מקרה מצער I ג'יימס ג'ויס (1941-1882)

מר ג'יימס דָאפִי התגורר בצ'ייפֵּליזוֹד [פרבר כפרי בדבלין] מפני שרצה להתגורר רחוק ככל האפשר מהעיר שבה חי ומפני שכל שאר פרבריה נראו לו עלובים, מודרניים ויומרניים. הוא גר בבית ישן קדורני, ומחלונותיו יכול היה להביט אל תוך המזקקה השוממה, או מעלָה לאורך הנהר הרדוד שדבלין בנויה עליו. הקירות הנישאים של חדרו העירום משטיחים, היו נקיים מתמונות. בעצמו קנה כל רהיט ורהיט בחדר: מיטת ברזל שחורה, כן-רחצה מברזל, ארבעה כיסאות-קנים, מתלה-בגדים, דלי-פחמים, שבכה ומחתות לאח ושולחן מרובע ועליו מכתבה כפולה. בגומחה שבחדר הותקנה כוננית ספרים ממדפים של עץ לבן. המיטה הוצעה במצעים לבנים ומרבד אדום ושחור  כיסה את מרגלותיה. ראי-יד קטן היה תלוי מעל כן-הרחצה, ובשעות היום עמדה על טבלת-האח מנורה עם אהיל לבן כקישוט יחיד. הספרים על מדפי העץ הלבנים סודרו מלמטה למעלה לפי גודלם. כל כתבי וורדסוורת' עמדו באחד הקצוות של המדף התחתון ועותק של "מדריך האמונה של מיינות' ”, כרוך בעטיפת-בד של מחברת, עמד בקצהו האחד של המדף העליון. על המכתבה היו מונחים דרך-קבע כלי-כתיבה. במכתבה היה שמור תרגום בכתב-יד של "מיכאל קרמר" מאת האופטמן [גרהרט], שהנחיות הבימוי בו רשומות בדיו סגולה, וכן צרור קטן של ניירות מהודק בסיכת נחושת. בדפים האלה נרשם משפט מעת לעת, וברגע של אירוניה הדביק מישהו בעמוד הראשון כותרת של פרסומת ל"בַּייל בּינז" [מרקחת-פלא כוזבת לכל מחלה ומדווה שהייתה פופולרית במדינות האנגלו-סכסיות, סוף המאה ה-19]. כשהורם מכסה המכתבה נפלט מבפנים ריח קלוש של עפרונות עץ-ארז חדשים או של בקבוקון-דבק, או של תפוח בשל מדי שנעזב שם ונשכח.

מר דָאפִי תיעב כל מה שהצביע על אי-סדר גופני או נפשי. רופא בימי-הביניים היה קורא לו סָטורני [יליד מזל שבתאי בעל מזג קדורני]. פניו שהסגירו את מלוא שנותיו היו שחומות כמו חוצותיה של דבלין. על ראשו הארוך והגדול למדי צמח שער שחור יבש, ושפם  חום-צהבהב לא כיסה לגמרי על פה לא-חביב. עצמות-לחייו שיוו גם הן ארשת קשוחה לפניו; אך לא כן עיניו, אשר בהביטן על העולם מתחת לגביניהן החומים-צהבהבים, סיפרו על אדם הלהוט תמיד למצוא אצל זולתו את צד החיוב, אבל לא פעם נוחל אכזבה. הוא חי הרחק במקצת מגופו, מתבונן במעשיו מן הצד ובספקנות. בגלל מנהג אוטוביוגרפי משונה היה מפעם לפעם מחבר במוחו משפט קצר על עצמו שכלל נושא בגוף שלישי ונשוא בזמן-עבר. מעודו לא נתן נדבה לקבצנים והיה פוסע בצעד איתן נושא מקל-הליכה יציב מענף לוּז.

שנים רבות היה קופאי בבנק פרטי ברחוב בּאגוֹט. בוקר-בוקר הגיע לשם בחשמלית מצ'ייפֵּליזוֹד. בצהריים ניגש אל "דָן בּארק" ואכל ארוחה קלה – בקבוק של בירה לאגר ומגש קטן של רקיקי מָרנְטַת-הקנה. בשעה ארבע היה חופשי לנפשו. את הארוחה העיקרית אכל בבית-האוכל ברחוב ג'ורג'; שם הרגיש מוגן מחברת בני-הטובים של דבלין, ובתפריט הייתה איזו מהוגנות פשוטה. הערבים עברו עליו אצל הפסנתר של בעלת-הבית או בשיטוט בשכונות העיר. אהבתו למוזיקה של מוצרט הוליכה אותו מידי פעם לאופרה או לקונצרט. אלה היו ביטויי ההוללות היחידים בחייו.

