מי היה האיש I ויליאם מקסוול (2000-1908)

הוא ניהל יומן, להנאתו. היות שהימים חלפו כה מהר והוא מצא שמעניין לחזור ולראות איך העביר את עתותיו ועם מי. הוא היה מודע לכך שהבחנותיו היו לא פעם די מרושעות. אך האדם שנגעו אליו אינו צפוי לקרוא בהן, אז מה זה משנה? היומן הנוכחי היה מונח על פי רוב על שולחן-הכתיבה שלו, והקודמים על מדף בארון הבגדים, ושם הם התחילו לתפוס יותר ויותר מקום.

הדוֹד של אשתו, בבר שב"מועדון ייל", אמר, "הגעתי לגיל של הלוויות." עכשיו, כעבור שלושים וחמש שנים, הגיע תורו. בפנקס הכתובות שלו, שמותיהם של שלושת חבריו הטובים היו מחוקים בקו. "ג'ק נפטר," כתב ביומנו. "לא חשבתי שזה יקרה. חשבתי שהוא נצחי… לואיז נפטרה. בשנתה… ריצ'רד נפטר לפני יותר משנה, ואני עדיין לא מאמין. מרגיש כל כך  מרוּשש."

הוא עצמו הזדקן. אשתו הזדקנה. הם התקדמו צעד-צעד אל עמקי שנות השבעים בלי הרגשה של תמורות גדולות, אלא של יום רודף יום, של היות הימים מלאים, ומהנים, וראויים לדיווח. על כן המשיך בכך. כל יום ויום עלה על הכתב ביומנו, בד-בבד עם רגשותיו על הזִקנה, חרדתו מן המוות, הירידה באונו המיני, קנאתו בילדים שראה רצים ברחוב. להיות מסוגל לרוץ ככה! הוא היה צריך לכבוש עצמו מלהגיד לצעירים בשנות השלושים והארבעים "נכון שאתם יודעים להעריך מה שיש לכם?" ביומנו הוא כתב, "אילו יכולתי לחיות את חיי מחדש – אבל אי-אפשר. במקום זה צועדים קדימה, גוררים עגלה עמוסה הזדמנויות שהוחמצו."

אף שלא השתוקקה כלל לקרוא ביומנו, ידעה אשתו מתי חדל להשאיר אותו גלוי לעין מתוך אותה רשלנות שנהג במכתביו אחרי שקראם. כשהסיטה ממקומם את ניירותיו על שולחן-הכתיבה כדי לנגב את האבק, גילתה איפה החביא את היומן הנוכחי, התפתתה לפתוח אותו ולראות מה הדבר שלא רצה שתדע ואז נמלכה בדעתה והחזירה את הניירות בדיוק למקומם.

"להיות מסוגל לבצע להלכה," כתב, "מה שביצועו למעשה הוא איוולת – זוהי נוחות שלא תמיד זוכה למלוא ההערכה." אף שבחיי היומיום היה עליז כצרצר, היו יומניו מסורים יותר ויותר להרהורים קודרים, לכעס ומיאוס, למחשבות-פיגול, לחרטות ולנקיפות-מצפון. ומעת לעת לשמחה הפשוטה על היותך בחיים. "ברגע שאפסיק להכיר בכך שאני רוצה דברים שלא יאה לי לרצות," כתב, "האם לא יוביל אותי הדבר בעל כורחי לא לרצות כלום  – ואצל אנשים שמזדקנים זוהי סכנה שיש להתרחק ממנה בכל מחיר." ועוד כתב: "בני אדם אינם כמו שעון-קיר שמותחים ביומו הראשון והוא פועל עד שהקפיץ משלים את הסיבוב. הם חיים כי הם רוצים לחיות. וכשהם חדלים לרצות, לא עובר יום והם מוצאים עצמם במרפאה, והרופא מראה להם את תוצאות בדיקת הרנטגן, שמשוות פרצוף אחר לכל דבר ודבר."

אחרי מותו, כשהלוויה כבר מאחוריהן וכשפחת והלך מספרן של שיחות הטלפון עד שניתן היה להתפנות לעניינים אחרים, נפטרו אשתו ובתו יחד מהבגדים שבארונו. בתו קיפלה והניחה בתיבת-אריזה מעיל קורדרוי ישן ובלוי שזכרה את מגעו מתקופת הילדות כשאביה ערסל אותה בזרועותיו. אשתו הניחה למשמרת סוודר כחול-ירוק שהייתה רגילה לראותו לובש. אשר ליתר, הוא היה בעל מידת-גוף ממוצעת, ועל כן לא היה קושי למצוא דורש לחולצותיו וחליפותיו – אנשים שאמצעיהם דחוקים ושהכירו תודה על מעיל חם, חליפה כהה וכפפות של עור-חזיר. נעליו היו עניין בפני עצמו, ואשתו שמטה אותם לקופסת הצדקה בתקווה שיופיע גבר שמידת נעלו 42, אף שהסיכוי היה קלוש. ואז פנו הנשים לטפל בתיקייה המשרדית הנעולה, שהכילה ניירות עבודה שהן מסרו למוציא לפועל וחלק הארי של עשרים ושבעה כרכי היומן.

