מישהו I אליס מק'דֶרמוֹט (נ' 1953)

על המדרכה, בחזית "סיינט מֶרי כוכב-הים", בבוקר יום ראשון בראשית יוני 1937, כשמָרי הייתה בת שבע-עשרה, אמר ווֹלטר הארטְנֶט: "מה לא בסדר עם העין שלך?"

האימהות שלהם, בארנקים על הזרוע ובכובעים, שוחחו ביניהן. אור-שמש התנצנץ משמשות קדמיות שחורות של מכוניות, מפָּגוֹשים של פח, מארנקי נשים בקהל היוצא מן הכנסייה. גם מווֹלטר, כשנשאה את פניה אליו: משערו הכהה, מהפנים הלבנות ההן, מהעיניים האפורות, חצי-שקופות בשמש.

"שום דבר," אמרה. "היא פשוט נדפקת לי לפעמים. כשהשמש חזקה."

"שלא תרשי לה," אמר. "זה עושה לך את כל הפנים מוזרות."

בשובה הביתה, במראה הקטנטונת מעל לכיור בחדר-האמבטיה הצר, היא ראתה: איך העין הימינית, כשהיא מצטמצמת מאוד, מושכת את זווית פיה וגורמת לה שתיראה כמו איזה פרחח עם גושיש של מסטיק בלחי; איך המשקפיים שלה, כמו תחתיות עבות של בקבוק, נשארים יציבים על האף, למרות העיוותים של הפרצוף מאחור.

לרגע נזכרה בווֹלטר הארטְנֶט כשהיה ילד, האופן שבו החזיק את ידיו מאחורי גבו, רגוע וחכם ליד ביל קוֹריגָן העיוור, בתפקיד שופט, בכל פעם ששיחקו "הקפות" ברחוב שלה. צליעתו של ווֹלטר לא אפשרה לו להשתתף במשחק. זכרה את התבונה שבה נד בראשו בכל פעם שביל קוֹריגָן  – שסבל מפגיעת גז במלחמה ובילה את ימיו בכיסא-מטבח שהעמידה אמו על המדרכה כל בוקר – היה צועק את הוראותיו המופרכות. כאילו רק הוא והעיוור יכולים לראות מה שהשאר לא יכלו.

היא פקחה לרווחה את העין המעצבנת. חייכה אל המראָה ואמרה: "ואיך זה ככה?" הסירה את משקפיה, החליקה את העור תחת עיניה ואמרה: "ככה טוב יותר, ווֹלטר הארטְנֶט, מר הארטְנֶט?" סירקה לאחור את שערה – כהה וצפוף אבל, כמו העין שלה, המעוכה, בעל רצון משל עצמו – הציצה אל תוך המראה הקטנה, ששיקפה לה עכשיו רק כתם עכור של פנים ושער ושיניים מחייכות, פערה את עיניה ככל שעלה בידה ואמרה בקול רם: "ככה טוב יותר, מר ווֹלטר הארטְנֶט?"

כשטלפן אחר-הצהריים – קולו דבר קטן ופלאי בתוך השפופרת השחורה הגדולה – אמר לה שהוא מתנצל אם היה גס-רוח. זה לא העסק שלו מה היא עושה עם העיניים שלה. מאוחר יותר, כששִחזרה את השיחה במה שעתיד היה להיות הלילה הראשון בחייה שהשינה נדדה מעיניה, ענתה לו, "על לא דבר"; אך אז בקושי מלמלה מילה אחת. "לפעמים אני קצת שתלטן," אמר. "זה בא לי מהמקום שאני עובד. הם מטילים עלי המון אחריות. תרצי לבוא אתי לסוֹדָה?"

כשבנותיה התחילו לצאת עם בחורים היא אמרה להן, "כלל מספר אחד: אם הוא מביט מעל הראש שלך בזמן שאתם מדברים, תעיפי אותו. ווֹלטר הארטְנֶט…" אבל אז הן היו מניפות ידיים בייאוש: "בחייך, אמא, מספיק עם סיפורי ווֹלטר הארטְנֶט."

ווֹלטר הארטְנֶט, על המושב הגבוה במגדנייה, הביט מעל ראשה בכל פעם שדמות הופיעה מאחוריה בפתח. עד כדי כך שהרגישה שגם היא מסוגלת לראות את האנשים ההם נכנסים פנימה מתוך שמש-הערביים, מסוגלת להרגיש את הצללים הצוננים שלהם על גבהּ כשעמדו רגע כצללית והוא הרים עיניים לראות מי הבא. "היי," היה אומר אם הכיר אותם – גם כשעמדה באמצע משפט – "מה שלומך?" והיה מקפיץ אצבע אל צד פּניו לסמן הָאלוֹ. או סתם נועץ עיניים – כשלא הכיר את הנכנסים –  מבטו מתחקה אחרי כל אחד ואחת אל תוך המגדנייה, תוהה, מְחשב, אומד כדרך שגבר בגפו עשוי לאמוד, גבר בגפו, חופשי לנפשו, בהבטה חסרת-בושה. ואז שוב נופל מבטו האפור על פניה. ואחר-כך הרף-עין של שוויון-נפש גמור, אולי שעמום, ואז הפְצעה אטית – הו, יֶה, אָת – הפשרת-מה כשהוא חוזר ומשגיח בקיומה – אוי, אני שמח להיות כאן אתך – אפילו משהו שמזכיר חיוך מתגנב אל העיניים האלה, כהות-הריסים, וכבר הן נוֹרות שוב מעלה.

