ואחרי הכול מזג האוויר היה אידאלי. לא יכול היה להיות יום מושלם מזה למסיבת גן גם לוּ הזמינוהו. בלי רוח, חמים, שמים ללא עב-ענן. רק שהתכלת הייתה מצועפת דוֹק של זהב בהיר כאשר יקרה לעתים בראשית הקיץ. הגנן כבר ניעור עם שחר, ועתה היה מכסח את המדשאות ומגרף, עד שגבעולי-הדשא ושושנות-העלים השטוחות הכהות במקום שהיו בו קודם שתילי מרגניות נדמו כזורחים. אשר לוורדים, לא יכולת לא להרגיש כי הם מבינים שוורד הוא הפרח היחיד שעושה רושם על אנשים במסיבות גן; הפרח היחיד שכולם ודאי מכירים. מאות, כן, ממש מאות פרחו בן-לילה; השיחים הירוקים התקשתו כלפי מטה, כאילו מלאכים ממרום סרו אליהם לביקור. ארוחת הבוקר עוד לא הסתיימה וכבר הגיעו הפועלים להעמיד את האוהל.
"איפה את רוצה שיעמידו את האוהל, אמא?".
"ילדתי היקרה, אין טעם לשאול אותי. השנה מנוי וגמור עמי, בנות, להעביר הכול לטיפולכן. תשכחו שאני אמא שלכן ותתייחסו אלי כאל אורחת כבודה".
אך מֶג לא יכלה לצאת ולפקח על הפועלים, שהרי לפני ארוחת הבוקר חפפה את שערה ועתה ישבה בצניף ירוק ולגמה מן הקפה שלה, כשתלתל כהה, רטוב דבוק לכל אחת מלחייה. ג'וסי, הפרפר, ירדה כדרכה בתחתונית של משי ועליונית בגזרת קימונו.
"את תצטרכי ללכת, לורה. את האמנותית שבינינו".
לורה התעופפה לה, עדיין מחזיקה בידה פרוסה של לחם בחמאה. איזה יופי כשיש לך תירוץ לאכול בגינה. וחוץ מזה היא אהבה כשביקשו ממנה לארגן דברים; תמיד הרגישה שהיא מסוגלת לעשות את זה הרבה יותר טוב מכולם.
ארבעה גברים בכותנות עמדו בקבוצה על השביל בגינה, בידיהם מוטות מכוסים גלילי בד, ותיקים גדולים עם כלי עבודה מוטלים על גבם. המראה היה מרשים. לורה הייתה מרוצה יותר אילולא החזיקה בידה את פרוסת הלחם בחמאה. אבל לא היה שום מקום להניחהּ, ולהשליך אותה לא היה נאה. היא הסמיקה, וכשניגשה אליהם ניסתה להיראות חמורת-סבר ואפילו קצת קצרת-רואי.
"בוקר טוב", אמרה, מְחקה את קול אמהּ. אלא שהקול נשמע מעושה להחריד, והיא התביישה וגמגמה כמו ילדה קטנה, "או – אה – בָּאתם, זה בעניין האוהל?".
"נכון, מיס", אמר הגבוה מבין הגברים, בחור ארוך ומנומש, והוא טלטל מצד לצד את תיק הכלים, הזיז בטפיחה לאחור את מגבעת-הקש שלו, נרכן וחייך אליה. "בדיוק בעניין הזה". לורה התאוששה מיד – כה נינוח היה חיוכו, כה ידידותי. איזה עיניים יפות יש לו, קטנות, אבל כזה כחול-כהה! עכשיו הציצה באחרים, גם הם חייכו. חיוכם כמו אמר לה, "תתעודדי, אנחנו לא נושכים". כמה שפועלים הם נחמדים! ואיזה בוקר נהדר! אסור לה להזכיר את הבוקר; היא חייבת להיות עניינית. האוהל.
"מה בקשר למדשאת-השושנות? זה יתאים?" אמרה והצביעה לעבר המדשאה בַּיד שלא החזיקה את פרוסת הלחם. הפועלים הסתובבו, הם בהו בכיוון שהצביעה אליו. אחד, נמוך ושמן, שרבב את שפתו, והגבוה קימט את מצחו.
"לא נראה לי", אמר. "זה לא מספיק בולט. תראי", נפנה אליה בנוהגו הנינוח, "כשמדובר באוהל, אתה רוצה להעמיד אותו במקום שייתן לך זבנג בעין, אם את מבינה למה שאני מתכוון".
חינוכה של לורה גרם שתתהה רגע האם יאה שפועל ידבר אליה על זבנגים בעין. אבל היא בהחלט ירדה לסוף דבריו. "הפינה של מגרש הטניס", הציעה. "אבל התזמורת תהיה באחת הפינות".
"הממ…הולכת להיות לכם תזמורת, מה?", אמר פועל אחר. הוא היה חיוור. היה לו מראה כחוש ועיניו הכהות סקרו בדקדקנות את מגרש הטניס. על מה הוא חושב?
"רק תזמורת קטנה מאוד", אמרה לורה בעדינות. אולי לא יהיה לו אכפת כל כך אם התזמורת תהיה די קטנה. כאן התערב הבחור הגבוה. "תסתכלי לשם, מיס. זה המקום המתאים. על רקע העצים ההם. שם. זה יתאים יופי".
