בִּידיעה שמרת מאלארד לוקה במחלת לב, הקפידו כולם לבשר לה על מות בעלה בעדינות רבה ככל האפשר.
בישרה לה אחותה ג'וזפין, במשפטים קטועים, ברמזים מצועפים, שגילו בכך שכיסו למחצה. גם ריצ'רד ידידו של בעלה היה שם בקרבתה. קודם לכן נכח ריצ'רד במשרדי העיתון כשהתקבלו הידיעות על אסון הרכבת, ושמו של ברנטלי מאלארד היה בראש רשימת הנספים. ריצ'רד התעכב רק כדי לוודא את מהימנותן של הידיעות על ידי מברק שני, וכבר אץ להקדים כל ידיד אחר, פחות זהיר ופחות מתחשב ממנו, שישמיע את הבשורה המעציבה.
שלא כנשים רבות אחרות, לא קידמה מרת מאלארד את הידיעה באי-יכולת משתקת לקלוט את משמעותה. היא פרצה מיד בבכי שבעקבותיו התנפלה לפתע אל זרועות אחותה. עם חלוף סערת היגון היא הלכה לבד אל חדרה, מיאנה שיתלוו אליה. מול החלון הפתוח עמדה כורסא נוחה מרווחת. היא צנחה אל הכורסא, מודברת בידי תשישות שנפלה על גופה ואיימה להגיע אל נשמתה.
בכיכר הפתוחה מול ביתה יכלה לראות את צמרות העצים רוטטות בחיים חדשים של אביב. נשימת גשם ערֵבה הייתה באוויר. מהרחוב עלתה קריאתו של רוכל המכריז על סחורתו. צלילים של זמר רחוק ששר מישהו הגיעו חרישיים לאוזניה ואינספור אנקורים צייצו בכרכובי הגג. טלאים של שמים כחולים נגלו פה ושם מבין העננים שהצטברו ונערמו זה על זה במערב מול חלונה. יושבת הייתה כשראשה שמוט אחורנית על הכרית שבראש הכורסא, כמעט אינו זע (חוץ מהפעמים שבכי עלה בגרונה וטלטל אותה), כמו ילד שנרדם בבכי וממשיך לייבב בחלומותיו.
צעירה הייתה, וקמטי פניה הנאות השלוות הסגירו דיכוי ואף עוצמה מסוימת. אך כעת הייתה הבעה עמומה בעיניה, שמבטן התמקד הלאה, הרחק משם, באחד מאותם טלאים של שמים כחולים. לא היה זה מבט של מחשבה עמוקה, אלא שביתה זמנית של חשיבה נבונה. משהו היה בדרכו אליה והיא המתינה לו בפחד. מהו? היא לא ידעה; משהו דק וחומקני מכדי להגדירו בשם. אך היא חשה אותו, זוחל לעברה מהשמים, מתקרב דרך הקולות, הניחוחות, הצבע שמילא את האוויר.
חזהָ עלה וירד בסערה. הנה התחילה לזהות את הדבר הזה, הקרב להשתלט עליה, והיא נאבקה להדוף אותו בכוח רצונה, שהיה חלש כמו ששתי ידיה הלבנות הכחושות עשויות להיות. ברגע התמסרותה נתמלטה מילה קטנה חרש משפתיה הפשוקות מעט. היא חזרה עליה שוב ושוב בקול כבוש: "חופשייה, חופשייה, חופשייה!". נעלמו המבט החלול והבעת האימה שהתלוותה לו. חדות וברק הוסיפו לקנן בעיניה. לבה פעם במהירות ומירוץ הדם חימם כל תא בגופה והפיח בו רוגע.
היא לא עצרה לשאול האם השמחה שמילאה אותה היא מפלצתית או לא. הרגשה ברורה של התרוממות הרוח אפשרה לה לסלק את השאלה הזאת כפחותה. היא ידעה כי עוד תבכה למראה הידיים החביבות הרכות, המשוכלות בתנוחת אשכבה; למראה הפנים, שלא הביטו בה אלא באהבה, והן עכשיו מקובעות ואפורות ומתות. אך מעבר לרגע ההוא, המר, ראתה טור ארוך של שנים שיבואו, שנים שישתייכו לה לבדה. והיא פרשה את זרועותיה אליהן בברכת ברוך הבא.
לא יהיה שום אדם לחיות עבורו בשנים הבאות; היא תחיה עבור עצמה. לא יהיה שום רצון פלדה שיכוף את שלה באותה עקשנות עיוורת שבה גברים ונשים סבורים שזכותם להטיל את רצונם על הזולת. מעשה שכוונתו טובה איננו פחות נפשע מזה שכוונתו זדון – כך הייתה תובנתו של הרף-הרגע הזה. ועם זאת היא אהבה אותו, לפעמים. ופעמים רבות – לא. אין זה חשוב! איך אהבה, אותה תעלומה בלתי פתורה, יכולה להשתוות כל עיקר לנכס הזה של ביטחון עצמי, שזיהתה פתאום כדחף החזק ביותר של הווייתה!
"חופשייה! חופשייה בגוף ובנפש", המשיכה ללחוש.
ג'וזפין כרעה על ברכיה לפני הדלת הסגורה, שפתיה על חור המנעול, מפצירה להיכנס פנימה. "לואיז, פתחי את הדלת! אני מתחננת; פתחי את הדלת – עוד תחלי את עצמך. מה מעשיך, לואיז? בשם שמים, פתחי את הדלת". "לכי מכאן. אני לא מחלה את עצמי". לא; הרי מבעד לחלון הפתוח היא גומעת עכשיו מתמצית שיקוי החיים. אשר לימים יבואו, לא ידע דמיונה מעצורים. ימי אביב, ימי קיץ וכל יתר סוגי הימים שיהיו שלה. היא מלמלה תפילה קצרה מבקשת שחייה יהיו ארוכים. אתמול עוד התחלחלה למחשבה שחייה יהיו ארוכים.
בלי חיפזון קמה על רגליה ופתחה את הדלת לאחותה ולהצקותיה. להט חגיגי היה בעיניה, ובלי שתהיה מודעת לכך התהלכה כאלת ניצחון. היא כרכה יד על מותני אחותה, ויחד ירדו במדרגות. לרגלי המדרגות עמד וחיכה להן ריצ'רד.
מישהו פתח את דלת הכניסה במפתח. נכנס ברנטלי מאלארד, קצת מרובב מן הנסיעה, נושא בנחת אמתחת עם ידיות ומטרייה. הסתבר כי היה רחוק ממקום התאונה, ואפילו לא ידע שקרתה תאונה. הוא נדהם מצעקתה הנוקבת של ג'וזפין, מתנועתו הזריזה של ריצ'רד שניסה לכסות עליו מעיניה של אשתו.
בהגיעם אמרו הרופאים כי החולה מתה מהתקף לב – משמחה קטלנית.