לוֹ זה בטח היה טבע שני, הדילוגים האלה של תשומת-הלב. אך אותה זה ייסר והפעים גם יחד, ועד שסיימו לשתות והחליקו מטה ממושבי-הבר, רעדו רגליה מסחרחורת המעברים בלבה ובתקוותיה. נעליה השטוחות נתקלו איכשהו בנעלו המוגבהת, ובתסבוכת שנוצרה, כשנהדפה אליו, הוא החליק את ידו החמה תחת זרועה. "לא נחמד במיוחד," אמר. אבל שניהם הסמיקו.

שוב על המדרכה צעדו בלי לגעת זה בזו, גם אם רוב האנשים ברחוב היו כמדומה זוגות, צעירים וקשישים, מתהלכים שלובי זרוע. הטיול של יום ראשון בערב. השמש שקעה באותו אור כתום דשן, אך בכיוון מזרח היו השמים עדיין בצבע כחול צונן של בוקר. מצעדו של ווֹלטר הסגיר רק אי-תואם קל-שבקלים, כֶּשל כמעט בלתי מובחן, לא צליעה. לוּ פנה ימינה והוליך אותה בלי אומר אל מדרגות הכניסה של ביתה, הייתה הולכת אחריו, בראש מורכן בלי אומר. אך הוא פנה שמאלה והיא הלכה אתו. הוא דיבר על העבודה שלו. איזה עבודה יציבה, ואיזה מזל יש לו עם העבודה הזאת. הוא הזכיר בשמם כמה חברים שיש להם עבודות שלא היה מאחל לכלב – ברכבת התחתית, בבישופות, על דוברה בנמל. כשיגיע הזמן שלה למצוא עבודה, אמר לה, שתשכח ממנהטן-תחתית ותלך לבּוֹרוֹ-הול [בניין ששימש במאה ה-19 בתפקיד עיריית ברוקלין ניו-יורק, ומאז בתפקידים משתנים]. מי רוצה לעבוד בניו-יורק סיטי? וכל אותו זמן התחקו עיניו אחר יתר הזוגות החולפים על פניהם, או ניתרו אל מעבר לכביש לראות מי שם.

כשעמד מלכת, חשבה שאולי זיהה מישהו מלפנים. אבל אז פנה אליה, ועכשיו, באור פנס-הרחוב, התוודעו עיניו שוב אל פרצופה, ושוב היה שם שוויון-נפש שהפשיר לעונג. הוא הצביע על קיר-הבניין מאחוריו. "אני חייב לרוץ רגע למעלה," אמר, קולו ספוג אי-רצון לעזוב אותה, שהתיישב עם העונג מחֶברתה שנזכר בו מחדש. "את רוצה לעלות או לחכות פה?"

"זה הבית שלך?" אמרה. הוא הסתפק בכך שצידד את ראשו. של מי את חושבת הבית הזה?

"אני יעלה," אמרה לו.

הוא ואמו גרו בקומה העליונה, כמו היא ואמהּ. "אלמנות בקופסות גפרורים," יאמר לימים. הוא נכנס ומיד קרא: "אמא?" אבל כל האורות היו כבויים. הוא הושיט יד אל מנורה קטנה והדליק אותה. האָהיל הצהבהב והנורה שמתחתיו נעו קצת מצד אל צד. "היא בטח יצאה," אמר. "תִשבי, ייקח לי רגע."

הוא חצה את הסלון, נכנס לחדר הסמוך, ומשם פנה אל חדר אחר – אולי למטבח. היא ישבה. הספה הייתה מכוסה ברוקד כחול כהה, ומפיות תחרים קטנות היו מונחות על משענות-הזרוע ועל המסעד. תמונת "המשפחה הקדושה" הייתה תלויה מעל האח החסומה בקרשים, ועל מדף-האח עמדה כוס מים עם פרחי לילך נובלים. ממול עמדו שני כיסאות כבדים מרופדים באותו ברוקד כחול כלַילָה. על שולחן קטן ביניהם היו שלושה תצלומים במסגרות אובליות. היא קמה וניגשה אליהם. דיוקן הוריו של ווֹלטר מיום חתונתם, האב כמעט העתק של ווֹלטר בעוד כמה שנים, עם שפם גדול, תמונה של ווֹלטר התינוק, עיניו פקוחות לרווחה, נתמך מאחור, ואז באברקיים ובצווארון לבן, על זרועו סרט גדול של הטקס הראשון של אכילת לחם הקודש, ואז, נראֶה בדיוק כמו היום, אם גם מהורהר יותר, חגיגי יותר, בגלימה של טקס סיום הלימודים.

היא חשה נקיפת-קנאה: קנאה באם האלמנה שמכירה את ווֹלטר מיום שנולד, ששמעה אותו הוגה את מילותיו הראשונות, שניגבה את דמעותיו הראשונות – האם בכה על רגלו הקצרה? קנאה באב המשופם, שטמון בבית-הקברות קאלבארי, איפה שקבור גם אביה – היא קינאה בכל רגע מאושר שווֹלטר חי בלי שלקחה בו חלק.

היא שמעה את קולו מגיע מירכתי הדירה. משוחח בטלפון. היה נדמה לה שהוא מדבר בכובד ראש. בענייני עבודתו החשובה. הרבה-הרבה שנים אחר כך עדיין לא יכלה להחליט האם שיחת הטלפון הייתה טכסיס ולא יותר.

היא חזרה אל הספה. בשובו לסלון נשא שני בקבוקים פתוחים של בירה. הציע לה, והיא סירבה, צוחקת בינה לבינה על המופרכות שבעצם הרעיון, והוא הביט בבקבוק החום ואמר, "אבל זה כבר פתוח."  כאילו הפרה הבטחה. הוא העמיד את הבקבוק שנדחה על כיסוי הרדיאטור שלידו ואז התיישב לצדה על הספה.

"אמא שלי חוזרת עוד מעט," אמר, ומדד אותה בעיניו – את צווארה, את חולצתה, חגורתה, ידיה שבחיקה. "היא תרצה להגיד לך שלום."