על רקע עצי הקַרָאקָא. ואז עצי הקַראָקָא יוסתרו. והם כל כך יפים, עם העלים שלהם הרחבים והמבריקים ואשכולות הפרי הצהובים. כמו עצים שאת מדמיינת לך צומחים בנווה מדבר, יחידים וגאים, זוקפים את העלים והפֵּרות אל השמש במין הדר שקט. חייבים להסתיר אותם באוהל?
חייבים. הפועלים כבר עמסו את מוטות גלילי הבד על הכתפיים ופנו אל המקום. נשאר רק הבחור הגבוה. הוא התכופף וצבט לו באגודל ואצבע קצה-ענף של לבנדר, הביא את אצבעותיו אל אפו ורחרח. כשראתה אותו בכך, שכחה לורה לגמרי את עצי הקראקא ברוב פליאתה עליו שאכפת לו מדברים כאלה – מרֵיח של לבנדר. כמה מבין הגברים שהכירה היו עושים דבר כזה? הו, כמה הם נחמדים הפועלים האלה, באופן יוצא מן הכלל, חשבה. הלואי שהיו לה חברים מבין הפועלים במקום אותם בחורים טיפשים שהיא רוקדת אתם ושמתארחים לארוחת ערב של יום ראשון. עם גברים כמו אלה הייתה מסתדרת הרבה יותר טוב.
זאת כל הבעיה, החליטה – בעוד הבחור הגבוה מסרטט משהו על גב מעטפה, משהו שיש לקשור בלולאה או להשאיר תלוי – הכול באשמת הבדלי המעמד האבסורדיים האלה. היא מצדה בכלל לא מרגישה בהם. אפילו לא קצת, לא טיפה… לאוזניה הגיעו צלילי התוּק-תוּק של פטישי העץ. מישהו שרק. מישהו זימר בקול: "אתה בסדר שם, חבר?". "חבר!" החביבות הזאת, ה – ה -. רק כדי להוכיח כמה מאושרת היא, רק כדי להראות לבחור הגבוה כמה היא מרגישה בנוח, כמה היא בזה למוסכמות המטופשות, נגסה לורה נגיסה גדולה בפרוסת הלחם-בחמאה תוך שהיא בוהה בסרטוט הקטן. היא הרגישה בדיוק כמו פועלת.
"לורה, לורה, איפה את? טלפון, לורה!" קרא קול מן הבית.
"אני באה!" רפרפה לדרכה, חצתה את המדשאה, עלתה בשביל, טיפסה במדרגות, עברה את המרפסת ונכנסה אל האכסדרה. בפרוזדור מצאה את אביה ואת לוֹרי מברישים את מגבעותיהם לקראת היציאה למשרד.
"תוכלי, לורה", אמר לוֹרי בחפזה, "להציץ במעיל שלי לפני אחר-הצהריים. לראות אם הוא זקוק לגיהוץ?".
"בטח", אמרה. לפתע לא יכלה לעצור בעצמה. היא קפצה על לוֹרי וחיבקה אותו חיבוק קטן מהיר. "הו, כמה שאני אוהבת מסיבות. גם אתה?" התנשמה.
"הייתי אומר", דיבר קולו החם, הנערי של לוֹרי, וגם הוא חיבק חיבוק קצר את אחותו, והדף אותה קלות. "רוצי אל הטלפון, ילדונת".
הטלפון. "כן, כן; הו, כן. קיטי? בוקר טוב, חביבתי. תבואי לצהריים? בבקשה! אני כל-כך אשמח. זאת תהיה ארוחה של שיירים ולא יותר. רק קרומים של כריכים וקליפות שבורות של עוגיות-קציפה, ומפה ומשם. כן, איזה בוקר מושלם. הלבָנה? הו, את חייבת. חכי רגע על הקו. אמא קוראת לי", ולורה התרווחה. "מה, אמא? אני לא שומעת".
קולה של מרת שֶרידָן ריחף במורד המדרגות. "תגידי לה שתבוא עם הכובע החמוד שחבשה ביום ראשון שעבר". "אמא אומרת שאת חייבת לבוא עם הכובע החמוד שחבשת ביום ראשון שעבר. טוב. באחת בצהריים. להתראות".
לורה הניחה את השפופרת על מקומה, הניפה את זרועותיה מעל ראשה, נשמה נשימה עמוקה, התמתחה ושמטה אותן. "הוּּוּוּ", נאנחה, ורגע אחרי כן הזדקפה חיש. היא עמדה ללא נוע והקשיבה. כל דלתות הבית נִדמו כפתוחות. הבית רחש חיים: פסיעות רכות מהירות וקולות מתרוצצים. דלת הבד הירוקה שהוליכה אל אגף המטבח נפתחה בתנופה ונסגרה בהלמות כבושה. ועכשיו נשמע קול צחקוק ארוך מופרך. זה היה הפסנתר הכבד שמזיזים אותו על גלגליו הנוקשים. אבל האוויר! אם עצרת רגע ונתת את דעתך, האם ככה היה תמיד? משבי-רוח קטנים רפים שיחקו תופסת – פְּנימָה ממרומי החלונות וחוּצָה מן הדלתות. ושני כתמים קטנטנים של שמש, אחד על קסת-הדיו, האחר על מסגרת הכסף של התמונה, השתעשעו גם הם. קטנטנים חמודים שכאלה. בייחוד הכתם על מכסה הקסת, שהיה די חם. כוכב כסף קטן חם. התחשק לה לנשק אותו.
פעמון דלת-הכניסה צלצל, וכבר נשמע במדרגות רשרוש חצאיתה של סאדי. קול של גבר מלמל; סאדי ענתה, כלאחר יד, "באמת שאני לא יודעת. חכה. אני אשאל את מרת שֶרידָן".
לורה נכנסה אל הפרוזדור. "מה העניין, סאדי?".
"זה מחנות הפרחים, מיס לורה". אמת ויציב. סמוך לדלת-הכניסה היה מונח מגש שטוח רחב, מלא עציצים של פרחי-שושן ורודים. שום פרח אחר. רק פרחי-שושן – מסוג קָלָה, פרחים ורודים גדולים, פתוחים לרווחה, זוהרים, כמעט מפחידים בחִיותם, על גבעולי ארגמן עז.
"אוֹ-וֹ-וֹ, סאדי", אמרה לורה בקול שנשמע כגניחה קטנה. היא כרעה על הרצפה כאילו להתחמם בלהט פרחי-השושן; היא הרגישה שהם באצבעותיה, על שפתיה, צומחים לה בתוך החזה.
"יש פה איזה טעות", אמרה בקול רפה, "איש לא הזמין אף פעם כל כך הרבה. סאדי, תלכי ותמצאי את אמא". אך באותו רגע כבר הצטרפה אליהם מרת שֶרידָן.
"זה בסדר גמור", היא אמרה בשלווה. "כן, אני הזמנתי אותם. נכון שהם יפים?". היא הידקה אליה את זרועה של לורה. "אתמול עברתי ליד החנות וראיתי אותם בחלון. ופתאום חשבתי למה שלא יהיו לי פעם אחת בחיים הרבה פרחי-שושן. מסיבת הגן היא תירוץ טוב".
"אבל חשבתי שאמרת שאת לא מתכוונת להתערב", אמרה לורה. סאדי כבר הלכה. האיש מחנות הפרחים היה עדיין בחוץ בוָאן שלו. היא כרכה את זרועה סביב צוואר אמהּ ובעדינות, בעדינות רבה, נשכה באוזנה.
"ילדתי היקרה, לא היית רוצה שתהיה לך אמא הגיונית, נכון? אל תעשי את זה. הנה האיש". הוא נשא עמו עוד פרחי-שושן, עוד מגש שלם.
"בבקשה תסדר אותם ממש בכניסה משני הצדדים של האכסדרה", אמרה מרת שֶרידָן."את מסכימה, לורה?". "הו, בהחלט, אמא".
בחדר האורחים כבר הצליחו סוף-סוף מג, ג'וס והנס הקטן והטוב להזיז את הפנסתר.
"מה דעתך שנשֹים את הספה ליד הקיר ונוציא הכול מהחדר חוץ מהכיסאות?". "למה לא".
"הנס, תעביר את השולחנות האלה אל חדר-העישון ותביא מברשת להסיר את הכתמים ההם מהשטיח, ו- רק רגע, הנס -", ג'וס אהבה לתת פקודות למשרתים, והם אהבו לציית לה. תמיד גרמה להם להרגיש שהם משחקים תפקיד באיזו דרמה. "תגיד לאמא ולמיס לורה שיבואו הנה מיד".
"בסדר גמור, מיס ג'וס".
היא פנתה אל מג. "אני רוצה לשמוע מה הצליל של הפסנתר למקרה שיבקשו אותי לשיר אחר-הצהריים. בואו ננסה את 'החיים מייגעים' ".
פּוֹם! טָה-טָה-טָה טֶה-טָה! הפסנתר התפרץ בשצף-רגשות שכזה, שפניה של ג'וס השתנו. היא שילבה את ידיה. היא שלחה מבט אבֵל וחידתי באמה ובלורה שנכנסו אותו רגע לחדר.
החיים מייגעי-י-ם, דמעה – אנחה, אהבה מחליפה פני-י-ם; החיים מייגעי-י-ם, דמעה – אנחה, אהבה מחליפה פני-י-ם ואז … כְּלָך-לְךָ!
אך בהגיעהּ למילים "כלך-לך", ואף שהפסנתר נשמע נואש מתמיד, אורו פניה בחיוך זוהר, בלתי חביב להחריד. "נכון שהקול שלי מצלצל טוב, אמא'לה?" שָאלה קורנת.
החיים מייגעי-י-ם, התקווה התנפצה. חלום – יקיצה.
אלא שסאדי קטעה אותן. "מה יש, סאדי?". "סליחה, גברתי. הטבחית שואלת אם הישגת את הדגלונים בשביל הכריכים".
"הדגלונים בשביל הכריכים?" חזרה אחריה מרת שֶרידָן בקול חולמני. ולפי הבעת פניה ידעו הבנות שהדגלונים אינם עמה. "בואו נראה", אמרה. ואז דיברה אל סאדי בנימה נחרצת. "תגידי לטבחית שהיא תקבל אותם תוך עשר דקות". סאדי פנתה משם.
"לורה", אמרה לה אמה בלי שהיות, "בואי אתי לחדר-העישון. יש לי את המתכון איפשהו על גב של מעטפה. תצטרכי להעתיק אותו בשבילי. מג, עלי למעלה בזה הרגע ותורידי מהראש שלך את הדבר הרטוב הזה. ג'וס, רוצי מיד ותגמרי להתלבש. אתן שומעות אותי בנות, או שאצטרך לספר לאבא כשיגיע הערב הביתה? ו – וג'וס, תרגיעי את הטבחית אם את נכנסת למטבח, בסדר? אני ממש מפחדת ממנה הבוקר".
את המעטפה מצאו בסוף מאחורי השעון של חדר-האכילה; מרת שֶרידָן לא הצליחה להעלות בדעתה איך היא הגיעה לשם.
"אחת מכן, בנות, ודאי סחבה אותה מתוך התיק שלי, כי אני זוכרת ממש ברור – גבינת-שמנת ומגבנת-לימון. כבר הכנת את זה פעם?". "כן".
"ביצה ו – ", מרת שֶרידָן החזיקה את המעטפה במרחק-מה ממנה. "זה נראה כמו עכברים. זה לא יכול להיות, מה?". "זית, חמודה", אמרה לורה והציצה מעבר לכתפה.
"כן, ברור, זית. זה נשמע צירוף נורא, ביצה וזית".
הן סיימו לבסוף, ולורה לקחה אותן למטבח. היא מצאה שם את ג'וס מרגיעה את הטבחית שלא נראתה מפחידה כלל.
"אף פעם לא ראיתי כאלה כריכים מצוינים", התרונן קולה של ג'וס. "כמה סוגים אמרת שיש כאן, טבחית? חמישה עשר?". "חמישה עשר, מיס ג'וס".
"איחולי, טבחית". הטבחית גרפה פירורים בסכין-כריכים ארוך וחייכה מלוא הפה.
"הגיעו מגוֹדבֶּר", הודיעה סאדי שהגיחה מהמזווה. היא ראתה את השליח חולף בחוץ על פני החלון. פירושו של דבר שפחזניות הקצפת הגיעו. גוֹדבֶּר נודעו בפחזניות הקצפת שלהם. איש לא היה מעלה בדעתו להכין אותן בבית.
"תכניסי אותם פנימה ותשימי על השולחן, ילדתי", פקדה הטבחית. סאדי הכניסה אותן וחזרה אל הדלת. ברור שלורה וג'וס מבוגרות מדי ליהנות מדברים כאלה. למרות זאת הן לא יכלו לא להסכים שהפחזניות נראות מאוד מושכות. מאוד. הטבחית התחילה לסדר אותן ואגב כך ניערה מהן את עודפי אבקת-הסוכר.
"נכון שהן מחזירות אותך אחורנית לכל המסיבות הקודמות?", אמרה לורה.
"אני חושבת", אמרה ג'וס המעשית, שאף פעם לא אהבה שמחזירים אותה אחורנית. "אני חייבת להגיד שהן נראות אווריריות ונוצתיות להפליא".
"קחו אחת כל אחת מכם, יקירותי", אמרה הטבחית בקולה הנינוח. "אמא שלכם לא תדע".
או, אי-אפשר. תארו לעצמכם – פחזניות קצפת זמן קצר כל כך אחרי ארוחת הבוקר! עצם הרעיון מעביר בך חלחלה. ועם זאת, כעבור שתי דקות כבר ליקקו לורה וג'וס את אצבעותיהן באותה הבעה של התכוונות פנימה שיש רק למי שמלקקים קצפת.
"בואו ניגש לגן, מהיציאה האחורית", הציעה לורה. "אני רוצה לראות איך הפועלים מתקדמים בהקמת האוהל. הם כאלה אנשים נחמדים". אך היציאה האחורית נחסמה על ידי הטבחית, סאדי, השליח של גוֹדבֶּר והנס.
קרה משהו.
"צֶה-צֶה-צֶה", צקצקה הטבחית כמו תרנגולת נסערת. ידה של סאדי כיסתה את לחיה כאילו היה לה כאב שיניים. הנס עיווה את פניו במאמץ להבין. רק השליח של גוֹדבֶּר נראה כנהנה; הסיפור היה סיפורו.
"מה העניין? מה קרה?". "קרתה תאונה איומה", אמרה הטבחית. "מישהו נהרג".
"מישהו נהרג? איפה? איך? מתי?". אך השליח של גוֹדבֶּר לא הסכים שמישהו יחטוף לו את הסיפור שלו מתחת לאפו. "מכּירה את הבתים הקטנים ההם ממש מתחת לפה, מיס?".
מכירה אותם? בטח שהיא מכירה אותם. "טוב אז גר שם בחור אחד, קוראים לו סקוט, עגלון. הסוס שלו נבהל ממשאית-קיטור, בפינת רחוב הוֹאק, והוא נזרק החוצה ונפל על הראש אחורנית. נהרג".
"מת!" לורה לטשה עיניים בשליח של גוֹדבֶּר.
"מת כשהרימו אותו", אמר השליח של גוֹדבֶּר וליקק את שפתיו. "בדיוק כשעברתי שם הם לקחו את הגופה הביתה". והוא פנה אל הטבחית: "השאיר אחריו אישה וחמישה ילדים קטנים".
"ג'וס, בואי הנה". לורה תפסה בשרוול של אחותה ומשכה אותה לאורך המטבח ואל העבר השני של דלת-הבד הירוקה. שם עצרה ונשענה על הדלת. "ג'וס", אמרה, מבועתת, "איך אנחנו מצליחות לעצור הכול?".
"לעצור הכול, לורה!", קראה ג'וס בתדהמה. "לְמה את מתכוונת?".
"לעצור את מסיבת הגן, כמובן". למה ג'וס מעמידה פנים?
אבל ג'וס השתאתה עכשיו כפליים. "לעצור את מסיבת הגן? לורה, יקירתי, אל תהיי כל כך אבסורדית. ברור שאסור לנו לעשות שום דבר כזה. אף אחד לא מצפה מאתנו. תפסיקי להגזים כל כך".
"אבל אי-אפשר לערוך מסיבת גן כשאדם מת לך ממש מהצד השני של שער הכניסה".
זאת אכן הייתה הגזמה, כי הבתים הקטנים היו בסמטה נפרדת, בתחתיתו של מעלה תלול שהוליך אל הבית. כביש רחב עבר באמצע. נכון, הם היו קרובים מדי. הם היו כמו קוץ ענקי בעין, ולא הייתה להם שום זכות להימצא בכלל בשכונה הזאת. הם היו מעונות קטנים עלובים, צבועים חום-שוקולד. בפיסות-הגינה שלהם היו רק קלחי כרוב, תרנגולות חולות ופחיות של שימורי עגבניות. העשן שיצא מהארובות שלהם היה הוא עצמו מוכה-עוני. סמרטוטים קטנים ובדלים של עשן, כל כך שונים מהנוצות הכסופות הגדולות שיצאו מיוּשרות מארובותיהם של השֶרידָנים. כובסות גרו בסמטה, ומטאטאי-רחובות וסנדלר, ואיש שחזית ביתו הייתה משובצת כולה קיני-ציפורים זעירים. וילדים נחילים-נחילים. כשהשֶרידָנים היו עוד קטנים, נאסר עליהם להציג את רגלם במקום בגלל השפה הדוחה ומה שהיו עלולים להידבק בו. אך כשבגרו, היו לורה ולוֹרי עוברים שם לפעמים בשיטוטיהם. המקום היה מטונף ומגעיל. הם יצאו משם אחוזי חלחלה. אבל בכל זאת אדם צריך ללכת לכל מקום, לראות כל דבר ודבר. אז הם הלכו.
"ותתארי לעצמך איך התזמורת תישמע לאישה המסכנה ההיא", אמרה לורה.
"הו, לורה!", ג'וס התחילה להתרגז ברצינות. "אם תפסיקי נגינה של תזמורת בכל פעם שלמישהו תהיה תאונה, יהיו לך חיים מפרכים מאוד. הלב שלי כואב בדיוק כמו שלך. אני משתתפת בצערם לא פחות ממך". הבעתה התקשחה. היא הביטה באחותה כמו שנהגה בזמן שהיו ילדות והתקוטטו. "רגשנות לא תעזור לך להחזיר לחיים פועל שיכור", אמרה חרש.
"שיכור! מי אמר שהוא היה שיכור?" הטיחה לורה באחותה בשצף-קצף. ואז אמרה בדיוק מה שנהגו לומר במקרים כאלה: "אני ישר הולכת להגיד אותך לאמא". "לכי, יקירתי", הגתה-המְתה ג'וס.
"אמא, אפשר להיכנס לחדר?" ולורה סובבה את גולת-הזכוכית הגדולה של הדלת.
"כמובן, ילדתי. למה, מה העניין? למה את חיוורת כל כך?" ומרת שֶרידָן נפנתה מעם שולחן-התשפורת שלה. מודדת הייתה כובע חדש. "אמא, איש אחד נהרג", פתחה לורה.
"לא בגן?" קטעה אותה אמהּ.
"לא-לא!".
"אוי, איך שהפחדת אותי", נאנחה מרת שֶרידָן בהקלה, הסירה את המגבעת הגדולה והניחה אותה בחיקה.
"אבל תקשיבי, אמא", אמרה לורה. חסרת-נשימה, כמעט-משתנקת היא סיפרה את הסיפור הנורא. "ברור שאי-אפשר לקיים את המסיבה, נכון?" הפצירה. "התזמורת, וכל האורחים. הם ישמעו אותנו, אמא; הם כמעט שכנים!".
לתדהמתה של לורה התנהגה אמהּ בדיוק כמו ג'וס; והיה קשה פי כמה לשאת זאת מפני שנראתה משועשעת. היא סירבה להתייחס אל לורה ברצינות. "אבל ילדתי היקרה, חִשבי בהיגיון. רק במקרה נודע לנו. אם מישהו היה מת שם באופן רגיל – ואני לא מבינה איך הם מצליחים לחיות בחוֹרים הצרים האלה – עדיין היינו מקיימים את המסיבה שלנו, נכון?".
לורה נאלצה להסכים, אך הרגישה כי הכול איננו כשורה. היא התיישבה על הספה של אמה וצבטה בגדילי הכרית. "אמא, זה לא חוסר-לב איום מצדנו?" שאלה.
"חמדתי!" מרת שֶרידָן קמה וניגשה אליה, המגבעת בידיה. לפני שיכלה לעצור בעדה, כבר קבעה אותה על ראשה של לורה. "המגבעת היא שלך. היא נוצרה בשבילך. בשבילי היא צעירה מדי. כמו מלכת-יופי את נראית. תביטי בעצמך!" והיא זקפה את מראת-היד שלה.
"אבל אמא", לורה פתחה שוב. היא לא הייתה מסוגלת להביט בבבואתה; היא נפנתה הצדה.
עכשיו כבר איבדה מרת שֶרידָן את סבלנותה בדיוק כמו ג'וס לפניה.
"ההתנהגות שלך מאוד מופרכת, לורה", היא אמרה בצינה. "אנשים כמוהם לא מצפים מאתנו לקרבנות. וזה לא כל כך נחמד מצדך לקלקל לכולם את ההנאה כמו שאת עושה עכשיו".
"אני לא מבינה", אמרה לורה, יצאה חיש מהחדר ונכנסה לחדרה. שם, ממש במקרה, הדבר הראשון שצדו עיניה הייתה אותה נערה מקסימה במראָה, במגבעת שחורה מעוטרת חרציות זהובות וסרט קטיפה ארוך, שחור. מימיה לא תיארה לעצמה שהיא יכולה להיראות ככה.
אמא צודקת? הרהרה. וכעת קיוותה כי אמהּ צודקת. אני נוטה להגזים? אולי הייתה כאן הגזמה מצדי. רגע קט עוד הצטיירו לה שוב אותה אישה מסכנה ואותם פעוטות, והגופה המובלת אל הבית. אך הכול נראה מטושטש, לא-ממשי, כמו תמונה בעיתון. אני איזכר בזה שוב אחרי שהמסיבה תסתיים, החליטה. וזאת נראתה לה איכשהו התכנית הטובה ביותר…
הארוחה הסתיימה באחת וחצי, ובשתיים וחצי כבר היו כולם מוכנים לאירוע. התזמורת כבר הגיעה במקטורנים ירוקים והוצבה באחת הפינות של מגרש הטניס.
"יקירתי!" התרוננה קיטי מייטלנד, "נכון שהם דומים לצפרדעים כמו שתי טיפות מים? היית צריכה לסדר אותם סביב הברכה ואת המנצח להעמיד באמצע על עלה".
לוֹרי הגיע. הוא נופף להם לשלום וניגש להתלבש. למראו נזכרה לורה שוב בתאונה. היא רצתה לספר לו. אם לוֹרי חושב כמו כל האחרים אז הכול יהיה כשורה. והיא הלכה ונכנסה בעקבותיו אל המבואה. "לוֹרי!".
"הלו", הוא כבר היה בחצי-הדרך למעלה, אך כשהסתובב וראה את לורה הוא התפיח את לחייו לעומתה ועיניו כמעט יצאו מחוריהן. "שככה יהיה לי טוב, לורה! את נראית ממש נהדר. איזה כובע מהמם!".
לורה אמרה בנימה רפה "באמת?" והאירה פנים אל לוֹרי ולא סיפרה לו אחרי הכול.
עד מהרה התחילו אנשים לנהור אל הבית. התזמורת פתחה בנגינה, המלצרים שנשכרו לאירוע התרוצצו בין הבית לאוהל. בכל מקום שהעין נפלה עליו ראית זוגות משוטטים, רוכנים אל הפרחים, מברכים לשלום, חוצים את המדשאה הלוך ושוב. הם נראו כמו ציפורים שנחתו בגנם של השֶרידָנים לשעה אחת זו של אחר-הצהריים בדרכן – לאן? איזה תענוג להיות עם אנשים ששמחים, ללחוץ ידיים, להדק לחיִָיִם, לחייך זה אל עיני זה.
"לורה יקירתי, כמה יפה את נראית!".
"איזה מגבעת מחמיאה, ילדתי!".
"לורה, את נראית כמו ספרדייה אמיתית. אף פעם לא נראית כל כך מרהיבה".
ולורה, זורחת כולה, ענתה חרש, "כבר אכלתם? לא תרצו גלידה? גלידת פסיפלורה היא באמת מיוחדת במינה". היא חשה אל אביה והפצירה בו: "אבא'לה יקר, למה שלא ניתן לתזמורת משהו לשתות?".
ואחר הצהריים המושלם הבשיל לאטו, דהה לאטו, עלי הכותרת שלו נסגרו לאטם.
"מסיבת גן מהנה מאין כמוה…", "הצלחה כבירה…", "ממש הכי…".
לורה עזרה לאמהּ בחילופי מילות הפרידה. זו בצד זו הן עמדו באכסדרת החזית עד שהכול תם ונשלם. "תם ונשלם, תודה לאל", אמרה מרת שֶרידָן. "רוצי קבצי את היתר, לורה. נלך ונשתה לנו קפה טרי. אני מותשת. כן, היה מאוד מוצלח. אך המסיבות האלה, המסיבות האלה! למה אתם מתעקשים, ילדים, לערוך מסיבות!". והם התיישבו כולם באוהל הנטוש.
"קח לך כריך, אבא'לה יקר. אני זאת שכתבה את הדגלון לקישוט". "תודה", מר שֶרידָן נגס נגיסה אחת והכריך נגמר. הוא לקח לו כריך נוסף. "אני משער שלא שמעתם על התאונה המפלצתית שקרתה היום?" אמר.
"יקירי", אמרה מרת שֶרידָן והרימה את ידה. "שמענו. היא כמעט הרסה לנו את המסיבה. לורה התעקשה שנבטל הכול". "אוי, אמא!" לורה לא רצתה שיקניטו אותה על כך.
"בכל אופן, זה היה עסק מחריד", אמר מר שֶרידָן. "והבחור גם היה נשוי. גר ממש למטה בסמטה. מספרים שהשאיר אישה וחצי תריסר קטנטנים".
נפלה שתיקה קצרה מביכה. מרת שֶרידָן התעסקה בעצבנות בספל שלה. באמת, איזו חוסר טקט מצד אבא…
פתאום נשאה את עיניה. לידה על השולחן היו כל אותם כריכים, עוגות ופחזניות שלא נגעו בהם, כולם ייזרקו לפח. צץ בה אחד מאותם רעיונות מבריקים.
"אני יודעת", אמרה. "בואו נארוז סלסילה. בואו נשלח ליצוּר המסכן הזה קצת מהאוכל המצוין שכאן. בכל מקרה, זה יהיה שיא הפינוק לילדים. אתם לא חושבים? ובטח יהיו שכנים שיבקרו אצלה וכדומה. כמה טוב שהכול כבר מוכן. לורה!" היא קפצה ממקומה. "תביאי לי את הסל הגדול מארון-המדרגות".
"אבל אמא, את באמת חושבת שזהו רעיון טוב?", אמרה לורה. שוב, כמה מוזר, עושה רושם שהיא שונה מכל האחרים. לקחת שיירים מהמסיבה שלהם. האישה המסכנה באמת תאהב את זה?
"כמובן! מה קורה לך היום? לפני שעה-שעתיים התעקשת שנפגין הזדהות, ועכשיו – "
בסדר! לורה רצה להביא את הסל. מילאו אותו. אמהּ גדשה אותו.
"תקחי אותו בעצמך, יקירה", אמרה ללורה. "רוצי לשם בדיוק כמו שאת עכשיו. לא, חכי. קחי גם את הקָאלוֹת. אנשים מהמעמד שלהם מאוד מתרשמים מקאלות".
"הגבעולים יהרסו לה את שמלת-התחרים", אמרה ג'וס המעשית.
אמת. ובעוד מועד. "אז רק את הסל. ולורה – " אמהּ נחפזה אחריה בצאתה מן האוהל, "בשום פנים אל – "
"מה אמא?"
לא, מוטב לא להכניס רעיונות לראש של הילדה. "כלום! רוצי לך".
עד שלורה סגרה את שערי הגן כבר נאספו הדמדומים. כלב גדול רץ לידה כמו צל. הדרך הבהיקה בלבן, ולמטה משם, בעמק הקטן, היו הבקתות הנמוכות שרויות באפלולית גדולה. הכול נדמה כל כך שקט אחרי אותו אחר הצהריים. הנה היא הולכת במורד הגבעה, למקום כלשהו שאדם מת שוכב בו, ואין היא מסוגלת לצייר זאת בדמיונה. מדוע? היא נעמדה רגע. עתה עלה בדעתה כי נשיקות, קולות, צלצול כפיות, צחוק, ריח של דשא דרוס – כל אלה היו איכשהו בתוכה. לא היה בה מקום לשום דבר אחר. כל כך מוזר! היא הביטה למעלה אל השמים החיוורים, וכל מה שהעסיק את מחשבותיה היה "כן, זאת הייתה מסיבה מאוד מוצלחת".
כאן נחצָה הכביש הרחב. התחילה הסמטה, אפופת עשן וחשוכה. נשים ברדידים וגברים בכומתות טוויד נחפזו מעבריה. גברים נשענו על הגדרות, ילדים שיחקו בפתחי הבתים. המולה חרישית עלתה מהבתים הקטנים הדלים. מאחדים נצנץ אור, וצל דמוי-סרטן חלף על פני החלון. לורה הרכינה את ראשה וחשה קדימה. הלוואי והייתה לובשת מעיל. איך ששמלתה מבהיקה! והמגבעת הגדולה עם סרט הקטיפה המשתרבב ממנה – הלוואי שהייתה חובשת מגבעת אחרת. אנשים מסתכלים עליה? מסתכלים ועוד איך. טעות מצדה לבוא הנה. כבר מהתחלה הרגישה שזוהי טעות. האם כדאי לחזור, אפילו עכשיו?
לא, מאוחר מדי. זה הבית. חייב להיות. אנשים כפקעת כהה עמדו בחוץ. ליד השער ישבה על כיסא ישישה עם קב והתבוננה סביבה. רגליה נחו על עיתון. לורה התקרבה, והקולות השתתקו. הקבוצה נחצתה. כאילו ציפו לה, כאילו ידעו שתבוא.
לורה הייתה עצבנית עד אימה. תוך שהיא מטילה אחורנית את סרט הקטיפה מעבר לכתף, שאלה אישה אחת שעמדה לידה "זה הבית של גברת סקוט?", והאישה, בחיוך משונה, אמרה לה "זה הבית, נערתי".
הו, לו רק יכלה לברוח מכל זה! ובקול אמרה, "עזור לי, אלוהים" ופסעה במעלה השביל הקטנטן והקישה בדלת. לו רק יכלה לברוח מהמבטים הלטושים הללו, או להיות מכוסה במשהו, אפילו באחד הרדידים ההם של הנשים. אני רק אשאיר את הסל ואלך, גמרה בלבה. אפילו לא אחכה שיריקו אותו .
ואז נפתחה הדלת. אישה קטנה בשחורים נצטיירה באפלולית.
לורה אמרה, "את גברת סקוט?" ולחלחלתה ענתה האישה, "תיכנסי בבקשה, מיס". לורה ננעלה במסדרון.
"לא", היא אמרה. "אני לא רוצה להיכנס. אני רק רוצה להשאיר את הסל הזה. אמא שלחה – ".
האישה הקטנה בפרוזדור האפלולי נהגה כאינה שומעת. "תיכנסי הנה, בבקשה, מיס", אמרה בקול שנועד לרצות, ולורה הלכה בעקבותיה. עוד רגע והיא מצאה עצמה במטבח עלוב, קטן ונמוך, מואר במנורה מעשנת. אישה ישבה לפני התנור.
"אֶם", אמר היצור הקטן שהכניס אותה פנימה. "אֶם! זאת גברת צעירה". היא פנתה אל לורה. אחר כך אמרה בנימה מוטעמת, "אני אחות שלה, מיס. תסלחי לה, טוב?".
"הו, כמובן!" אמרה לורה. "בבקשה, בבקשה, אל תפריעי לה. אני – אני רק רוצה להשאיר – ".
אך ברגע זה הסתובבה האישה שליד התנור. פניה היו תפוחות ואדומות, עיניה נפוחות וכך היו גם שפתיה. היה לה מראה נורא. דומה היה שאיננה מבינה מה לורה עושה שם. מה קורה פה? למה הזרה הזאת עומדת במטבח עם סל? והפרצוף המסכן התכרכם שוב.
"בסדר, יקירתי, בסדר", אמרה השנייה, "אני יָגיד תודה לגברת הצעירה".
עוד אמרה, "את תסלחי לה, מיס, בטח שתסלחי", ופניה, שהיו גם הן נפוחות, התאמצו להעלות חיוך חנפני.
כל רצונה של לורה היה לצאת, להסתלק משם. שוב הייתה במסדרון. הדלת נפתחה. היא צעדה היישר אל תוך חדר השינה שבו שכב הגבר המת.
"תרצי לזרוק עליו מבט, תרצי גברת?" אמרה אחותה של אֶם. היא חלפה ביעף על פני לורה וניגשה למיטה. "אל תפחדי, נערתי", ועתה נשמע קולה אוהב וערמומי, וביד אוהבת הסירה את הסדין – "יפֶה כמו תמונה, מה? אף סימן אין לו. תתקרבי, יקירתי". לורה ניגשה.
גבר צעיר שכב שם, שקוע בשינה, שינה כה עמוקה, שנראה היה כי הפליג למרחקים. הוא היה כה רחוק משתיהן, כה שלֵו. שקוע היה בכר, עיניו עצומות; הן היו עיוורות מתחת לשמורותיהן הסגורות. מסור היה כליל לחלומו. מה לו ולמסיבות גן, לסלים ולשמלות תחרה? רחוק היה מכל אלה. הוא היה נפלא, נהדר. בעודם צוחקים, בעוד התזמורת מנגנת, בא הפלא הזה אל הסמטה. מאושר…מאושר… הכול כשורה… אמרו הפנים הישנות. בדיוק כמו שראוי להיות. אני מרוצה.
ואף על פי כן צריך לבכות, והיא לא יכלה לצאת מן החדר בלי שתגיד לו משהו.
לורה פלטה יפחה רמה, ילדותית. "תסלח לי על הכובע", אמרה.
והפעם לא חיכתה לאחותה של אֶם. היא מצאה את דרכה אל הדלת, והלאה במורד השביל, מעבר לכל אותם אנשים כהים. בפינת הסמטה פגשה את לוֹרי.
הוא הגיח מתוך הצל. "זאת את, לורה?". "כן".
"אמא התחילה לדאוג. עבר בשלום?".
"כן, בסדר. אוי, לוֹרי!" היא נטלה את זרועו, נלחצה אליו.
"תגידי, את לא בוכה, מה?" שאל אחיה.
לורה הנידה בראשה לשלילה. היא כן בכתה.
לוֹרי כרך את זרועו סביב כתפה. "אל תבכי", אמר בקולו החם, האוהב. "היה נורא?".
"לא", ייבבה לורה. "היה ממש יופי. אבל, לוֹרי – " היא עצרה, היא הביטה באחיה. "האם החיים הם לא – ", גמגמה, "האם החיים הם לא – ". אבל מה הם החיים, זאת לא ידעה להסביר. אין דבר. הוא הבין לגמרי.
"כן, החיים הם – ", אמר לוֹרי.
