סופו המר והנמהר של מֶלפֶוֹמֶנוּס ג'וֹנס I סטיבן ליקוק (1944-1869)

יש אנשים – לא אתם לא אני, כי בורכנו בהמון ביטחון עצמי  – אבל יש אנשים שמתקשים מאוד-מאוד להגיד שלום ולהתראות אחרי ביקור-נימוסין או השתעות יחד לעת ערב. בהתקרב הרגע, כשהאורח מרגיש שהוא זכאי, ובדין, להסתלק לדרכו, הוא קם ממקומו ומפטיר: "טוב, אני חושב שאני…" ועל כך נענים מארחיו: "אוי, אתה כבר חייב ללכת? עוד נורא מוקדם!" והתוצאה היא מאבק אומלל.

אני חושב  כי המקרה העצוב ביותר מן הסוג הזה שידוע לי הוא של ידידי המסכן מֶלפֶוֹמֶנוּס ג'וֹנס, המשנֶה לכומר – בחור נחמד מאין כמוהו ורק בן עשרים ושלוש! הוא פשוט לא היה מסוגל להיפרד מאנשים – עָנָו מדי להגות שקר ואדוק מדי לנהוג  גסות. והנה קרה לו שסר לביקור אצל חברים באחר-הצהריים הראשון ממש לחופשת הקיץ שלו. שישה שבועות תמימים נפרשו לפניו – תכלית ההתבטלות ממעש. עכשיו הוא ליהג קצת, שתה שתי כוסות תה, ואז התאזר לקראת המשימה ואמר פתאום: "טוב, אני חושב שאני…"

אבל בעלת-הבית אמרה, "אוי, לא! מר ג'וֹנס, אתה באמת לא יכול להישאר עוד קצת?"

ג'וֹנס היה מעודו דובר-אמת. "הו, כן," אמר, "בטח שאני–אֶה-יכול."

"אז אל תלך, בבקשה."

והוא נשאר. הוא שתה אחת-עשרה כוסות תה. בחוץ החשיך והלך. הוא קם שוב על רגליו.

"טוב עכשיו," אמר בביישנות, "אני חושב שאני באמת…"

"אתה חייב ללכת?" אמרה הגברת בנימוס. "חשבתי לי שאולי תישאר לארוחת-ערב…"

”נו טוב, הייתי בעצם יכול," אמר ג'וֹנס, "אם…"

"אז תישאר, בבקשה, אני בטוחה שבעלי ישמח."

"בסדר," אמר בשפל-קול, "אני אשאר," והוא צנח חזרה אל כיסאו, מלא וממולא תֵה, ואומלל.

אבא בא הביתה. כולם התיישבו אל השולחן. לאורך כל הארוחה תכנן ג'וֹנס ללכת בשמונה ושלושים. כל בני המשפחה שאלו את עצמם האם ג'וֹנס טיפש ונרגן, או רק טיפש.

אחרי הארוחה לקחה עליה אמא "להתיר את חרצובות לשונו" והראתה לו תצלומים. היא הציגה לו את כל המוזיאון המשפחתי – תמונות של דוד של אבא ואשתו, של אחיה של אמא ובנו הקטן, תצלום נורא מעניין של חבר של דודו של אבא במדי פוטבול, ותצלום אחר נורא מקצועי של כלב-המחמד של סבא של אבא, ועוד אחד נורא מרושע של סבא בתחפושת שד בדרכו לנשף-מסכות. בשמונה וחצי כבר הספיק ג'וֹנס לעיין בשבעים ואחד תצלומים. היו שישים ותשעה נוספים שבהם עדיין לא עיין. ג'וֹנס קם על רגליו.

"אני חייב עכשיו להגיד לילה טוב," ביקש על נפשו.

"להגיד לילה טוב?" אמרו כולם. "מה, רק שמונה וחצי! יש לך משהו לעשות?"

"שום דבר," הודה על האמת, ומלמל משהו על לשהות בלי מעש שישה שבועות, ואחר גיחך במסכנות.

בדיוק אז התברר כי מחמל לבה של המשפחה, שובָבוֹן חמוד שכזה, החביא את כובעו של ג'וֹנס; שעל כן אמר אבא לג'וֹנס שהוא חייב להישאר והזמין אותו לפטפוט עם עישון מקטרת. לעצמו לקח אבא את המקטרת, ואת הפטפוט השאיר לג'וֹנס. ובכל זאת  לא זז ג'וֹנס ממקומו. עם כל רגע שחלף הוא התכוון להסתער קדימה, אבל לא עלה בידו. ואז התחיל אבא להתעייף מאוד מג'וֹנס ולהתנועע בעצבנות ולבסוף אמר, קצת בהלצה וקצת באירוניה, שמוטב שג'וֹנס ילון אצלם הלילה, הם כבר יציעו לו איזה משכב. ג'וֹנס לא ירד לסוף דעתו והודה לו בדמעות ואבא שיכן אותו בחדר שינה לאורחים וקילל נמרצות בלבו.

למחרת, בתום ארוחת הבוקר, יצא אבא לעבודתו בסיטי בעוד ג'וֹנס, שבור-לב,  משתעשע עם התינוק. בהלה שיתקה את אבריו. כל אותו יום התכוון לקום וללכת, אך משהו הקפיא אותו על מקומו ופשוט לא עלה בידו. בערב, בשובו הביתה, הופתע אבא לגלות למגינת לבו שג'וֹנס עודנו שם. הוא חשב כי יצליח לתמרן את ג'וֹנס בדרך של היתול ואמר כי ייאלץ לגבות ממנו דמי-שכירות, חִי-חִי. הצעיר האומלל בהה רגע לפנים בבעתה, מיעך את ידו של אבא, שילם מראש לחודש ימים, התמוטט וגעה בבכי כמו ילד.

בימים שתכפו לכך היה ג'וֹנס מדוכדך ומרוחק. מובן שהתגורר בסלון, ומיעוט האוויר וחילוץ-העצמות החלו להשפיע לרעה על בריאותו. את זמנו העביר בשתיית תה ודפדוף באלבום התמונות. שעות היה עומד ומביט בתמונת החבר של דודו של אבא במדי הפוטבול – מדבר אליה, לפעמים מחרף ומגדף בכל פה. היה ברור שדעתו השתבשה.

הקריסה הגמורה לא איחרה לבוא. הם נשאו אותו במדרגות קודח והוזה הזיות-פרא. מחלתו הייתה איומה ונוראה. הוא לא זיהה איש, גם לא את החבר של דודו של אבא במדי הפוטבול. מעת לעת היה מתרומם ממשכבו ומצווח, "טוב, אני חושב שאני…" ואז צונח חזרה על הכר בצחוק-עיוועים. ואז, שוב, קופץ ממקומו וקורא בקול, "עוד כוס תה ועוד צילומים! חה-חה!"

לבסוף, אחרי חודש של ייסורים, ביום האחרון לחופשתו, יצאה רוחו. מספרים כי בהתקרב הסוף, התיישב במיטה, פניו נוהרות בחיוך של בטחה, ואמר: "טוב, המלאכים קוראים לי; לדאבוני עלי ללכת עכשיו. שלום ולהתראות."

והסתלקות הנשמה מבית-כלאה הייתה מהירה כמו קפיצה של חתול במנוסה מעל גדר של גינה.