לא היו לו חברים ולא ידידים, לא הייתה לו כנסייה ולא אמונה. את  חייו הרוחניים בילה ללא מגע עם זולתו, והיה מבקר את קרוביו בחג-המולד ומלווה אותם לבית-הקברות כשמתו. את שתי החובות החברתיות האלה קיים בשם כבוד העולם הישן, אך פרט לזאת לא מילא אחר מוסכמות הסדר החברתי. הוא הרשה לעצמו להאמין כי בנסיבות מסוימות היה שודד את הבנק שלו, אך בהיעדרן, התגלגלו חייו למישרין – סיפור נטול הרפתקאות.

ערב אחד מצא את עצמו יושב בחברת שתי גברות בבניין "רוטונדה". באולם השקט והמאוכלס בדלילות שרתה איזו הרגשה-תחילה מדכדכת של כישלון. הגברת שישבה לצדו הסתכלה סביבה פעם-פעמיים באולם השומם ואחר אמרה:

"חבל שהקהל כל-כך דליל הערב! זה נורא שצריך לשיר לפני שורות ריקות."

הוא התייחס להערה כהזמנה לשיחה. הפתיע אותו שנראתה כמעט לא נבוכה. בעודם משוחחים ניסה לקבע אותה בזיכרונו. כשהסתבר לו כי הנערה שלידה היא בתה, העריך שהיא צעירה ממנו בשנה בערך. פניה, שפעם היו בוודאי נאות, הוסיפו להיות נבונות, פנים סגלגלות עם תווים מוטעמים. עיניה היו כחולות כהות מאוד, ויציבות. מבטה היה מעט מתריס בתחילה, אך התעמעם על ידי מה שנדמה כשקיעה מכוונת של האישון בתוך הקשתית, ולרגע נחשפה תכונה של רגישות גדולה. אך מיד חזר האישון אל מקומו, והסגולה שנחשפה רק קצת, נכנעה שוב למרותה של הזהירות, ומקטורן האסטרחן, ששיווה מלאות-מה לחזהָ, עוד חיזק את נימת ההתרסה.

כעבור כמה שבועות נפגשו שוב בקונצרט באֶרֶלספוֹרט טֶרַס והוא ניצל את הדקות שדעתה של הבת הייתה מוסחת כדי ליצור אווירה של קרבה. פעם-פעמיים הזכירה בדרך-אגב את בעלה, אך לא הייתה אזהרה בנעימת הדיבור. שמה מרת סינֶקוֹ. סב-סבו של בעלה הגיע מלֶגוֹרן [ליבורנו]. בעלה הוא רב-חובל באוניית-סוחר ששטה בין דבלין להולנד; יש להם בת.

כשנפגשו במקרה בפעם השלישית אזר עוז לקבוע פגישה. היא באה. זאת הייתה הראשונה בפגישות רבות; תמיד נפגשו בערב ובחרו אזור שקט לטיולם יחד. אך מר דָאפִי תיעב  פגישות-חשאין וכשהסתבר לו שהם אנוסים להיפגש בגנבה, הכריח אותה להזמינו לביתה. רב-החובל סינֶקוֹ קיבל בברכה את הביקורים כי שיער שמדובר בהצעת נישואין לבתו. את אשתו כבר הדיח מזירת הנאותיו ועל כן לא חשד שמישהו עשוי לגלות בה עניין. היות שהבעל נעדר תכופות מהבית והבת יצאה לתת שיעורי נגינה, היו למר דָאפִי הזדמנויות רבות ליהנות מחברתה של הגברת. גם הוא וגם היא התנסו עתה לראשונה בהרפתקה מסוג זה ואיש מהם לא מצא בכך דופי. לאט-לאט נשזרו מחשבותיו במחשבותיה. הוא השאיל לה ספרים, שיתף אותה בהגיגיו, חלק עמה את חיי הרוח שלו. היא הקשיבה ברוב קשב.

קרה שבתמורה לתאוריות שלו הייתה מנדבת פרטים על חייה. בדאגה אימהית כמעט דחקה בו לפתוח לפניה את סגור לבו: הפכה לכומר מוודה. הוא סיפר לה שזמן-מה השתתף במפגשים של איזו מפלגה סוציאליסטית אירית, וחש עצמו יוצא-דופן בחבורה של כעשרים פועלים כבדי-ראש בעליית-גג מוארת במנורת נפט לא-יעילה. כאשר התפרדה המפלגה לשלוש סיעות, כל אחת והמנהיג שלה ועליית-הגג שלה, הוא הדיר את רגלו משם. הדיונים היו לדעתו חששניים מדי; העניין  שגילו בשאלות שכר היה מוגזם. להרגשתו הם היו ראליסטים חמורי-פנים והם סלדו מכל דייקנות שהיא פרי של פנאי שלא היה להם ברשותם. שום מהפך חברתי, אמר לה, לא עתיד להתרחש בדבלין עוד כמה וכמה מאות שנים.

היא שאלה אותו מדוע אינו מעלה את מחשבותיו על הכתב. בשביל מה? שאל אותה, לועג-ואינו-לועג. כדי להתחרות בבעלי מליצות נבובות, שאינם מסוגלים לחשוב ברצף אפילו שישים שניות? להעמיד עצמי לביקורת של בורגנים אטומים, שאת מוסריותם הם מפקידים בידי שוטרים ואת התרבות שלהם – בידי אמרגנים?

פעמים רבות סר אליה לבית הצנוע הקטן שמחוץ לעיר. לא פעם בילו את הערב לבדם. מעט-מעט, כשמחשבותיהם כבר נשלבו יחד, שוחחו על נושאים פחות נידחים. חֶברתה הייתה כמו קרקע רחומה סביב צמח אקזוטי. לא פעם הניחה לחשכה שתיפול בלי שהדליקה אור במנורה. החדר החשוך, החבוי, הבידוד שהיו שרויים בו, המוזיקה שעדיין צלצלה באוזניהם – כל אלה איחדו אותם. האיחוד הזה רומם את רוחו, ריכך את העוקצים באופיו, הזרים רגש אל חיי הנפש שלו. לא פעם קרה לו שהקשיב לצליל קולו. עלה בדעתו שבעיניה הוא עולה למדרגת מלאך; ועוד הא מאמץ לעצמו יותר ויותר את נוהגה הנלהב, שמע את הקול המוזר המנוכר שזיהה בו את קולו–הוא דובר בזכות בדידותה חשוכת-המרפא של הנשמה. איננו יכולים להתמסר, אמר הקול: אנחנו שייכים לעצמנו. תוצאת כל השיחות הללו הייתה שערב אחד, כאשר הראתה סימני התרגשות גדולים מן הרגיל, תפסה גברת סינֶקוֹ את ידו והידקה אותה בלהט אל לחיה.

מר דָאפִי הופתע עד מאוד. הפירוש שנתנה לדברים שאמר פקח את  עיניו. שבוע לא ביקר אותה; אחר כך כתב לה מכתב ובו ביקש שייפגשו. כיוון שלא רצה שרושמו של תא-הוידויים החרב שלהם יעכיר את פגישתם האחרונה, הם נפגשו במגדנייה לא הרחק מפּארקגייט. היה מזג-אוויר קר של סתיו, אך למרות הקור הם שוטטו הנה ושוב בשבילי הפארק קרוב לשלוש שעות. הם הסכימו ביניהם לשים-קץ למערכת היחסים; כל קשר, אמר לה, סופו עצב. הם יצאו מן הפארק והלכו בשתיקה אל החשמלית. אבל אז היא התחילה לרעוד כה בחוזקה שהוא חשש פן תתמוטט שוב ונפרד ממנה לשלום חיש והלך. כעבור כמה ימים קיבל חבילה ובה ספריו ותווי-הנגינה.

חלפו ארבע שנים. מר דָאפִי חזר לחייו החדגוניים. חדרו עדיין שיקף את המשטר-וסדר של מוחו. כמה יצירות מוזיקה חדשות  נעמסו על כן התווים בחדר התחתון, ועל המדפים עמדו שני ספרים מאת ניטשה: "כה אמר זרתוסטרא" ו"המדע העליז". רק לעתים רחוקות רשם משהו בצרור הדפים שבמכתבתו. אחד המשפטים האלה, שכתב חודשיים אחרי פגישתו האחרונה עם מרת סינֶקוֹ, היה בזו הלשון: "לאתיתכן אהבה בין גבר לגבר כי יחסי-מין אסורים, ולא תיתכן ידידות בין גבר לאישה כי יחסי מין הם חובה." הוא נמנע מללכת לקונצרטים פן יפגוש אותה. אביו מת. השותף הזוטר בבנק פרש לגמלאות. ועדיין היה נוסע בוקר-בוקר העירה בחשמלית וערב-ערב הלך ברגל הביתה אחרי שאכל בלי להפריז ברחוב ג'ורג' וקינח בקריאת עיתון.

ערב אחד, כמעט נתן אל פיו חתיכת שימורי בשר וכרוב והנה נעצרה ידו. עיניו ננעצו בקטע מעיתון הערב שהשעין על כד המים. הוא שב והניח את חתיכת המזון על הצלחת וקרא את הידיעה בעיון. אז שתה כוס מים, הדף את הצלחת הצדה, קיפל את העיתון והניח אותו לפנים בין מרפקיו וקרא את הידיעה שוב ושוב. הכרוב התחיל להפיק שומן לבן קר על צלחתו. המלצרית ניגשה ושאלה האם הארוחה לא בושלה היטב. הוא אמר כי האוכל טוב מאוד ובלע בדי-עמל עוד כמה נגיסות. אחר כך שילם ויצא.

הוא צעד במהירות בדמדומים של נובמבר, מקל-ההליכה שלו מקיש באדמה בקצב, וקצות העיתון הצהבהבים מציצים מן הכיס הצדדי של מעילו המהודק. בכביש השומם מפארקגייט אל צ'ייפֵּליזוֹד האט את צעדיו. מקלו הקיש על האדמה בפחות מרץ, ונשימתו, שנפלטה בקצב לא סדיר, כמעט בקול אנחה, התעבתה באוויר החורפי. בהגיעו הביתה, חש מיד מעלה אל חדר-השינה, הוציא את העיתון מכיסו וקרא את הידיעה באור הדועך הבא מן החלון. לא בקול רם קרא, אלא בהנעת השפתיים, ככומר הקורא תפילה. וכך היה כתוב בעיתון:

אישה נהרגה ב"סידני פּארייד"

מקרה מצער

היום, ב"בית-החולים העירוני של דבלין", בהיעדרו של מר לֶבֶרֶט, ניהל סגן-חוקר מקרי המוות חקירה על נסיבות מותה של מרת אמילי סינֶקוֹ, בת ארבעים ושלוש, שנהרגה בתחנת הרכבת "סידני פּארייד" אתמול בערב. הראיות מצביעות על כך שבעת שהמנוחה ניסתה לחצות את המסילה, פגע בה קטר רכבת המאסף של עשר בלילה מקינגסטאון, והיא סבלה פגיעות בראש ובצד ימין שהובילו למותה.

ג'יימס לנון, נהג הקטר, סיפר שהוא מועסק על ידי חברת הרכבות כבר חמש עשרה שנים. ברגע ששמע את צפצוף המשרוקית הוא התניע את הרכבת ודקה או שתיים אחר-כך הוא בלם את המנוע בתגובה לצעקות רמות. הרכבת התנהלה לאטה.

פּ' דאן, אחד הסבלים, ציין כי ברגע שהרכבת עמדה לנסוע, הוא הבחין באישה שמנסה לחצות את הפסים. הוא רץ אליה בצעקות, אך לפני שהצליח להגיע היא נלכדה בבלם-הרֶתָע של הקטר ונפלה ארצה.

אחד מחבר המושבעים: "ראית את הגברת נופלת?"

עֵד: "כן."

סמל-משטרה קְרוֹלי העיד בשבועה כי בהגיעו מצא את המנוחה שוכבת על רצפת הרציף, ככל הנראה מתה.

הוא הורה לקחת את הגופה לחדר-ההמתנה ולחכות לבוא האמבולנס.

שוטר 57 אישר את דבריו.

ד"ר האלפּין, משנה למנתח-הבית ב"בית החולים העירוני של דבלין", ציין כי המנוחה סבלה משברים בשתי צלעות תחתונות ומזעזועים חמורים בכתף ימין . צד ימין של הראש נפגע בעת הנפילה. אצל אדם נורמלי, אין די בפציעות האלה לגרום מוות. המוות, לדעתו, הוא כנראה תוצאה של הלם ושל כשל פתאומי בפעולת הלב.

מר ה"ב פּאטרסון פינליי, נציג חברת הרכבת, הביע את צערו העמוק על התאונה. מאז ומתמיד נקטה החברה את כל צעדי הזהירות כדי למנוע מאנשים לחצות  את המסילה אלא דרך הגשרים, וזאת על ידי הצגת שלטים בכל תחנה ושימוש בשערי קפיץ גלויים-לעין בצמתים. המנוחה נהגה לחצות את הפסים מאוחר בלילה, מרציף אל רציף, ולאור נסיבות מסוימות נוספות של המקרה, אין מקום להאשים את עובדי הרכבת.

העיד גם רב-החובל סינֶקוֹ מלאוויל, סידני פּארייד, בעלה של המנוחה. הוא הצהיר כי המנוחה היא רעייתו. בעת התאונה לא היה בדבלין, רק הבוקר הגיע לכאן מרוטרדם. הם היו נשואים עשרים ושתיים שנים וחיו באושר עד לפניי שנתיים בערך, כשאשתו התחילה להפריז בשתייה.

העלמה מרי סינֶקוֹ סיפרה כי לאחרונה עשתה לה אמה הרגל לצאת מן הבית בלילה לקנות משקאות. כשעמדה על כך ניסתה הבת לדבר על לב האם ושידלה אותה להצטרף לקבוצת גמילה. היא הגיעה הביתה רק שעה אחרי התאונה.

חבר המושבעים פסק על פי הראיות הרפואיות ופטר את נהג הקטר לנון מכל אשמה.

סגן חוקר מקרי המוות אמר כי מדובר במקרה מצער מאוד והביע את תנחומיו לרב-החובל סינֶקוֹ ולבתו. הוא דרש במפגיע מחברת הרכבות לנקוט אמצעים מחמירים כדי לסכל כל אפשרות בעתיד להישנות תאונות דומות. איש לא הואשם במקרה הזה.

מר דָאפִי נשא את עיניו מהעיתון והביט מבעד לחלון בנוף-הערב העגמומי. הנהר נח לו בשקט לצד המזקקה הריקה ומעת לעת נדלק אור באחד הבתים ברחוב לוּקאן. איזה סוף! השתלשלות מותה קוממה אותו וקומם אותו לחשוב כי אי-פעם סיפר לה על מה שהיה קדוש בעיניו. המשפטים השחוקים, הבעות התנחומים הריקות, מילותיו הזהירות של כתב ששוכנע להסתיר את מהלכיו של מוות שגרתי וולגרי – כל אלה הפכו בבני מיעיו. לא זו בלבד שהשפילה את עצמה; גם השפילה אותו. לנגד עיניו נצטיירה דרך-הרשעה שלה המטונפת הבזויה. נפש-אחות! הוא הרהר באותן עלובות מעכסות, בידיהן פחיות ובקבוקים, מושיטות למוזג שימלא אותם. ישמרנו האל, איזה סוף! מן הסתם לא נועדה לחיים האלה, חסרת יעד ברור, טרף קל להרגלים, אחת החורבות שהציוויליזציה צמחה עליהן. אבל איך קרה שהשפילה כך לרדת! הייתכן שכיחש לעצמו במידה כזאת? הוא נזכר בהתפרצותה אותו ערב, ועכשיו פירש אותה לחומרה עוד יותר משעשה אז. לא היה לו כל קושי להצדיק את הדרך שבחר.

בעוד אור-היום רפה החלו זיכרונותיו נודדים והיה נדמה לו שידה נוגעת בידו. ההלם שתקף קודם את קיבתו תקף כעת את עצביו. בלי שהיות לבש את מעילו וחבש כובע ויצא. האוויר הקר פגש בו בפתח, זחל אל תוך שרוולי מעילו. בהגיעו אל המסבאה בגשר צ'ייפֵּליזוֹד נכנס והזמין לו פונץ' חם.

הבעלים שירת אותו בהכנעה, אבל לא ההין לקשור שיחה. היו במקום חמישה-שישה פועלים שאמדו ביניהם את ערך נחלתו של אדון אחד במחוז קילדייר. מעת-לעת גמעו מכוסות הבירה שלהם הענקיות ועישנו, רוקקו שוב ושוב על הרצפה ואז משכו והעלו את הנסורת על הרוק בנעליהם הכבדות. מר דָאפִי ישב על שרפרף גבוה ובהה בהם בלי לראותם או לשמוע אותם. אחרי איזה זמן יצאו מן המקום והוא הזמין לו כוס נוספת. שעה ארוכה ישב והכוס לפניו. החדר היה שקט מאוד. הבעלים היה שרוע על הדלפק מעיין ב"הראלד" ומפהק. מעת לעת יכולת לשמוע חשמלית חולפת  בקול שריקה בכביש השומם בחוץ.

עודנו יושב שם, משחזר את חייו אתה ומעלה בעיני רוחו לסירוגין את שתי הדמויות שבהן הצטיירה לו, תפס כי היא מתה, כי חדלה להתקיים, כי הפכה לזיכרון. עלתה בו אי-נוחות עם מבוכה. כעת שאל את עצמו האם יכול היה לנהוג אחרת. הרי אי-אפשר היה להמשיך עוד באותה קומדיה של רמייה. הוא לא יכול לחיות אתה בגלוי. הוא עשה מה שהיה הטוב ביותר בעיניו. אין לבוא אליו בתלונות. עכשיו, כשהיא איננה, הבין כמה גלמודים היו חייה, יושבת לה ערב-ערב לבדה בחדר ההוא. גם חייו יהיו בודדים, עד שימות גם הוא, יחדל להתקיים, יהפוך לזיכרון – אם בכלל יזכור אותו מישהו.

כשיצא מן המסבאה הייתה השעה אחרי תשע. הלילה היה אפל וקודר. הוא נכנס לפארק בשער הראשון ופסע תחת העצים הכחושים, הלך בשבילים השוממים שבהם טיילו לפני ארבע שנים. הוא דימה שהיא לידו בחשכה. לרגעים דימה לחוש את קולה נוגע באוזנו, את ידה נוגעת בידו. עמד ללא נוע והקשיב. למה חמס ממנה את החיים? למה זה דן אותה למוות? הוא חש שהווייתו המוסרית מתנפצת לרסיסים.

בהגיעו לראש גבעת מָגַזין עצר והביט לאורך הנהר אל דבלין, שאורותיה בערו אדומים ומסבירי-פנים בלילה הקר. הוא הביט למטה במדרון, ובתחתיתו, בחסות חומתו של הפארק, ראה כמה דמויות אדם שוכבות. אהבות חשאין אלה, בתשלום, מילאו אותו ייאוש. את יושרת חייו הוא כילה נגיסה-נגיסה; ממשתה החיים הוא הוקע. אישה אחת אהבה אותו כנראה, והוא שלל ממנה גם חיים וגם אושר, הוא דן אותה להשפלה, למוות נקלה. הוא ידע כי היצורים השרועים למטה ליד החומה מביטים בו ומפללים כי יסתלק. איש אינו רוצה אותו, הוא הוקע ממשתה החיים. הוא הפנה את מבטו אל הנהר האפור הנוצץ, המתפתל לעבר דבלין. הלאה משם ראה רכבת משא מתקדמת בתנועת עקלתון מתחנת קינגסברידג', כמו תולעת עם ראש לוהב, מתפתלת לה בתוך החשכה בעקשנות ובדי-עמל. לאִטה נסעה עד שנעלמה מן העין. ועדיין הוסיף לשמוע את זמזומו המאומץ של מנוע-הקטר הוגה שוב ושוב את הברות שמה.

הוא חזר על עקבותיו, מקצָב המנוע דופק באוזניו. עכשיו התחיל לפקפק בממשות הדברים שאמר לו זיכרונו. תחת אחד העצים הוא עמד מלכת והניח למקצב שיתפוגג. שוב לא חש אותה בקרבתו בחשכה, גם לא את קולה נוגע באוזנו. דקות אחדות המשיך להקשיב. הוא לא שמע דבר, הלילה היה שקט להפליא. שוב הקשיב: שָקט להפליא. הוא הרגיש שהוא לבד.