עניין זמני I ג'ומפה לאהירי (נ' 1967)

במודעה נמסר כי זהו עניין זמני: חמישה ימים תהיה הפסקת-חשמל בת שעה מ-8 בערב. בסערת-השלגים האחרונה קרס כבל חשמל, והטכנאים ינצלו את מזג-האוויר המתון יותר בערבים כדי לתקן אותו. העבודה תשפיע רק על הבתים ברחוב השקט הנטוע עצים, במרחק הליכה משורת החנויות שחזיתן מרוצפת לבֵנים ומהתחנה של החשמלית, הרחוב ששוֹבָּה ושוקְמָר כבר מתגוררים שם שלוש שנים.

"יפה מצדם שהם מזהירים אותנו,"  הודתה שוֹבָּה אחרי שקראה בקול את המודעה, יותר לצרכיה מלצורכי שוקְמָר. היא הניחה לכתפיית ילקוט-העור שלה, המפוטם בתיקי-מסמכים, שתחליק משכמה, והשאירה את הילקוט בפרוזדור בלכתה אל המטבח. מתחת למעיל פופלין בכחול-מלחים היא לבשה מכנסי-ספורט אפורים ונעלי-התעמלות לבנות. בגיל שלושים-ושלוש היא נראתה כאחת מאותן נשים שבזמנו הצהירה כי לעולם לא תיראה כמותן.

זה עתה חזרה מחדר-הכושר. האדום-צהבהב של השפתון, ניכר רק בגבולי הקו התוחם את פיה, ועיפרון-העיניים הותיר כתמים שחורים מתחת לריסיה התחתונים. ככה היא נראית לפעמים בבוקר שאחרי מסיבה או בילוי בבר, הרהר שוקְמָר, כשהיא מתעצלת לרחוץ את הפנים, להוטה מדי ליפול לזרועותיו. היא הטילה על השולחן צרור של דברי-דואר בלי שזיכתה אותם במבט. עיניה היו תקועות עדיין במודעה שבידה השנייה. "חבל שהם לא עושים את הדבר הזה במשך היום."

"כשאני כאן, את מתכוונת," אמר שוקְמָר. הוא הניח מכסה זכוכית על תבשיל של כבש, באופן שהכי פחות אדים יצליחו להיפלט. מאז ינואר הוא עובד בבית, מנסה לסיים את הפרקים האחרונים בדיסרטציה שלו על התקוממויות של חקלאים בהודו. "מתי הם מתחילים לעבוד?"

"כתוב תשעה-עשר במרס. היום זה התשעה-עשר?" שוֹבָּה ניגשה אל לוח השעם התלוי על הקיר ליד המקרר, שהיה ריק חוץ מלוח-שנה של ויליאם מוריס עם דוגמאות של טאפטים. היא הביטה בו כרואה אותו לראשונה, בוחנת בעיון את דוגמת הטאפט שבראש הדף ורק אז הניחה למבטה שייפול על משבצות המספרים למטה. חבר שלח את הלוח בדואר לכבוד חג-המולד אף ששוֹבָּה ושוקְמָר לא חגגו אותה שנה.

"זאת אומרת היום," הכריזה שוֹבָּה. "אגב יש לך תור לרופא שיניים בשישי הבא."

הוא העביר את לשונו על קצות השיניים; הבוקר הוא שכח לצחצח אותן. ולא בפעם הראשונה. הוא לא יצא מהבית כל אותו יום, גם לא ביום שלפני. ככל ששוֹבָּה נעדרה מהבית, עבדה שעות נוספות ולקחה על עצמה עוד ועוד מטלות, ככה התאווה הוא להישאר בבית, ואפילו לא יצא לאסוף את הדואר או לקנות פירות ויין בחנויות שליד תחנת החשמלית.

לפני שישה חודשים, בספטמבר, כששוקְמָר שהה בכנס אקדמי בבולטימור, נתקפה שוֹבָּה צירי-לידה שלושה שבועות לפני המועד הצפוי. מלכתחילה לא רצה להשתתף בכנס, אבל היא התעקשה; חשוב לקשור קשרים, והרי בשנה הבאה הוא עתיד להיכנס אל שוק העבודה. היא אמרה לו שיש לה מספר הטלפון שלו במלון, והעתק של סדר-היום שלו  ומספרי הטיסות ושהסדירה עם החברה שלה ג'יליאן שתסיע אותה לבית החולים במקרה חירום. כשיצאה המונית אותו בוקר אל שדה-התעופה היא עמדה בחלוק ונופפה לו לשלום, כשיד אחת מונחת על תלולית בטנה כאילו היא חלק טבעי מגופה.

בכל פעם שהרהר ברגע ההוא, הרגע האחרון שראה את שוֹבָּה בהיריון, זכר בעיקר  את המונית, מכונית משפחתית אדומה עם כתובת כחולה. היא הייתה  עצומה בהשוואה למכונית שלנו. למרות שגובהו של שוקְמָר היה יותר ממטר ושמונים וכפות ידיו מגודלות מכדי לתקוע אותן בנוחות בכיסי הג'ינס, הוא הרגיש מגומד במושב האחורי. בעוד המונית דוהרת ברחוב בּיקוֹן, דימה לו את היום שבו הוא ושוֹבָּה יצטרכו אולי לקנות להם מכונית משפחתית כדי להוביל את ילדיהם הלוך ושוב לשיעורי נגינה ולרופא השיניים. הוא דמיין את עצמו לופת את ההגה בעוד שוֹבָּה מסתובבת ומושיטה לילדים אריזות מיץ. בימים עברו היו מראות ההורות הללו מטרידים את שוקְמָר, נוסף על הדאגה שבגיל שלושים וחמש הוא עודנו סטודנט. אך בבוקר זה של ראשית הסתיו, כשהעצים עמוסים עדיין עלים בצבע ברונזה, הוא קידם לראשונה בברכה את המראה.

איש סגל איתר אותו איכשהו באחד מחדרי הכנס הזהים ומסר לו פיסת נייר-מכתבים נוקשה. היה רשום עליה רק מספר טלפון, אך שוקְמָר ידע שזהו בית החולים. בשובו לבוסטון כבר תם ונשלם הכול. התינוק נולד מת. שוֹבָּה שכבה על מיטה, ישֵנה, בחדר פרטי כל כך קטן, שבקושי היה בו מרחב לעמוד על ידה, באגף של בית החולים שלא ביקרו בו בעת הסיור להורים לעתיד. השליה שלה נחלשה, ועשו לה ניתוח קיסרי אף כי באיחור-מה. הרופא הסביר כי דברים כאלה קורים. הוא חייך באופן הלבבי ביותר שניתן לחייך אל אנשים שההיכרות עמם היא מקצועית בלבד. שוֹבָּה תתאושש תוך שבועות אחדים. אין שום סימן לכך שלא תהיה מסוגלת ללדת בעתיד.

בימים אלה שוֹבָּה יוצאת מן הבית עוד לפני ששוקְמָר מתעורר. הוא פוקח עיניים ורואה את השערות הארוכות השחורות שהשירה על הכרית וחושב עליה, לבושה, כבר גומעת את ספל הקפה השלישי במשרדה שברובע העסקים בעיר, מתחקה אחרי טעויות בספרי לימוד ומסמנת אותן בעפרונות צבעוניים, לפי צופן שפעם הסבירה לו את כלליו. אותו דבר תעשה בדיסרטציה שלו, הבטיחה, כשתהיה מוכנה. הוא התקנא בה על הסגולה החד-ממדית של עבודתה, השונה בתכלית מתכונתה החומקנית של עבודתו. הוא היה תלמיד ממוצע בעל כישרון לקלוט פרטים בלי סקרנות. עד ספטמבר הוא היה  שקדן, אם גם לא מסור, סיכם פרקים, התווה ורשם טיעונים על נייר-שורות צהוב. אבל עכשיו הוא שוכב במיטה עד שנופל עליו השעמום, בוהה בחלק-הארון שלו ששוֹבָּה תמיד משאירה פתוח למחצה, בשורת מקטורני הטוויד ומכנסי הקורדרוי שכבר לא יצטרך לבחור מביניהם לשעות ההוראה בכיתה בסמסטר הזה. משעה שהתינוק מת, היה מאוחר להתנער ממחויבותיו כמורה. אבל המדריך שלו הצליח להסדיר כי יהיה חופשי לנפשו בסמסטר האביב. שוקְמָר עמד בשנה השישית לתכנית ללימודים מתקדמים. "זה, וחופשת הקיץ יתנו לך דחיפה הגונה," אמר המדריך. "חשוב שתצליח להשלים הכול עד ספטמבר הבא."

אבל שום-דבר לא דחף את שוקְמָר. במקום זאת, הרהר, הפליאו שוֹבָּה והוא להתחמק זה מזו בדירת שלושת החדרים שלהם, לשהות בנפרד בשתי קומות הבית זמן ארוך ככל האפשר. הוא גם הרהר איך שוב אינו מייחל לסופי השבוע, כשישבה שעות ארוכות על הספה עם עפרונותיה הצבעוניים והתיקיות, והוא חשש פן השמעת תקליט בביתו שלו עלולה להיחשב לגסות-רוח. הוא שאל את עצמו כמה זמן עבר מאז שהביטה אל תך עיניו וחייכה או לחשה את שמו בהזדמנויות הנדירות שבהן עוד ביקשו זה את גופה של זו לפני השינה.

בהתחלה האמין שכל זה יחלוף, שהוא ושוֹבָּה יתגברו איכשהו. היא הייתה רק בת שלושים ושלוש. היא הייתה חזקה, היא שבה לאיתנה. אלא שלא מצא בכך נחמה. קרה לא פעם שרק בחצי היום הצליח שוקְמָר סוף-סוף לשלוף את עצמו מן המיטה, לרדת קומה אל קומקום הקפה ולמזוג לו ממה ששוֹבָּה השאירה בשבילו, בצירוף ספל ריק, על הדלפק.

שוקְמָר אסף בכפותיו קליפות בצל והניח להן שיישמטו אל פח האשפה על גבי רצועות של שומן כבש שהסיר קודם. הוא הזרים מים בכיור ושרה בהם את הסכין ואת קרש החיתוך, ושפשף את אצבעותיו בחצי לימון להיפטר מריח השום, תחבולה שלמד משוֹבָּה. השעה הייתה שבע ושלושים. מבעד לחלון ראה את השמים, כמו זפת שחורה רכה. ערמות לא-שוות של שלג עדיין  ריפדו את המדרכות למרות שהיה די חם להסתובב בלי כובעים וכפפות. בסערה האחרונה הגיע גובה השלג למטר בקירוב, ובמשך שבוע נאלצו אנשים להתקדם בטור, בתוך מחפורות צרות. שבוע שלם תירץ בכך שוקְמָר את אי-היציאה מן הבית. אך עכשיו התרחבו המחפורות ומים התנקזו בלי הפסקה אל שבכות הביוב שבמדרכה.

"הכבש לא יהיה מוכן עד שמונה," אמר שוקְמָר. "אולי נצטרך לאכול בחושך."

" נוכל להדליק נרות," הציעה שוֹבָּה. היא פיזרה את שערה, שבמשך היום היה מלופף לנוי על עורפה, וחילצה את רגליה מנעלי-הספורט בלי שתתיר את השרוכים. "אני הולכת להתקלח לפני שמחשיך," אמרה ופנתה לעבר המדרגות. "אהיה למטה."

שוקְמָר הזיז את הילקוט שלה ונעלי-הספורט אל צד המקרר. מקודם לא התנהגה כך. הייתה רגילה לתלות את המעיל שלה על קולב, ואת הנעליים לשים בארון, וחשבונות פרעָה ברגע שהגיעו. אבל בימים אלה התייחסה אל הבית כאילו הוא מלון. כבר לא הטריד אותה שכורסת הצ'ינץ הצהובה בסלון מתנגשת עם החום והכחול של השטיח התורכי, או שבמרפסת הסגורה באחורי הבית, על כיסא-נוח, עדיין הייתה מונחת שקית לבנה גדושה תחרה שפעם תכננה לעשות ממנה וילונות.

בעוד שוֹבָּה מתקלחת ירד שוקְמָר אל חדר-הרחצה התחתון ומצא מברשת-שיניים חדשה באריזתה מתחת לכיור. הזיפים הזולים הקשים הכאיבו לחניכיו והוא רוקק קצת דם אל הכיור. המברשת הנוספת הייתה אחת מקבוצת מברשות שאוחסנו בסלסילת מתכת. שוֹבָּה קנתה אותן פעם בהוזלה אם יחליט אורח, ברגע האחרון, לעשות אצלם את הלילה.

אופייני לה! היא הייתה מאלה שמכינים עצמם להפתעות, טובות או רעות. כשמצאה חצאית או תיק שנשאו חן בעיניה, קנתה מיד שניים מכל סוג. את הבונוסים שקיבלה ממקום העבודה הפקידה בחשבון בנק נפרד על שמה. זה לא הטריד אותו. אמו התמוטטה לגמרי כשאבין נפטר, עזבה את הבית שבו גדל, חזרה לגור בכלכותה  והשאירה אחריה את שוּקְמָר שיסדיר הכול. מצא חן בעיניו ששוֹבָּה שונה ממנה. הפליאה אותו יכולתה לחשוב קדימה. כשעשתה קניות, היה המזווה גדוש תמיד תוספת בקבוקים של שמן זית או שמן תירס לפי התפריט הצפוי – הודי או איטלקי. היו אינספור קופסאות פסטה בכל צורה וצבע, שקים רכוסים של אורז בסמטי, צלעות של כבשים ועזים מהקצבים המוסלמים בהיימרקט, פרוסות ומוקפאות באינסוף שקיות פלסטיק. בכל שבת שנייה היו שניהם מפתלים את דרכם במבוך דוכנים ששוּקְמָר הכיר לבסוף בעל-פה. בתמיהה עקב אחריה קונה עוד ועוד מצרכים, משתרך בעקבותיה עם סלי בד בעודה מפלסת דרך בהמון, מתמקחת באור שמש-הבוקר עם נערים צעירים מכדי להתגלח אבל חסרים שן אחת ויותר, שהניפו בפיתול זרוע שקיות נייר חומות של חרשופים, שזיפים, של שורש זנגוויל ובטטות, והטילו אותן על המאזניים ומשם, בזו אחר זו, אל שוֹבָּה. לא היה אכפת לה שהודפים אותה, גם כשהייתה בהיריון. היא הייתה גבוהה, עם כתפיים רחבות ועם אגן-ירכיים, כדברי הרופא המיילד, שנועד ללידה. בזמן הנסיעה הביתה, בעוד המכונית מתעקלת לאורך נהר צ'רלס, השתוממו תמיד על כמויות המזון שקנו.

והמזון אף פעם לא נקנה לחינם. כשחברים קפצו לבקר, הייתה שוֹבָּה מגישה ארוחות שנראָה כאילו ארך חצי יום להתקין אותן, מתבשילים שהקפיאה בקופסאות ובקבוקים, לא שימורים זולים, אלא פלפלים וצ'אטני שהכינה בימי ראשון, בוחשת בסירים רותחים של עגבניות ושזיפים מיובשים. צנצנות מייסון [צנצנות זכוכית לשימורים ביתיים ע"ש הממציא] עם מדבקות היו ערוכות על מדפי המטבח באינספור פירמידות אטומות, שגם נכדיהם, הסכימו ביניהם, עוד יוכלו לאכול מהן. הם כבר כילו את כולן. שוּקְמָר היה בודק דרך קבע את המצרכים, מכין ארוחות לשניהם, אומד אורז בכוסות-מדידה, מפשיר שקיות של בשר יום אחרי יום. בשעות אחר הצהריים היה סורק את ספרי הבישול שלה, עוקב אחר הוראות שרשמה בעיפרון – לשים שתי כפיות של זרעי כוסברה גרוסים במקום אחת, או להשתמש בעדשים כתומות במקום בצהובות. כל מתכון תוארך, מציין את הפעם הראשונה שאכלו את התבשיל יחד. 2 באפריל, כרובית עם שומר. 14 בינואר, עוף עם שקדים וצימוקים. הוא לא זכר שאכל מן התבשילים האלה, ועם זאת הם היו שם, רשומים בכתב, בכתב יד מוקפד של מגיהה. שוּקְמָר נהנה לבשל בימים אלה. זה הדבר היחיד שנתן לו הרגשה יצרנית. אלמלא הוא, היה ברור לו, שוֹבָּה הייתה אוכלת דייסה לארוחת הערב.

הלילה, בלי חשמל, ייאלצו לאכול יחד. כבר חודשים שהם לוקחים את האוכל ישר מהתנור, ואת צלחתו לקח עמו אל חדר-העבודה, מניח לארוחה שתצטנן על שולחן-העבודה ואז הודף אותה אל פיו בבת אחת, בעוד שוֹבָּה לקחה את צלחתה אל הסלון וצפתה במשחקי טלוויזיה, או הגיהה מסמכים בעזרת תחמושת העפרונות הצבעוניים שלידה.

מתישהו בערב היא סרה אל חדרו, וכששמע אותה מתקרבת הניח מידו את הרומן שקרא בו והתחיל להדפיס. היא הייתה מניחה את ידיה על כתפיו ובוהה עמו בזוהר הכחול של הצג. "אל תעבוד קשה מדי," הייתה אומרת לו כעבור דקה-שתיים ושמה פניה אל המיטה. זה הזמן היחיד ביום שהייתה מחפשת אחריו, ועם זאת החל לחשוש ממנו. הוא ידע שהיא מכריחה את עצמה לבוא. היא הייתה משוטטת בעיניה סביב קירות החדר, שבקיץ שעבר קישטו אותם יחד בפס של ברווזים צועדים בסך וארנבים מנגנים בחצוצרות ותופים. עד סוף אוגוסט כבר עמדה עריסה מעץ דובדבן מתחת לחלון, וכן שידת-החלפה לבנה עם גולות בצבע ירוק-אפרפר וכיסא-נדנדה עם כריות משובצות. שוּקְמָר סילק הכול לפני ששוֹבָּה חזרה הביתה מבית-החולים, ואת הארנבים והברווזים קילף במרית. משום-מה לא טרד החדר את מנוחתו כמו שטרד את שוֹבָּה. בינואר, כשחדל לפקוד את פינת העיון בספרייה, העמיד את שולחן הכתיבה בכוונה בחדר ההוא, גם כי החדר הרגיע אותו וגם מפני ששוֹבָּה הדירה את רגליה ממנו.

שוּקְמָר חזר למטבח והתחיל לפתוח מגרות. הוא ניסה למצוא נר בין המקצפות לסוגיהן, העלי והמכתש שקנתה בשוק בכלכותה ושימש לכתישת שיני שום ותרמילי הל בתקופה שעוד בישלה. הוא מצא פנס, אבל ללא סוללות, וקופסה חצי ריקה של נרות יום-הולדת. במאי שעבר הכינה לו שוֹבָּה מסיבת הפתעה ליום ההולדת. מאה ועשרים איש נדחסו אל תוך הבית – כל החברים, וחברי-החברים שבימים אלה ניסו בשיטתיות להתחמק מהם. בקבוקי יין אדום רבצו בתוך אמבטיית-קרח בחדר-האמבט. שוֹבָּה הייתה בחודש החמישי להריונה ולגמה ג'ינג'ר-אייל מגביע מרטיני. היא הכינה עוגת קרם וניל עם קצפת וחוטי-סוכר. כל הערב היו אצבעותיה שלובות באצבעותיו הארוכות של שוּקְמָר כשסבבו בין אורחי המסיבה.

מאז ספטמבר הייתה האורחת היחידה בביתם אמהּ של שוֹבָּה. היא הגיעה מאריזונה ושהתה חודשיים ימים אחרי ששוֹבָּה חזרה מבית החולים. כל יום בישלה ארוחת ערב, נהגה לסופרמרקט, כיבסה את בגדיהם וסידרה אותם במקומם. היא הייתה אישה דתייה. על שולחן קטן ליד המיטה בחדר-האורחים היא התקינה מקדש קטן – צלם ממוסגר של אלָה עם פנים סגולות וצלחת עם עלי-כותרת של ציפורני-חתול. פעמיים ביום התפללה על נכדים בריאים בעתיד. היא הייתה מנומסת אל שוּקְמָר בלי להיות ידידותית. היא קיפלה את הסוודרים שלו במומחיות שרכשה לה בעבודתה בחנות הכול-בו. היא תפרה כפתור חסר במעיל החורף שלו וסרגה לו צעיף בגוני בז' וחום ושמה בידו בלי גינונים יתרים, כאילו רק שמט אותו ולא שם לב. מעולם לא דיברה אתו על שוֹבָּה; פעם אחת, כשהזכיר את מותו של התינוק, נשאה עיניה מן הסריגה ואמרה, "אבל אפילו לא היית שם."

נראה לו מוזר שאין בבית נרות אמיתיים. ששוֹבָּה לא התכוננה לשעת חירום צפויה כל כך. עכשיו חיפש משהו להניח עליו את נרות יום-ההולדת ובחר באדמתו של קיסוס בעציץ, שעמד על אדן החלון מעל הכיור. למרות שהעציץ היה במרחק של כלום מהברז, האדמה הייתה כה יבשה שהוכרח להשקות אותו תחילה כדי שהנרות יעמדו זקוף. הוא הדף הצדה את החפצים שעל השולחן, את דברי הדואר שנערמו, את הספרים מן הספרייה שאיש לא קרא. הוא זכר את ארוחותיהם הראשונות ליד השולחן, כשכל כך שמחו שהם נשואים, שהם מתגוררים סוף-סוף באותו הבית, שבעיקר פשטו ידיים זה אל זו כמו שני טיפשים, להוטים להתעלס יותר מאשר לאכול. הוא הניח שתי מפיות אוכל מרוקמות, מתנת חתונה מדוד בלֶקנָאו [עיר בהודו] וערך את הצלחות ואת כוסות היין שהיו שמורים בדרך כלל לאורחים. את העציץ העמיד באמצע, ועלי הצמח המכוכבים לבני-השוליים היו מוקפים עשרה נרות קטנים. הוא פתח את הרדיו-שעון וכוונן אותו לתחנה של ג'ז.

"מה כל זה?" אמרה שוֹבָּה כשירדה. שערה היה עטוף במגבת לבנה עבה. היא התירה את המגבת וכרכה אותה על כיסא, והניחה לשערה הכהה והלח שיצנח על גבה. בפיזור דעת פנתה לעבר תנור-הבישול ואגב כך התירה כמה קשרים בשערה. לבושה הייתה מכנסי אימונית נקיים, חולצת-טי וחלוק פלאנל ישן. בטנה הייתה שוב שטוחה, מותניה צרים טרם ההתרחבות של אגן-הירכיים, חגורת החלוק כרוכה במרושל.

היה קרוב לשמונה. שוּקְמָר שם את האורז על השולחן, ואת הקטניות מאמש במיקרו- גל והקיש את הספרות על קוצב-הזמן.

"הכנת רוֹגָן ג'וֹש [תבשיל כבש בקארי ותבלינים נוספים]," ציינה שוֹבָּה שהציצה מבעד למכסה הזכוכית בנזיד הפפריקה המבהיק.

שוּקְמָר שלף נתח כבש וצבט אותו בין אצבעותיו במהירות כדי לא להיכוות. בכף הגשה הוא טלטל חתיכה גדולה יותר לוודא שהבשר נפרד בקלות מן העצם. "מוכן," הכריז.

המיקרו-גל צפצף בדיוק כשכבו כל האורות והמוזיקה פסקה.

"תזמון מושלם," אמרה שוֹבָּה.

"הצלחתי למצוא רק נרות של יום-הולדת." הוא הדליק אותם בעציץ הקיסוס, ואת שאר הנרות וקופסת הגפרורים הניח ליד צלחתו.

"לא חשוב," אמרה והעבירה אצבע לאורך רגלו של הגביע. "זה נראה נחמד."

באור העמום הוא ידע מהי צורת ישיבתה, רכונה מעט קדימה בכיסאה, קרסוליה משוכלים על החווק התחתון, מרפקה השמאלי על השולחן. בעת שחיפש נרות, מצא שוּקְמָר בקבוק-יין שקודם דימה שהוא ריק. הוא לפת את הבקבוק בין ברכיו וסובב את הפותחן. מחשש שהיין יינתז, הוא החזיק את הגביעים קרוב לחיקו ומילא אותם. הם לקחו מן האוכל כל אחד לעצמו, ערבבו את האורז במזלג וצמצמו עיניים כששלפו עלי דפנה וציפורן מתוך הנזיד. כל כמה דקות הדליק שוּקְמָר כמה נרות יום-הולדת נוספים ותקע אותם באדמת העציץ.

"זה כמו בהודו," אמרה שוֹבָּה, עוקבת אחריו בעיניה מתקין את החנוכייה החלופית. "לפעמים הזרם נעלם במשך שעות רצופות. פעם נאלצתי להשתתף בטקס אורז שלם בחושך. התינוק בכה ובכה. בטח היה נורא חם."

התינוק שלהם לא בכה אף פעם, הרהר שוּקְמָר. לתינוק שלהם לא יהיה אף פעם טקס אורז, גם אם שוֹבָּה כבר הכינה את רשימת האורחים והחליטה מי משלושת אחיה יתכבד להטעים את התינוק לראשונה בטעמו של אוכל מוצק – בגיל שישה חודשים כשמדובר בילד ושבעה כשזוהי ילדה.

"חם לך?" שאל אותה. הוא הדף את עציץ הקיסוס הלוהב לקצהו השני של השולחן. פתאום הכעיס אותו שאינו יכול לעלות עכשיו ולשבת מול המחשב.

"לא. ממש מעדן," אמרה והקישה בצלחת במזלג שבידה. "ממש."

הוא מילא את הגביע שלה. היא הודתה לו.

לא כך היו בעבר. כעת היה נאבק כדי להגיד משהו שיעניין אותה, משהו שיגרום לה להרים את מבטה מן הצלחת או מהדפים שהגיהה. לבסוף ויתר על הניסיונות לשעשע אותה. הוא למד לא לשים לב לשתיקות.

"אני זוכרת שבזמן הפסקות חשמל בבית של סבתא שלי היה כל אחד צריך להגיד משהו," המשיכה שוֹבָּה. בקושי עלה בידו לראות את פניה, אך מנימת דיבורה ידע שעיניה מצומצמות, כאילו היא מנסה להתמקד בחפץ רחוק. היה לה הרגל כזה.

"מה, למשל?"

"אנ' לא יודעת. בית של שיר. בדיחה. עובדה מן המציאות. מסיבה כלשהי הקרובים שלי תמיד רצו שאמנה את שמות חברי באמריקה. לא יודעת למה זה עניין אותם כל כך. בפעם האחרונה שנפגשתי עם דודה שלי היא התעניינה בשלומן של שלש בנות שלמדו אתי בבית הספר היסודי בטוּסְן. אני בקושי זוכרת אותן עכשיו."

שוּקְמָר לא שהה בהודו זמן כה רב כמו שוֹבָּה. הוריו שהתיישבו בניו-המפשיר, נהגו לבקר בהודו בלעדיו. בפעם הראשונה שנסע לשם כפעוט, כמעט מת מדיזנטריה אמבית. אביו שהיה טיפוס עצבני חשש לקחת אותו שוב, והשאיר אותו עם דודתו ודודו בקונקורד. כמתבגר העדיף שוּקְמָר להשתתף בקורס שיט או לזלול גלידה בתקופת הקיץ על פני נסיעה לכלכותה. רק אחרי מות אביו, בשנתו האחרונה במכללה, החל לגלות עניין בהודו והוא למד את תולדותיה מתוך ספרים כמו כל מקצוע לימוד אחר. כעת הצטער שאין לו סיפורי ילדות משלו על הודו.

"בוא נעשה את זה," היא אמרה פתאום.

"נעשה מה?"

"נגיד משהו בחושך זה לזה."

"כמו מה? אני לא מכיר בדיחות."

"לא, לא בדיחות." היא הרהרה רגע. "מה דעתך שנספר אחד לשני משהו שלא סיפרנו אף פעם."

"הייתי משחק את המשחק הזה בבית-ספר תיכון," נזכר שוּקְמָר. "כשהשתכרתי."

"אתה מתכוון ל'אמת או חובה'. זה משהו אחר. או.קיי. אני מתחילה." היא לגמה מן היין. "בפעם הראשונה שהייתי לבד בדירה שלך, הצצתי בפנקס הטלפונים שלך לראות אם רשמת אותי. נדמה לי שהכרנו אז שבועיים."

"ואיפה הייתי אני?"

"הלכת לענות לטלפון בחדר השני. זאת הייתה אמא שלך, ותיארתי לעצמי שזאת תהיה שיחה ארוכה. רציתי לדעת אם העלית אותי בדרגה לעומת העיתון."

"העליתי?"

"לא. אבל אני לא ויתרתי עליך. עכשיו התור שלך."

לא עלה בדעתו כלום, אבל שוֹבָּה חיכתה שיגיד משהו. כבר חודשים לא נראתה כל כך נחושה בדעתה. מה נשאר לו להגיד לה? הוא נזכר בפגישתם הראשונה, לפני ארבע שנים, באולם הרצאות בקיימברידג', בערב קריאה של קבוצת משוררים בנגלים. הם ישבו זה לצד זו על כיסאות עץ מתקפלים. שוּקְמָר השתעמם במהרה; הוא התקשה לפענח את הניב הספרותי ולא נאנח והנהן כיודע-דבר אחרי משפטים מסוימים כמו שאר הקהל. הוא הציץ בעיתון המקופל בחיקו והתחקה אחר טמפרטורות בערי העולם. תשעים ואחת בסינגפור אתמול, חמישים ואחת בשטוקהולם. כשהסב את ראשו שמאלה, ראה אישה לצדו רושמת רשימת מכולת על גב של קלסר. הוא נרעש לגלות שהיא יפהפייה.

