מוזיקה I ולדימיר נבוקוב (1977-1899)

פרוזדור הכניסה היה מלא עד אפס מקום מעילים של גברים ונשים; מהטרקלין עלה רצף מהיר של צלילי פסנתר. בבואתו של ויקטור בראי של הפרוזדור יישרה את לולאת העניבה הניבטת משם. מתאמצת להדביק את הגובה תלתה המשרתת את מעילו, אבל המעיל התנתק וגרר אתו מטה עוד שניים, והיא נאלצה להתחיל מהתחלה.

פוסע על קצות אצבעותיו הגיע ויקטור אל הסלון, ואותו רגע בדיוק הפכה המוזיקה לרמה ולגברית יותר. אל הפסנתר ישב וולף, אורח נדיר בבית הזה. השאר – כשלושים בסך הכול – האזינו במגוון של אופנים, קצתם סנטרם שעון על האגרוף, אחרים משלחים עשן סיגריה בכיוון התקרה, והתאורה הלא-מוגדרת שיוותה איכות ספק-ציורית לחוסר-התנועה שלהם. ממרחק, בעלת הבית, בחיוך רהוט, סימנה לוויקטור מושב פנוי, כורסא קטנה עם מסעד דמוי-כעך, כמעט בצלו של פסנתר-הכנף. הוא הגיב בתנועות קטנות של דחייה – הכול בסדר, הכול בסדר, אני יכול לעמוד; ובתוך כך החל לנוע בכיוון המוצע, התיישב בזהירות, ובזהירות שיכל את זרועותיו. אשתו של המבצע, פיה קצת פעור, עיניה ממצמצות במהירות, הייתה קרובה להפוך את הדף; והנה הפכה אותו. יער שחור של צלילים מטפסים, ירידה במדרון, רווח, אחר-כך קבוצה נפרדת של טרפזיסטים קטנים מעופפים. לוולף היו ריסים ארוכים בהירים; אוזניו הכמעט שקופות היו בגון ארגמן עדין; על הקלידים היכה במהירות אדירה ובאוׂן, ובמעמקיו המשוחים-לכה של מכסה הפסנתר, עסקו כפילי ידיו בחקיינות-רפאים סבוכה, אפילו מעט ליצנית.

כל מוזיקה שלא הייתה מוכרת לוויקטור – ומה שהכיר היו כתריסר נעימות ידועות – דמתה עליו כטרטור של שיחה בשפה זרה: לשווא אתה מנסה להגדיר לפחות את גבולות המילים, אבל הכול מחליק, מתמזג, והאוזן העצלה מתחילה להרגיש שעמום. ויקטור ניסה להתרכז בהאזנה, אך במהרה גילה שהוא מתחקה אחר ידיו של וולף ואחר בבואות-הרפאים שלהן. כל אימת שגברו הצלילים לרעם עיקש, התנפח צווארו של המבצע, מֶתח הקשה את אצבעותיו המפורשׂות, והוא פלט כמין נחירה רפה. קרה שאשתו הקדימה אותו שלא לצורך; הוא עיכב את הדף בהטחה זריזה של כף שמאל הפתוחה, ואז, במהירות שלא תיאמן, העיף והפך אותו בעצמו, וכבר היו שתי ידיו לשות שוב בפראות את לוח-הקלידים הצייתני. ויקטור ערך סקירה מפורטת של האיש: חוטם עם קצה מחודד, עפעפיים בולטים, צלקת של מורסה על הצוואר, שער שמזכיר פלומה בלונדית, מקטורן שחור בגזרת-כתפיים רחבה. רגע אחד ניסה ויקטור להטות אוזן שוב למוזיקה, אך עד שלא התמקד, וכבר התפוגגה תשומת לבו. הוא הסיט לאט את מבטו וחיפש אחר קופסית-הסיגריות, ואגב כך בחן אך שאר האורחים. בין הפרצופים הזרים גילה אחדים מוכרים – הנה קוצָ'רובסקי הנחמד השמנמן – צריך להגיד לו שלום? כך עשה, אבל החטיא את המטרה; מכּר אחר, שְמאקוב, הוא שהגיב על מנוד-הראש. שמעתי שהוא עובר מברלין לפריז – צריך להתעניין אצלו. על ספה, משני עבריה שתי נשים לא צעירות, הייתה אנה סאמוילובנה אדומת-השער, העָבָה, רכונה למחצה, עיניה עצומות, ואילו בעלה, רופא אף-אוזן-גרון, ישב על כיסא, מרפקו שעוּן על מסעד-היד. מה החפץ המנצנץ שהוא מסחרר על אצבעות ידו השנייה? אה, כן, משקפי מצבט עם פתיל בסגנון צ'כוב. הלאה משם, כתפו האחת מוצלת, איש מגובנן, מזוקן, ידוע כחובב מושבע של מוזיקה, האזין בלהיטות, אצבע-מורה שלו מתוחה מעלה כנגד רקתו. ויקטור לא היה מסוגל להיזכר בשמו ובשם-משפחתו. בוריס? לא, לא זה. בוריסוביץ'? גם לא כך. עוד פרצופים. מעניין עם החארוּזינים נמצאים פה. כן, הנה הם. לא מסתכלים בכיוון שלי. ועוד רגע, ממש מאחוריהם, ראה ויקטור את מי שהייתה אשתו.

מיד השפיל את מבטו ובלי לחשוב הקיש בסיגרטה שלו כדי לסלק את האפר שלא הייתה לו עדיין שהות להיווצר. ממקום כלשהו, נמוך למטה, התרומם לבו כמו אגרוף והטיח סנוקרת, נסוג, היכה שוב, ואז התחיל להלום במהירות, הלמות לא קצובה, שסתרה את המוזיקה והטביעה אותה. בלי לדעת היכן יכוון את מבטו, הציץ ויקטור בחשדנות בפסנתרן, אך לא שמע שום צליל: וולף כאילו הלם במקלדת שותקת. חזהו של ויקטור התכווץ כדי כך שהוכרח להזדקף ולשאוף עמוק; ואז שבה במהירות ממרחק רב, משוועת לאוויר, חזרה המוזיקה לחיים, ולבו חידש את פעימתו בקצב סדיר יותר.

לפני שנתיים נפרדו, בעיר אחרת, שבה הים הרעיש בלילה, ושם גרו מאז נישואיהם. בעיניים שעודן מושפלות ניסה להדוף את הרעם והשאון של העבר בעזרת מחשבות בטלות: למשל, כי ודאי הבחינה בו לפני דקות אחדות כשבצעדים ארוכים, מתנדנדים, חשאיים, חצה על ראשי אצבעותיו את החדר לכל אורכו כדי להגיע לכיסא הזה. חש כאילו מישהו תפס אותו לא-לבוש או שקוע באיזה עיסוק אידיוטי; ועודנו נזכר ומהרהר איך בתמימותו  גלש וצלל תחת מבטה (העוין? הלגלגני? הסקרני?), הפסיק בחטף ושאל את עצמו אולי המארחת או מישהו אחר בחדר מודעים למתרחש, ואיך בכלל היא הגיעה לכאן, אשתו, והאם באה לבד או עם בעלה החדש, ומה עליו, עליו עצמו, לעשות עכשיו: להישאר כמו שהוא, או להביט לעברה? לא, עדיין אינו מסוגל להסתכל; קודם-כול עליו להתרגל לנוכחותה בחדר הזה הנרחב ועם זאת הכולא – כי המוזיקה העמידה גדר סביבם והפכה למין בית-סוהר, שבו נגזר על שניהם להישאר שבויים עד שהפסנתרן יחדל לבנות ולתחזק את קמרוני הצליל שלו.

ומה הצליח לתפוס בהצצה החטופה אליה לפני רגע? כל כך מעט: עיניה המוסבות, הלחי החיוורת, תלתל של שער שחור, וכסימן-היכר משני לא-ברור – חרוזים של משהו סביב צווארה. כל כך מעט. ועם זאת אותו מתווה לא-מלוטש, אותו דימוי גמור רק למחצה, הוא-הוא אשתו, והתמהיל הרגעי של בוהק וצל כבר צר את הישות היחידה-ומיוחדת שנשאה את שמה.

כמה רחוק נראה הכול! הוא התאהב בה, התאהב מעל הראש, ערב אחד חם ומחניק, תחת שמים מעולפים, בגזוזטרה של ביתן מועדון-הטניס. וכעבור חודש, בליל חתונתם, ירד גשם כה חזק עד שקשה היה לשמוע את הים.

איזה אושר! אושר – איזו מילה  רטבובית, מלקלקת, מתיזה, כה חיה, כה מבויתת, מחייכת ובוכה בכוחות עצמה. ובבוקר המחרת: העלים המבהיקים בגינה, הים הכמעט אילם, החלבי, הכסוף. הוא חייב לעשות משהו עם בדל הסיגרטה שלו! הוא סובב את ראשו, ושוב החסיר לבו פעימה. מישהו זז ממקומו, חוסם מפניו את מראיה כמעט לחלוטין, ושולף מטפחת-אף לבנה כמו המוות; אך מיד הוא יזוז, מרפקו של הזר, והיא תשוב ותתגלה, כן, עוד רגע היא תשוב ותתגלה. לא, אני לא מסוגל להביט. יש מאפרה על הפסנתר. מחסום הצלילים נשאר גבוה כשהיה ובלתי-חדיר. ידי-הרְפאים במעמקים המשוחים-לכה המשיכו לנוע באותן עקומות לא טבעיות.

"נהיה מאושרים לעד!" – איזו מנגינה יש במשפט הזה, איזה הבהוב! עטויה כולה קטיפה רכה, מעירה כמיהה לאסוף אותה אליך, כמו שאוספים סייח עם רגליו המקופלות. לחבק ולאמץ אותה אליך. ומה אז? מה צריך לעשות כדי שתהיה שלך לגמרי? אני אוהב את הכבד שלך, את הכליות, את כדוריות הדם. על כך היא תשיב: "אל תהיה מגעיל."  הם לא חיו חיי מותרות ולא חיי עוני, והלכו לשחות בים כמעט כל השנה. המדוזות נסחפו עד החוף המרוצף חלוקי-אבן, רעדו ברוח, צוקי הים השחור, הבהיקו ברסֶס-המים. פעם הם ראו דייג נושא אתו גווייה של טבוע; רגליו היחפות, שהתבלטו מן השמיכה, נראו מופתעות. בערבים הייתה רגילה להכין קקאו. הוא שב והביט. כעת ישבה בעיניים מושפלות, ברגליים משוכלות, סנטרה שעון על מפרקי היד: היא מאוד מוזיקלית. וולף ודאי מנגן יצירות נפלאות מפורסמות. לא אוכל לישון לילות רבים, הרהר ויקטור והתבונן בצווארה הלבן ובזווית הרכה של ברכה. לבושה הייתה שמלה שחורה דקיקה, לא מוכרת לו, והמחרוזת שלה המשיכה ללכוד את האור. לא, אני לא אהיה מסוגל להירדם, ואני מוכרח להפסיק לבוא הנה. הכול היה לחינם; שנתיים של מאבקים ומאמצים עזים, שלוות הנפש כמעט שבה אלי – עכשיו אצטרך להתחיל מחדש, לנסות לשכוח הכול, את כל מה שכמעט נשכח, בתוספת הערב הזה. לפתע היה נדמה לו שהיא מביטה בו בחטף והוא סובב את ראשו. היצירה מתקרבת כנראה אל סיומה. כשהם מגיעים, האקורדים האלה, הסוערים המשתנקים, זה בדרך כלל מסמן שהסוף קרֵב.

עם בוא האביב, נפל עליה קיהיון מוזר. היא דיברה כמעט בלי שהניעה את שפתיה. הוא היה שואל אותה: "מה קורה אתך?" "שום דבר. שום דבר מיוחד." לפעמים הייתה מביטה בו בעיניים מצומצמות, על פניה הבעה חידתית. "מה העניין?" "שום דבר." בלילה לא נבדלה בהרבה מבר-מינן. אי-אפשר היה לעשות אתה כלום, כי למרות שהייתה אישה קטנה ודקת-גוף, הפכה לכבדה ולמגושמת, וכאילו עשויה אבן. "אולי תגידי לי סוף-סוף מה העניין?" אלה היו פני הדברים כמעט חודש. ואז, בוקר אחד – כן, בבוקר יום הולדתה – היא אמרה פשוט, כאילו הם משוחחים על עניין של מה בכך, "בוא ניפרד לזמן-מה. אי-אפשר להמשיך ככה." בתם הקטנה של השכנים התפרצה אל החדר להראות את החתלתול שלה (השריד היחיד של שגר חתלתולים שהוטבע). "לכי, לכי, אחר כך." הקטנה יצאה. נפלה שתיקה ארוכה. כעבור זמן, לאט, בשקט, הוא התחיל  לסובב את פרקי כף-ידה – הוא השתוקק לשבור את כולה, לנקוע את מפרקיה בפציחות רועשות. היא התחילה לבכות. ואז התיישב אל השולחן והתראה כקורא בעיתון. היא קמה ויצאה אל הגן וחזרה במהרה. "אני לא יכולה להסתיר את זה יותר. אני חייבת לספר לך הכול." ובפליאה מוזרה, לכאורה היא מדברת על אישה אחרת ומתפלאה עליה ומזמינה אותו לחלוק בפליאתה, היא סיפרה לו, סיפרה לו הכול. האיש  שדובר בו היה בעל-גוף, היה צנוע ומאופק, נהג לבוא לקחת חלק במשחק ויסט ואהב לדבר על בארות ארטזיות. הפעם הראשונה הייתה בפארק ואחר כך בביתו.

