ספטמבר שחוּן I ויליאם פוקנר (1962-1897)

מבעד לדמדומי ספטמבר השותתים דם, אחריתם המרה של שישים ושניים ימים ללא גשם, היא פשטה כשרפה בשדה קוצים: השמועה, הידיעה, מה שזה לא היה. משהו על מיס מיני קופר וכושי. תקף אותה, העליב אותה, הפחיד אותה: אף אחד מאלה שנקבצו בשבת בערב במספּרה – שמאוורר תקרה הסתובב שם, בלי שירענן אותו, את האוויר הנפסד, מְשלח חזרה לעברם את הבל פיהם הבאוש וריח גופם במפחים רצופים מעופשים של תחליב ומשחה לשׂער – אף אחד מאלה לא ידע מה בדיוק קרה.

"רק שזה לא יהיה ויל מֵיֶיז," אמר אחד הסַפָּרים, איש בגיל העמידה, צהבוני ורזה עם פנים מתונות, שגילח לקוח. "אני מכיר את ויל מייז. הוא כושון טוב. ואני מכיר גם את מיס מיני קופר." "מה אתה יודע עליה?" אמר ספּר שני.

"מי זאת?" אמר הלקוח. "בחורה צעירה?"

"לא," אמר הספּר. "היא בערך בת ארבעים, אני חושב. היא לא נשואה. בגלל זה אני לא מאמין…"

"מאמין, לעזאזל!" אמר צעיר מגושם בחולצת משי עם כתמי זיעה. "אתה מאמין למילה של כושון לפני מילה של אישה לבנה?"

"אני לא מאמין שוויל מייז עשה את זה," אמר הספּר. "אני מכיר את ויל מייז."

"אז אולי אתה יודע מי עשה את זה. אולי כבר הוצאת אותו מהעיר, חתיכת אוהב-כושונים."

"אני לא מאמין שמישהו עשה משהו. אני לא מאמין שקרה משהו. אני משאיר לכם בחורים להחליט אם הגברות האלו שמזדקנות בלי להתחתן, אין להם רעיונות שגבר לא מסוגל…"

"אז אתה חתיכת לבן דפוק," אמר הלקוח. הוא זז מתחת למגבת. הצעיר קפץ על רגליו.

"אתה לא מאמין?" הוא אמר. "אתה מאשים אישה לבנה בשקר?"

הספּר החזיק הכֵן את התער מעל הלקוח הקם ממקומו. הוא לא הסתכל סביב.

"זה המזג-אוויר המחורבן," אמר אחד אחר. "יכול לגרום לבן אדם לעשות כל דבר. אפילו לה."

איש לא צחק. הספּר אמר בנימת דיבורו המתונה העקשנית: "אני לא מאשים אף אחד בכלום. אני רק יודע, וגם אתם חברים, איך אישה שאף פעם…"

"חתיכת אוהב- כושונים!" אמר הצעיר.

"תסתום, בּוּץ'," אמר אחר. "נשיג את העובדות ועוד יהיה לנו המון זמן לפעול."

"מי? מי ישיג אותם?" אמר הצעיר. "לעזאזל העובדות!"

"אתה, אתה לבן טוב," אמר הלקוח. "נכון?"

בזקנו המכוסה קצף הוא נראה כמו עכבר מדבריות בסרט קולנוע. "תגיד להם אתה, ג'ק," הוא אמר לצעיר. "אם אין לבנים בעיר הזאת, אז תסמכו עלי, אפילו אם אני רק סוכן-מכירות וזר."

"נכון מאוד, בחורים," אמר הספּר. "ראשית כול תגלו את האמת. אני מכיר את ויל מייז."

"אלוהים אדירים!" הזדעק הצעיר. "לחשוב שלבָן בעיר הזאת…"

"תסתום, בּוּץ'," אמר הדובר השני. "יש לנו המון זמן."

הלקוח הזדקף במושבו. הוא הביט אל הדובר. "אתה טוען שמשהו יכול להצדיק שכושון יתקוף אישה לבנה? אתה רוצה להגיד לי שאתה לבן ויכול לסבול דבר כזה? יותר טוב שתחזור לצפון מאיפה שבאת. בדרום אנחנו לא מעוניינים באחד כמוך."

"מה צפוֹן?" אמר השני. "נולדתי וגדלתי בעיר הזאת."