"עם אלה אני לא יודעת בדיוק מה לעשות," אמרה אשתו. "הם פרטיים והוא לא התכוון שמישהו יקרא אותם."

"זה מה שהוא אמר?" שאלה בתו.

"לא."

"אז איך את יודעת שהוא לא רצה שאף אחד יקרא אותם?"

"אני פשוט יודעת."

"את לא סקרנית?"

"הייתי נשואה לאבא שלך ארבעים ושש שנים ואני יודעת מי הוא היה."

מה שרק אומר, החליטה האישה הצעירה יותר, כי אמהּ הציצה ביומנים פעם-פעמיים. אבל היא אהבה את אביה ובערה בה תשוקה אמיתית לדעת מי הוא היה כאדם ולא רק כאב. לכן היא הניחה בצד אחד מהיומנים ולקחה אותו הביתה עמה.

כשהגיע מן העבודה אותו לילה, מצא אותה בעלה עם עיניים אדומות מבכי. תחילה דובב אותה לספר מה קרה, ואז הלך למטבח והכין משקה לשניהם, ואחר התיישב לידה על הספה. היא אחזה בידו הפנויה והחלה לספר על ההלם שגרמה לה הקריאה ביומן.

"הוא לא היה האדם שחשבתי. היו לו כל מיני תשוקות סודיות. הרוב מלוכלכות מאוד. וכמה מהן אכזריות בהרבה ממה שאפשר לתאר. בכלל לא אופייני לו – אלא שזה הוא, ממש הוא. זה גורם לי להרגיש שאף פעם לא אוכל לבטוח שוב במישהו."

"אפילו לא בי?" שאל בעלה בנימה שפויה.

"בך הכי פחות."

זמן-מה ישבו בלי לדבר. ואז אמר לה: "אתו הרגשתי יותר נינוח מאשר עם אבא שלי. ואני חושב, אולי אני טועה, שהוא חיבב אותי."

"בטח שהוא חיבב אותך. הוא גם אמר את זה לא פעם."

"במה שקשור לחיים שלו, אם מחפשים דוגמה ל-"

"איך אתה יכול לדבר ככה."

"אני דווקא יכול. ועם זאת, במקומו הייתי משאיר הנחיות שצריך להיפטר מהיומנים בלי שקראו בהם… יכולנו לשרוף אותם. לשרוף את כל העשרים ושבעה."

"לא."

"אז להחזיר אותם לתיקייה המשרדית איפה שאמא שלך מצאה אותם," אמר.

"ולהשאיר אותם שם לנצח?"

"לתקופה ממושכת. אולי הוא מציץ לנו מעבר לכתפיים. זה די מתאים לו. אם יהיה לנו בן שלא דומה מאוד לך או לי, או לאף אחד במשפחה שלך או שלי, היינו יכולים לתת לו את המפתח לתיקייה…"

"אם יהיה לנו בן, הדבר האחרון בעולם שהייתי רוצה זה שהוא ייחשף לחלאה הזאת!"

"… ולהגיד לו שיוכל לקרוא בהם אם הוא רוצה. ואם לא ירצה, יש לו רשות להחליט מה ייעשה בהם. זה יעזור לו לדעת כי היה מישהו לפני שני דורות שאיננו בעצם מכל הבחינות מה שהיה נדמה שהוא."

"שהיה למעשה – "

"כיוון שהוא לא הכיר את אבא שלך, הוא לא יזדעזע ולא יכעס. ואת תישארי במקום ואל תזוזי. אני הולך להכין לנו עוד מנה מאלה."

אבל היא לא נשארה. היא לא רצתה להיות מופרדת ממנו אפילו למשך הזמן שייקח לו לגשת למטבח ולחזור עם גביע מָרגַריטָה משתלשל מאצבעות כל יד, פן באותו פסק-זמן קצר הוא יהפוך לזָר.

 

 

 

 

 

תגובה אחת בנושא “מי היה האיש I ויליאם מקסוול (2000-1908)”

  1. סיפור כל כך רגיש ובעיקר חכם ולכן אפשר לקרוא אותו בכמה קריאות. ראשית, על הצורך של בנים ובנות לבנות את דמות הוריהם מפרספקטיבה של הצרכים שלהם כמושלמים יותר ממה שהם, צורך שלא מתפוגג גם כשהילדים מבוגרים ואולי הורים בעצמם. שנית, הסיפור מעורר מחשבות על מקומם של הכנות ביחסים בין בני-אדם. האם באמת מוטב לדעת הכול או שמא מותר לעשות הנחות ולא להטיל על אנשים קרובים אינפורמציות שקשה ביותר להכיל? האם אין מקום לשתיקה ולשקרים "לבנים" לעיתים בקשרים אנושיים שתמיד מועדים גם למהמורות?
    …וכמה קל לעורר פחדים עמוקים ועד כמה האמון שלנו באנשים קרובים שברירי למדי…. יופי של סיפור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *