ספל תה I מרי לָווין (1996-1912)

"היא תשתה ספל תה, לא משנה כמה מאוחר היא תגיע. תשאירי את הקומקום על הכיריים מאחור כדי שישמור על החום שלו ולא יישפך ויכבה את האש."

"בסדר גמור, גברתי," ענתה המשרתת וזרקה מבט זדוני בתמונתה של סופי, שלכבודה כל הטרחה הזאת, ושמצפים לה מהשכם בבוקר, ושתגיע, או כן או לא, באמצע הלילה ותקים את כולם מהמיטות. גבּה של המשרתת הצעירה כמעט נשבר מכל העבודה שנעשתה בימים האחרונים. הן קרצפו כל רצפה ורצפה בבית, ניקו את כל החלונות, וכיסו בשעווה את הרצפה בחדר של סופי לא פעם אחת אלא פעמיים ביום אחד כי אמא של סופי השאירה עליה כל כך הרבה סימנים מעקבות הרגליים שלה כשנכנסה ויצאה עם וילונות נקיים וכריות נוספות לשעת הצורך וצרורות של פרחים.

"היא זקוקה לחופשה אחרי כל העבודה הקשה שהייתה לה," אמר אמהּ והדפה עוד אחורנית את הקומקום על הכיריים, ואז נמלכה בדעתה והשאירה אותו במקום שהיה בו.

"אני מקווה שהיא תעבור את הבחינה," אמרה המשרתת וקמה מהרצפה בתקווה שתוכל לתפוס רגע מנוחה אם תדבר בנושא שבעלת הבית גילתה בו תמיד חולשה ופטפטת.

"הבחינה!" לכאורה נשתכח מאמא של סופי כי סופי ניגשה לבחינה, כל כך משוקעת הייתה במחשבה שהנה בתהּ היחידה מגיעה שוב הביתה אחרי שלושה חודשי היעדרות.

"הו, הבחינה!" חזרה ואמרה בפיזור דעת כשמבטה משוטט על פני מגש פת השחרית במיטה של סופי שכבר הוכן לקראת בוקר המחרת.

"נו, ברור שהיא תעבור. ואני מתארת לעצמי שבהצלחה גדולה ושהיא תקבל ציונים מאוד גבוהים."

"היא מאוד חכמה, נכון?" אמרה הנערה בנימת קול שהקפידה למהול בה מרכיבים של קנאה עם חנופה, כאותו חקלאי נבון שמערבב מיני עשב עם רגל-עורב ותלתן בעת שהוא מכשיר את השדה.

"הו, יש לה ראש פתוח, אין מה להגיד," אמרה אמא של סופי בנימת אגב, שלא רק שלא הוליכה שולל את המשרתת, גם עודדה אותה להתרווח על אחוריה ולתת מנוח לגופה.

"ולמה שלא יהיה לה ראש פתוח!" אמרה הנערה, "אני חושבת שבזה היא דומה לאבא שלה!" וזוקפת אצבע ואגודל, הראתה בלי-מילים אל התקרה, כי מעל ראשן היה חדר העבודה שבו אביה של סופי קבר עצמו בספרים והלך לאיבוד בקטורת של עשן. הוא היה חוקר חרקים חובב.

אלא שאמהּ של סופי סבבה בחטף על מקומה.

"מתי את חושבת לגמור עם הרצפה? את מתכוונת לבלות ככה כל הלילה, ולמה את רובצת לך בלי לעשות כלום?"

הנערה תפסה שוב במברשת הקרצוף והתחילה לשפשף אותה במרץ על פני חפיסת הסבון הגדולה שהחזיקה בלי שימוש בעת שהתרווחה לה להנאתה.

חוץ משאון המברשת הגסה המקרצפת את רצפת האבנים לא הוחלפו מילים דקות אחדות, אך מארשת פניה ניכר באמא של סופי שהיא עדיין הופכת בדברים שאמרה לה המשרתת.

"יש הבדל גדול בין תחביב ובין תואר מן האוניברסיטה!" אמרה לבסוף, "וסופי לקחה על עצמה את  אחד המקצועות הכי קשים. היו רק שתי בחורות בחוג לכלכלה מדינית ורק אחת בחוג ליחסים בינלאומיים." היא חייכה. "אבא שלה מבלה המון זמן למעלה בחדר העבודה עם הספרים שלו ותיבות-האוספים. אך קשה לי להאמין שהיה מסוגל להבין הרבה מהספרים של סופי! ראית אותם פעם? אף פעם לא ראיתי ספרים כאלה. כל כך כבדים! ומספּרים ודיאגראמות בכל עמוד שני."

במהלך הרצאת-הדברים הזאת התרגעו מעט פניה של האם ולבשו הבעת סיפוק כמו קודם, אחרי שרצפת חדרה של סופי נמרחה בשעווה בפעם השנייה. "כמובן, בעלי הוא סמכות גדולה בחרקים," אמרה בחצי-פה, כמי שרוחש מעט מאוד כבוד למעמדו של פלוני, ועם זאת מודע לכך כי בהערכה שרוחשים לו אחרים תלויה החשיבות שלו-עצמו. וכבר עמדה להגיד דבר נוסף, אך בדיוק אז נחפזה המשרתת הצעירה אל החלון, התחילה להסיר את סינרה ונאבקה לחלץ אותו מעל ראשה.

"היא פה! היא פה!" קראה הנערה בהתרגשות. ואז, לפני שהגיעה האם אל הטרקלין ועודנה רק בחצי הדרך במסדרון, והנה סופי רצה לקראתה, זורקת את התיק והמטפחת לשני צדיה ומושיטה זרועותיה לחבק את אמא שלה בשאון נקישות של צמידים וכפתורי מתכת, שלמרות שהלחיים שנלחצו כנגד לחייה היו רכות ומוצקות כמו שזיפים ואפרסקים, נזכרה אמהּ לרגע באביה של סופי ובאופן שבו שרשרת-השעון שלו הייתה נוקש כנגד הכפתורים על מותנייתו כל אימת שחיבק אותה לשלום. וזאת לפני שעבר ללבוש מעילי-בית עם כפתורים של קטיפה או של מקלעת-בד, וויתר לגמרי על  הרעיון להסתובב עם שעון מכל סוג שהוא. אך ההיזכרות ארכה רק רגע.

"תתרחקי קצת אחורנית," הצטעקה. "תתני לי להביט בך! את נראית רזה. אני מקווה שאת לא מנסה להוריד במשקל. איך המכונית הגיעה עד הנה בלי שאני אשמע אותה? הייתה לך נסיעה מעייפת? באיזה שעה עזבת? אני מקווה שעצרת בדרך לנוח!"

עיניה של האם התרוצצו בין פניה של הבת למותניה, בין מותניה לשערה ובין שערה לידיה בסקרנות-אקראי של אהבה, שיש עמה פיזור דעת ובלבול, והיא שונה בתכלית ממבטו היציב של זָר.

"איך הלך לך במבחן?" שאלה, ועוד טרם הספיקה סופי לענות גם על האחרונה שבשאלות, הניפה האם את זרועותיה. "תחזיקי את הראש ישר! אל תזוזי!" אמרה, ופסעה פסיעה לאחור כמו שמתרחקים אחורנית מתמונה בגלריה לאמנות כדי להיטיב לראות. "את רזה מדי," אמרה. "זה לא הולם לך. זה מבליט את הדמיון בינך לבין אבא שלך. לא פעם אנשים הפנו את תשומת לבי לכך, אבל לא הצלחתי להבחין בעצמי. אבל עכשיו אני רואה. יכולתי להישבע שאני מסתכלת עליו, חוץ מהשפם. מוזר שלא ראיתי קודם. לפעמים חשבתי שיש קצת דמיון באופן שבו את מסובבת את הראש, אבל רק במקרים מסוימים, כשהיית מרוגזת או טרודה במשהו. לא הייתי אומרת שזה היה חד-משמעי. בכלל לא כמו האופן שאת דומה לאחיות שלי בהליכה ובצורת ההחזקה של הגוף. אבל זה רק טבעי שאת דומה לו במשהו. טוב מאוד שלא ירשת את המזג שלו!"

עוד היא משמיעה את ההערה האחרונה הרגישה האם שסופי מושכת ממנה את ידה, שהייתה עדיין לפותה בין כפותיה כשנרכנה אחורנית לזרוק בה מבט בוחן. מיד התחרטה על שהתירה רסן מעל לשונה, אבל פניה של סופי לא הראו שום אי-נחת. היא אכן חילצה את ידיה, אבל התרחקה בחיוך והחלה ללקט את צעיפה, את התיק והכפפות. ועדיין הרגישה האֵם חרטה.

"מה שלומו?" אמרה הנערה, ופתע צנחה אל כורסא, כדי שלא יעלה בדעת אמא שלה, ולו לרגע, שהיא בהולה לעלות למעלה, אליו.

"תצטרכי לעלות ולפגוש אותו. הוא בטח שמע את המכונית!" אמרה האם בלי חמדה, ואז, לפני שיכלה לעצור בעצמה, היא נכנעה שוב לרגש הטינה. "אני לא יודעת למה הוא לא שמע את המכונית! הרי חדר-העבודה שלו הוא לצד הרחוב, ואני הייתי במטבח הרחק מאחור!" אך כמעט מיד היא עשתה מאמץ לתקן את המעוות. "מוטב שתמהרי למעלה לראות אותו עוד לפני שאת מורידה את הכובע והמעיל," אמרה, ואז דחקה בעצמה להאיץ עוד יותר. "בבקשה, יקירתי", אמרה קצרות. "אל תתיישבי לפני שאת עולה אליו, אפילו לדקה. את רק צריכה להגיד כמה מילים; רק לגרום לו קורת רוח. אין צורך להישאר. רק כמה מילים! אל תתיישבי לפני שאת עושה את זה. אם תשבי כבר לא יתחשק לך לקום." היא ניגשה ובעודה נוטלת את זרוע בתה, דחקה בה לקום על ידי כך שלחצה את זרועה. "בינתיים אני אדאג שהמזוודות יגיעו לחדר שלך, וכשתרדי למטה נפטפט לנו שתינו. אני רוצה לשמוע כל מה שיש לך לספר לי. אבל לא לפני שתרדי שוב למטה."

סופי התרוממה לאטה מהכורסא. היא שרבבה את שפתיה ולבשה ארשת של אי-נכונות. בדחף של רחמים וחמלה הרגישה שהיא נאלצת לשתף פעולה עם מראית הסרבנות שלה, שאמא שלה הונתה את עצמה שהיא קיימת.

"תזדרזי, יקירה! את תשמחי שהלכת. תגידי לו רק שהגעת בשלום. הוא נורא ייפגע אם לא תגשי אליו."

"למה הוא לא ירד למטה?" אמרה סופי בהבעה כוזבת של טינה.

"עכשיו הוא נמצא בפרקים האחרונים של חיבורו על החיפושיות המגעילות ההם שמפוזרות בכל הבית," אמרה אמהּ, ובסופי עברה חלחלה. "למטה הוא יורד לארוחות כי אני מתעקשת, אבל בערבים הוא לא יורד אף פעם. אני רואה את המנורה שלו דולקת בכל שעה משעות הלילה. הספר יצטרך להכניס רווחים יוצאי דופן כדי שיוכל לממן את כל שמן-התאורה שהתבזבז עליו בחמש השנים האחרונות. וגם לא עולה בדעתי מי יקנה את הספר הזה, אלא אם יש יותר אנשים מוזרים יבשושיים כמוהו ממה שחשבתי, שרגל של דבורה חשובה בעיניהם יותר מחברת בני-אדם סביבם!" גם הפעם מיהרה לבלום את עצמה והוסיפה בנשימה אחת: "אבל תעלי למעלה," קראה. "בכל זאת, תגשי לחדר לרגע. אבל אין שום סיבה להתעכב."

אך בעוד סופי משתרכת החוצה בגרירת רגליים, ידעה האֵם בלבה כי הנערה לא תרד למטה עד שלא יקראו לה, ויותר מפעם אחת יקראו. כשהיטתה אוזן, גילתה איך הפסיעות מחישות את הקצב. פָּסקה גרירת הרגליים ובמהרה התחילה המרוצה, שתי מדרגות בכל פעם. ברגע זה נזכרה בַּתשישות, באי-הרצון לעלות למעלה שהפגינה סופי, למרות שנראתה רעננה כפרח בן-יומו, ואיך התרעננה חיש וכפליים בהגיעה למדרגות. גם היא מעמידה פנים? ולמה? האֵם התחרטה על העמדת-הפנים המתונה שלה עצמה וכמעט שרצה אל המסדרון וקראה בקול אל מעלה המדרגות: "נו, רוצי! אל תתני לי לעכב אותך. תמשיכי. רוצי אל אבא. ספרי לו את כל החדשות. אל תחשבי עלי. לי אל תספרי כלום."

אבל היא קפצה את שפתיה ויצאה להגיד למשרתת שהיא רשאית ללכת לישון, אין שום עבודה נוספת.

המשרתת הייתה רצוצה. יושבת הייתה על כיסא מול הכיריים ברגליים פשוקות, ראשה שפוף, מנסה לשלוף קוץ על ידי מציצת אגודלהּ.

"מה העניין? האצבע שלך נפצעה? תמרחי עליה עיסה של לחם ומים ותשאירי עד מחר בבוקר." היא הביטה סביבה במטבח. "את יכולה ללכת לישון עכשיו," אמרה, ואז נזכרה במטען. "לפני שאת הולכת, תעלי למעלה את המזוודות," אמרה, ואז ניגשה אל דלת המזווה. "הוצאת קנקן חלב?" שאלה, "וקערית סוכר? שכחתי לשאול אותה אם היא תרצה ספל תה, אבל אני בטוחה שהיא תרצה."

הנערה התרוממה על רגליים כושלות וניגשה אל המזווה. היא יצאה משם נושאת קנקן גדול של חלב, אך על פניה הבעת פקפוק. בהיכנסה אל מעגל האור במטבח קירבה את הקנקן אל אפה, הריחה ועיקמה את פרצופה.

"תפסיקי עם זה," צעקה עליה בעלת הבית וכמעט גרמה לנערה לשמוט את הקנקן. "איפה סיגלת לך את המנהג הדוחה הזה?"

"רק רציתי לבדוק אם החלב החמיץ. איך אפשר לגלות בלי שמריחים?" אמרה הנערה, בלי שתכיר במלואה בטעות שעשתה, ועם זאת מכירה ומצרה על כך שנתפסה בקלקלתה.

"לא ייתכן שהחמיץ. זה החלב של אחר-הצהריים. תני לי אותו!"

"בכל זאת," אמרה הנערה והושיטה את הקנקן, מביטה בעניין לראות באיזו דרך מתוחכמת תבדוק בעלת-הבית שלה את תקינותו.

אמה של סופי נטלה את הקנקן, ודקה ארוכה נראתה כמהססת. אחר כך החלה מניעה אותו במכוון סביב-סביב, במעגלים קונצנטריים, במרחק גדול מאפה, אך מן הסתם בטווח מנגנוני ההרחה שלה, כי בעודה מסובבת רחרחה פעמיים-שלוש.

"אין שום צורך לדחוף את האף אל תוך הקנקן," אמרה, ואז כדי להקל את רושם הערותיה הקודמות בנושא, הרימה את הקנקן וקירבה אותו מעט אל אפה, ואחר סובבה אותו שנית. הפעם התרחבו נחיריה במקצת, הנערה הטילה מעלה את ראשה ושלפה מסרקה ללא צורך ממשי, כי הידקה אותה שוב אל שערה כעבור רגע באותו המקום שהייתה בו קודם. "אל תכניסי את הידיים לשערות כשאת במטבח," אמרה לה גברתה בהיסח הדעת, בעודה מתבוננת סביבה. "איפה הסיר הקטן?" אמרה. "הו, הנה הוא. תשטפי אותו במים נקיים ותני לי. ואז תוכלי להיכנס למיטה. החלב הזה טרי לגמרי, אבל לא תזיק לו רתיחה אחת. זה יבטיח שהוא יהיה בסדר למחר בבוקר. הוא יצטנן עוד לפני שסופי תרד למטה, אני בטוחה."

החלב היה צונן כראוי כשסופי ירדה למטה. קודם לכן ירדה ועלתה אמהּ במדרגות פעמיים-שלוש אל חדרה ובסוף התפשטה ועטתה חלוק ונעלי-בית. בכל פעם חלפה בהליכה מהוססת על פני חדר-העבודה של בעלה, אך הדיבורים וקולות הצחוק מבפנים ודאי היסו את קול צעדיה. כשחלפה על פני חדר-האחסון מתחת למדרגות שמעה את המשרתת הצעירה נוחרת וגונחת בשנתה.

"אוי, אמא! בגללי נשארת ערה," הצטעקה סופי, כשירדה לבסוף למטה וראתה את נעלי-הבית והחלוק. "למה חכית עד עכשיו? למה לא קראת לי?" ואז כמענה על שתי השאלות, סיכמה את המצב. "היית צריכה ללכת לישון," אמרה.

"חשבתי שאולי תרצי ספל תה," אמרה אמהּ. "השגחתי על התנור שלא יכבה. הוא כמעט כבה, אבל הצלחתי לזרוק פנימה בזמן כמה בולי-עץ."

"הו, יופי!" אמרה סופי.

מצב רוחה של האֵם שהשתופף בשעה האחרונה, החל להתרומם שוב.

"כבר הכנתי את המגש," אמרה, "ואשתה גם אני אתך. אני אף פעם לא שותה בשעה הזאת כי התה מעורר אותי, אבל הלילה אני אהיה ערה ממילא מרוב התרגשות."

מצב-רוחה נסק. נשתכח ממנה העלבון על השעה שסופי בילתה למעלה.

"אני רוצה לשמוע על כל דבר שקרה מאז שנסעת. תתחילי מהתחלה. היית רטובה כשהגעת לתחנה בפעם האחרונה שחזרת? כל הלילה דאגתי כשחשבתי על הנסיעה הארוכה שהייתה לך בקרון–הרכבת הקר ההוא. נחוץ שם מערכת חימום כמו שצריך. זאת פשוט חרפה. פגשת מישהו בזמן הנסיעה ההיא? חזרת ביום הנכון? גילית איזה אנשים חדשים בכיתה שלך?"

"אני בטוחה שעל כל זה סיפרתי לך במכתב," אמרה סופי, שהופתעה מהאופן המדוקדק שאמא שלה זכרה את היום שהתקשתה עכשיו לשחזר. "אני מסוגלת לשמוע על כך עוד ועוד," אמרה אמהּ. "תספרי לי הכול!"

"הו, אין שום דבר בלתי-רגיל לספר," אמרה סופי ולקחה לה ביסקוויט והתחילה לנגוס בו.

"עושה רושם שלאבא שלך מצאת הרבה דברים לספר לפי הזמן שבילית אתו שם למעלה," אמרה אמהּ ברוגזה.

סופי זקפה את עיניה. "אנחנו רק דיברנו," השיבה במעומעם, כי בעצם לא זכרה הרבה מחילופי-ההתבדחות הבטלניים בינה לבין אביה בעת פגישתם. "אין הרבה מה לספר. הבחינות היו בכלל לא רעות. התוצאות יתפרסמו בעיתון הסטודנטים." היא השתתקה וניסתה להיזכר בדבר נוסף לספר עליו. "הבחינה השנייה באותו היום הייתה קצת קשה. אבל אני חושבת שעשיתי אותה בסדר."

"אני לא מסוגלת להאמין שזאת בחינת הסיום שלך," אמרה האֵם. "איך שהזמן רץ! לילות שלמים אני שוכבת ערה ושואלת את עצמי אם עשינו נכון כששלחנו אותך לאוניברסיטה. זה כזה מתח לבחורה. אני מקווה שתישארי קצת בבית, אפילו אחרי שהתוצאות יתפרסמו. ובעצם – אם תרצי, אני אדבר עם אבא שירשה לך להישאר בבית בכלל. זה מאוד יפה לעשות תואר ולהרגיש עצמאית, אבל אין צורך ללכת עם הדברים רחוק מדי ולהתיש את עצמך, בזמן שאבא שלך לא עושה שום ניסיון להגדיל את ההכנסה שלו, למרות שהיה יכול להרוויח יותר מכל אדם אחר בעיר אם הוא רק לא היה כל כך מוזר."

"את טועה לגמרי, אמא. הייתה לי תמונה מאוד ברורה כשהלכתי ללמוד לתואר."

האֵם נתנה בה מבט – בה ובברכי המשי המבריקות שלה ובשערה הישר הנחמד.

"יש לך איזה תכניות?" שאלה בהתרגשות. "אני כל כך שמחה שאת אתי בבית. תספרי לי את התכניות שלך. אני רוצה לשמוע אותן, אני רוצה לעזור."

עלה בזיכרונה האופן שבו, לפני שנים רבות, ניגשה לחדר אמהּ בשובה מביקור אצל קרובת-משפחה, ישבה בכורסא וסרקה את שערה, ואיך סיפרה לאמא שלה על כל הנשפים שהלכה אליהם, על בני-זוגה לריקודים, על כלי-הלבן שדודניותיה לבשו, על הרקמות שרקמו, ואיך סידרה את שערה בסגנון התסרוקות שלהן – סיפרה לאמהּ כדי ששום דבר לא ייסתר מבני ביתה על האופן שבו בילתה את הזמן בעת שנעדרה מן הבית.

"דבר אחד בטוח," אמרה פתאום, כדוברת מתוך חלום, "יש לך הידיים של אמא שלי. עוד לא ראיתי דבר כזה. היא הייתה נורא נהנית לדעת את זה, אבל אף פעם לא חשבתי לספר לה." היא נאנחה, ואנחתה הרפה כמו מילאה את האוויר בזיכרונות-רפאים ובחרטות, וסופי זעה בכיסאה והציצה למטה בידיה במבוכה, אך למראה חתיכת קרומית תלויה על האצבע-המורה של ידה השמאלית השתקעה מיד בניסיון לתלוש אותה ממקומה בעזרת אצבע ואגודל של ימינהּ, שעיגלה לצורת צבת. שלוש פעמים משכה את פיסת העור בלי שהצליחה להסיר אותה. "אל תתעסקי עם זה," אמרה אמהּ. "זה יכאב לך כל הלילה ולא תוכלי להירדם."

"אני לא מסוגלת להניח לזה," אמרה סופי, ומשכה שוב.

"את יכולה. תשכחי מזה. תפסיקי להסתכל על זה. ספרי לי עוד על הבחינות שלך. ספרי ל על החברים שלך ותשכחי ממנה והיא תתחבר שוב לעור."

אבל סופי לא הייתה מסוגלת לשכוח את הקרומית המתה. הקרומית הטרידה אותה, והיא לא הניחה לה. שוב דיברה אמהּ בקול של חלום.

"הידיים של אמא המסכנה השחירו והתקשו מרוב עבודה, אבל היא לא הייתה נוטרת למישהו על חייו הנוחים. היא הייתה הראשונה לברך אותך על החופש שלך ללמוד      באוניברסיטה. זה בטח היה משעשע אותה לראות כמה הידיים שלך דומות לשלה. חבל שלא חשבתי להגיד לה. רק כשאנשים הולכים מאתנו אנחנו נזכרים בכל הדברים הקטנים שיכולנו לעשות כדי לשמח אותם."

"אה!" אמרה סופי. אחרי שהצליחה לקרוע את הקרומית, היא שמה כעת את אצבעה בפיה להקל את מדקרת הכאב. ואז הסתכלה סביבה על המגש. "מה עם התה?" אמרה.

"הקומקום באחורי הכיריים," אמרה אמהּ. "כמעט רותח. אני אלך להביא אותו. אם נגביר כאן את האש, המים יגיעו לרתיחה תוך רגע."

"יש טעם להעלות תה לאבא?" אמרה סופי כששבה אמהּ לחדר עם הקומקום.

"כן, אם את רוצה,"אמרה האישה והתכופפה לייצב את הקומקום על בולי-העץ המתפצחים בקמין. "אני יודעת איזה קבלת פנים תחכה לי אם אפריע לו בעבודתו! היה אפשר לחשוב שעליתי אליו למעלה בשביל התועלת שלי כששומעים את הצורה שהוא פונה אלי בפעמים היחידות שהייתי טיפשה לשאול אם הוא רוצה משהו לפני שאני שוכבת לישון!"

"אוי, אני כל כך רעבה! אני כל כך צמאה!" אמרה סופי שהתפרצה שנכנסה לדברי אמהּ בלי שתחכה עוד רגע. "כל הדרך ברכבת חשבתי על הספלים הישנים המתוקים האלה עם הציפורים המגוחכות האלה עליהם." היא הרימה את אחד הספלים השבריריים והתבוננה בשפתו המצוירת ביד.

אבל אמהּ הבינה את פשר ההפרעה והסמיקה. "אם זה המצב, אני מתפלאת שנשארת למעלה כל כך הרבה זמן," אמרה במרירות; ושוב, באי-התאמה למתרחש, נזכרה בסודות שהיא ואמא שלה החליפו ביניהן בימים ההם. זאת יכלה להיות כזאת רווחה לספר לסופי, פעם אחת ויחידה, על כל האי-נעימויות שהיא נאלצת לספוג כשסופי לא נמצאת עמהם. אבל סופי המשיכה לדבר על הספלים הישנים הטיפשיים ההם כאילו היא מנסה לסכל כל אפשרות של אינטימיות. אוחזת הייתה בספל מולה בשתי ידיים ובוהה בו בלחיים לוהטות ועיניים מבריקות. מה מרגש כל כך בספל ישן שראתה בארון כלי-החרסינה מהיום שלמדה לדדות!

"זאת ציפור אמיתית?" הצטעקה סופי. "זה טווס? זה זמיר? איזה נוצות! איזה צבעים!" קולה היה קדחתני והיא הציגה שאלה אחרי שאלה ואגב כך צחקה בעצבנות. אך בלבה ניסתה לנסח איזו תפילה. "אלוהים היקר, תעשה שהיא לא תתלונן על אבא! אני רוצה להרגיע אותה! אני רוצה לגלות הבנה. אני רוצה לגרום לה שמחה בלילה הראשון שאני בבית. אבל אני לא מצליחה לראות דברים מנקודת המבט שלה. אני לא מסוגלת לראות דברים מנקודת המבט שלה."

"תני לי את הספל," אמרה אמהּ. "התה מוכן." היא חטפה מידה את הספל הקטן כמעט בגסות. היא תיעבה אותו בלהט פתאומי והייתה מסוגלת להשליך אותו ארצה אלמלא היה חלק ממערכת כלים שלמה. תחת זאת התחילה לדבר בקול רגיל ככל שעלה בידה. "ברצון הייתי שותה ספל תה אני עצמי," אמרה. "האמת שהייתי שותה ספל תה כל ערב אם היה לי עם מי. פעם אהבתי לשתות תה בשעה הזאת. אני לא יודעת למה ויתרתי על כך. את מוותרת על הרבה דברים אחד אחרי השני כשאת לבד. חֶברה לא חסרה לי, כמובן. יש לי את הספרים שלי! יש לי את הסריגה! יש לי סל גדול של גרביים לתיקון שלא נראה שהוא הולך להתרוקן!"

אמא המסכנה. סופי הביטה בפניה של אמהּ הרוכנת אל האש ולרגע התקנאה במבנה המעודן של העצמות שהפך את הפנים הללו לבהירות כל כך ומצודדות למרות שנותיה, והביטה בשער האפור שעודנו מלא-חיים עד שהיה מתפרע בקווצות סליליות כל אימת שחמק מן המסרקות שתפסו בו. היא נזכרה בפניה שלה המגודלות החיוורות ובשערה הישר שהדגישו את דמיונה לאביה, וגם אם אמהּ התקשתה להבחין בדמיון הזה, היא עצמה ידעה כי הוא שריר וקיים.

"הקומקום מתחיל לזמר," אמרה אמהּ בדיוק אז. "נחמד שלמישהו בבית הזה יש חשק לשיר, כמו שאני אומרת לא פעם למשרתת כשאבא שלך מעצבן במיוחד."

סופי בלשה מהר סביב למצוא דבר שבעזרתו תוכל להסיט את תשומת לבה של האֵם מן התהום שהיא מאיימת לצנוח לתוכה. עיניה נפלו על אלבום הצילומים הישן שאמא שלה הביאה אתה כשעזבה את בית-הוריה כדי להתחתן. הוא היה עטוף  קטיפה כחולה דהויה והיה לו סוגר גדול מכסף.

"הדבקת את צילום הכיתה שלי ששלחתי לך באמצע השליש?" שאלה, רכנה ולקחה את האלבום והניחה אותו על ברך אחת. האלבום נפתח מעצמו בדף שעיינה בו לעתים כה קרובות כילדה, ושכמעט נתלש מן הכריכה מהמוני הפעמים שהשעינה את מרפקיה עליו להביט מקרוב בתצלום המוכר. היה זה תצלום של סבתא שלה, ישובה בכיסא נדנדה בלשכת הצלם על רקע מסך מצויר של כפות דקלים, עננים ומעקות מסורגים. סביבה, ערוכות בתנוחות רשמיות, היו בנותיה – אמהּ של סופי ואחיותיה. כולן לבשו שמלות לבנות ארוכות עם שרוולים לבנים וצווארונים גבוהים וכובעים לבנים שהצטודדו תחת משקלם של ורדי משי חסרי-צורה. כולן היו עדויות סיכות-נוי של זהב, צמידי זהב ולכולן רעמות של שער ענברי. הן ישבו כשזרועה של האחת כרוכה סביב מותני רעותה, ואלה שהיו קרובות לכיסא שעליו ישבה אמן רכנו אחורנית אל האם או נשאו את מבטן אל פניה. סופי הייתה משתהה תמיד רגע קל לפני שהפרידה ובודדה את אמהּ מתוך קבוצת הנערות החינניות. לא פעם סיפרה לה האם, זכרה סופי, כי ארך לצלָם כעשרים דקות להעמיד את הקבוצה לשביעות רצונו; הוא הניף את זרועותיו, צעק אליהן באיטלקית והתחנן כי יפסיקו לצחוק רק רגע אחד. ופתע-פתאום נזכרה גם ביתר הסיפורים שאמא שלה סיפרה לה כשהייתה ילדה ונוחה להתרצות – סיפורים על בחורי-חמד ועל אגודות-פרחים, וסיפורים על המהתלות שעוללו כולם זה לזה; על השירים, על רעמי הצחוק ועל נגינת הפסנתר שנמשכו כל שעות היום. והיא ניסתה עתה להצטער בצערהּ של האֵם, השרויה בבדידות, שיושבת כאן בערבים מלאה מרירות על החלומות ההם האוויליים, הנכזבים.

אבל במקום רגש חמלה, חשה סופי קוצר-רוח ורִתחה – למה התחתנה עם האיש הלא-מתאים? ואז התרקמה במוחה שאלה אחרת כתשובה לראשונה. האם ייתכן כלל להיות בטוחה בעוד מועד כי האיש שאת עומדת להינשא לו הוא האיש הנכון? אלא שהייתה עייפה עתה, והעייפות סכסכה את מחשבותיה, והיא סילקה הצדה את שתי השאלות בלי מענה. הזמנים השתנו, אמרה בלבה ופטרה עצמה. היום נשים יודעות על גברים יותר משידעו פעם. בימינו נישואים עלולים להישבר לרסיסים, אבל אינם נרקבים אט-אט.

"אני מקווה שלא ויתרת על סוכר בתה?" שאלה אמהּ. "כל כך טיפשי מצד בחורות לנסות להיות רזות יותר ממה שהטבע התכוון שיהיו."

"הו, אני שמה סוכר ועוד איך," אמרה סופי – ואז לא יכלה עוד לכבוש בה מחאה קטנה. "אני שמחה שאני שמה, אחרת הייתי כועסת כהוגן שאת מנסה להכריח אותי, אמא!"

"כזאת נודניקית אני?" אמרה אמא שלה בחיוך, כביכול היא נהנית מן התפנית המבודחת. היא הסיטה לעברה את קנקן החלב. "מזגי לך חלב בעצמך. את תמיד אומרת שאני שמה יותר מדי."

אך סופי בהתה בחלב.

"מה הבעיה עם החלב?" אמרה אמהּ וקירבה את החלב לאפה. "אין שום בעיה עם החלב," אמרה ובחנה את סופי במבט דאוג.

"אוף," אמרה סופי. "יש עליו קרום! אוי, זה מגעיל! מה זה?"

"הו!" אמרה אמה; רווח לה והיא נרגעה. "שכחתי להוריד את הקרום. אבל זה כלום. זה ממש כלום. פשוט הרתחתי פעם אחת את החלב כשהיית למעלה. זה הכול. הוא לא היה חמוץ, אבל היה ממש על הגבול. הרתחה מצילה אותו, אבל היא לא משנה את החלב. לא תרגישי שום הבדל בטעם של התה. אבל לא הייתי צריכה להשאיר את הקרום. כמה טיפשי מצדי!" והיא משכה והסירה את הקרום בגב של כפית. הקרום טיפס מקומט על ירכו של קנקן החלב כמו פיסה של משי לבן. "אין בזה שום דבר מגעיל!" אמרה שוב כשראתה את בתה מעווה את פניה.

"חלב שהורתח נותן טעם לא טוב לתה", אמרה סופי.

"בכלל לא," אמרה האֵם ומילאה את הספל. "הרבה פעמים קורה לי שאני מרתיחה אותו בערב."

"יש במטבח איזה חלב שלא הרתיחו אותו?" אמרה סופי והרחיקה את הספל שלה הריק מאמהּ שניגשה אליה למזוג את התה. היא קמה על רגליה והספל בידה.

"לדאבוני אין," אמרה אמהּ, "אבל אני מבטיחה לך שהחלב הזה בסדר גמור. לא תרגישי שום הבדל כשהוא בתוך התה! אני מבטיחה לך. אחרת לא הייתי נוהגת ככה. אני מאוד קפדנית לגבי דברים!"

סופי התיישבה והושיטה את ספלהּ. את הספל המלא היא קירבה אל שפתיה ולגמה ממנו.

""אני מרגישה אותו לגמרי ברור!" אמרה והניחה שוב את הספל מידה.

"לא יכול להיות, יקירה." האֵם לגמה מן התה שלה. "אני לא מרגישה אותו."

"אני דווקא כן," אמרה סופי, "ויותר מזה, אני לא מסוגלת לשתות את התה."

"שטויות" הצטעקה אמהּ, "זה רק בדמיון שלך."

"זה לא בדמיון. יכול להיות שהשארת קצת חלב בלי להרתיח אותו, בזמן שאת יודעת כמה חשוב לי ספל תה אחרי נסיעה ארוכה!"

"אני אומרת לך שאין שום הבדל."

"אוי, אמא! בואי לא נריב על זה. אני לא מסוגלת לשתות את התה; זה הכול! אוי, למה הרתחת אותו?"

האֵם ישבה והביטה בתֵה שלה, וגם היא הרגישה לפתע סלידה גדולה. למה הרתיחה את החלב? היא ניסתה להיזכר. הוא לא היה חמוץ. וגם אם התחיל להשתנות הוא היה מחזיק מעמד עד שסופי ירדה למטה; עניין של שלושים-ארבעים דקות. פתאום זכרה איך הלכה מחדר לחדר במשך הדקות הללו, הזיזה את הקומקום, ליבתה את האש, מילאה את הזמן בפעולות חסרות-תכלית.

"אולי אם לא היית נשארת כל כך הרבה זמן למעלה, יכול להיות שלא הייתה לי סיבה להרתיח אותו!" אמרה, מטיחה את התירוץ בלי שתיתן את דעתה על השפעתו. הערב התקלקל בלאו הכי. שבוע שלם של עבודה והכנות התקלקל גם הוא. הכול התקלקל.

סופי קמה ממקומה. עכשיו היא נראתה באמת עייפה מאוד. אי-אפשר היה לא להשגיח בעיגולים הכהים הכבדים סביב עיניה ובקצות פיה המושפלים.

"תפסיקי לדוש בזה, אמא," אמרה, ואמרה בלבה שזאת כנראה הצורה שאבא ואמא שלה פעלו כשהייתה מחוץ לטווח-שמיעה.

"בדיוק!" אמרה אמהּ. "עכשיו תצאי מהכלים! תעלי ותטרקי את הדלת! אחרי כל המאמצים שעשיתי לקראתך זה כל התודה שאני מקבלת. מזל שאני רגילה להתנהגות כזאת מצד אבא שלך!"

"תוציאי את אבא מהעניין," צעקה סופי.

"כמו שתי טיפות מים!" קראה אליה אמהּ.

סופי פרשה את ידיה בתחינה.

"הלוואי שלא היית מפרשת את זה ככה, אמא!"

"אז איך אני צריכה לפרש את זה?"

"יכולת להודות שטעית שהרתחת את החלב בלי לשאול אותי קודם אם אכפת לי או לא!"

"אני לא מבינה, לא עכשיו ולא קודם, למה היה לך אכפת," אמרה האֵם. "זה בכלל לא משנה את הטעם של התה. במשפחה שלי היו תמיד מרתיחים את החלב אחרי ארוחת ערב לשמור שלא יחמיץ במשך הלילה."

"בשום מקום אחר לא שמעתי שנוהגים כך", אמרה סופי. "ואם כבר מדברים על זה, במשפחה שלך עשו הרבה דברים שנשמעים לי מוזרים!"

האֵם השתנקה.

"אני מתארת לעצמי ששמעת את הדיבורים האלה מאבא שלך! הוא תמיד אהב להיכנס חזק באחיות שלי!"

"הוא אף פעם לא הזכיר אותן אפילו, אם את רוצה לדעת!"

"הו, אי-אפשר לרמות אותי. יש הרבה דרכים לצחוק על בן-אדם גם בלי דיבורים. ובאמת, אם כבר מזכירים את הדברים האלה, תרשי לי להגיד שההתנהגות שלך עצמך היא לפעמים לא בדיוק כמו שצריך להיות. כשהתרנגול מקרקר האפרוח מטרטר."

"טוב, זה לא תלוי בי אם אני דומה לו, מה?" אמרה סופי.

"אין שום צורך לחקות את התכונות הפרימיטיביות שלו," אמרה אמהּ.

סופי תקעה את אצבעותיה באוזניה.

"אני לא מוכנה לשמוע את הדיבורים האלה," צעקה. "זה לא-צודק. אף פעם שמעתי אותו אומר או עושה משהו לא כמו שצריך!"

"אולי אם היית מבלה בבית קצת יותר לא היית מדברת ככה די מהר."

סופי קפצה אל הדלת. "אני חייבת להגיד שאני שמחה שאני לא מגיעה הביתה לעתים קרובות אם זוהי קבלת הפנים לכבודי! לילה טוב!" והיא טרקה את הדלת.

סופי עלתה אל חדר-השינה שאת רצפתו מירקו בשעווה פעמיים ושווילונות המוסלין שלו המעומלנים התעופפו קדימה ואחורנית לפי הדף הרוחות.

בזמן שהתפשטה הרהרה סופי בנערות בשמלות הלבנות שהרגיזו את הצלם כשהרבו כל כך לצחוק עד שהתקשה להעמיד אותן בתנוחה הנאותה, וגם הרהרה בתצלום של אביה התלוי בפרוזדור, ובו צעיר זקוף ונוקשה עם פנים רחבות ועיניים רציניות שהבעתן חמורה. ופתאום רצה אל תיבת-הנסיעות שלה ופתחה אותה, העיפה החוצה חולצות ומטפחות בעודה מגששת בתחתית, ושלפה צילום קטן במסגרת קטנה. הייתה זו תמונתו של צעיר אחר, גם הוא זקוף ונוקשה עם עיניים רציניות ומבט חמור, כי אלה היו הסגולות שצעירים ביקשו להראות כי התברכו בהן בעת שעמדו לפני המצלמה. סופי בהתה בצילום ואז נחפזה אל המראה ובהתה בבואתה. אלא שלא למדה דבר מההתבוננות בפרצוף האחד או האחר, ועל כן נאנחה ושכבה לישון.

פעמיים או שלוש התרוממה על מרפקיה לשמוע האם עלתה אמהּ לחדרה, אך לא שמעה כלום, וכמה וכמה פעמים רצתה לרדת שוב ולבקש סליחה, אך ידעה כי במקום ליישר את ההדורים יתחילו שתיהן להתווכח כמקודם. לפיכך שכבה לה בשקט והתחילה תחת זאת לתכנן את הדברים שתעשה בשביל אמא שלה כשיהיה לה כסף משלה להוציא כראות עיניה. אך גם זה היה קשה לביצוע כי רק לעתים רחוקות מצאו חן בעיניהן אותם החפצים עצמם. דמעות עלו בעיניה.

ואז נדמה היה לסופי לפתע כי התגלה לה סוד, סוד נפלא, שגם אנשים חכמים לא הצליחו לגלות למרות שהיה כה פשוט וכה ברור. היא תסובב בעולם ותורה את בשורתה. וכשיובנו הדברים על בוריים, יבוא הקץ לעליבות ולאומללות, לכל אי-ההבנות והוויכוחים שהכירה כל ימיה. הכול ישתנה. הכול יהיה אחר.

הצעדים שנעצרו מעבר לדלתה המשיכו הלאה, ואז נשתתקו. דלת נסגרה הרחק משם. החלום התרקם שוב. אנשים יהיו אותו הדבר. הם ייראו וידברו אותו הדבר, וירגישו ויחשבו אותו הדבר.

איזה מקום נפלא העולם יהיה. האנשים ייראו כולם אותו הדבר. הם ייראו כולם כמו הנערות בתצלום עם שמלות לבנות וזרועות שלובות. הם ידברו ויחשבו אותו הדבר. הם יחשבו כולם כמוה וכמו אביה. זה כל כך פשוט. כל כך ברור! מפתיע שאף אחד לא חשב על כך קודם. היא ראתה את הנערות מתירות את זרועותיהן ומרימות את שולי השמלות הארוכות, ופוסעות הצדה כדי לפנות לה דרך אל חבורתן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.