היא הנהנה והצביעה על התצלומים על השולחן הקטן. "זאת התמונה שלה מהחתונה?" שאלה, והוא אמר, "כן."

"היא הייתה יפה," אמרה.

"לא הייתי מתנגד להתחתן," אמר לה. ואחר לגם מהבירה. שוב התחיל לדבר על העבודה שלו. איזה יופי של עבודה. כמה קל יהיה לו להתחיל לחסוך כסף בשביל לקנות דירה נחמדה. לאחרי שיהיה נשוי. הוא ישב מאוד קרוב אליה. את רוצה להתחתן, שאל, וכשאמרה, בטח, היא רוצה, מתישהו, עלתה שוב אט-אט בעיניו, ונחה עליה, אותה הכרה של שביעות רצון. הוא רכן אחורנית כאילו להיטיב לראותה. כזאת הנאה הוא הפיק מתשובתה, לכאורה הם שני האנשים היחידים ביקום הנרחב שמסכימים ביניהם כי ירצו להתחתן באחד הימים.

"ומה עם ילדים?"

"טוב, ברור."

טוב, ברור. עיניו, שהיו עכשיו כהות יותר בגלל האור העמום בדירה, התמקדו רק בה, בפניה, כאילו היא הדבר היחיד שהן תרות אחריו מתחילת הערב.

כשרכן לנשק אותה, אלה היו לה גם הנשיקה האמיתית הראשונה וגם טעם הבירה הראשון. בזמן שנצמד אליה, נתהדק בקבוק הבירה לכתפה רגע קט והרטיב את חולצתה. אחר כך שמט את זרועו על פני חיקה מטָה כדי להניח את הבקבוק על הרצפה ואז שב והרים אותה והניח את כפו על שָדהּ. תְמהה, ואולי גם נפחדת – כבר הכירה את רגשי הניצחון והדכדוך לפי התנודות בתשומת-לבו – נשארה ללא זיע. בעדינות – תחילה חשבה שהוא מצייר סימן וִי על לבה באצבע ואגודל – הוא התיר את כפתורי חולצתה ואז החליק את אצבעותיו אל חזייתה והזיח אותה. שָדהּ, שנחשף אל החדר האפלולי, נדמָה מואר באור משל עצמו. הוא נאנח והוריד את ראשו. לרגע נתקפה אימה מאי-הידיעה מה בכוונתו לעשות כשקירב אליה את פיו, ואז גברה האימה שבעתיים כשהבינה. הוא סגר בפיו על פטמתה. הוא תפס ומשך.

מובן שראתה פה ושם נשים מיניקות בחדרים הסגורים לעין זרה, והזיכרון הוא שסכסך עליה עתה את רגשותיה. הוא התנשם עמוקות כמו תינוק בעת מציצה, והיא חשה את הנשיפה החמה של נחיריו על עורה. הוא הניח את ידו על שדרתה והידק אותה אליו. היא חשה את שיניו על בשרה, תחילה בעדינות ואז בצביטה עוקצת שעצרה את נשימתה. הוא הידק יותר ויותר והיא הצטעקה, מה שגרם לו להסיט מעט את ראשו ובכך כנראה להיטיב את אחיזתן של שיניו הטוחנות. דם היה מטפטף ממנה אלמלא קול-חבטה פתאומי של דלת בפרוזדור הכניסה. הוא השתהה, הרים את ראשו. חבטה של דלת פנימית וקול צעדים במבואה. הוא אמר "תתכסי," ושלשל את ידו מטה על פני גופה אל הבקבוק.

השָד שלה החיוור המסכן היה רטוב וכאוב, הפטמה הוורודה נפוחה. היא גיששה אחר כפתורי החולצה. הוא התרווח לאחור על הספה, ואז התגלגל וירד, ידו האחת מחזיקה בבקבוק והשנייה הדוקה אל ירכו. הוא פסע שפוף, ממש צולע, לעבר הבקבוק שהשאיר על הרדיאטור. אבל אז שמעו קשקוש מפתחות, ועוד דלת נפתחה בקומה למטה. הוא מילט קללה, ובגבו אליה שמט את ראשו וטלטל אותו בעצב. ואז, בלי שיוסיף מילה, יצא שוב בצליעה מן החדר.

דקות אחדות ישבה לבד באור שהסתנן מן האהיל. היה נדמה לה שהיא מרגישה זרזיף חמים של דם זולג במורד בית-החזה. בשובו כבר היה ווֹלטר רחוץ –  שטף את ידיו ופניו וסירק לאחור את שערו במסרק רטוב. כבר לא החזיק את בקבוק הבירה, אבל את הבקבוק השני הרים והעיף אותו מכיסוי הרדיאטור אל אחד הכיסאות הכבדים בקצהו השני של החדר. הוא צנח אל הכיסא ולגם. "כשנתחתן," אמר, "את בטח תרצי לגור בקומת קרקע. עגלת-תינוקות וכל זה. אבל לדעתי זה עלוב. כל העולם ואשתו עוברים על יד הדלת שלך. לדעתי יותר טוב להיות למעלה." הוא גמר את המשקה בשתיים-שלוש יניקות ארוכות, הניח יד על בית-החזה וגיהק בשקט, כאילו הם כבר נשואים, ולא בדיוק זמן קצר. "אני חושב שיותר טוב שתלכי," אמר בחביבות.

הם ירדו במדרגות. בכל פנייה היא נתקפה חרדה – אם אמא שלו תיכנס עכשיו בדלת, או עכשיו, מה היא תקרא על הפנים שלהם? אבל הוא לא מיהר. ברחוב – האוויר היה נעים, רוח קלה הסתחררה כמו מֵי אמבטיה כנגד עורה – בלכתם הוא כרך את זרועו סביב מותניה. הם חלפו על פני הכנסייה. הייתכן שרק הבוקר הציץ בה מלמעלה, השמש על פניו, ושאל: "מה לא בסדר עם העין שלך?"

"טוב, לפחות," אמר לה, "לא נצטרך לריב באיזה כנסייה אנחנו מתחתנים, בשלך או בשלי. גם אמא שלך וגם אמא שלי יהיו מרוצות. מה נשאר לך?" שאל. "שנה אחת עד סוף הלימודים, נכון?"

היא אמרה, כן.

"תחפשי עבודה בסביבה,"  אמר לה. "לא צריך לרוץ עד ניו-יורק סיטי."

כשהגיעו אל המדרגות שבקדמת בית מגוריה, הוא עמד מלכת. "הגענו," אמר. הוא תקע את הידיים בכיסים והתנודד קצת על רגליו הלא-שוות. אולי היה זה רישומם של זוג בקבוקי הבירה החפוזים. מעברו השני של הכביש צעד זוג לעבר התחתית, והוא עקב אחריהם במבטו. הפעם פנתה גם היא להביט. חצאיתה של האישה הייתה הדוקה לישבנה הרחב ועקביה הגבוהים תקתקו. מקטורן-החליפה של הגבר היה ארוך עם חגורה מאחור. יחד פנו שוב ווֹלטר והיא זה אל זו, אך הפעם לא נפלה עליו אותה אמנזיה רגעית של חוסר-עניין. להיפך, הוא זקף את סנטרו והקפיץ אצבע באוויר, כמו שעשה קודם בעת שזיהה מישהו במגדנייה או ברחוב – "אני מכיר אותך", בלי מילים – ואז הוריד את מבטו והשתהה על השָד שלה, השד שערטל וינק. הוא חייך חיוך רחב. אני מכיר אותךָ.

עברו בה גם ריגוש על ההכרה שביטא וגם פרץ שחור לוהט של בושה.

"תיכנסי," אמר והניח יד על אגן-הירכיים שלה. "תיכנסי ותספרי לאמא שלך שיש לך חבר."

***

שלוש שנים קודם, כשנסעה הביתה מבית-הקברות קאלבארי, נפלה עליה תנומה, מן המתוקות שידעה. הם טמנו את אביה באדמה, ועולמה חרב עליה, אך התנומה במכונית השכורה הייתה כמו נשיבה ארוכה של מים צוננים – עמוקה וריחנית, שטופה אור שנהבי – מן הסוג, כך תלמד לימים, שיורדת עליך רק בתום שטף של דמעות. כשעצרה המכונית ליד המדרכה שבקדמת המסעדה שבה התכנסו לסעודה קלה שאחרי הקבורה, העירה אותה אמה בעדינות. רק אחיה גייבּ, אז בצווארון-כמורה, הביע מורת-רוח. שמורותיו היו אדומות ועיניו שטופות-דם; היו צללים על לחייו החיוורות. "ישנת?" שאל כלא מאמין. בנסיעה ישב בקדמת המכונית, ליד הנהג."איך היית מסוגלת לישון?"

עכשיו, כששכבה לצד אמהּ במיטה שחלקו כי גייבּ הגיע הביתה ממקום כהונתו הראשון ולא אמר אלא שלהיות כומר זה לא בשבילו, תהתה האם תצליח אי-פעם ליהנות משינה כמו ההיא. היא ידעה שאסור לה להניח את ידה על השָד הרגיש, החבול, מחשש שאמא שלה תשגיח בכך, גם לא הכירה שום דרך שבה תוכל לדכא את תולעת הבושה הלוחכת במורד שדרתה. בושה מפעימה, שהפכה את האשמה והמבוכה למין עונג, למין חדווה. היא מאוהבת. ווֹלטר הארטְנֶט עם העיניים האפורות אוהב אותה. בשנה הבאה הם יתחתנו ב"סיינט מֶרי כוכב-הים", והעיניים הללו לא יביטו בה אף פעם באדישות צוננת. אני מכיר אותָך.

אמא שלה אמרה, בחשכה, "את רוצה קצת חלב חם, מָרי?"

"לא," אמרה.

"את לא מצליחה לישון?"

"לא," אמרה.

"את יכולה לפחות לנסות להיות בשקט?" אמרה אמהּ. "עכשיו שלוש בלילה. אני צריכה לעבוד בבוקר."

"מצטערת," לחשה.

תקתוק השעון ליד המיטה מעולם לא נשמע אכזרי כל כך. החלונות היו רחבים, מריחות לא-שוות של אפור חיוור נמשחו בחופזה על הקיר הארוך השחור מעבר למיטה. מעט הקולות שעלו מן הרחוב היו בלתי ניתנים לזיהוי. כל אחד מלבדה היה שקט. כל אחד מלבדה שקע בלילה השנהבי הצונן, שקע בשינה.

"ווֹלטר הארטְנֶט הוא בחור נחמד?" שאלה אמהּ.

היא אמרה, "כן," אבל לא נמצא בפיה דבר נוסף להגיד.

אמהּ התהפכה, הקפיצה את המזרן שחָלקו, ואחר משכה והעלתה את הסדין הדק על כתפיה. "אני מחבבת את אמא שלו," אמרה. "ההורים שלה הגיעו מאָרמָה."

בסוף אותו חודש כבר נסע ווֹלטר תחנה נוספת בתחתית ערב-ערב בשובו מהעבודה, וכשחלף ברגל על פני ביתה התראָה תמיד כאילו הוא מופתע לראות אותה יושבת על המדרגות וממתינה לו. הוא היה נשען אז על המעקה, זוקף ותוקע את חרטום נעלו המוגבהת במדרכה ומדבר על עבודתו, על חתונתם, על החבר'ה שהוא לא רוצה להזמין, עיניו גולשות כל העת מפניה אל שדהּ ואז עולות שוב אל פניה, גבותיו מזדקפות וכאילו אומרות, "זוכרת?" כאילו הסומק שפשט בלחייה לא אמר לו כי היא זוכרת ועוד איך.

הם הלכו יחד לסרטים ופעם אחת למסיבה, ושם שתו חצי בקבוק ויסקי, ואחר כך בדרך הביתה הוא נשען עליה בכבדות. הם נסעו בשיירה של מכוניות למקום קיט בבעלותו של אחד, "השופט סוויני", שבתו יצאה עם בחור שווֹלטר הכיר. הם עשו פיקניק על המדשאה הנחמדה של סוויני, אבל לא הורשו להיכנס פנימה לבית אלא לשימוש בשירותים. בדרך חזרה הוא אמר לה, "אולי נשיג לנו בית כזה בִּמקום."

בזמן שצעדו היא תחבה את ידה בזרועו, או שהוא כרך את זרועו סביב מותניה. הוא חיבק בזרועו את כתפיה באולם הקולנוע. בסוף הערב היה נושק לה קלות, תמיד עומד על המדרכה, לרגלי מדרגות הבניין, אף פעם לא ליד דלת הכניסה, כנראה, שיערה, כי לא רצה שתראה אותו מדדה חזרה במורד המדרגות הרחבות.

היה קשה להגיד אם מהיעדר הזדמנות או כחלק מאיזו תכנית לא נשנתה עוד האינטימיות של אותו יום ראשון בערב. ועם זאת היא הייתה קיימת כל העת. היא הרגישה איך הדופק שלה פועם כל אימת שהתקרבו יחד אל גוש הבניינים שבו התגורר – האם זהו הערב שבו יגיד סוף-סוף, "את רוצה להיכנס?" בצאתם מן המסיבה שבה הגזים בשתייה, הוא השתהה ליד המעקה האפל והנטוש, ולרגע נשמט ראשו אל חזהָ ושערו התחכך בסנטרה וכמעט שחפנה את שדהּ בעצמה והגישה לו. על המדשאה דמוית-הפארק בבית הקיט של "השופט סוויני" הוא השתרע על הדשא לצדה, שעון על מרפקיו. מלהג היה עם שאר החבורה, ומגע לחיו באמת-ידה כשדיבר ולעס וצחק, תנועת לסתו, מילאו אותה בזכרם הקשה-מנשוא של הספה ושל המנורה הצהבהבה ושל השָד שנחשף, המואר כאילו מבפנים.

ממש בסוף הקיץ טלפן אליה ואמר, "מתחשק לך להיפגש לארוחה בעיר?"

בקושי ידעה למה היא מצפה, אך לפני לכתה החליפה משמלת-כותנה חסרת-שרוולים עם רוכסן בגב לשמלת-כותונת מפוספסת עם כפתורים וחגורת-עור בציפוי לכּה. היא נעלה נעליים חדשות ולבשה כפפות חדשות ותחתונית חדשה וכובע חדש עם  קישוט אדום. היא הגיעה למסעדה לפניו וישבה לבד אל השולחן, לראשונה בחייה, וכוסות המים הפריחו חישוקים רוטטים של אור בגלל הרעדה ברגליה מתחת למפת-השולחן. היא ראתה אותו בהיכנסו – בחליפה שלא הכירה, מפשתן באריגת-אלכסון עם כיווץ במותניים וחגורה בגב – ואז הסירה את משקפיה וחייכה בכיוון שלו עד שצורתו התמחשה בקרבת השולחן. "כובע יפה," אמר ומשך אליו את הכיסא. "מקום אדיר, לא? תשימי שוב את המשקפיים. אני לא מזהה אותך בלעדיהם."

כבר הייתה שם, בארוחה שאחרי קבורת אביה, אבל זה לא משהו שיכלה להגיד בלי שקולה יישבר.

היא הרכיבה את משקפיה ואמרה, "חליפה יפה."

הוא פשט קדימה את זרועותיו. "מוצאת חן בעיניך?" חיוכו היה רחב. הוא היה בחור רגיל-למראה עם שער חום ועיניים אפורות נאות ביותר. אבל היום, בחליפה, בחולצה הלבנה ובעניבה הבהירה, הוא היה יפה-תואר. היו לו שיניים קטנות וישרות. אוזניים נחמדות. "הלוויתי אותה מחבר שלי," אמר, "כי אני בדרך למחנה הקיט של 'השופט סוויני' לסוף השבוע."

היא הסמיכה את ידיה העטויות כפפות לשפת השולחן, והידקה אליהן את כפתורי שמלתה. "בשביל מה?" שאלה.

עיניו רפרפו על פני שלה, ואז ניתרו משם והתחקו מעלה-מטה אחר מפית-השולחן שלו בעת שניער ויישר אותה. "נראה שאני וריטה סוויני הולכים להתחתן," אמר ופרש ותקע את המפית בחיקו.

לימים, בזיכרונה, נקוו דמעות מאחורי משקפיה כמו מים בשני מכלי-נוי לדגים. כי היא ידעה שבכתה, ועם זאת לא זכרה אפילו דמעה אחת זולגת.

זה לא רק שלמשפחה של ריטה יש כסף, הסביר בעודו אוכל והאוכל שהזמין בשבילה מונח על הצלחת בלי שנגעה בו. למרות שיותר טוב ככה, בשבילו ובשביל מָרי, עם האמהות שלהם האלמנות שהיו ממשיכות עד סוף החיים לגור בקופסות-הגפרורים ההם בקומה העליונה אם שניהם היו מתחתנים. פשוט ריטה יפה יותר. שום פגמים שאפשר להבחין בהם. לא כמו אצלך ואצלי, אמר. " עיוורת אחת," אמר, "וצולע אחד."

ובהמשך הארוחה אמר עוד," שלא תחשבי שכולם שווים במדינה הזאת. להכי-יפים יש את ההזדמנויות הכי טובות."

"ככה אני נותן למי שיהיו הילדים שלי את הסיכוי הכי טוב שאני יכול . אחרת איזה אבא אני אהיה?"

בזיכרונה הסתחררו הדמעות מאחורי משקפיה כמו מערבולת.

הוא אמר, "היית עצומה. אז רציתי לכבד אותך בארוחה טובה."

היא צעדה חזרה אל הרכבת התחתית, והדמעות שנלכדו קודם מאחורי משקפיה שוטפות לה את העיניים. מבעדן ראתה את הבניינים, את פנסי-הרחוב ואת המכוניות עם השמשות הקדמיות המבריקות, ואפילו את הדמויות הכהות של אנשים סביבה – ראתה את כולם נמלאים עליזוּת. משייטים היו מעבריה, מתנגשים, עולים-יורדים, הגשם העז מסיע אותם ממקומם.

כשהגיעה הביתה עלתה במדרגות, וכל מה שהיה נורא בבית הזה וברחוב הזה, בחייה עד כה, שטף-עבר לנגד עיניה. הנה הפנייה במדרגות שהתקשו להעביר שם את ארון-הקבורה של אביה. הנה הספה שבה גילתה את אמא שלה בוקר אחד בשנה שעברה סופרת את ערמת שטרי הדולר הקמוטים בחיקה, עיניה חלולות מחוסר-שינה. הנה המיטה ששימשה פעם את הוריה ושבימים אלה חלקה עם אמהּ אחרי שגייבּ זנח את ייעודו.

היא התיישבה על שפת המיטה. היא רצתה להסיר את משקפיה, להעיף אותם לקצה החדר. לתלוש את כובעה החדש מראשה ולהעיף גם אותו. להתיר את כפתורי השמלה, להתיר את החגורה, לפשוט את התחתונית הרפויה. היא רצתה לתפוס בעורפה ולהרחיק את הבשר מן העצם, לפתוח אותו לאורך הרוכסן של עמוד-השדרה, לפסוע החוצה מעור-גופה ולהשליך אותו ארצה. גב, שכם, בטן וחזה. לרמוס אותו. להטיח אגרוף באלוהים: איך זה שברא אותה באותה חשכת בראשית לא-יפה ולא-אהובה.

דלת חדר-השינה השני נפתחה ואחיה התגלה מחזיק את ספר-התפילות בידו. כתפיו היו מגובננות באופן שאינו אופייני לו, כאילו ציפה למהלומה שתבוא. "אלוהים, מה קרה?" אמר.

כנראה היא בכתה בלי הפסקה כל הדרך.

ניצב בפתח חדר-השינה שהיה משותף להם בילדותם, האזין גייבּ לסיפור תלאובותיה, אצבעו עדיין תקועה בספר לסימון המקום, הספר צמוד אל חזהו. כשעמדה מדבריה, גומאת אוויר ומתייפחת, הוא אמר לה רק זאת: "תשטפי את הפנים, אני הולך להביא את הכובע שלי."

נואשת עשתה כדבריו. כשיצאה מחדר-האמבטיה כבר חיכה לה. הוא אמר, "הליכה ברגל פותרת  בעיות," ופתח את הדלת.

הוא לא אחז בידה, לא הציע את זרועו. הם ירדו יחד במדרגות בלי שיגעו זה בזו, כמו ילדים. הוא פתח לפניה את דלת המבואה ואחר כך את דלת הכניסה. בחוץ על המדרכה תקע את ידיו בכיסים וסימן לה בראשו לפנות ימינה. היא פנתה ימינה.

היה יום חם. תחילה לא השגיחה בכך, כי קודם, לפני שיצאה אל המסעדה, היא התרחצה והזליפה עליה מי-קולון, ואחר כך, בשובה, היה החום רק חלק מהחורבן הכללי. אבל עכשיו היה האספלט לוהט כמו מחבת. מצדו השני של הכביש כבר הוציא מישהו את כיסא-המטבח של ביל קוריגן העיוור, אך הכיסא היה ריק. היו רק כמה ילדים בכניסות לבתים, יושבים על המדרגות העליונות, קרוב לדלת הכניסה, לתפוס קצת צל. הם נראו מדולדלים וכמי שתזונתם לקויה. היא הציצה מעלה אליהם, ואז מטה.

האוויר היה קִיר. הלהט היה אזכור למשהו שליקטה לפני שנים, בתקופת הגסיסה של אביה, אך התחכמה לשכוח: שימים רגילים הם רעלה, רצועה של בד דק שמעוותת את המבט. כשמסיטים אותה הצדה, ברגעים כמו אלה, כל מה שהיה שביר ונורא ובלתי-משתנה, מצטלל. אביה לא ישוב לחיים, עיניה לא יתרפאו, היא לא תפסע החוצה מתוך עור-גופה או תתחתן עם ווֹלטר הארטְנֶט בכנסייה היפה. ואם זה נכון לה, זה נכון, בדרך זו או אחרת, לכולם. היא ואחיה בירכו לשלום אנשים מוכרים להם שחלפו ברחוב – נשים מן השכונה, חנוונים בפתחי חנויות שמנסים לשאוף קצת אוויר. לכל אחד מהם, עתה כשהרעלה נתפלגה, היה מבט חלול מחמת איזו אכזבה או יגון.

גם בלהט הזה, עמד באוויר המעובה ריח של עשן מכונות.

אחיה צעד לצדה. מקטורן חליפתו היה רכוס, העניבה הייתה הדוקה, אבל ידיו היו בכיסים וזה שיווה להליכתו איזו ניחותא. הוא השתהה בפינת-הרחוב הראשונה ומשך קלות בכתפיו, חצה את הכביש ופנה שמאלה. במהרה הבינה כי לא החליט בעצם על יעד מסוים, וזה מצא חן בעיניה; גם היא יכולה לעשות כמוהו, לצעוד ככה, וגם כל השאר. לרגע חששה כי בדעתו לקחת אותה לכנסייה.

בגוש-הבניינים הבא עצר מולם בחור צעיר, הסיר את כובעו וניגב את מצחו הרם בממחטה לבנה, גדולה כמו דגל. כשחלפו על פניו הוא משך חזרה את כובעו. היא שמעה אותו אומר, "אבי," ואחר "האב גייבּ?" אחיה הסתובב ובירך את האיש, שעיניו החביבות דמו לרגע כמגמגמות, מנתרות אל צווארו של אחיה ואז אליה. הוא היה נמוך, פניו פני ילד עגולות, סמוקות מן החום. שוב הסיר את כובעו כשהוצגה לפניו, והיא ראתה כי סרט-הכובע הטביע סימן אדום על מצחו. הוא אמר, "מה שלומך, אבי?" ואחיה הרים את ידו.

""כבר לא 'אבי'," אמר גייבּ. "זה לא היה בשבילי."

בהלה חלחלה עתה אל עיניו של הצעיר – הוא שב והציץ בה, והיא מצאה עצמה מושכת בכתפיה, שניהם מאוחדים לרגע בידי חידת ייעודו של אחיה שנזנח. לסימינר לכמרים נרשם אחיה כשהייתה ילדה, וכשחזר הביתה ממקום-כהונתו ללא צווארון-הכמורה כבר הייתה נערה מתבגרת על סף אהבתה הראשונה. מה שחווה בתווך התחולל בארץ אחרת.

"אוי," אמר הצעיר, "אני מצטער." היה קשה לדעת האם הצטער על הייעוד שנזנח או על טעותו הגסה. "כומר לא מפסיק…" פתח ואמר אלא שגייבּ נכנס לדבריו.

"טוב לראות אותך, תום," אמר והושיט לו  יד.

"טוב לראות אותך, אבי," אמר הצעיר, ואז מיהר וקפץ את פיו.

גייבּ זקף את כף-ידו במעין מחוות-מחילה. "זה בסדר, תום," אמר בעדינות.

היא ואחיה המשיכו לצעוד יחד. כפות רגליה החלו לצרוב ושלפוחית צצה על עקבה השמאלי. היא הרגישה איך אחורי שמלתה נדבקים אל שכמותיה וטיפות זיעה זולגות במורד שדרתה. עד שהגיעו לפארק כבר צלעה מכאב השלפוחית בכף רגלה. הם גילו ספסל, בצל, וגייבּ אמר, "בואי נשב קצת לפני שממשיכים." דבריו נאמרו בנעימת תבוסה, כאילו קודם הסכימו ביניהם שילכו בלי לעצור.

הייתה שעה מאוחרת של אחר-הצהריים והפארק היה מלא אנשים שחיפשו מפלט מן החום. היו ילדים עם מחבטי כדור-בסיס, וכפפות תלויות מן היד, כאילו נשכחו. אמהות עם עגלות-ילדים. גברים שפשטו את מקטורניהם. קצתם בכותנות עם כתמי זיעה. אחיה הסיר את כובעו והניח אותו על הספסל ביניהם. הוא ריפה את עניבתו וגישש בכיסו אחר סיגריות וגפרורים. היה משהו נקי, אפילו צונן, בניחוח חיכוכו של הגפרור, בשאיפת העשן הראשונה. היא עקבה אחריו בעת שינק מן הסיגריה בשנית וראתה כמה נאות פניו – זיפי-הזקן החלקים, הנוגה הענברי של עורו ושערו הבהיר. גם ידיו היו נאות, אצבעותיו ארוכות. ביום הסמכתו לכמורה, יום-חורף נהדר, הן היו עטופות אריג לבן. היא ואמהּ נסעו יחד ברכבת להָנטינגטון. בשובן נסעו ישר לבית החולים, לספר לאבא שלה מה ראו.

היא פתחה את ארנקה ושלפה ממחטה. היא הסירה את משקפיה למחות את הזיעה תחת עיניה. הוריה אמרו, "אנחנו לא משתגעים על אנשי כמורה כמו כמה אחרים." כשיצאו מבית החולים אותו ערב אמרה לה אמהּ, "אבא שלך היה מעדיף לראות אותו נשוי."

בלי שהרכיבה את משקפיה הציצה שוב באחיה, מבטה נמשך אחר תנועת הסיגריה אל שפתיו, ובראייתה ההיקפית דימתה לראותו מרים יד בברכה נוצרית. הנה צדודיתו בטשטוש המוכר מבעד לראייתה המעוותת: האופן שבו הכירה אותו כשהייתה צעירה, כשחלקו יחד את חדר-השינה השני. כעת לא ישב קרוב אליה; החום חייב מרווח הגון ביניהם על הספסל – אך היא הייתה ערה לקיומה של קרבה גופנית נוחה כמו זו שהייתה ביניהם כילדים.

אחיה התיז את הסיגריה אל העפר לרגליו והסיר שוב את כובעו. הוא רכן ונשען על ברכיו. הוא דיבר בלי שיביט בה.

"הוא בעיקר ראוי לרחמים," אמר חרש. "הרגל הפגומה. כזה סבל. לפעמים זה הופך את הבן-אדם לרַחוּם. היית מצפה שככה זה יהיה. אך לעתים קרובות יותר זה הופך אנשים לאכזריים. גורם לאנשים להתמרמר על אלוהים. הם אומרים לעצמם, אם הוא כבר ברא אותי, אז למה בצורה הזאת? למה עם הסבל המיותר הזה?"

היא הרכיבה שוב את משקפיה והשקיפה מעלה אל העצים, אל מראיתם העבותה על רקע השמים חסרי-הצבע. הרי אהבה את ווֹלטר הארטְנֶט על  הליכתו הקופצנית ונעלו המוגבהת לא פחות מאשר על חיוכו הפיקחי ועיניו האפורות.

"פעם," אמר אחיה, "שיחקנו בכדור – ווֹלטר עוד היה ילד – ופתאום עובר אמבולנס ועוצר לפני הבית של הקוֹריגָנים. ברור שטסנו לשם לראות מה קורה. האנשים של האמבולנס כבר טיפסו חצי דרך במדרגות של הקוֹריגָנים, ואז הנזירה הזאת, האחות-רחמנייה, יורדת למטה בריצה מהבית השכן ואומרת, 'היא כאן, כאן.' אז הם הסתובבו וירדו במדרגות של הקוֹריגָנים ועלו במדרגות של הבית השכן. תוך דקה הם הופיעו שוב עם איזה זקנה – גברת קופֶּּר – על אלונקה. 'מתה,' אומר אחד מאתנו. 'שיכורה,' אומר אחד אחר. אבל הנזירה אמרה, 'תתעסקו בעניינים שלכם' וגירשה אותנו מהמקום. אז חוזרים לשחק ופתאום רואים את ביל קוֹריגָן. דמעות גדולות זולגות לו מהעיניים. 'זאת אמא שלי?' הוא אומר כשאנחנו מתקרבים, בקול שלא שמענו ממנו אף פעם קודם, שבור, בלחש."

גייבּ סובב לאט את כובעו בידיו. הייתה חתיכת סָטֵן לבן על כיפת-הכובע; זה היה כובע הדור ואופנתי, כנסייתי.

"פעם הזכרתי את ביל בדרשה שלי," הוא אמר. "רציתי להגיד משהו על אמונה, מבט שני, אבל כולם צחקו כשאמרתי שהיה לנו שופט עיוור במשחקים כשהיינו ילדים. אז הסתפקתי בזה." הוא משך בכתפיו. "אני מתאר לעצמי שזה היה קשור איכשהו לדמעות הגדולות ההם. אצל אדם מבוגר. כמה אנשים ראו בחיים שלהם אדם מבוגר בוכה? אני מתאר לעצמי – החולשה שיש בזה  הוציאה מאתנו החוצה משהו אכזרי."

הוא השתהה, השקיף על מרחבי הפארק. "אמרנו, 'בטח, ביל. זה אמא שלך. היא מתה.' ואחר כך פשוט עמדנו שם. ביל הוריד את הראש. זה היה עניין של שניות, אבל במשך כמה שניות ראינו איך הוא נהרס. כל החיים שלו, מה שנשאר מהחיים שלו, לא משנה איך הוא דמיין אותם, פשוט התרסק. רק לכמה שניות. זה מה שעשינו; בלי לחשוב. בדרך אגב. גרמנו לו שיסבול." הוא הניד בראשו. "כמה שניות," הוסיף, "ממש נהנינו."

הוא אמר, "ווֹלטר הוא זה שאמר לו בסוף, 'סת–ם. צוחְקים עליך. זה לא היא. זאת הזקנה מהבית השני.' ותיכף טפחנו לו כולנו על הגב וצחקנו על איך שעבדנו עליו. לקח לו זמן לתפוס את הבדיחה." גייבּ בהה אל הפארק. "גם כן בדיחה," אמר.

גם אותו יום, אחרי כל הדמעות שהזילה, ההרגל לאהוב את ווֹלטר עדיין התמיד אתה, ולכן שיערה כי אחיה סיפר לה מה שסיפר לא כדי להודות שגם הוא היה פעם אכזר, אלא להוכיח שווֹלטר היה פעם טוב-לב.

"הצילני מיד אויבי, אלוהָי," אמר גייבּ פתאום והתיישב. הוא השתתק. "אחרי זה כבר לא אהבתי כל כך לשחק בכדור. כשבּיל קוֹריגָן כל הזמן בסביבה."

הוא שם את ידו ביניהם על הספסל. "אני מצטער שזה קרה לך," אמר בלאות. "יש המון אכזריות בעולם." ואז נופף בכובעו להצביע על השבילים בפארק ועל כל האנשים שצועדים בהם. "יהיה לך מזל אם זאת הפעם האחרונה שאת נתקלת בזה."

היא נפנתה ממנו ורכנה לבדוק את השלפוחית הצורבת בכף רגלה. במושגים של חיי-אדם, התברר לה שאחיה אינו מסוגל לחרוג מתוך עצמו – לחרוג מפניו, מחזהו, מזרועותיו – יותר משהיא מסוגלת. שכבר בימים אלה הוא נושא אתו דימוי אומלל של עתיד אָבֵד השמור לו.

"את מסוגלת לצעוד עד הבית?" שמעה אותו אומר.

היא אמרה שיהיה בסדר אם ילכו לאט.

הוא הרים את כובעו והיטיב אותו על ראשו. כשעמד שם, נשאה אליו מבט, מצמצמת עין אחת כנגד השמש. נגעה בזרועו. אפילו דרך אריג השרוול היא הרגישה איך הוא נסוג קצת. משהו בו, בשריר או בעצם, לא נעתר.

"מי יאהב אותי?" אמרה.

תיתורת כובעו הצלה על עיניו. הפארק מאחוריו שקק אדם.

"מישהו," אמר לה. "מישהו יאהב."