השאר די מעומעם. עד רדת הלילה שוטטתי בחוף. כן, נראה שהנגינה מתקרבת לסיומה. כשסטרתי על פניו על המזח, אמר, "תשלם על כך ביוקר," הרים את כובעו מן הארץ והלך משם. לא נפרדתי ממנה לשלום. להרוג אותה, איזה רעיון טיפשי. תחיי לָך. תחיי כמו שאת חיה עכשיו; כמו שאת יושבת לך עכשיו, שבי ככה לנצח. בואי תסתכלי אלי. אני מתחנן, בבקשה תסתכלי, אסלח לך הכול, כי הרי יום אחד כולנו נמות, ואז נדע הכול, וכל דבר ייסלח – אז למה לדחות את זה? תסתכלי אלי, תסתכלי אלי, תפני את העיניים, העיניים שלי, העיניים היקרות שלי. לא. נגמר. האקורדים האחרונים עתירי-הטְפָרים, הכבדים-לעייפה – ועוד אקורד, ומספיק רוחב-נשימה לאחד נוסף, ואחרי אקורד הסיום הזה, שאתו המוזיקה נראית כאילו מסרה כליל את נפשה, המבצע מכוון אל המטרה ובדייקנות של שוחר-לטרף, מקיש צליל אחד פשוט, צליל-זהב קטן, נפרד. התפוגג המחסום המוזיקלי. מחיאות כפיים. וולף אמר: "עבר הרבה זמן מאז שניגנתי את זה." אשתו של וולף אמרה: "תדעו לכם שעבר הרבה זמן מאז שבעלי ניגן את היצירה הזאת." מתקדם לעברו, צובא עליו, מנגח אותו קלות בכרסו, אמר לו המומחה לאף-אוזן-גרון: "נפלא. תמיד טענתי שזה הדבר הטוב ביותר שהוא כתב בחייו. לקראת הסוף הבן-אדם משתמש, לדעתי, בצבע-צליל קצת מדי מודרניסטי; לא בטוח שהבהרתי את עצמי, אבל תבין –"

ויקטור הביט אותו רגע לעבר הדלת. אישה דקת-בשר, שחורת-שער עם חיוך חסר-ישע נפרדה לשלום מהמארחת שהזדעקה בפתיעה: "לא בא בחשבון, כולנו הולכים עכשיו לאכול משהו קל, ואז לשמוע זמרת." אבל האישה המשיכה לחייך בחוסר-ישע ועשתה דרכה אל הדלת. וּויקטור, נפקחו עיניו לראות כי המוזיקה, שקודם לכן נדמתה כמו צינוק צר, כי אזוקים בידי הצלילים המהדהדים הם נאלצו לשבת פנים אל פנים במרחק כעשרים רגל זה מזה – מוזיקה זאת הייתה בעצם אושר בל-ייאמן, כיפת-זכוכית של קסם, שחבקה וכלאה אותו ואותה, אפשרה לו לנשום אותו האוויר שנשמה היא; ועכשיו הכול התפרק ונפזר, היא החליקה ונעלמה מבעד לדלת, וולף סגר את הפסנתר, ואת השֶבי המכַשף לא ניתן היה להשיב לקדמותו. היא יצאה. נראָה שאיש לא השגיח בְּדבר מכל אלה.

איש ששמו בּוק בירך אותו לשלום ואמר בקול רך: "עקבתי אחריך במשך זמן. איזו מין תגובה למוזיקה! נראית כל כך משועמם, הרגשתי צער בשבילך. ייתכן שאתה אדיש למוזיקה עד כדי כך?" "מה פתאום, לא הייתי משועמם," השיב לו ויקטור בלשון כבדה. "זה רק מפני שאין לי אוזן מוזיקלית, וזה מה שהופך אותי לבר-סמכא עלוב. ואגב, מה בדיוק הוא ניגן?" "מה שתגיד," אמר בוק  בלחישה רהויה של מפסידן ודאי. " 'בתולה מתפללת' [יצירה פופולרית מאת המלחינה הפולנית בת המאה ה-19 טקלה בדרצ'אוסקה-ברנובסקה] או 'סונטת קרויצר'. מה שתגיד."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.