"אלוהים אדירים!" אמר הצעיר. הוא הסתכל סביבו במבט מאומץ, מבולבל כמנסה לזכור מה רצה להגיד או לעשות. הוא משך והעביר את שרוולו על פניו המיוזעות. "אני דפוק אם אני הולך להרשות שאישה לבנה…"

"תגיד להם  אתה, ג'ק," אמר סוכן-המכירות. "אלוהים, אם הם…"

דלת-הרשת נהדפה ביד גסה. איש עמד בפתח, רגליו פשוקות, יציבתו קלילה למרות כובד גופו. מחשוף חולצתו הלבנה היה פעור ולראשו כובע לבד. מבטו האמיץ הלוהט שטף על פני החבורה. מק'לֶנדוֹן היה שמו. בעבר פיקד על יחידות צבא בחזית צרפת וזכה בעיטור גבורה.

"אז מה," אמר, "אתם מתכוונים לשבת פה ולהרשות לבן [זונה] שחור לאנוס אישה לבנה ברחובות ג'פרסון?"

בּוּץ' קפץ שוב על רגליו. אריג חולצת-המשי שלו דבק לכתפיו הכבדות. בכל בית-שחי הסתמן חצי-סהר כהה. "זה מה שאמרתי להם! זה מה ש…"

"זה קרה באמת?" שאל שלישי. "זה לא הגבר הראשון בחיים שלה שמבהיל אותה, כמו שהוֹקשוֹ אומר. לא היה כבר משהו, לפני בערך שנה, עם גבר על גג המטבח שהציץ לה בזמן שהתפשטה?"

"מה?" אמר הלקוח. "מה זה?" הספּר דחק אותו לאט חזרה אל הכיסא; הוא עצר באמצע והתרווח, ראשו מורם, והספר המשיך להדוף אותו מטה.

מק'לֶנדוֹן חג על מקומו ועט על הדובר השלישי. "מה קרה? מה זה משנה לכל הרוחות? אתה הולך להרשות לבני [הזונה] השחורים לצאת מהעניין בלי כלום עד שמישהו יעשה את זה באמת?"

"זה מה שאני אומר להם!" צעק בּוּץ'. ואז קילל, בשטף, לא לעניין.

"די, די," אמר רביעי. "לא כל כך חזק. אל תדבר כל כך חזק."

"בטח," אמר מק'לֶנדוֹן; "לא צריך בכלל לדבר. אני כבר אמרתי את שלי . מי אתי?" הוא התייצב על כריות בהונותיו והשיט את מבטו.

הספּר הדף מטה את פניו של סוכן-המכירות, התער הכן בידו השנייה. "ראשית כול תגלו את העובדות, בחורים. אני מכיר את וילי מייז. זה לא היה הוא. בואו נשיג את השריף ונעשה את זה כמו שצריך."

מק'לֶנדוֹן הסב אליו חיש את פניו הקשות הזועמות. הספּר לא הסיט את מבטו. הם נראו כאילו מוצאם משני גזעים שונים. גם יתר הספּרים קפאו על מקומם מעל ראשיהם הכבושים מטה של  הלקוחות. "אתה מתכוון להגיד לי," אמר מק'לֶנדוֹן, "שאתה מאמין למילה של כושון לפני מילה של אישה לבנה? למה, אוהב-כושונים דפוק שכמוך…"

הדובר השלישי קם ותפס בזרועו של מק'לֶנדוֹן; גם הוא היה פעם חייל. "רגע, רגע. בואו נברר את זה. מי יודע משהו על מה באמת קרה?"

"נברר! בחיים לא!" מק'לֶנדוֹן טלטל ושחרר את זרועו. "כל מי שאתי שיָקום. מי שלא…"

הוא השיט את מבטו ומשך והעביר את שרוולו על פניו.

קמו שלושה גברים. סוכן-המכירות הזדקף בכיסאו ותפס במגבת הכרוכה לצווארו: "בוא ותוריד ממני את הסמרטוט הזה. אני אתו. נכון שאני לא גר כאן, אבל בשם אלוהים, אם האמהות והנשים והבנות שלנו…" הוא מרח את המגבת על פרצופו והטיח אותה ארצה. מק'לֶנדוֹן עמד בפתח וקילל את היושבים. עוד אחד קם וניגש אליו. היתר ישבו באי-נחת, אינם מעזים להחליף מבט, ואז קמו בזה אחר זה והצטרפו אליו.

הספּר הרים את המגבת מהרצפה. ואז קיפל אותה יפה. "בחורים, אל תעשו את זה. ויל מייז לא היה עושה את זה. אני יודע."

"בואו כבר," אמר מק'לֶנדוֹן. הוא חג על מקומו. מכיסו האחורי התבלטה הקת של אקדח אוטומטי כבד. הם יצאו. דלת הרשת נסגרה אחריהם בטריקה שהדהדה באוויר המת.

הספּר ניגב את התער מהר ובקפידה, והניחו הצדה, אץ אל ירכתי החדר והסיר את כובעו מהקיר. "אני אחזור במהירות האפשרית," אמר לשאר הספּרים. "אני לא יכול להרשות…" הוא יצא משם בריצה. שני הספּרים האחרים נחפזו אחריו עד הדלת ותפסו בה לפני שנסגרה. הם רכנו החוצה וסקרו את הרחוב להתחקות אחריו. האוויר היה שטוח ומת. בשורש הלשון הוא הותיר טעם מתכתי.

"מה הוא כבר יכול לעשות?" אמר האחד. "אלוהים ישמור, אלוהים ישמור," הפטיר השני.

"אתה חושב שהוא באמת עשה לה את זה?" אמר הראשון.

***

היא הייתה בת שלושים ושמונה או שלושים ותשע. היא גרה בבקתת עץ קטנה עם אמהּ הנכה ועם דודה רזה, צהבהבת ובלתי נלאית. כל בוקר בין עשר ואחת-עשרה הייתה מופיעה על המרפסת בשביס-בית עם אמרת מלמלה, מתיישבת על נדנדת-מרגוע ואינה זזה משם עד אמצע-היום. אחרי שסעדה הייתה שוכבת זמן-מה עד שמזג האוויר החל להצטנן. אחר כך, באחת משלוש-ארבע שמלות קלילות שהייתה רוכשת כל קיץ, יצאה העירה לבלות את אחר-הצהריים בחנויות עם גברות אחרות, למשש את הסחורה ולהתמקח על המחירים בנימה קרה בלתי-אמצעית בלי שהתכוונה לקנות.

מוצאה היה ממשפחה אמידה, וגם אם לא נמנתה עם העלית של ג'פרסון – מדובר היה באנשים טובים בהחלט. עדיין הייתה בעלת מראה רגיל ועם זאת אינה שמנה, נוהגה ולבושה היו עליזים גם אם רעשניים במקצת. בצעירותה הייתה בעלת גוף דק וחסר-מנוחה וכן עליצות נוקשה, מה שאפשר לה תקופת-מה להעפיל אל פסגת חיי החברה בעיר, כמו נשפייה של בית הספּר התיכון ואירועים חברתיים בכנסייה של בני גילה, שהיו צעירים מכדי לטפח מודעות מעמדית.

אחרונה הייתה להשגיח בכך שסר חינה, שאלֶה שביניהם התהלכה כשלהבת קצת יותר מזהירה ורעשנית, מתחילים להתוודע להנאות הסנוביזם – הבנים, או להנאות הנקמה – הבנות. או-אז החלו פניה לובשים אותה ארשת שׁחוּפָה עולזת. עדיין עטתה אותה בנשפיות שנערכו באכסדרות אפלוליות או במדשאות בתקופת הקיץ, עטתה אותה כמסכה או נשאה כדגל – ובעיניה אותה מבוכה של התכחשות פראית לאמת. ערב אחד, בנשפייה, היא שמעה נער ושתי נערות, חבריה ללימודים, מדברים ביניהם. יותר לא נעתרה להזמנות.

היא עקבה אחרי בחורות שגדלו עמה ועתה נישאו לאיש והיו להן בתים וילדים, אך שום גבר לא ביקר בקביעות בביתה, עד שילדיהן של אותן בחורות קראו לה "דודה" כבר כמה שנים, בזמן שאימותיהם סיפרו להם בקולות עולצים על "דודה מיני" וכמה פופולרית היא הייתה בנעוריה. ואז התחילו בעיר לראותה נוסעת בימי ראשון אחר-הצהריים בחברת הקופאי של הבנק. הוא היה אלמן, בן ארבעים בערך, אדום-פנים, מדיף תמיד ריח דק של מספּרה או של ויסקי. הוא היה בעליו של האוטומוביל הראשון בעיר, מכונית פתוחה אדומה; וכובע-הנסיעות עם הרעלה של מיני היה הראשון מסוגו שהעיר ראתה. ואז התחילו  בעיר להגיד: "מיני המסכנה"; ועוד אמרו: "אבל היא מספיק מבוגרת כדי להשגיח על עצמה." אותה תקופה היא החלה לבקש מחברותיה הוותיקות ללימודים כי ילדיהן יקראו לה "דודנית" במקום "דודה".

חלפו שתים עשרה שנים מאז שדעת הקהל הורידה אותה לדרגת נואפת ושמונה שנים מאז עבר הקופאי לבנק בממפיס והיה חוזר שנה-שנה יום אחד בחג המולד ומבלה בחגיגת רווקים שנתית במועדון ציד על שפת הנהר. מאחורי הווילאות ראו השכנים את החבורה עוברת, ובמהלך ביקורי החג השכונתיים  הם סיפרו לה עליו – כמה יפה הוא נראה, וגם ששמעו כי הוא עושה חיל בעיר, בולשים בגנבה בעיניים בורקות אחר הבעתה השחופה העולצת. על פי רוב, בשעה זאת של היום כבר הדיף הבל-פיה ריח ויסקי. את המשקה סיפק לה זבן צעיר מדוכן המשקאות במרכול: "בטח; אני קונה את זה בשביל הבחורה הקשישה. מגיע לה קצת בידור, לא?"

אמהּ הסתגרה כל היום בחדרה. הדודה הרזה ניהלה את משק הבית. על הרקע הזה קיבלו שמלותיה העליזות של מימי, וגם ימיה הריקים, הבטלים ממעש, איכות של מציאות בדויה, זועפת גם סוערת. כעת יצאה בערבים לקולנוע עם נשים בלבד, שכנות. מדי אחר-צהריים הייתה לובשת אחת מן השמלות החדשות ויוצאת לבדה העירה, ש"דודניותיה" הצעירות כבר טיילו שם בראשיהן המִשְיִים הענוגים, בזרועותיהן הדקות הגמלוניות ובאגני-הירכיים המודעים לעצמם, נאחזות זו בזו או מצווחות ומצחקקות עם צמדי נערים בדוכני המשקאות. והיא הייתה עוברת שם, חולפת על פני החזיתות הצפופות של החנויות, שהגברים היושבים בטלים בפתחיהן אפילו לא עקבו עוד אחריה במבט.

***

הספּר צעד בצעדים מזורזים במעלה הרחוב, שפנסיו המעטים, שסחרחרת חרקים סובבת אותם, בהקו באין-ניע נוקשה ואלים באוויר חסר-החיים. היום גווע תחת חופת אבק; מעל הכיכר המאפילה, הכסויה באבק התשוש, היו השמים צלולים כמו פְּנים של פעמון נחושת. בשולי המזרח נגלה רמז של ירח מתמלא.

הוא הצליח להדביקם בדיוק כשמק'לֶנדוֹן ושלושה אחרים נכנסו אל מכונית שחנתה בסמטה. מק'לֶנדוֹן הרכין את ראשו הכבד והציץ החוצה מתחת לגג המכונית. "שינית את דעתך, מה?" אמר. "טוב אתה עושה; בחיי, כשמחר העיר הזאת תשמע איך דיברת הערב…"

"די, די," אמר החייל-לשעבר השני. "הוֹקשוֹ הוא בסדר גמור; בוא, הוֹק; קפוץ פנימה."

"ויל מייז לא עשה אֶדזֶה, חברים," אמר הספּר. "אם מישהו בכלל עשה אֶדזֶה. מה, כולכם יודעים בדיוק כמוני שאין עוד עיר עם כושונים טובים יותר ממה שפֹּה. ואתם יודעים איך גברת חושבת כאלו דברים על גברים כשאין שום סיבה. ומיס מיני בכל זאת…"

"בטח, בטח," אמר החייל. "אנחנו רק הולכים לדבר אתו קצת; זה הכול."

"לעזאזל עם דיבורים," אמר בּוּץ'. "כשנגמור עם ה…"

"בשם אלוהים, תסתום!" אמר החייל. "אתה רוצה שכולם בעיר…"

"תגיד להם, בחייך!" אמר מק'לֶנדוֹן. "תגיד לכל אחד מהבני [זונה] שמרשים שאישה לבנה…"

"בואו נזוז, בואו נזוז; הנה המכונית השנייה." בפי הסמטה החליקה המכונית השנייה אגב חריקה מתוך ענן אבק.

מק'לֶנדוֹן התניע את המכונית ויצא בראש. אבק נח כערפל על הרחוב. פנסי הרחוב תלו מכותרים ערפילי-אור כבתוך מים. הם המשיכו לנסוע ויצאו מן העיר. נתיב מחורץ התעקל בזוויות ישרות. אבק היה תלוי גם מעליו וגם מעל כל הסביבה. הגוש הכהה של מפעל הקרח, שהכושי מייז עבד שם כשומר-לילה התנשא כנגד השמים. "יותר טוב לעצור כאן, לא?" אמר החייל. מק'לֶנדוֹן לא ענה. הוא הטיח את המכונית קדימה ואז בלם בכוח. הפנסים הקדמיים הטילו אור-סנוורים על הקיר האטום.

"תקשיבו רגע, חברים," אמר הספּר. "אם הוא נמצא פה זה לא מוכיח שהוא לא עשה אֶדזֶה? אם זה היה הוא, הוא היה בורח. אתם לא תופסים שהוא היה בורח?" המכונית השנייה הגיעה ועצרה. מק'לֶנדוֹן ירד ובּוּץ' ניתר אל צדו. "תקשיבו חברים," אמר הספּר.

"לכבות את האורות!" אמר מק'לֶנדוֹן. החשכה קצרת-הנשימה ירדה חיש. לא היה בה שום צליל חוץ מריאותיהם שחיפשו אוויר באבק הצחיח שבו חיו כבר חודשיים; ואז חריקת כפות רגליהם של מק'לנדן ובּוּץ' ההולכת ומתמעטת, וכעבור רגע קולו של מק'לֶנדוֹן: "ויל!… ויל!"

בפאתי מזרח גדל הדימום החיוור-החולני של הירח. במאמץ התרומם מעל הרכס, הכסיף את האוויר, את האבק, שנדמו לפיכך כנושמים, כחיים בקערה של עופרת מותכת. לא נשמע צליל של עוף לילי, לא של חרק, שום צליל חוץ מקול נשימתם והתקתוק הרפה של מתכת מתכווצת מכיוון המכוניות. במקום שגופיהם נגעו זה בזה, הם כאילו הזיעו יובש, כי שום לחות נוספת לא הופקה. "אלוהים!" דיבר איזה קול, "בואו נסתלק מכאן."

אך הם לא זזו עד שרעשים עמומים התחילו להישמע מן העלטה לפניהם; ואז הם יצאו וחיכו במתח בחשכה קצרת-הנשימה. נשמע צליל נוסף: חבטה, פליטה שורקנית של נשימה, וקללה חרישית של מק'לֶנדוֹן. עוד רגע עמדו, ואז רצו קדימה. הם רצו בגוש לא יציב, כאילו הם נמלטים ממשהו. "תהרגו אותו, תהרגו את הבן [זונה]," לחש קול. מק'לינדון הדף אותם אחורנית בזרועו.

"לא כאן," אמר. "תכניסו אותו למכונית."

"תהרגו אותו, תהרגו את הבן [זונה] השחור!" מלמל הקול. הם גררו את הכושי אל המכונית. הספּר חיכה ליד המכונית. הוא הרגיש שהוא מזיע וידע שעוד מעט יקיא.

"מה הולך פה, קפיטנים?" אמר הכושי. "לא עשיתי כלום. נשבע בֶּלוֹהים, אדון ג'ון." מישהו שלף אזיקי-יד.

הם עבדו על הכושי במרץ, כאילו היה עמוד, בשקט, בריכוז, נתקלים האחד בשני. הוא קיבל עליו ללא אומר את האזיקים, מבטו שט ללא הרף, במהירות, מפניו המוצלים של האחד אל פני האחר. "מי פה, קפיטנים?" הוא אמר, רוכן להציץ בפרצופים עד שיכלו לחוש את הבל-פיו ולהריח את סרחון זיעתו. הוא קרא שֵם או שניים. "מה כולכם אומרים שָני עשיתי, אדון ג'ון?"

מק'לֶנדוֹן פתח במשיכה את הדלת. "תיכנס!" אמר.

הכושי לא זז. "מה כולכם הולכים לעשות אתי, אדון ג'ון? לא עשיתי כלום. אנשים לבנים, קפיטנים, לא עשיתי כלום, נשבע בֶּלוֹהים." הוא קרא שם נוסף.

"תיכנס!" אמר מק'לֶנדוֹן. הוא היכה את הכושי. האחרים פלטו את נשימתם בשריקה יבשה והטיחו בו מהלומות מזדמנות, והוא הסתחרר מצד לצד וקילל אותם, וגרף בידיו הכפותות את פרצופיהם ושיסף את פיו של הספּר, והספּר היכה אותו גם הוא.

"תכניסו אותו פנימה," אמר מק'לֶנדוֹן. הם דחפו אותו. הוא חדל להיאבק ונכנס פנימה וישב בשקט בעוד השאר תופסים את מקומותיהם. הוא ישב בין הספּר והחייל, גפיו משוכים אליו פן ייכשל וייגע בהם, מבטו שט ביעף ובלי הרף מפרצוף אל פרצוף. בּוּץ' נתלה על המדרגה החיצונית. המכונית יצאה לדרך. הספּר טיפל בפיו במטפחת-אף.

"מה העניין, הוק?" שאל החייל. "שום דבר," אמר הספּר. הם חזרו לכביש המהיר והתרחקו מהעיר. המכונית השנייה נסעה אחורנית להיחלץ מהעפר. הם המשיכו, האיצו; שוליהם של אחרוני הבתים נסוגו לאחור.

"לעזאזל, הוא מסריח!" אמר החייל.

"נטפל בזה," אמר סוכן-המכירות ממקומו במושב הקדמי לצד מק'לֶנדוֹן. על המדרגה קילל בּוּץ' אל תוך המשב החם של האוויר. הספּר רכן פתאום קדימה ונגע בזרועו של מק'לֶנדוֹן.

"תן לי לצאת החוצה, ג'ון," הוא אמר.

"קפוץ החוצה, חתיכת אוהב-כושונים," אמר מק'לֶנדוֹן מבלי שיסב את ראשו. נוהג היה במהירות גדולה. מאחוריהם הבהיקו באבק פנסיה של המכונית השנייה, מקורם נסתר מהעין. עוד מעט ומק'לֶנדוֹן הפנה את המכונית אל כביש צר שהיה מחורץ מחוסר שימוש. הכביש הוליך אל משרפת-לבנים נטושה – שורה של תלוליות אדמדמות וחביות חסרות-תחתית שעשבי-בר ומטפסים ממלאים אותן עד מחנק. פעם שימש המקום אדמת מרעה, עד שיום אחד איבד הבעלים פרד. הוא חיטט בזהירות בחביות במוט ארוך, ואפילו את התחתית שלהן הוא לא הצליח למצוא.

"ג'ון," אמר הספּר.

"אז תקפוץ החוצה," אמר לו מק'לֶנדוֹן ואגב כך האיץ במכונית לאורך החריצים. הכושי, לצדו של הספּר, אמר: "אדון הנרי."

ממקום מושבו רכן הספּר קדימה. המחילה הצרה של הכביש אצה קדימה וחלפה. תנועתם הייתה כמו הדף של כבשן לא-פעיל: צונן יותר אבל מת לגמרי. המכונית קיפצה מחריץ לחריץ.

"אדון הנרי," אמר הכושי.

הספּר התחיל למשוך בפראות בדלת. "תיזהר, אתה!" אמר החייל, אבל הספּר כבר פתח את הדלת בבעיטה והתנודד אל המדרגה החיצונית. החייל התכופף אל מעבר לכושי ותפס בספּר, אך הוא כבר הספיק לקפוץ. המכונית המשיכה לנסוע בלי שתאט.

התנופה הטילה וגלגלה אותו בקול התרסקות בין נדני העשבים העטופים אבק ואל התעלה בצד הדרך. אבק התנחשל סביבו, והוא שכב משתנק ומקיא בתוך הפציחה הדקה המרושעת של קני-שלף נטולי-לחלוחית עד שגם המכונית השנייה חלפה ונעלמה בלי להותיר קול. ואז קם והתקדם בצליעה עד שהגיע לכביש המהיר ופנה בכיוון העיר, מבריש את בגדיו בידיו. הירח היה עתה גבוה יותר, מעפיל עוד ועוד עד שנחלץ לבסוף מן האבק, וכעבור זמן החלה העיר להבהיק מתחת לאבק.

הוא המשיך להתקדם בצליעה. בתוך כך שמע מכוניות, ואורן גדל באבק שמאחוריו, והוא ירד מן הכביש והשתרע שוב בין עשבי הבר עד שחלפו. מכוניתו של מק'לֶנדוֹן הייתה עכשיו האחרונה. ישבו בה ארבעה אנשים, ובּוּץ' כבר לא היה על המדרגה החיצונית.

המכוניות המשיכו הלאה; האבק בלע אותן, ונמוגו האור החזק והקולות. אבק שהעלו עוד תלה באוויר זמן-מה, עד שהאבק הנצחי שב וספג אותו אל תוכו. הספּר טיפס שוב אל הכביש והמשיך לצלוע לעבר העיר.

***

כשהתלבשה לארוחה אותו ערב-שבת היא הרגישה שבשרה לוהט. ידיה רעדו בין הקרסים והלולאות, עיניה נראו קודחות ושערה הסתחרר תחת המסרק מקורזל ומתפצפץ. עוד לא גמרה להתלבש הגיעו חברותיה וישבו בעת שעטתה את לבניה הדקיקים ביותר ואת גרבי הניילון ולבשה שמלה חדשה קלילה. "את מרגישה מספיק חזקה לצאת לבלות?" אמרו, גם עיניהן בורקות, בורקות בנצנוץ אפל. "אחרי שתתגברי על ההלם, את חייבת לספּר לנו מה קרה. מה הוא אמר ועשה; הכול."

בחשכה העלוותית, בעת שצעדו אל הכיכר, היא התחילה לנשום עמוק כמו שחיין לפני שהוא קופץ למים, עד שהפסיקה לרעוד. ארבעתן פסעו לאט בגלל החום הנורא ומתוך דאגה לשלומה. אך כשהתקרבו לכיכר התחילה שוב לרעוד, צועדת בראש זקוף, ידיה מאוגרפות לצדי גופה, קולותיהן סביבה רוחשים כמו מלמול, ובעיניהן אותה הבעה קודחת ומנצנצת.

הן נכנסו לכיכר, היא במרכז הקבוצה, שברירית בשמלתה הרעננה. רעידתה החריפה. היא צעדה לאט יותר ויותר, כמו שילדים אוכלים גלידה, ראשה מורם ועיניה מבריקות בפנים שנראו כמו דגל מרופט. היא חלפה על פני המלון, וסוכני-המכירות, ללא מעיל, בכיסאותיהם לאורך המדרכה, סובבו את ראשם להביט בה: "זאת היא; רואים? זאתי באמצע עם הוורוד."

"זאתי? מה הם עשו עם הכושון? עשו משהו?"

"בטח. לא לדאוג."

"לא לדאוג, הה?"

"בטח. יצא לטיול קטן." ואז הגיעה לדראגסטור, ואפילו הבחורים שישבו בלי מעש בפתח בירכו אותה בהרמה קלה של הכובע ועקבו במבטם אחרי תנועת ירכיה ורגליה בעוברה.

הן המשיכו ללכת, חלפו על פני כובעיהם המורמים קלות של הגברים, על פני הקולות שנאלמו פתאום, נוהגים כבוד, מגוננים. "את רואה?" אמרו לה החברות. קולותיהן נשמעו כמו אנחות של עליצות שורקנית, ארוכות מרחפות. "אין אף כושי בכיכר. אפילו לא אחד."

הן הגיעו לבית הקולנוע. במבואתו המוארת ובהדפסי-האבן הצבעוניים של חיים שנלכדו במוטציות איומות או נהדרות, נראה המקום כמו ארץ-פיות מינאטורית. שפתיה התחילו לעקצץ. בחשכה, אחרי שהסרט יתחיל, הכול יסתדר; היא הייתה מסוגלת להחניק את צחוקה כך שלא יתבזבז מהר מדי או מוקדם מדי. על כן נחפזה להגיע לפני הפרצופים המופנים אליה והקולות המהוסים של תהייה כבושה, והן התיישבו במקומותיהן הרגילים שמהם יכלה לראות את המעבר בין גושי המושבים על רקע האור המסנוור הכסוף ועל הרקע הזה גם את הבחורים והבחורות הנכנסים בזוגות.

האורות כבו בהרף עין; המסך הבהיק באור-כסף, ובמהרה החלו החיים להיפרש נפלאים ומלאי תשוקה ועצובים, ועדיין המשיכו הבחורים והבחורות להיכנס, מבושמים ומלחששים באפלה הלא-מלאה, כל זוג מעמיד מן הגב צללית ענוגה וחלקלקה, גופיהם הדקים והזריזים מגושמים, צעירים להפליא, בעוד הלאה מהם הצטבר החלום הכסוף עוד ועוד בלי שיעצור. היא פרצה בצחוק. ניסיונה לכבוש אותו הרעיש פי כמה וכמה; ראשים הסתובבו לאחור. בעודה צוחקת הרימו אותה חברותיה מן המושב והובילוה החוצה, והיא עמדה על המדרכה צוחקת בצליל גבוה ממושך עד שבאה המונית והן עזרו לה להיכנס פנימה.

הן הסירו את השמלה הוורודה הקלילה ואת הלבנים הדקיקים ואת גרבי-הניילון והשכיבו אותה לישון, ושברו קרח להניח על צדעיה והזעיקו את הרופא. היה קשה לאתר אותו ועל כן טיפלו בה בעצמן, מפטירות זו לזו בלחש, מחדשות את הקרח ומָשיבות עליה רוח. כשהקרח היה חדש וקר היא הפסיקה לצחוק ושכבה איזה זמן בשקט נאנחת רק מעט. אך במהרה קלח הצחוק שוב וקולה התרומם בצריחה.

"שששששש! ששששששש!" אמרו לה מחדשות את שקית הקרח, מחליקות יד על שערה, בולשות אחר שֹיבה; "מסכנה!". ואחר כך זו לזו: "את חושבת שמשהו באמת קרה?" עיניהן מנצנצות בנצנוץ אפל, סודי ומשתוקק. "שששששששש! מסכנה! מיני המסכנה!"

***

הייתה שעת חצות כשמק'לֶנדוֹן הגיע במכוניתו אל ביתו החדש המסודר. הבית היה מטופח ורענן כמו כלוב-ציפורים וכמעט קטן כמוהו, וצבוע ירוק ולבן לא- מהולים. הוא נעל את המכונית, עלה לגזוזטרה ונכנס. אשתו קמה מן הכיסא שליד מנורת הקריאה. מק'לֶנדוֹן עצר על מקומו ונעץ בה מבט עד שהשפילה את עיניה.

"תסתכלי מה השעה," אמר והרים את זרועו והצביע.

היא עמדה לפניו, פניה מושפלות, בידיה מגזין. פניה היו חיוורות, מתוחות וליאות.

"לא אמרתי לך כבר שלא תשבי ככה ותחכי לראות מתי אני חוזר?"

"ג'ון," אמרה. היא הניחה מידיה את המגזין. מתייצב על כריות בהונותיו, ניקב אותה במבטו הלוהט, בפניו המיוזעות.

"לא אמרתי לך?" הוא צעד אליה. היא נשאה את עיניה. הוא תפס בכתפה. היא עמדה שם בלי לעשות דבר והביטה בו.

"לא, ג'ון. לא יכולתי לישון… החום; משהו. בבקשה, ג'ון. אתה מכאיב לי."

"לא אמרתי לך?" הוא הניח לכתפה, והטיל אותה בחבטה על הכיסא, והיא שכבה שם ועקבה אחריו בשקט בצאתו מן החדר.

הוא חצה את הבית, קרע מעליו את חולצתו, ובגזוזטרה החשוכה המרושתת שמאחור נעמד ומחה את ראשו וכתפיו בחולצה והטיל אותה הצידה בכוח. הוא הסיר את האקדח ממותניו והניח אותו על השולחן ליד המיטה, התיישב על המיטה וחלץ את נעליו, וקם והגליש מטה את מכנסיו. עתה כבר הזיע שוב, והוא גחן וגישש בחמת-זעם אחר החולצה. לבסוף מצא אותה וניגב שוב את גופו, ובעוד גופו לחוץ אל הרשת המאובקת הוא עמד והתנשם בכבדות. מסביב לא הייתה תנועה, לא היה צליל, גם לא חֶרֶק. העולם החשוך נדמה כמוטָל הלוּם מתחת לירח הקר ולכוכבים נטולי-העפעפיים.

 

 

 

 

 

 

 

תגובה אחת בנושא “ספטמבר שחוּן I ויליאם פוקנר (1962-1897)”

  1. בעולם האלים שמציג פוקנר בדרכו הנפלאה גזענות היא רק פן אחד של הרוע האנושי. אשתו של רוצח-הכושי סבלה מהטרור של בעלה לא פחות מהכושי וכך גם הספר הלבן. נראה לי שהנושא העיקרי בסיפור הוא מה עוללה מלחמת האזרחים והעבדות שקדמה לה לסיאוב הכללי של אמריקה ולאובדן הברקסים המצפוניים של חברה שלמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *