מָרשָל מֶק'קאן פסע בעקבות אשתו וחברתה מרת פּוֹסט במורד המעבר ובמעלה המדרגות אל הבמה של אולם הקונצרטים "קָרנֶגי" [באוניברסיטת פּיטסבּוּּרג] בתרעומת בלתי-מסותרת. אלוהים עדוֹ שאינו חובב קונצרטים, ולהיות מובל ככה אל הבמה כמו איזה "תרבותניק" מסְוויקלי, או ביש-מזל עם רעיה שוחרת מוזיקה – זה מגוחך. גבר הולך לקונצרטים כשהוא מחזר אחרי אישה או כשהוא שותף זוטר. ברגע שהפך הוא עצמו לבעל-אמצעים, הפסיק עם השטויות האלה. אשתו, גם היא, הייתה אדם הגיוני, ובת למשפחה ותיקה מפּיטסבּוּרג לא פחות מבוססת ושורשית ממשפחת מֶק'קאן. קשה להניח כי הייתה מטרידה אותו בקשר לקונצרט הזה אלמלא באה אליה לביקור מרת פּוֹסט הטרחנית. מרת פּוֹסט הייתה חברה ותיקה ללימודים של מרת מֶק'קאן, והיות שגרה בסינסינטי הייתה מעודכנת היטב ודיברה על דברים שאיש מלבדה לא התעניין בהם, בין השאר מוזיקה. היא הייתה גברת תוקפנית, עם דעות מוצקות וקול עמוק כשל בסוּן עליז. רק אמש הגיעה, וכבר הודיעה בארוחת הערב כי אינה מוכנה בשום פנים להחמיץ את הרסיטל של קיטי אֵיירשיר; מסוג הדברים, אמרה, שאיש לא מרשה לעצמו להחמיץ.
בבואו העירה אותו בוקר, גילה מֶק'קאן כי אזלו הכרטיסים לקונצרט. על כך טלפן ודיווח לאשתו, וכיוון שסבר כי הנושא סגור, הזמין לו מקום ברכבת של 11:25 לניו-יורק. תא פרטי לא הצליח להשיג, כי אותה קיטי אֵיירשיר כבר רכשה לה את האחרון. מִתחילה לא התכוון לנסוע לניו-יורק אלא בשבוע הבא, אלא שהעדיף להיעדר עתה מן הבית כל עוד מרת פּוֹסט מושלת בכיפה.
באמצע הבוקר, בעיצומה של כתיבת מכתבים, התקשרה אליו אשתו והודיעה כי מרת פּוֹסט רבת-התושייה טלפנה לכמה מידידיה שוחרי המוזיקה בסְוויקלי והסתבר כי מאתיים כיסאות-מתקפלים יועמדו על בימת האולם, מאחורי הפסנתר, וכי יוצעו למכירה בצהריים. האם יואיל בטובו להשיג מקומות ישיבה בשורה הראשונה? מֶק'קאן שאל אם יורשה לו להיעדר כי הוא נוסע לניו-יורק ברכבת האחרונה, כי הוא יהיה עייף, כי לא יהיה לו זמן להחליף לבגדי ערב וכדומה. לא, בשום פנים ואופן. שתי נשים מטפסות אל הבמה בלי מלווה – זה נראה טיפשי. בעלה של מרת פּוֹסט תמיד מלווה אותה לקונצרטים והיא מצפה ליחס דומה גם מהמארח שלה. הוא לא חייב להחליף בגדים, והוא יכול לקחת מונית ישר מהאולם אל תחנת הרכבת.
תוצאת כל זה הייתה כי בעוד המזוודה שלו בתחנת הרכבת ומצב רוחו שפוף עד דכּא, ישב לו מֶק'קאן מול קהל-מאזינים גדול שמכיר אותו היטב ובין המון סטודנטים למוזיקה ורווקות זקנות נרגשות. רק מעריצים נואשים או סקרנים חולניים יהיו נכונים לסבול שעתיים תמימות בכיסאות העץ האלה; והנה יושב הוא בשורתו הקדמית של הגוף הקדחתני הזה, צד בעסקה שהוא מזלזל בה מעומק לבו.
קרה למֶק'קאן ששהה בפריז כשקיטי אֵיירשיר שרה בבית האופרה "קוֹמיק". גם אז לא הלך לשמוע אותה; אפילו שם, כשלא נמצא לו משהו טוב מזה לעשות. יותר מדי דובר בה, היה יותר מדי פרסום על האירוע; לא הפסיקו לדחוף אותה בפרצופו של איש אמריקני, כאילו היא איזה מקור גאווה. בשׂמים, ותחתוניות, ונתחי-בשר נקראו על שמה. מישהו הצביע על קיטי אחר-צהריים אחד כשנסעה ביער בּוּלוֹן בחברת מלחין צרפתי – די זקן להיות אביה, לפי התרשמותו – שסיפרו עליו שהוא נמשך אליה בעבותות. אמרו למֶק'קאן כי זקנים לוקים בכך מאז ומעולם. באותה הזדמנות הציץ בה, אך מרוב נוצות וסלסולי-תחרה לא הצליח לראות אלא מתווה רב-חן וראש קטן שחור מעל צווארונית-פלומה לבנה. אבל גם השגיח בסלידה בכתפיים השחוחות ובזקן-השיבה המחודד של האיש במגבעת-המשי שלצדה, ובמִתאר המקשיש של גבו. את המראה הדוחה הזה תיאר מֶק'קאן לאשתו רק אמש, בעודו מתפשט מבגדיו, כשעשה כל מאמץ להתחמק מאותו אירוע מוזיקלי. אבל בֶּסי רק לבשה הבעה מתנשאת ואמרה שהיא מעוניינת לשמוע את קיטי אֵיירשיר שרה, וש"חייה הפרטיים" לא מעניינים אותה.
והריהו כאן; מזיע, תקוע באי-נוחות בכיסא קטן בהרבה למידותיו, ושורה של אורות-במה מסמאים אותו. לפתע נפתחה הדלת שמימין למרפקו. מושביהם היו באחד מקצותיה של השורה הקדמית; הוא הניח כי שם יתבלט פחות מאשר במרכז, אלא שלא חזה כי הזמרת תעבור סמוך לו כל אימת שתעלה על הבמה. שובל שמלתה הקטיפתי התחכך עתה במכנסיו. מחיאות-הכפיים שקידמו את פניה לא היו סוערות ולא ממושכות. קהל המאזינים השמרני לא ידע בדיוק איך לקבל את תלבושתה. מורגלים היו בשמלות-ערב מכובדות כמו שלבשו המטרוניתות של פּיטסבּוּרג (באותם ימים!) בנשפייה הפומבית הראשונה של בנותיהן.
שמלתה של קיטי בערב ההוא הייתה באמת מזעזעת – מענה ממולח של מעצב פריזאי חסר-מצפון לרמיזה מצדה שהיא מתאווה למשהו שיתקבל כחידוש גמור בארצות-הברית. כיום, אחרי שכולנו, אפילו בפרובינציות הנידחות ביותר, כבר חונכנו על ידי בָּאקְסט [ליאון באקסט – מעצב התלבושות של הבלט הרוסי של דיאָגלֶב] ולהקות "הבאלט הרוסי" – היו מקדמים שמלה כזאת ללא חשדנות; אבל אז היה הדבר קצת מביך, גם לנוחים-לקבל שבינינו. השמלה נתפרה משני מטרים בקירוב של קטיפה ירוקה – ירוק צעקני, משוקץ, שהיה הופך לחרדת-אלוהים כל אישה שאיננה יפהפייה עילאית. השמלה הייתה נטולת-שרוולים, אופנה שלא היינו מורגלים בה כלל, ובתור שכזו הייתה פשוט מבהילה. שמלנית הקטיפה נחצתה לשניים וחשפה תחתונית שקופה של תחרת-זהב, גרביים ונעליים בצבע זהב. השובל הצר היה מלופף אל שני הקרסוליים, התפתל סביב כפות רגליה, התרומם כנחש על גחונו וחשף את בטנת הזהב. הרגשנו כולנו כי אין זו תלבושת ששרים בה מוצרט והנדל ובטהובן.
קיטי חשה את הצינה באוויר, והדבר שעשע אותה. מצא חן בעיניה שהיא נחשבת לאמנית מצוינת בעיני אמנים אחרים, ואילו אצל שאר העולם העדיפה להיחשב כברייה נועזת. היו לה כל הסיבות להאמין, מניסיונה ומניסיון אחרים, כי להדהים ולזעזע קהל גדול היא הדרך הבטוחה ביותר לקבל את כספו וגם ששמה יינשא על כל לשון. ספק אם היותֵך אמנית די בו להפוך אותך לחביבת-הציבור; ועד שלא תהיי שם-דבר בחוצות העיר ובמספרה – אינך מוצר רווחי. את קהל המאזינים שלה מדדה קיטי במבט של סוחר. מורת הרוח הזאת הייתה גירוי החביב עליה. למראה הקהל הזה, השמרני-עד-זרא, היא חשה להוטה ותאבה; היא ידעה שהיא עומדת לבצע רסיטל מן הסוג שלא יישקל בזהב. בעליצות סימנה בראשה אל הצעיר שליד הפסנתר, התכנסה אל הלך-רוח של כובד-ראש ופתחה בקבוצת השירים של בטהובן ומוצרט.
גם אם לא שש להודות בכך, אנשים רבים באולם הקונצרטים הכירו את היצירות ששרה הבת-האובדת של מולדתם וידעו עד מה היטיבה לבצע אותן. יפי-הקול והפרשנות האנינה המיסו את לבם. באותה עת לא הרבתה לשיר על הבמה, והם הניחו כי תסתמך על השיטות הנקוטות באופרה. זמרה נקייה, אמנותיות מלוטשת – לכך לא ציפו ממנה. הם אפילו התחילו לחוש את החן הסורר של אישיותה.
מֶק'קאן, שבמהלך השיר הראשון נעץ מבט צונן ביציעים, במהלך השיר השני הציץ בזהירות בישות-הרפאים הירוקה שלפניו. לנוחותו נהג לסווג את כל הזמרות, בעיקר זמרות אופרה, תחת הכינוי "ההולנדיות השמנות" או "הנסיכות הערמומיות", אלא שקיטי לא השתבצה באף אחת מהכללותיו השנונות. ממש מתחת לאפו העמידה את הדמות היחידה הראויה לדעתו שיביטו בה – נערה צעירה מאוד, גמישה, חמוקית, כספיתית; דקה, כתפיה להוטות, זרועותיה לבנות בורקות, ובשום מקום אינן רזות מדי או שמנות מדי. מֶק'קאן מצא שנעים לו להביט בקיטי, אך כשראה שמרת פּוֹסט הסמכותית מתפקעת כמו תרנגול-הודו סמוק מדעות שברצונה להביע, סוקרת ואומדת את הזמרת מבעד למשקפתה ארוכת-הידית, הסיט את עיניו והעיף שוב מבט של שוויון-נפש בקהל באולם. הוא גישש אחר שעונו, אך אשתו התרתה בו בנגיחת מרפק – שלא דמה כלל, נתן מֶק'קאן אל לבו, למרפקה של קיטי.
כשהעלמה אֵיירשיר סיימה את קבוצת השירים הראשונה, ביטא קהל המאזינים קורת-רוח לא מסויגת, אך שקוּלה. העלמה אֵיירשיר שלחה חיוך מצודד-לב אל היושבים בחזית האולם, זרקה מבט אל היציעים, ואז נפנתה אל החבורה שהצטופפה על הבמה מאחוריה. אחרי קידות אחדות, עליזות ורשולות, התרחקה לעבר דלת-הבימה. כשחלפה על פניו של מֶק'קאן, התחככה בו שוב קלות, אך הפעם השתהתה די הצורך להציץ בו מטה ולמלמל "סליחה!"
בהרף-הזמן שעיניה המבריקות הסקרניות השתהו עליו, דימה מֶק'קאן כאילו היא זוקפת מראה מול פניו. ומה שראה הייתה דמות מוצקה, כבדה, לבושה שלא לפי הזמן והמקום, עם פרצוף רבוע, אדמדם, שמסוככים עליו היטב חיי-נוחות ודעות שפויות – פנים נטולות-הבעה. לא בדיוק פני-אבן, אולי של לבנה דחוסה, פניו של איש-עסקים, שהשנים והרגשות לא הותירו בהן סימן – כאלה שהקוקטיילים אולי יגממו בהם לבסוף כמה שקעים. גם בראי-התגלחת לא ראה עצמו מעולם באותה הבהירות שראה ברגע זה, כשמבטה הלחלוחי של קיטי אֵיירשיר לכד אותו ועיניה הבורקות החקרניות שוטטו על גופו. אחרי ששובל שמלתה הלופתני התפתל על נעלו והיא חלפה לדרכה, נפנתה אליו אשתו ואמרה בנימה של אישור שמשתמשים בה כשפעוט מפגין ניצנים של תבונה: "מאוד אדיב מצדה, הייתי אומרת!" מרת פּוֹסט הנידה ראש בהבעה רבת-משמעות. מֶק'קאן פלט נחרה.
קיטי התחילה את הפרק השני בקונצרט – קבוצת שירים מן הרומנטיקה הגרמנית, שהייתה טבעית לה בהרבה מן הקבוצה הראשונה. בפעם היחידה שהסתובבה להודות על מחיאות הכפיים שמאחוריה, היא תפסה את מֶק'קאן מחניק פיהוק בכף ידו – מובן שלא עטה כסיות – והיה נדמה לו שהקדירה פנים במקצת. זה לא הביך אותו; איכשהו גרם לו להרגיש חשוב. כשפרשה אחרי החלק השני של התכנית וחלפה על פניו, מדדה אותו שוב בסקרנות והפעם הקפידה שלא תיגע בו שמלתה. מרת פּוֹסט ורעייתו חיוו שוב דעה על התחשבותה.
הפרק האחרון היה מורכב משירים צרפתיים מודרניים שקיטי שרה ברוב קסם, וסוף-כל-סוף התרגש הקהל הקפוא מעומק לבו. בעודה יוצאת ובאה פעם אחר פעם לחייך ולקוד קידה, לחש מֶק'קאן לאשתו כי אם יהיו הדרנים, הוא יזנק ויטוס אל תחנת הרכבת.
"אין סיכוי," התערבה מרת פּוֹסט, "קיטי נוסעת באותה רכבת. היא משתתפת בפאוסט באופרה מחר בערב. אז היא לא תיקח סיכון."
שוב נתן מֶק'קאן אל לבו כמה הוא מרחם על מרת פּוֹסט. לבסוף חזרה העלמה אֵיירשיר אל הבמה, מלווה בַּפסנתרן, ונתנה לקהל מה שידעה כמובן שהוא רוצה: את האריה הפופולרית ביותר מתוך האופרה הצרפתית שהכותרת שלה הפכה להיות מזוהה עם שמה; אופרה שנכתבה בשבילה ולמענה וסביבה על ידי המלחין הצרפתי הוותיק שהעריץ אותה – ההבזק האחרון, ולאו דווקא החיוור שבהם, משַלהבת היצירה שלו. הקהל יצא מגדרו. הוא תבע עוד, אבל היא לא נתרצתה. כבר ידעה סערות בחייה, וזאת, בהשוואה אליהן, הייתה רוח-קיץ קלה. פעם נוספת יצאה אל הבימה, משכה בכתפיה, הפריחה אליהם נשיקה והסתלקה. חיוכה האחרון נועד לאותו נתח-קהל שהצטופף באי-נוחות מאחוריה, ובעת שהחוותה בראשה ברכת לילה-טוב אל כיסאות-העץ הביטה, כאל מכרים, במֶק'קאן ושתי הגבירות.
מבעד ליציאה הקרובה ביותר החיש מֶק'קאן את צמד מושאי-אחריותו אל אכסדרת-הכניסה והושיב אותן במכוניתו. ואז ניגש לפארק שֶנְלי לקנות לו כוס בירה וקלי-גבינה לפני שיעלה על הרכבת. להודות על האמת, הוא לא השתעמם בקונצרט כמו שהעמיד פנים. השוֹבבוֹנת הייתה בידור כשלעצמו, אבל הבעתם הרצינית והמרוּממת של בני עירו בכל הנוגע לה הייתה מופרכת. סלידה מושרשת מנשים יפות לא הייתה לו; ויתר על כן לא הכחיש כי ללסביוֹת תפקיד בעולמנו. אך מחובתן לדעת את מקומן. הוא היה פרסביטריאני מלידה, כפי שהיה מֶק'קאן מלידה. בכל יום א' ישב במקומו הקבוע בכנסייה ומעולם לא החמיץ מפגש של מועצת העדה אלא אם נעדר מן העיר. ספק אם הדתיות שלו הייתה מן הסוג הרוחני, ועם זאת הייתה איתנה וממשית, מורכבת מוודאויות ודעות מפורשות מוצקות. קשורה היא להיותך אזרח אמריקני, לידיעה עם מי ראוי לך להתחתן, לעסקי הפחם (שבהם היה לו שם ותוקף), למפלגה הרפובליקנית, לקבוצות-הרוב ולתקדימים שנקבעו. הוא תיעב אופנות מתחלפות, משוגעויות, אינדיבידואליות, שינויים באשר הם חוץ מאשר בציוד של מכרות ובאמצעי תובלה.
אחרי שהארוחה הקלה בפארק שֶנְלי השיבה את רוחו, הדליק לו מֶק'קאן סיגר גדול, נכנס למונית ודהר לדרכו בגשם השלגי.
לא נשמע קול ולא נראה אור. גם לא צעדים חסרי-מנוח בחוץ. הקרח נצנץ על המדרכה ועל העצים הערומים. באחת-עשרה בלילה נראו שורות הבתים הנוחים הקטנים לא פחות פטורים מהבעבוע המעצבן של החיים מאשר בית העלמין אָלֶגֶני עצמו [בית עלמין היסטורי, גדל ממדים בפּיטסבּוּרג]. פתאום נעצרה המונית ומֶק'קאן שרבב את ראשו מן החלון. אישה עמדה באמצע הרחוב ופנתה אל הנהג בקול נרגש. על המדרכה, ממול, עמד פנס רחוב חשמלי יחיד, נכא-רוח בסערה. האישה הצעירה, שמעילה התבדר ברוח סביב גופה, נפנתה מן הנהג אל מֶק'קאן עצמו בדיבור מהיר ולעתים בלתי-נהיר.
"אפשר לעזור בבקשה? זאת מיז אֵיירשיר, הזמרת. נגמר לנו הדלק ואי-אפשר לנסוע. חייבים להגיע לתחנה. מדמואזל לא יכולה שלא לתפוס רכבת; היא שרה מחר בערב בניו-יורק. זה חשוב מאוד. אפשר לקחת אותנו לתחנה באיסט-ליברטי?"
מֶק'קאן פתח את הדלת. "בסדר גמור, אבל אתן חייבות להזדרז. עכשיו אחת-עשרה ועשרה. נשארו לכן רק חמש-עשרה דקות להגיע בזמן. תגידי לה לבוא."
המשרתת נסוגה צעד-שניים והביטה בו בתימהון. "אבל, המזוודה צריך לסחוב, ומדמואזל ללוות! הרחוב כמן זכוכית!"
מֶק'קאן השליך את הסיגר והלך בעקבותיה. בלי אומר ודברים נעמד ליד דלת המכונית הנטושה בעוד המשרתת מסבירה כי מצאה עזרה. הנהג כבר ניגש להזמין הסעה בטלפון. העלמה אֵיירשיר לא נראתה כלל כמי שחוששת; היה מובטח לה כי המושיע בדרך. הילוכה היה מחושב. מתוך מערבולת של שמלניות היא הניפה לפנים נעל עם אמרת פרווה – מֶק'קאן צד את נצנוץ גרב-הזהב שמעליה – וירדה.
"כמה חביב מצדך! איזה מזל יש לנו!" מלמלה. יד אחת הניחה על שרוולו ובשנייה חבקה מלוא-הזרוע ורדים שנשלחו לה אל בימת הקונצרטים. בעודה מגששת את דרכה זלגו עלי-הכותרת על המדרכה המפוחמת, המכוסה גשם שלגי. בבוקר המחרת יהיו מונחים שם, והילדים שגרים בסביבה יתהו אם לא עברה פה לוויה. המשרתת הלכה אחריהם עם שתי מזוודות עור. עוד הוא מושך ומעלֶה אותה אל המונית שלו, הזדעקה קיטי:
"קופסת-התכשיטים שלי! שכחתי אותה. היא על המושב האחורי, תואיל בטובך. איזה רשלנית אני!"
הוא חזר בריצה, העביר את ידו על הכרים וגילה תיק קטן מעור. בשובו מצא כי המשרתת והמזוודה שוכנו מלפנים וכי עבורו הוקצה מקום במושב האחורי לצד קיטי ופרחיהָ.
"נכון שאנחנו מסיטות אותך מהכיוון?" שאלה במתיקות. "אין לי שום מושג איפה התחנה. אני אפילו לא בטוחה איך קוראים לה. סלין חושבת שהשם הוא 'איסט ליברטי [חירות מזרח]', אבל לדעתי זה 'וסט ליברטי [חירות מערב]'. שם מוזר, כך או אחרת. רובע בוהמי, אולי? אזור שבו החוק טיפה גמיש יותר?"
מֶק'קאן השיב בחומרה כי אינו סבור שהשם מתייחס לחירות מן הסוג הזה.
"מוטב כך," נאנחה קיטי. "אני מקליפורניה; זה החלק היחיד של אמריקה שאני מכירה טוב. ושם, אם קוראים למקום 'ליברטי היל' ['גבעת החירות'] או 'ליברטי הולו' ['עמק החירות'] – מתכוונים לזה. תסלח לי אם אני לא כל כך תקשורתית, טוב? אסור לי לדבר באוויר הטחוב הזה. הגרון שלי רגיש אחרי תכנית ארוכה." היא רכנה אחורנית בפינתה ועצמה את עיניה.
עוד המונית מתגלגלת במורד אל תחנת 'איסט ליברטי', וכבר נכנסה לשם בקול צפירה רכבת האקספרס לניו-יורק. סבל פתח את הדלת. מֶק'קאן קפץ החוצה, מסר לו את קבלת-המטען ואת הכרטיס לקרון-השינה והורה לו לאסוף את המזוודה ולהעלותה בזריזות על הרכבת.
העלמה אֵיירשיר, אחרי שאספה את פרחיה, פשטה יד לאחוז בזרועו. "לא להאמין, זה אתה!" קראה בקול כשראתה את פניו באור הפנסים. "איזה סמיכות מקרים!" היא לא ביצעה מהלך נוסף לרדת מן המונית, אלא ישבה מחייכת, כאילו עתה זה התרווחה לה באיזה טרקלין והיא מוכנה ומזומנה לשיחה על ספל תה.
מֶק'קאן תפס בזרועה. "את חייבת להזדרז, מיס אֵיירשיר, אם את מתכוונת לתפוס את הרכבת ההיא. היא עוצרת כאן רק דקה. את מסוגלת לרוץ?"
"מסוגלת לרוץ?" היא צחקה. "בוא נראה!"
עודם שועטים במנהרה ובמעלה גרם המדרגות הפנימי, הודה מֶק'קאן בינו לבינו שזו לו הפעם הראשונה שהוא רץ כשלצדו רגליים כה זריזות ובטוחות. הנעליים עם אמרת-הפרווה הלבנה רדפו זו את זו כמו שׂיות משתובבות, הגרביים הזהובות נצנצו כמו חישורי-אופנִים בשמש. לדלת תא-השינה של העלמה אֵיירשיר הם הגיעו בדיוק כשהרכבת החלה לנוע. מֶק'קאן בוש בנשימתו הכבדה כי נשימתה של קיטי הייתה רכה וסדירה כמו בעת שהתרווחה על המושב האחורי במונית. איכשהו קינן במוחו כי כל נשות-הבימה הללו הן חבורה עלובה מבחינה גופנית – בריאותן רעועה ואכילתן מופרזת, כמו כנריות בכלוב שפיטמו אותן במְשקמי-צליל. הוא התרחק מן המקום כדי לחמוק מתודותיה, "לילה טוב! נסיעה נעימה! נסיעה נעימה!" אגב ניד-ראש ידידותי לעברה הוא סגר מאחריו את הדלת.
קצת הופתע לגלות שהמזוודה שלו עצמו, וברצועתה כרטיס קרון-השינה, מונחת על המושב בדיוק מחוץ לדלתה של קיטי. אך לא הייתה שום סיבה לתמוה. מיטתו הייתה האחרונה שנותרה ברכבת, מס' 13 ליד מרחב-הישיבה. כל שאר המיטות בקרון כבר הוצעו. עוד הוא מביט כה וכה למצוא לו סבל, נפתחה דלתו של מדור-השינה וקיטי הגיחה. בלי גינונים יתרים התיישבה לצד מזוודתו.
"תדבר אלי קצת, בבקשה," אמרה בלשון שידול. "אני תמיד עירנית מדי אחרי שאני שרה, ואני מוכרחה לצוד מישהו כדי לדבר אתו. סלין ואני כל כך נמאסנו אחת על השנייה. אנחנו יכולים לדבר מאוד בשקט ולא נפריע לאף אחד." היא שיכלה את רגליה והשעינה את מרפקה על מזוודתו. אף שעדיין נעלה את נעלי הזהב והגרביים הזהובות, כבר לא עטתה עליה (אלוהים יתברך!) את שמלת הקונצרט, אלא שמלת קטיפה צנועה שחורה עם עיטור פנינים כלשהו במחשוף. "נכון שזה מצחיק," המשיכה, "שדווקא אתה נתת לי טרמפ? בכל מקרה, רציתי להחליף אתך מילה."
חיוכו של מֶק'קאן סימן כי לא הצליחה לשטות בו. "באמת? אנחנו לא כאלה מכרים ותיקים."
"לא, האמת שלא. אבל ביטאת מורת-רוח הערב, ואני חושבת ששרתי טוב מאוד. אתה בדרך כלל ביקורתי מאוד בנושאים האלה?"
עכשיו התיישב, אחרי שקודם עמד. "עלמתי היקרה, אני בכלל לא ביקורתי. אני לא מבין כלום ב'נושאים האלה'."
"וגם לא אכפת לי מהם," אמרה במקומו. "טוב, אז אנחנו יודעים איפה אנחנו לפחות בעניינים האלה. מה הרגיז אותך? השמלה שלי? פה היא נראית אולי קצת מוגזמת, אבל כל המעצבים היצירתיים בחו"ל עושים דברים מהסוג הזה. אתה מעדיף שמלת קונצרטים בסגנון האנגלי?"
"בשמלות אני מבין עוד פחות מאשר במוזיקה," אמר מֶק'קאן. "אם נראיתי לא נינוח, זה כנראה בגלל שהייתי לא נינוח. המושבים היו לא-נוחים והאורות הציקו."
קיטי נשאה אליו מבט מודאג. "הצטערתי שהם מכרו את המושבים ההם. אני לא אוהבת לגרום לאנשים אי-נוחות מכל סוג שהוא. האורות גרמו לך כאב ראש? הם מאוד מציקים. אני מתארת לעצמי שבסוף הם יכולים לגרום נזק לעיניים." היא השתתקה, ובניד-יד מלווה חיוך הרחיקה את הסבל שניגש אליהם. נוסעים מפּיטסבורג, שהתפשטו ממעיליהם, צעדו הנה ושוב במסדרון וזרקו מבטים מזווית-העין במֶק'קאן ובת-לווייתו. "הם נראים הרבה יותר טוב לבושים בכל בגדיהם," מלמלה. ואז פנתה שוב ישירות אל מֶק'קאן: "ראיתי שלא ישבת נוח, אבל הרגשתי משהו עוין ואישי. לא היית מרוצה ממני. זה קורה להרבה אנשים, אבל רק לעתים רחוקות יש לי הזדמנות לשאול אותם. תואיל בטובך להגיד לי למה היית לא-מרוצה?"
דיבורה היה גלוי, בנועם, בלי שמץ התגרות או התנשאות. היא לא נראתה כמבקשת לה מחמאות. מֶק'קאן התמקם היטב במושבו. עלה בדעתו לנסות אותה. הרי לשם כך פנתה אליו, והוא ימלא את מבוקשה. אלא שגילה כי יתקשה מששיער להגדיר את הסיבות למורת רוחו. עכשיו, כשהוא יושב מולה פנים אל פנים, וכשהיא שעונה על מזוודתו, לא רצה לפגוע ברגשותיה.
"אני איש-עסקים מעשי," התחמק, ואמר עוד, "ואני לא כל כך מאמין ב'מגונדרים' ההם. יש לי מין אי-אמון טבעי בהם, בגברים יותר מאשר בנשים."
היא נראתה מהורהרת. "אתה מתכוון לאמנים?" הטעימה את המילים לאִטה. "מה העיסוק שלך?"
"פחם."
"לי אין אי-אמון טבעי באנשי עסקים, ואני מכירה לא מעט. אני לא מכירה שום אנשי-פחם, אבל אני חושבת שהייתי מסוגלת לגלות עניין רב בפחם. זה אומר שאני רחבת-אופקים יותר ממך?"
מֶק'קאן צחק. "אני לא חושב שאדם יודע מתי יש לו עניין או מתי אין לו. אני לא מאמין שאדם יודע מה פירוש הדבר לגלות עניין באמת. במקצוע שלך יש כל כך הרבה כזב. זאת העמדת פנים משני הצדדים. אני מכיר רבים מאלה שבאו הערב לשמוע אותך, ואני יודע שרובם אינם מתמצאים במוזיקה ואינם אוהבים מוזיקה. הם מדמים לעצמם שהם מתמצאים או אוהבים מפני שזה נחשב לדבר היאה."
קיטי ישבה זקופה ונראה שהיא מגלה עניין. אין ספק שהייתה יצור חמוד – היחידה שפגש מעודו מבני סוגה שהיה חוצה את הכביש לפגוש בה שוב. מבט היה לה מיוחד במינו – סקרני, נוקב, חסר-מנוח, קצת חצוף, אך לא כזה שהועם על ידי הערכה עצמית יתרה.
"זה לא ככה בכל עניין?" קראה. "כמה מהפקידים שלך הם כנים כי יש להם חוש הומור אנין, ייחודי? הם כנים, כי להיות כנים הוא מה שמקובל בעסקים כהתנהגות נאותה. אתה יודע" – והיא היישירה בו את מבטה – "חשבתי שיהיה לך משהו חד-משמעי להגיד לי. אבל אלה דיבורים בסגנון של טור קומי בעיתון, השגה מהסוג שהייתי מצפה מנער-שליחויות."
"אז את לא חושבת שטיפשי מצד חבורת אנשים להתכנס ולהעמיד פנים שהם נהנים ממשהו שהם לא מבינים בו בכלל?"
"בטח שאני חושבת שזה טיפשי, אבל ככה זה קהל-מאזינים; ככה אלוהים ברא אותו. ובכנסייה אנשים מבקרים מסיבה אחרת? אם היו מעמידים בכניסה מכונה שמודדת את רמת הלחץ הרוחני, אני בספק אם רבים מכם היו מגיעים עד למושבים בפנים."
"איך את יודעת שאני מבקר בכנסייה?"
היא משכב בכתפיה. "טוב, אנשים עם דעות ישנות מן המוכן מהסוג הזה הולכים על פי רוב לכנסייה. אבל לא תוכל להתחמק ממני בצורה כזאת." בחרטום נעל הזהב שלה היא הקישה בצד כיסאו. "כל הערב ישבת ותקעת בי מבט כאילו אתה רוצה לבלוע אותי חיים. אני נותנת לך הזדמנות להציג את ההשגות שלך, ואתה רק מותח ביקורת על הקהל שלי. מה העניין? זה רק מפני שאתה במקרה נרתע מהאישיות שלי? אם זה העניין, כמובן שלא אלחץ עליך."
"לא," הזעיף מֶק'קאן פנים, "אולי אני נרתע מהאישיות המקצועית שלך. כבר אמרתי שיש לי אי-אימון טבעי בטיפוסים כמוכם."
"טבעי? אני מתפלאה," מלמלה קיטי. "אני לא מבינה למה שתהיה לך רתיעה טבעית מזמרים יותר משתהיה לי מאנשים שעיסוקם בפחם. אני לא מסווגת אנשים לפי המקצועות שלהם. אני בטוחה שיש אנשים במקצוע שלך שעלולים לעורר בי רתיעה, כמו שיש זמרים שיעוררו בך רתיעה. אבל יש לי סיבה להאמין שאני אחת מהפחות מגעילות."
"בלי כל ספק," אמר מֶק'קאן וצחק, "ואת אישה פקחית מאוד, נוסף לכול. אבל לפי אמות המידה שלי, אתם, כולכם, טיפוסים קלילים. אתם מבריקים, כמה מכם, אבל אין בכם עומק."
לפי האופן שבו שילחה לפנים את ראשה הנערי, נראה על קיטי שהיא מסכימה. "טוב, זה יתרון להיות כבד בדברים מסוימים ולהיות קליל באחרים. בדברים מסוימים צריך להעמיק ובאחרים – לנסוק. היית רוצה שכל הנשים בעולם יהיו כבדות-ראש?"
"כולכן," המשיך בלי להרפות, ובהבעה סלחנית, "כולכן ניזונות מרגשות קדחתניים. אתן מפונקות. אתן לא עוזרות לשאת במעמסות של העולם. אתן עסוקות בעצמכן וגרגרניות."
"כן, אני כזאת," הסכימה עמו בכנות שלא ציפה לה. "לא כל האמנים, אבל אני כן. למה לא? אם מישהו היה מציג לי טיעון משכנע למה אסור לי להיות עסוקה בעצמי, אולי הייתי משנה את דרכי. ובנוגע למעמסות של העולם – " קיטי השעינה את סנטרה על כפותיה השלובות ונראתה מהורהרת. "אדם צריך לגרום הנאה לזולתו. אדוני היקר, אם נביא בחשבון שרוב-רובם של האנשים לא מסוגלים ליהנות הנאה גדולה, עליך להודות שאני גורמת הנאה לאנשים רבים יותר מאשר אתה. אדם צריך לעזור לאלה שיש להם פחות מזל; כרגע אני תומכת בשמונה אנשים, נוסף לאלה שאני מעסיקה בשכר. לא תמצא בקליפורניה עוד משפחה עם כל כך הרבה נכים וחסרי מזל כמו המשפחה שהיה לי הכבוד להיוולד אל תוכה. היחידים שיכלו לדאוג לעצמם התרוששו ברעידת האדמה בסן פרנציסקו לפני זמן לא רב. אדם צריך להקריב קרבנות אישיים. אני נוהגת כך. אני מעניקה כסף וזמן ומאמץ לסטודנטים מוכשרים. הו, ואני מעניקה יותר מזה! משהו שאתה כנראה לא נתת מעולם לאף אחד. למחוננים באמת אני נותנת את ההשתוקקות שלי, את תשוקתי, את האור שלי, כל עוד יש לי; וזה, אדוני, 'החכם באדם' [דמות מתוך מסעות ההלך מאת ג'ון באניין], זה כמו לתת את דמך! מסוג הדברים שאנשים שקולים וזהירים כמוך לא נוהגים לעשות. זה מה שהיה בפח המרקחת [השמן שמריה מגדלנה סכה בו את רגלי ישו]." בתנועה קלה ניערה קיטי מעליה את להט-הרגש, כמו שמתנערים מצעיף, נשענה לאחור ותקעה את נעלה מעלה בקצה מושבו. "לו ידעת כמה דירות שאני מחזיקה," נאנחה קיטי, "ואנשים שאני מעסיקה, ומכוניות שאני משתמשת – והרי אין לי אלא זה," והיא הצביעה על גווה הדק, שמָרשָל היה מסוגל לשבור לשניים בכפותיו בלבד.
היא אינה שונה בהרבה מכל אישה מקסימה אחרת, חשב, אך מנת הקסם שלה גדושה יותר. הישירות שלה טבעית ופשוטה. היא נינוחה כי אינה מפחדת ממני או מעצמה, או מכמה מכרים שלי, שמסתובבים לצורך או שלא לצורך הנה והנה בקרון ללא מעיל. טוב, גם אני לא מפחד.
קיטי פשטה את זרועותיה מעל ראשה ונאנחה שוב, ממששת את החלק הלא-מסולסל בשערה השחור. ראשה היה קטן, מהיר לרגוֹש כמו ראש של ציפור; או לקבל את הדין כמו ראש של נזירה. "אני לא מבינה למה אסור לי לפנק את עצמי כל זמן שאני מפנקת אחרים. קשה לי להבין את ההיגיון הכפול של שיטת המוסר שלך. את זה של הרוזן טולסטוי אני דווקא מבינה היטב. הייתה לי פעם שיחה ארוכה אתו על חיבורו 'מהי אמנות?' ממה שתפסתי, הוא מאמין שאנחנו גזע שמסוגל להתקיים רק על ידי השבעת תאבונות. התאבונות מרושעים, וסוג ההתקיימות הנלווה להם הוא מרושע. מאז ומתמיד היינו עצובים, הוא אומר, בלי לדעת למה; גם ב'תקופת האבן'. בדרך מופלאה כלשהי התגלה לפנינו אידאל אלוהי, מנוגד לגמרי לתאבונות שלנו. הוא הציע לנו השתוקקות חדשה, שניתן לספק רק על ידי הרעבת יתר הרעבונות שבתוכנו. סוד האושר הוא לחדול להיות ולהוליד הוויה, כי הנגלה לנו יקר מכל קיום שהתאבונות שלנו עשויים להמציא לנו. את זה אני מבינה, כי זה דבר שחשים לא פעם באמנות. זה גם הנושא של האופרות הגדולות, שדווקא מפני שאינני מצפה שאוכל לשיר אותן אי-פעם, הן הכי אהובות עלי." קיטי חדלה. "טולסטוי צודק, לדעתך?" הוסיפה בקול לאה.
"לא; אני חושב שהוא תמהוני," אמר מֶק'קאן בעליצות.
"למה אתה מתכוון ב'תמהוני'?"
"אני מתכוון שהוא טיפוס קיצוני."
קיטי צחקה. "מילים כדורבנות! אף פעם לא יחסרו אנשים שבוחרים את שביל הזהב. אז למה להטריח את עצמך בי ובטולסטוי?"
" לא הייתי טורח, אלמלא הטרחת אותי."
"מסכן שכמוך! אתה באמת לא אשם. אבל בכך שנעצת בי עיניים עוררת את כל העניין. למה באת לקונצרט?"
"גררו אותי."
"תיארתי לעצמי!" גיחכה ונדה בראשה. "לא, זה לא נימוק ראוי. נראה לי שהמוסרנות שלך היא צורה של פחדנות, מוסרנות מצטדקת, מתחמקת. כשצדקנות נעשית פעילה ויוקדת, שונאים אותה כמו ששונאים יופי. אדם אולי מעוניין בקצת מכל אלה בחייו – מָהוּל, מחוטָא, אחרי ששלפו ממנו את העוקץ. נכון שצדקנות ויופי הם דבר מאיים כשלא שמים להם גבולות; אך על פי רוב שמים להם."
מֶק'קאן תיעב דיבורים נפוחים. "הדעות שלי על נשים," אמר לאטו, "הן פשוטות."
"בוודאי," השיבה קיטי ביובש, "אבל הן עקביות? הן חלות על הקצרניות שלך באותו אופן שהן חלות עלי? אני בטוחה שיש לך קצרניות לא נשואות. מצבן הכלכלי הוא בדיוק כמו שלי."
מֶק'קאן בחן את חרטום נעלה. "אצל אישה, הכול מוביל באותו הכיוון." הייתה שיפוטיות באופן דיבורו.
היא צחקה, וצחוקה היה משוחרר. "הגענו לשורש העניין, לא? קודם הטיעון המנצח היה שלי ועכשיו קלף הניצחון בידך."
היא שילבה את כפותיה על עורפה ושפתיה נפשקו בחצי-פיהוק. "האם כל דבר מוביל באותו הכיוון? הלוואי וידעתי! סביר ביותר שבאותם תנאים הייתי דומה מאוד לקצרניות שלך – בתנאי שהן טובות. כל תפקיד הייתי מבצעת היטב. לדעתי, אנשים מאוד דומים זה לזה. אתה שונה מכל אדם שפגשתי בזמן האחרון, אבל אני יודעת שיש רבים כמוך. ואפילו אתה – אני חושבת שיש יצור אמיתי תחת הדעות הקדומות ההן שפוטרות אותך מהטורח לחשוב. אם היינו, אתה ואני, נזרקים מספינה טרופה לאי בודד, אני בטוחה שהיינו מגיעים להבנה פשוטה וטבעית. אני לא פחדנית ולא מהמשתמטות. עוד תגלה, אם תיאלץ להתמודד עם סכנה או קושי הקשורים באישה, תגלה כי קיימות לא מעט תכונות שאינן נופלות בחשיבותן מזו שאתה מן הסתם מתייחס אליה."
מֶק'קאן גישש בעצבנות אל שעון-השרשרת שלו. "מובן,", פלט, "מובן שאני לא בעד הכללות – " גביניו הצטמצמו.
"הו, באמת?" מלמלה קיטי. "אם כך לא הבנתי כלום. אבל אל תשכח" – זקפה אליו אצבע – "שאתה זה שמפחד להרחיב בנושא, לא אני. ועכשיו אגיד לך משהו." היא רכנה קדימה ותפסה בכפותיה הלבנות הרזות את ברכּה העטופה קטיפה. "גם אני, לא פחות ממך, קורבן של הדעות הקדומות האלה שקשה לעקור. הקצרנית שלך נראית לך טובה ממני. טוב, גם לי היא נראית. רק כי החיים שלה אפורים, כנראה, משלי, חושבים שהיא טובה יותר. ההיגיון אומר לי, כי אפרוריות, ויכולת בינונית, ועוני, אינם כשלעצמם דברים מעוררים התפעלות. ועם זאת בלבי אני מרגישה תמיד כי זבניות בחנויות ופועלות בבתי חרושת שוות יותר ממני. רבות מהן, לו עמדו בפניהן ההזדמנויות שעומדות בפני, היו יותר אנוכיות ממני. כמה מהן, עם ההזדמנויות שיש להן – אנוכיות ממני. ובכל זאת, אני מרכינה את ראשי בהשתחוות הרגשנית הזאת גם לפני הנזירה וגם לפני עוזרת הבית. תגיד לי, אין לך שום חולשה? אין שום נטייה טיפשית שמזקיפה אותך קצת וגורמת לך שמחה?"
"אני אוהב לדוג."
"לבדוק כמה דגים תוכל לתפוס?"
"לא, אני אוהב את החורשות ואת מזג האוויר. אני אוהב להשתעשע בזמן הלכידה ולהתאמץ. אני אוהב ערבוֹת, ואת הקור; ואת השמים, כחולים או אפורים – את הלילה שיורד – כל דבר שקשור לכך."
הוא דיבר בדבקות, וקיטי עקבה אחריו בעיניים עצומות למחצה. "ואתה אוהב להרגיש שיש נערות קלות-דעת כמוני, שמתחשק להן רק להסתובב בחנויות, בתאטראות ובמלונות, אה? אתה מצחיק אותי, אתה והדגים שלך! אבל אסור לי להמשיך לעכב אותך. נכון שנתתי לך כל הזדמנות להציג את הטיעון שלך נגדי? חשבתי שיהיה לך יותר דברים להגיד לזכות עצמך. תדע לך שאני חושבת שמה שיש לך זה לא טענות, זה טינה. אני חושבת שאתה מקנא; שהיית רוצה להיות טנור, להיות כובש-נשים דגול!" היא קמה, מחייכת, השתהתה רגע כשידה על דלת תא-השינה שלה. "בכל אופן, תודה על ערב נעים. ודרך אגב, למה שלא תחלום עלי הלילה, ולא על אף אחת מהגברות ההן שישבו לידך. לא חשוב כל כך עם מי אנחנו חיים בעולם הזה. חשוב מאוד על מי אנחנו חולמים."
היא השגיחה בסומק הכהה על פניו. "בסך הכול אתה מאוד תמים, אבל כל כך זהיר! אתה נוטה לפחד מכל דבר חדש, בדיוק כמו שאני נוטה מטבעי לנסות הכול: אנשים חדשים, דתות חדשות, אפילו מסכנויות חדשות. אם רק היו יותר דברים חדשים – אם רק היית באמת חדש! הייתי עשויה ללמוד משהו. אני כמו מלכת שבא – אני לא בוחלת בלמידה. אבל אתה, ידידי, בטח תפחד לנסות קצף גילוח חדש. לא כוח הכבידה מצמיד את העולם למקומו, אלא הפחדנות העצלה השמנה של האנשים שעל פניו. עם זאת" – היא נטלה את ידו וחייכה בעידוד – "אני הולכת להטריד קצת את מנוחתך. להתראות!"
כשנכנסה לתא-השינה שלה מצאה שם קיטי את סלין בכותונת לילה, מנידה בראשה ליד החלון.
"האדון השמן היה מעניין, מדמואזל?" שאלה. "כבר כמעט אחת."
"הפוך ממעניין. אנשים מסוגו אומרים תמיד אותו הדבר. אם הייתי מוצאת איש ממש נבון שדבק בדעות שלו, הייתי מאמצת אותן."
"האדון לא נראה משהו מקורי," מלמלה סלין והחלה להתיר את מחלפות גבירתה.
מֶק'קאן ישן שינה עמוקה, ובבוקר הוכרח המשרת לטלטל אותו. הוא התיישב בדרגש-המיטה, ואחרי שהסדיר את תסרוקתו באצבעותיו, החל בולש אחר בגדיו. כשהסיט מעלה את סוכך-החלון, לכד את אור-השמש איזה חפץ מבריק בסלסילה הקטנה שמעל ראשו, ונצנץ. תחילה בהה ואז שלח יד והרים נעל זהב שהייתה מונחת בזהירות ופניה מטה.
"חוצפנית שכזאת!" התפרץ. "כל הדיבור הזה גבוהה-גבוהה! בטח שמעה את זה מאיזה איש שמסתובב סביבה; למדה ממנו כמו תוכי. תקעה כאן את הנעל בעצמה אתמול בערב, או שהיא שלחה את הצרפתייה ההיא עם הפרצוף-גנבת? כל הכבוד לאומץ!" תוהה היה אם בזמן שהמסתננת תחבה את ראשה בין הווילונות שלו הוא אולי נשם בפה פעור. מראהו לא בדיוק תאווה לעיניים בזמן שהוא ישן, הודה בפני עצמו. חיש קל התלבש, וטרם ייגש לחדר-הרחצה נעץ בנעל מבט זועף. אם בעת היעדרו יתחיל החדרן לסדר את דרגש-השינה – הוא תפס את הנעל, עטף אותה בחולצת הפיז'מה שלו ותקע אותה במזוודה. מהרכבת הוא נמלט בלי שראה שוב את המְענָה שלו.
מאוחר יותר השליך מֶק'קאן את הנעל אל פח-האשפה בחדרו במלון בניו-יורק, אך החדרנית, שראתה כי הנעל חדשה ויחידה, הייתה סבורה כי נזרקה בטעות והניחה אותה בארון הבגדים. שם מצא אותה מֶק'קאן בשובו מן התאטרון אותו לילה. במצב-רוח שהשתפר עד מאוד תודות לאוכל ולמשקאות ולחבורה העליזה, הוא נטל את הנעל בידו והחליט לשמור אותה כתזכורת לכך שדברים מופרכים עשויים לקרות גם לאנשים בעלי הליכות מדוקדקות. בשובו לפּיטסבּוּרג הוא תקע אותה בתוך תא נעול בכספת שלו, הרחק מעיניהם של פקידים חקרניים.
מֶק'קאן, מסכן שכמוהו, היה חולה חמש שנים. הוא עדיין הולך למשרד כי זה המקום היחיד שמעניין אותו, אך עמיתיו עושים את מרבית העבודה והפקידים סבורים כי השתנה באופן מצער – הלך-רוחו מכונה בפיהם חולני. את הברושים בחצרו כרת כי הם מזכירים לו בתי-קברות. בימי ראשון או בחגים, כשהמשרד עומד ריק והוא מוציא מן הכספת את צוואתו או את פוליסת-הביטוח, הוא מניח לא פעם על המכתבה את נעל-הזהב המוכתמת ומביט בה. איכשהו היא מייצגת חיים למוחו העייף, כמו שברושים מייצגים מוות – חיים ונעורים. בבוא יומו, יתהו המוציאים לפועל על פשר הנעל.
אשר לקיטי אֵיירשיר, מאז כבר ביצעה להטוטי-לשון ומעשי-קונדס למכביר עד שנשתכח ממנה לגמרי הלילה שבו השליכה נעל, שננעצה כמו קוץ בבשרו של איש תם וישר.
