עַרַבּי I ג'יימס ג'ויס (1941-1882)

נורת' ריצ'מונד, רחוב ללא מוצא, היה רחוב שקט, חוץ מבשעה ש"בית הספר של האחים הנוצרים" שילח את הנערים הביתה. בית ללא דיירים בן שתי קומות עמד בקצהו החסום, פָּרוש משכֵניו בתוך חצר מרובעת. שאר בתי הרחוב, מודעים לחיים ההגונים שבתוכם, בהו זה בזה בפנים חומות ובקור-רוח.

הדייר הקודם בביתנו, כומר, מת בטרקלין שבירכתי הדירה. אוויר מעופש מכליאה ממושכת עמד בכל החדרים, ובחדרון הפסולת מאחורי המטבח היו פזורים ניירות ישנים שלא היה בהם שימוש. ביניהם מצאתי ספרים אחדים בכריכת-נייר שעמודיהם קמוטים ולחים: "אבי המנזר" מאת וולטר סקוט, "אוכל לחם-הקודש האדוק" ו"זיכרונותיו של וידוק" [פושע שהפך לראש הבולשת בפריז, המאה ה-19]. האחרון היה חביב עלי מכולם כי דפיו היו צהובים. בגן העזוב מאחורי הבית היו עץ תפוחים במרכז וכמה שיחים  משתרכים. תחת אחד השיחים מצאתי משאבת-אופניים חלודה של הדייר המנוח. הוא היה כומר נדיב מאוד. בצוואתו הוריש את כל כספו למוסדות ואת רהיטי הבית לאחותו.

בהגיע ימי החורף הקצרים נפלו הדמדומים עוד טרם סיימנו את ארוחות הערב. כשנפגשנו ברחוב כבר האפילו הבתים. מרחב השמים מעלינו היה בצבע סגול משתנה ללא הרף, ופנסי-הרחוב נשאו אליו מעלה את אורם הקלוש. האוויר הקר עקץ אותנו, ואנחנו שיחקנו עד שגופינו בערו. צעקותינו הדהדו ברחוב השקט. שטף המשחק נשא אותנו דרך הסמטאות המרופשות החשוכות שמאחורי הבתים (ושם סבלנו את נחת זרוען של כנופיות הבריונים מן הבקתות), אל השערים האחוריים של גינות אפלוליות מטפטפות המדיפות ריח של בורות-רמץ, והלאה משם אל האורוות המסריחות שהעגלון החליק שם וסירק את הסוס או ניער צלילים מהרתמה המאובזמת. כשחזרנו לרחוב מילא אור מחלונות המטבחים את הסביבה. אם ראינו את דודי פונה ונכנס בקרן הרחוב, התחבאנו בצל עד שנבלע לגמרי בפתח הבית. או אם אחותו של מאנגָן יצאה אל המפתן לקרוא את אחיה לתה-מנחה, עקבנו אחריה מן הצל כשסקרה את הרחוב משני עבריו. חיכינו לראות האם תישאר או תיכנס פנימה, ואם נשארה עזבנו את המחסה שלנו וניגשנו מתוך קבלת-הדין אל מדרגות ביתו של מאנגָן. שם המתינה לנו, והאור מן הדלת הפתוחה למחצה תחם את גזרתה. לפני שציית לה, נהג אחיה לקנטר אותה, ואני עמדתי ליד המעקה והבטתי בה. שמלתה חגה כשהניעה את גופה, ומחלפת שערה הרכה קפצה מצד אל צד.

כל בוקר הייתי משתרע על רצפת סלון-החזית ומשקיף אל דלתה. התריס היה מוגף מטה כמעט עד תחתית מסגרת החלון, והייתי אפוא נסתר מן העין. כשיצאה אל המפתן ניתר לבי. רצתי לפרוזדור, תפסתי את ספרי ויצאתי בעקבותיה. לא נתתי לדמותה החומה שתחמוק מעיני אף לרגע, וכשהגענו למקום שדרכינו התפצלו, האצתי את צעדי ועברתי על פניה. כך קרה בוקר-בוקר. אף פעם לא דיברתי אליה אלא מילים אחדות של סתם, ועם זאת עצם שמה הזניק את דמי המטופש.

דמותה הייתה עמי אפילו במקומות שדבר אין להם עם רומנטיקה. במוצאי שבת, כשדודתי יצאה לקניות, הייתי נלווה אליה כדי לשאת חלק מן החבילות. הלכנו ברחובות  הזוהרים, ניגפים בשיכורים ובנשים רוכלות, בין קללות של פועלים, תחינות צווחניות של זבנים צעירים שעמדו על משמר חביות של ראשי-חזירים, שירתם המאנפפת של זמרי-רחוב על דוֹנוֹבן רוסָה [לוחם חופש אירי, המאה ה-19], או על תלאותיה של מולדתנו. כל הרעשים נמזגו לי לתחושת-חיים יחידה: דימיתי שאני נושא בבטחה את גביעי, גביע-הקודש, בתוך אספסוף של אויבים. לרגעים עלה שמה על שפתי בתפילות ותהילות משונות שאני עצמי לא הבנתי. פעמים רבות מלאו עיני דמעות (בלי שידעתי למה), וקרה שמבול ניגר מלבי אל החזה. העתיד לא נחשב בעיני. לא ידעתי אם יצא לי לדבר אליה או לא, או, אם אדבר אליה איך אספר לה על הערצתי המבולבלת. אך גופי היה כמו נבל ומילותיה ותנועותיה כמו אצבעות הפורטות על המיתרים.

ערב אחד ניגשתי אל חדר המשפחה האחורי, היכן שהכומר מת. היה ערב אפל וגשום, ובבית לא נשמע קול. מבעד לאחת השמשות השבורות שמעתי את הגשם פוגע באדמה, את מחטי המים הדקות הבלתי-פוסקות משתובבות בערוגות הספוגות. פנס-רחוב רחוק או חלון מואר נצצו תחתי. מה טוב שראיתי רק מעט. כל חושי כמו נכספו להצטעף, ועוד מעט והייתי נשמט מהם, אלא שאז הידקתי את כפותי עד שהרעידו ומלמלתי: "הו, אהובתי! הו, אהובתי!" פעם ועוד פעם.

לבסוף דיברה אלי. כשפנתה ואמרה לי את המילים הראשונות, הרגשתי נבוך כל כך  שלא ידעתי מה אענה. היא שאלה אותי אם אני הולך ל"ערבּי". אינני זוכר אם אמרתי כן או לא. זה יהיה באזאר נהדר, אמרה; הייתי מאוד רוצָה ללכת.

"ולמה את לא יכולה?" שאלתי.

בעודה מדברת סובבה שוב ושוב צמיד של כסף על פרק-ידה. אני לא יכולה ללכת, אמרה, השבוע יש ימי פרישות במנזר שלי. אחיה ושני נערים התקוטטו אותה שעה על כובעיהם ואני עמדתי לבדי ליד המעקה. היא החזיקה באחד המוטות והרכינה את ראשה לעברי. אור מפנס-הרחוב שמול פתח ביתנו צד את קימור צווארה הלבן, האיר את שערה הנח לו שם, והמשיך והאיר את ידה המונחת על המעקה. האור נפל על צד אחד של שמלתה ולכד את האמרה הלבנה של תחתוניתה, שנגלתה עקב עמידתה הנינוחה.

"כדאי לך," אמרה.

"אם אני אלך," אמרתי, "אני אביא לך משהו."

סכלויות אינספור העכירו יומם ולילה את הרהורי אחרי הערב ההוא. ביקשתי בלבי כי יימחקו ימי השיממון עד בואו של היום המיוחל. חובות בית הספר מרטו לי את העצבים. בלילה בחדר-השינה וביום בכיתה חצצה דמותה ביני ובין הדף שהתאמצתי לקרוא. הברות המילה ערבּי הובהלו אלי מתוך הדממה שנשמתי התערסלה בה והפילו עלי כישוף מזרחי. ביקשתי רשות ללכת לבאזאר במוצאי שבת. דודתי הופתעה וקיוותה שלא מדובר באיזה אירוע של "הבונים החופשיים." בכיתה עניתי רק על קומץ שאלות. ראיתי איך הבעתו של המורה מתחלפת מחביבות לחומרה; הוא מקווה כי אינני מתחיל להתבטל. התקשיתי לכנס יחד את מחשבותי התועות. כמעט לא הייתה לי סבלנות למשימות הרציניות של החיים, שעכשיו, כשהתייצבו ביני ובין תשוקתי נראו לי כמשחק ילדים, משחק ילדים חדגוני ומכוער.

בשבת בבוקר הזכרתי לדודי שאני רוצה ללכת לבאזאר אותו ערב. טרוד היה בחיפוש אחר מברשת-כובעים בכוננית האחסון שבמסדרון. הוא ענה לי בקצרה: "כן, ילד, אני יודע." עמידתו במסדרון הפריעה לי לגשת לסלון-החזית ולהשתרע ליד החלון. יצאתי מן הבית במצב-רוח רע וצעדתי לאטי לבית-הספר. מזג-האוויר היה סגרירי להחריד ולבי ניבא לי רעות.

כשהגעתי הביתה לארוחת הערב לא שב עדיין דודי הביתה. עם זאת, השעה הייתה מוקדמת. ישבתי ובהיתי זמן-מה בשעון וכאשר תקתוקו התחיל להרגיז אותי, יצאתי מן החדר. עליתי במדרגות עד שהגעתי לקומתו העליונה של הבית. החדרים הגבוהים, הקרים, הריקים והקדורניים הפיחו בי הרגשת חופש ואני עברתי מחדר לחדר ושרתי לי. מחלון החזית ראיתי את חברי משחקים למטה ברחוב. צעקותיהם הגיעו אלי מעומעמות ולא ברורות. השענתי את מצחי על השמשה הקרירה והשקפתי הלאה משם אל הבית החשוך שבו היא גרה. עמדתי כך אולי שעה תמימה בלי לראות כלום חוץ מהדמות העטופה חומים שנוצקה בדמיוני, ופנס-הרחוב האיר-לא-האיר את קימור צווארה, את היד על המעקה ואת אמרת תחתוניתה.

כשירדתי שוב למטה מצאתי את גברת מֶרסֶר יושבת ליד התנור. הייתה זאת קשישה פטפטנית, אלמנת משכונאי, שאספה בולים משומשים למטרת צדקה. נאלצתי לסבול את הרכילות ליד השולחן. הארוחה התמשכה למעלה משעה, ודודי עדיין לא הגיע. גברת מרסר קמה ללכת: צר לה שהיא לא יכולה לחכות עוד, אבל כבר אחרי שמונה, והיא לא אוהבת להיות בחוץ מאוחר כי אוויר הלילה מזיק לה. אחרי שהלכה התחלתי להתהלך בחדר הנה והנה באגרופים קמוצים. דודתי אמרה:

"אני חוששת שתצטרך לוותר על ההליכה לבאזאר בערב הזה של אדוננו."

בתשע שמעתי את המפתח של דודי בדלת המסדרון. שמעתי אותו ממלמל לעצמו ואת כוננית-האכסון מזדעזעת בעת שאספה אל תוכה את כובד מעילו. לא היה קשה לפרש את הסימנים האלה. כשעמד בחצי ארוחתו ביקשתי שייתן לי את הכסף בשביל הבאזאר. נשתכח ממנו.

"אנשים כבר במיטה ונרדמו מזמן," אמר.

לא חייכתי. דודתי אמרה לו בנחישות :

"למה שלא תיתן לו את הכסף שיוכל ללכת? בין כך עיכבת אותו מספיק ודי."

דודי אמר שהוא מצטער. הוא פשוט שכח. הוא גם אמר שהוא מאמין בפתגם העתיק: "רק עבודה בלי שעשועים תהפוך את ג'ק לילד משעמם." הוא שאל אותי לאן אני הולך, וכשסיפרתי לו זו הפעם השנייה, הוא שאל האם אני מכיר את "ברכת הפרדה של הערבי מסוסו." כשיצאתי מהמטבח, התכונן לדקלם לדודתי את שורות הפתיחה של השיר.

בכף ידי הקפוצה החזקתי מטבע של פלורין [עשירית הפאונד], פני מועדות אל התחנה שבמורד רחוב בקינגהאם. מראה הרחובות המלאים קונים ומוארים בבוהק פנסי-הגז הזכירו לי את מטרת מסעי. התיישבתי בקרון המחלקה השלישית של רכבת ריקה. באיחור קשה-מנשוא יצאה הרכבת לאטה מן התחנה. היא הזדחלה קדימה בין בתים רעועים ועל פני הנהר המנצנץ. בתחנת וסטלנד-רו נדחק קהל נוסעים אל דלתות הקרון, אך עובדי-הרכבת הדפו אותם באומרם כי זוהי רכבת מיוחדת אל הבאזאר. נשארתי לבד בקרון השומם. כעבור דקות אחדות עצרה הרכבת ליד רציף-עץ מאולתר. יצאתי אל הרחוב וראיתי על לוח מואר של שעון כי השעה היא עשר דקות לפני עשר. מולי עמד בניין גדול  ובחזיתו שם-הקסמים.

לא מצאתי שום כניסה של שישה פני ומחשש שהבאזאר ייסגר השתחלתי פנימה בזריזות דרך מחסום-מסתובב ונתתי שילינג בכפו של איש עייף למראה. נקלעתי לאולם גדול, חגור ביציע עד חצי גובהו. כמעט כל הדוכנים היו סגורים ורוב האולם היה שרוי בחשכה. דממה כזאת פוגשים בכנסייה אחרי גמר הטקס. פסעתי נכלם עד מרכז הבאזאר. אנשים מעטים נקהלו ליד הדוכנים הפתוחים עדיין. בקדמתו של מסך, שהמילים Café Chantant [קפה עם תכנית מוזיקלית] רשומות עליו בפנסים צבעוניים, עמדו שניים ומנו כסף על מגש. הקשבתי לקול נפילתם של המטבעות.

זוכר רק במעומעם למה באתי, ניגשתי אל אחד הדוכנים ובדקתי אגרטלי חרסינה ומערכות תה מעוטרות בפרחים. ליד דלת הדוכן שוחחה גברת צעירה והתבדחה עם שני אדונים צעירים. זיהיתי אצלם מבטא אנגלי והקשבתי בחצי אוזן לשיחתם.

"הו, אף פעם לא אמרתי דבר כזה!"

"הו, דווקא אמרת."

"הו, אני לא אמרתי!"

"היא לא אמרה?"

"כן אמרה, שמעתי אותה."

"הו… זה שקר!"

כשהשגיחה בי, ניגשה אלי הגברת הצעירה ושאלה אם אני רוצה לקנות משהו. נימת-קולה לא הייתה מעודדת; היה רושם שהיא מדברת אלי מתוך הכרת-חובה. הבטתי בשפלות-רוח בכדים הגדולים שניצבו כמו נוטרים מן המזרח משני צדי הכניסה האפלולית לדוכן ומלמלתי:

"לא, תודה."

הגברת הצעירה היטיבה את עמידתו של אחד האגרטלים וחזרה אל שני הצעירים. הם שבו לדבר באותו הנושא. פעם-פעמיים הציצה אלי מעבר לכתפה.

השתהיתי ליד הדוכן, למרות שידעתי כי אין טעם בעמידתי אלא לתת תוקף להתעניינותי בכלים. ואז פניתי משם וצעדתי לאטי אל מרכז הבאזאר. הנחתי לשני הפני שיישמטו על מטבע ששת הפני שבכיסי. מקצה היציע הכריז  קול כי מכבים את האורות. חלקו העליון של האולם היה עתה חשוך לגמרי.

נשאתי את עיני אל תוך החשכה וראיתי בעצמי יצור שהיוהרה דחפה ושמה ללעג; ועיני צרבו מיגון ומכעס.

 

 

תגובה אחת בנושא “עַרַבּי I ג'יימס ג'ויס (1941-1882)”

  1. התרגום מצליח להעביר את השפה הויקטוריאנית לעברית וזה נפלא. אפילו בהשוואה לתרגומו הטוב של אברהם ילין. למשל, כשהוא מתרגם "תלמידיו" של מוסד חינוכי, הבחירה לכתוב "נערים" או "פרוש משכניו" במקום "מופרד משכניו" שנשמע עברית עכשוית, וכך גם "ירכתי הדירה" במקום "הסלון האחורי" ויש עוד דוגמאות רבות כאלו. הבחירה המדויקת במילים יוצרת אוירה של עולם אנגלי של ראשית המאה העשרים ויש בכך ערך מוסף לסיפור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *