו רק לפרקים.

הנרי יצא מן הדלת בקול טפיחה עז, ואגב כך תחב את עניבתו אל פנים האפודה. אלייזה קפאה על מקומה ופניה התארכו. הנרי נעצר על עומדו והציץ בה. "הביטו -הביטו. את נראית כל כך נחמד, אלייזה!".

"נחמד? אתה חושב שאני נראית נחמד? מה אתה מתכוון ב'נחמד'?".

הוא נראה נבוך." איזה משחק את משחקת אתי", אמר אובד-עצות. "איזה מין הצגה. את נראית חזקה בהחלט להרוג עגל על הברכיים שלך, ושתשמחי בהחלט לאכול אותו כאילו היה אבטיח".

לרגע אבדה לה נוקשותה. "הנרי! שלא תדבר ככה. אין לך מושג על מה אתה מדבר". שוב הצטרפה לשלמות אחת. "אני חזקה", התפארה. "לפני זה לא ידעתי כמה חזקה".

הנרי הביט במורד לעבר סככת הטרקטור, ועד שהחזיר אליה את מבטו כבר היו עיניו כמקודם. "אני אוציא את המכונית. את יכולה ללבוש את המעיל בזמן שאני מתניע".

אלייזה נכנסה אל הבית. היא שמעה אותו נוהג אל השער ומדומם את המנוע, ואז השתהתה ארוכות בחבישת כובעה – משכה אותו לכאן, הידקה אותו לשם. כשהשבית את המנוע לגמרי החליקה אל תוך מעילה ויצאה החוצה.

הדו-מושבית הקטנה, נטולת-גג, קרטעה בדרך-העפר לאורך הנהר, מניפה את הציפורים והודפת את הארנבים אל הסבך. שני עגורים השיקו כנפיים בכבדות מעל טור הערבות וצנחו אל קרקעית הנהר.

הרחק לפנים, על הדרך, ראתה אלייזה כתם שחור. מיד ידעה.

כשעברו על פניו ניסתה אלייזה לא להביט, אך עיניה מיאנו לציית. בעצב לחשה לעצמה "הוא הרי יכל לזרוק אותם בצד הכביש. זה לא טרחה גדולה, לא גדולה מאוד. אבל את העציץ הוא שמר לעצמו", הסבירה. "הוא היה מוכרח לשמור את העציץ. בגלל זה הוא לא הצליח לזרוק אותם מעבר לכביש".

הדו-מושבית הסתובבה בעיקול דרך, והנה העגלה לפניהם. אלייזה הסתובבה בכל הכוח לעבר בעלה וכך יכלה לא לראות את העגלה הקטנה עם כיסוי הבד ואת זוג הבהמות הלא-מתואם שהמכונית אגפה.

בִּן רגע תם ונשלם. הדבר נעשה. היא לא הביטה לאחור.

כעת אמרה בקול רם, להתגבר על המנוע. "יהיה טוב הערב, ארוחה טובה".

"הנה, השתנית שוב", התלונן הנרי. הוא הרים יד אחת מההגה וטפח על ברכהּ. "אני צריך להוציא אותך לאכול לעתים קרובות יותר. זה יהיה טוב בשביל שנינו. אנחנו נעשים כל כך כבדים בחווה".

"הנרי", אמרה, "נוכל לשתות יין בארוחה?".

"בטח שנוכל. זה יהיה יופי".

זמן-מה לא דיברה; ואז אמרה, "הנרי, בתחרויות האגרוף האלה,  אנשים פוגעים מאוד אחד בשני?".

"לפעמים קצת. בדרך כלל לא. למה?".

"כי קראתי שהם שוברים אפים, ודם זורם להם למטה בחזה. קראתי איך כפפות האגרוף נעשות ספוגות וכבדות מהדם".

הוא הסתובב להביט בה. "מה העניין, אלייזה? לא ידעתי שאת קוראת דברים מהסוג הזה". הוא עצר את המכונית ואחר כך הסתובב ימינה על גשר נהר סאלינס.

"יש נשים שבאות לתחרויות האלה?" שאלה.

"בטח. כמה. מה העניין, אלייזה? את רוצה לבוא? אנ' לא חושב שתיהני, אבל אני איקח אותך אם את רוצה לבוא באמת".

היא התרווחה בריפיון במושבה.

"לא. לא. אנ' לא רוצה לבוא. אני בטוחה שלא". פניה הוסבו הרחק ממנו. "די אם נשתה יין. זה יהיה המון". היא זקפה את צוארון מעילה כדי שלא יראה שהיא מתייפחת חלושות – כמו זקנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.