היא גבוהה ודקה, אולי בת שבעים, כסופת-שער, מטופחת, לא שחורה לא לבנה, זהובה בהירה, כמו צבע של רוּם. היא אריסטוקרטית ממרטיניק שמתגוררת בפוֹר-דה-פרנס, אבל יש לה גם דירה בפריז. אנחנו יושבים בגזוזטרת ביתה, בית הדור, אוורירי, שנראה כעשוי תחרים של עץ: מזכיר לי בתים מסוימים בניו-אורלינס. אנחנו שותים תה-מנטה עם קרח, מתובל בקצת אבסינת.
שלוש זיקיות נחפזות זו אחר זו במרוצה בגזוזטרה; אחת נעצרת לרגלי מאדאם, יורה את לשונה המפוצלת, ומאדאם מעירה: "זיקיות. כאלה יצורים מיוחדים. האופן שבו הן משנות את הצבעים שלהן. אדום. צהוב. לָיים. ורוד. סגלגל. ואתה יודע שזיקיות אוהבות מאוד מוזיקה?" היא בוחנת אותי בעיניה השחורות היפות. "היית מאמין?"
במהלך אחר-הצהריים סיפרה לי הרבה דברים מוזרים. איך בלילה הגן שלה מתמלא עשי-לילה עצומים. סיפרה שהנהג שלה, דמות אומרת-כבוד, שהסיע אותי אל ביתה, הוא רוצח-נשים ברעל שנמלט מאי-השדים. וגם תיארה כפר במרומי הרכס הצפוני, שכל תושביו לבקנים. "אנשים קטנים עם עיניים ורודות, לבנים כמו גיר. לפעמים רואים כמה כאלה ברחובות פוֹר-דה-פרנס."
"כן, בטח שאני מאמין לך."
היא מצדדת את ראשה הכסוף. "לא, אתה לא. אבל אני אוכיח לך."
ובעודה מדברת, היא פונה בצעד קל אל הטרקלין הקריבי שלה, הצונן, חדר אפלולי עם מאווררי-תקרה סובבים לאט, ומתיישבת אל פסנתר מכוון היטב. אני עדיין יושב בגזוזטרה, אבל מסוגל בהחלט לראות אותה, את האישה הקשישה הזאת, רבת-החן, הכלאה של גזעים שונים. היא מתחילה לנגן סונטה מאת מוצרט.
הזיקיות נקהלות לאִטן: תריסר, עוד תריסר, רובן ירוקות, אחדות סגולות, סגלגלות. הן מתרוצצות על פני הגזוזטרה, אצות אל הטרקלין, קהל מאזינים רגיש וקשוב למוזיקה המנוגנת. ואז המוזיקה פוסקת, כי לפתע התרוממה המארחת שלי ממקומה, רקעה ברגלהּ, והזיקיות התפזרו כמו זהרורים של כוכב שהתנפץ.
ואז היא מביטה בי. "Et maintenant [ומה עכשיו]? C'est vrai [צדקתי]?"
"בהחלט. אבל זה נראה כל-כך מוזר."
"Alors. האי כולו צף בתוך מוזרות. הבית הזה שלי מלא רוחות-רפאים. הרבה. ולא בחושך. כמה מהן מופיעות באמצע היום, באור מלא. שובבות, לא תאמין. חצופות כאלה."
"זה נפוץ גם בהאיטי. רוחות-הרפאים משוטטות שם לא פעם באמצע היום. יצא לי לראות חבורה שלמה של רוחות עובדת בְּשדה ליד פְּצוֹנוִיל. הן הסירו מזיקים משתילי קפה."
היא מאמינה לכל מילה. היא ממשיכה לדבר: "Oui, oui. ההאיטים סוגדים למתים שלהם. הם ידועים בזה. את שלנו אנחנו עוזבים במנוחה עם הצרות שלהם. והשטויות שלהם. כאלה גסים, ההאיטים. כל כך קראולים. ואי-אפשר להתרחץ שם בים. הכרישים ממש מפחידים. והיתושים: הגודל שלהם, ההעזה! פה במרטיניק אין לנו יתושים. בכלל."
"שמתי לב. באמת שאלתי את עצמי."
"גם אנחנו שואלים. מרטיניק הוא האי היחיד בקריביים שלא סובל מהקללה של היתושים, ואף אחד לא יכול להסביר את זה."
"אולי עשי-הלילה בולעים אותם."
היא צוחקת. "או הרוחות-רפאים."
"לא. אני חושב שרוחות מעדיפות עָשים."
"כן, לרוחות אולי מתאים יותר עשים. אם הייתי רוח-רפאים רעבה, הייתי אוכלת כל דבר חוץ מיתושים. תרצה עוד קרח בכוס? אבסינת?"
"אבסינת. זה משהו שקשה להשיג במולדת. אפילו לא בניו-אורלינס."
"הסבתא שלי מצד אבא הייתה מניו-אורלינס."
"גם שלי."
ובעודה מוזגת אבסינת מקנקן מסנוור בצבע ברקת: "אז אולי אנחנו קרובי-משפחה. השם שלה בנעוריה היה דוּפוֹן. אָלוּאט דוּפוֹן"
"אָלוּאט? באמת? שם יפה. אני יודע על שתי משפחות דוּפוֹן בניו-אורלינס, אבל אין לי קשר-דם עם אף אחת."
"חבל. היה נחמד לקרוא לך דודן. Alors. קלודין פּוֹלוֹ סיפרה לי שזה הביקור הראשון שלך במרטיניק."
"קלודין וז'אק פולו. פגשת אותם בארוחת-הערב אצל המושל לפני כמה ימים."
אני נזכר: גבר תמיר, נאה, נשיא "בית הדין לערעורים" במרטיניק וגִיָאנָה הצרפתית, כולל "אי השדים". "משפחת פולו. כן. יש להם שמונה ילדים. הוא חסיד נלהב של עונש מוות."
"בתור מי שנוסע הרבה, איך זה שלא ביקרת כאן עוד קודם?"
"במרטיניק? טוב, הייתה לי רתיעה מסוימת. חבר טוב שלי נרצח כאן."
עיניה היפות של הגברת נראות טיפה פחות ידידותיות. היא הוגה את מילותיה באטיות: "רצח זה לא דבר שקורה כאן לעתים קרובות. אנחנו לא אנשים אלימים. רציניים, אבל לא אלימים."
"רציניים. כן. לאנשים במסעדות, ברחובות, אפילו בחוף הים יש מין הבעה חמורה. הם נראים כל-כך טרודים. כמו רוסים."
"צריך לא לשכוח שהעבדות הסתיימה כאן רק ב-1848."
לא הצלחתי להבין את הקשר, אבל עד שהתחלתי לברר, כבר אמרה: "יותר מזה, מרטיניק נורא יקרה. חפיסת סבון שעולה בפריז חמישה פרנקים, עולה כאן כפול. כל דבר עולה כפול ממה שהוא צריך להיות כי כל דבר מיובא. אם עושי-הצרות האלה יצליחו, ומרטיניק תשחרר מצרפת, זה יהיה הסוף שלה. מרטיניק לא תוכל להתקיים בלי שצרפת מסבסדת אותה. אנחנו פשוט נתחסל. באופן כללי, האם האנשים כאן אטרקטיביים בעיניך?"
"הנשים. נתקלתי בכמה נשים יפות להפליא. רכות, חלקות, תנוחות אציליות; מבנה עצמות שמזכיר חתולות. וגם מידה מסוימת של תוקפנות פתיינית."
"זה הדם הסנגלי. יש כאן הרבה סנגלים. אבל הגברים – אתה לא מוצא שהם מושכים?"
"לא."
"מסכימה. הגברים לא מושכים. בהשוואה לנשים שלנו, הם נראים לא לעניין, בלי אופי: vin ordinaire [יין זול]. צריך להבין שמרטיניק היא חברה מטריארכלית. כשזה המצב, כמו בהודו למשל, הגברים לא שווים הרבה. אני רואה שאתה מתבונן במראה השחורה שלי."
נכון. המבט שלי נודד מבלי משים אל המראה – נמשך נגד רצוני, כמו לפעמים אל הריצוד הטיפשי של טלוויזיה לא מכווננת. […] החפץ בטרקלין של מאדאם הוא מראה שחורה. אורכה כעשרים ס"מ, רוחבה כ-15 ס"מ. היא ממוסגרת בתיבה של עור שחור מהוה בצורת ספר. והיא אכן מונחת גלויה על שולחן, כאילו מדובר במהדורה משובחת שממתינה שירימו אותה ויעלעלו בה. אלא שאין מה לקרוא או לראות בה, חוץ ממסתרי הבבואה המוקרנת מהמשטח השחור רגע לפני שהיא נסוגה פנימה אל מעמקי אינסוף, אל פרוזדורי החשכה.
"היא הייתה שייכת לגוגן," היא מסבירה לי. "אתה בטח יודע שהוא חי וצייר פה לפני שהתיישב בין הפולינזים. זאת הייתה המראה השחורה שלו. מראות כאלה היו די נפוצות בין האמנים במאה הקודמת. לוָן גוך הייתה אחת, וגם לרנואר."
"אני לא לגמרי מבין. לאיזה מטרה הם השתמשו בהן?"
"כדי לרענן את ההסתכלות. לחדש את תגובתם לצבע, למעברי הצבע. אחרי פרק-זמן של עבודה, כשהעיניים התעייפו, הם מצאו מנוחה בהסתכלות אל תוך המראות האלה. כמו שאניני-חיך במהלך סעודה, בין מנות מתוחכמות, מעוררים מחדש את חוש-הטעם בעזרת משהו לימוני." היא מרימה מהשולחן את הכרך הקטן שמחזיק בתוכו את המראה ומוסרת לי אותו. "אני לא פעם משתמשת בה כשהעיניים שלי סובלות מאור-שמש רב מדי. זה מרגיע."
מרגיע, וגם מערער. השחור, ככל שמאריכים להביט בו, מפסיק להיות שחור, הופך לכחול-כסוף מוזר, מפתן אל חזיונות סודיים; כמו אליס, אני מרגיש על סף מסע דרך מראָה, שאינני שש כל-כך להתחיל.
ממרחק, אני שומע את קולה – חרוך, נינוח, מתורבת: "אז היה לך חבר שנרצח כאן?"
"כן."
"אמריקני?"
כן. הוא היה איש מאוד מוכשר. מוזיקאי. מלחין."
"הו, אני נזכרת – האיש שכתב אופרות! יהודי. היה לו שפם."
"שמו היה מארק בליצשטיין."
"אבל זה היה מזמן. לפחות חמש עשרה שנים. אולי יותר. אני מבינה שאתה שוהה במלון החדש. 'לה בָּאטֵיי'. מה דעתך עליו?"
"מאוד נעים. קצת סוער שם כי הם לקראת פתיחה של קזינו. לאיש שאחראי על כך קוראים שֶלי קיטְס. בהתחלה חשבתי שזאת בדיחה, אבל מסתבר שזה באמת השם שלו."
"מרסל פרוסט עובד ב'לֶה פוּלאר', מסעדת פֵּרות-ים קטנה נחמדה בכפר שֶלשֶר. מרסל הוא מלצר. קרה שהתאכזבת מהמסעדות שלנו?"
"כן ולא. הן הכי טובות באזור הקריבי, אבל יקרות מדי"
"Alors. כמו שכבר אמרתי, הכול מיובא. אנחנו לא מגדלים אפילו את הירקות שלנו. ילידי המקום הם סתם בטלנים." יונק-דבש חודר אל המרפסת ומתייצב בלי-נוע באוויר. "אבל פרות-הים כאן מצוינים."
"כן ולא. אף פעם לא ראיתי סרטנים כל-כך גדולים. ממש לווייתנים; יצורים פרה-היסטוריים. הזמנתי לי אחד, אבל הטעם שלו היה כמו גיר, וכל-כך קשה ללעיסה, שנפלה לי סתימה. כמו פרות-ים בקליפורניה; נראים נהדר, אבל חסרי-טעם."
היא מחייכת, חיוך נטול שמחה: "טוב, אני מתנצלת" – ואני מתחרט על הביקורתיות שלי ותופס כי אינני אדיב ביותר.
"אכלתי לאנץ' במלון שלך בשבוע שעבר. על המרפסת שנשקפת אל הברכה. הייתי המומה."
"למה?"
"בגלל המתרחצים. הגברות מחו"ל נאספו סביב הברֵכה, בלי שום-דבר למעלה וכמעט כלום למטה. בארץ שלך זה מותר? שנשים ממש ערומות צועדות בתהלוכה? "
" לא במקומות ציבוריים כמו ברֵכה של מלון."
"בדיוק. ואני לא חושבת שצריך לעבור על זה בשתיקה כאן. אבל כמובן אנחנו לא יכולים הרשות לעצמנו להטריד את התיירים. כבר יצא לך לבקר באיזה אטרקציה תיירותית פה?"
"אתמול ביקרנו בבית שבו נולדה הקיסרית ג'וזפין."
"אני לא ממליצה לאף אחד לבקר שם. הזקן ההוא, האוצר, איזה פטפטן! ואני לא יודעת מה יותר גרוע – הצרפתית שלו, האנגלית או הגרמנית. כזה נודניק. כאילו לא מספיק מעייף רק להגיע לשם."
יונק-הדבש שלנו פרח לשלום. ממרחק אנחנו שומעים להקות של מתופפים – תופי-פלדה, תופי-מרים, וגם מקהלות של שיכורים ("Ce soir, ce soir nous danserons sans chemise, sans pantaloons : הלילה, הלילה, נרקוד בלי חולצות, בלי מכנסיים"). זה מזכיר לשנינו כי זהו שבוע קרניבל במרטיניק.
"בדרך כלל," היא מכריזה, "אני יוצאת מהאי כשיש קרניבל. זה בלתי-אפשרי. הרעש, הסירחון."
כשתכננתי את חוויית מרטיניק הזאת, שכללה אותי ושלושה חברים, לא ידעתי שהביקור יחול בזמן קרנבל; כיליד ניו-אורלינס היה לי די והותר מזה. אבל הווריאציה של מרטיניק הסתברה כמלאת-חיים להפליא, ספונטנית ותוססת כמו פיצוץ בבית-חרושת לזיקוקי-דינור. "אנחנו דווקא נהנים, אני והחברים שלי. אתמול בערב היה מצעד נהדר: חמישים גברים מחזיקים מטריות שחורות וחובשים צילינדרים ממשי, ועל החזה מצוירים להם שלדים פלורסנטיים. אני אוהב את הזקנות ההן עם פאות וקישוטי-זהב ונצנצים מודבקים על הפנים. וכל הגברים האלה שלובשים את שמלות החתונה של הנשים שלהם! ומיליוני הילדים שמחזיקים נרות, שדולקים כמו גחליליות. האמת, פעם אחת היינו על סף אסון. שאלנו מכונית מהמלון, ובדיוק כשהגענו לפור-דה-פרנס, וזחלנו באמצע ההמונים, התפוצץ לנו צמיג, ותיכף ומיד הקיפו אותנו שדים אדומים עם קלשונות – "
הגברת משועשעת: "Oui. Oui. הילדים שמתחפשים לשדים אדומים. זה כבר מזמן-מזמן."
"כן, אבל הם רקדו על כל המכונית. עשו נזקים איומים. הגג היה ממש רחבת ריקודים. אבל לא יכולנו לצאת ממנה, כי פחדנו שיהרסו אותה לגמרי. אז החבר הכי רגוע שלי, בוב מק'ברייד, התנדב להחליף את הגלגל על המקום. אבל הבעיה הייתה שהוא לבש חליפת פשתן חדשה לבנה ולא רצה להרוס אותה."
"אז הוא התפשט. מאוד נוח."
"לפחות זה היה מצחיק. לראות את מק'ברייד, בחור מאוד רציני, כמעט בלי כלום, ומנסה להחליף גלגל עם הטירוף של 'מָרדי גְרָא' מסביבו, ושדים אדומים תוקעים בו קלשונות. למזלנו, קלשונות מנייר."
"אבל מר מק'ברייד הצליח."
"אם לא, אני בספק אם הייתי נמצא כאן וגוזל את זמנך היקר."
"כלום לא היה קורה. אנחנו לא אנשים אלימים."
"סליחה. אני לא רומז שהיינו בסכנה. זה היה רק – חלק מהחגיגה."
"אבסינת? Un peu?"
"טיפונת. תודה."
הצופית חוזרת.
"חבר שלך. המלחין."
"מארק בליצשטיין."
"סתם חשבתי. הוא בא הנה פעם לארוחת-ערב. מאדאם גרן הביאה אותו. ולורד סנוֹדְן גם הוא היה כאן. עם הדוד שלו, האנגלי שבנה את כל הבתים ההם במסטיק [אי בים הקריבי] – "
"אוליבר מֶסְל."
"Oui. Oui. זה בזמן שבעלי היה עדיין חי. בעלי היה מאוד מוזיקלי. הוא ביקש מהחבר שלך שינגן בפסנתר. הוא ניגן כמה שירים גרמניים." היא עומדת עכשיו, נעה הנה והנה, ואני מבחין איזו גזרה מעודנת יש לה, כמה אוורירית היא מצטיירת בתוך השמלה הפריזאית, שמלת תחרים רפויה. "אני זוכרת את זה, אבל אני לא מצליחה לזכור איך הוא מת. מי הרג אותו?"
כל אותה עת נחה המראה השחורה בחיקי, ושוב תרו עיני אחר מעמקיה. מוזר לאן נושאים אותנו חשקינו, נוגשים בנו, כופים עלינו חלומות לא-רצויים, גורלות שלא ביקשנו לנו.
"שני מלחים."
"מכאן? ממרטיניק?"
"לא. שני מלחים פורטוגלים שירדו אל החוף. הוא פגש אותם בבר. הוא עבד כאן על אופרה, והוא שכר בית. הוא לקח אותם הביתה אתו – "
"עכשיו אני זוכרת. הם שדדו אותו והיכו אותו עד מוות. זה היה נורא. טרגדיה איומה."
"תאונה טרגית." המראה השחורה מלגלגת עלי. למה אמרת את זה? זאת לא הייתה תאונה.
"אבל המשטרה שלנו תפסה אותם. הם נשפטו ונשלחו לכלא בגיאנה. אני שואלת את עצמי אם הם עוד שם. יכולתי לשאול את פולו. הוא יֵדע. הוא הרי הנשיא של 'בית הדין לערעורים'."
"זה לא באמת חשוב."
"לא חשוב! היה צריך לערוף את הראש למנוולים האלה."
"לא. אבל לא הייתי מתנגד לראות אותם עובדים בשדות בהאיטי, קוטפים קפה."
כשנשאתי את עיני מהבוהק השטני של המראה, ראיתי שהמארחת שלי נסוגה לרגע מן הגזוזטרה אל הטרקלין האפלולי. צליל פסנתר מהדהד, ועוד איד. מאדאם משתעשעת עם אותה המנגינה עצמה. במהרה נאספים חובבי-המוזיקה, הזיקיות, ארגמניות, ירוקות, סגלגלות, קהל מאזינות. ערוכות על רצפת הטרה-קוטה של הגזוזטרה הן דומות לשורה של תווי-נגינה. לפסיפס מוצרטיאני.
סיפור מעניין שמצליח להעביר את האוירה המיוחדת וקצת מפחידה של ארץ לא מוכרת. תרגום מצוין.
אני קוראת את המוטיב של המוזיקה בסיפור כמוזיקה של החיים היומיומיים של בעלי החיים ותושבי האי. בשבחלם המוזיקה איננה אירוע חגיגי מהודר ומכובד של אולמות קונצרטים וקהל תרבותי ומחונך אלא מוזיקה של מהלך החיים באי קטן שמסמלת את מהלך החיים של הרוצחים, הקורבנות וכל בני האדם. דופק החיים.