"בסדר," אמר, שקוע בזיכרון. "בפעם הראשונה שיצאנו לסעוד, במסעדה הפורטוגלית, שכחתי לתת תשר למלצר. למחרת בבוקר חזרתי לשם, ביררתי איך קוראים לו והשארתי לו כסף אצל המנהל."

"חזרת את כל הדרך לסוֹמֶרוויל רק כדי להשאיר תשר למלצר?"

"נסעתי במונית."

"למה שכחת לתת לו תשר?"

נרות יום-ההולדת דעכו, אך הוא הצליח לצייר לו את פניה בחשכה, את העיניים המרווחות המלוכסנות, את השפתיים המלאות בגון ענבים, את הסימן על סנטרה, כמין-פסיק, שהותירה הנפילה בגיל שנתיים מכיסא-תינוקות. עם כל יום שעבר, נתן שוּקְמָר אל לבו, יופיה, שפעם המם אותו, נדמה דוהה. האיפור שנראה אז מיותר, היה נחוץ עכשיו, לא כדי לשפר אותה, אלא להגדירה איכשהו.

"בסוף הארוחה ההיא הייתה לי הרגשה מוזרה שאני הולך להתחתן אתך," אמר, מודה בכך לראשונה בפני עצמו כמו גם בפניה. "כנראה שזה הסיח את דעתי."

 

בערב המחרת הגיעה שוֹבָּה הביתה מוקדם מן הרגיל. הייתה שארית של כבש מאמש, ושוּקְמָר חימם אותה, וכבר בשבע יכלו לשבת לאכול. במשך היום יצא מן הבית בשלג הנמס וקנה נרות בחנות הפינתית וסוללות לפנס. את הנרות העמיד עוד קודם על השיש בתוך פמוטות של פליז בצורת לוטוס, אך את הארוחה אכלו לאורהּ של מנורה עם אהיל נחושת שהייתה תלויה מעל השולחן.

בסיום הארוחה הופתע שוּקְמָר לראות ששוֹבָּה עומסת את צלחתה על צלחתו, ונושאת אותן אל הכיור. קודם שיער שתפרוש אל הסלון, אל מאחורי המתרס של תיקי המסמכים.

"תעזבי את הכלים," אמר ולקח אותם מידיה.

"זה טיפשי," השיבה לו ויצקה מעט נוזל ניקוי על הספוג. "כבר כמעט שמונה."

לבו של שוּקְמָר החיש את פעימותיו. כל היום כולו המתין  להפסקת החשמל. הוא הרהר במה שסיפרה לו שוֹבָּה אמש על ההצצה בפנקס הטלפונים שלו. נעם לו לזכור איך הייתה אז, כמה נועזת וגם עצבנית הייתה כשנפגשו לראשונה, כמה מלאת תקווה. צד בצד עמדו עכשיו ליד הכיור, צמד בבואותיהם משתקפות במסגרת החלון. נפלה עליו שפלות-רוח, כמו בפעם הראשונה שעמדו יחד מול מראה. הוא התקשה לזכור מתי הצטלמו יחד בפעם האחרונה. למסיבות הם חדלו ללכת, לא יצאו לשום מקום. סרט הצילום במצלמה עדיין כלל תמונות של שוֹבָּה, בהיריון, עומדת בחצר.

כשסיימו להדיח את הכלים, נשענו אל הדלפק וניגבו את ידיהם בשני קצותיה של המגבת. בשמונה החשיך הבית. שוּקְמָר הדליק את פתילות הנרות והביט בקורת-רוח בשלהבות הארוכות, היציבות.

"בוא נשב בחוץ," אמרה שוֹבָּה. "אני חושבת שעדיין חמים."

כל אחד לקח לו נר ושניהם התיישבו על המדרגות. היה מוזר לשבת בחוץ כשעל האדמה עדיין מונחים טלאים של שלג. אבל כולם יצאו מן הבתים אותו ערב, האוויר היה רענן די והותר להעיר באנשים חוסר-מנוחה. דלתות רשת נפתחו ונסגרו. תהלוכה קטנה של שכנים עברה בקרבת מקום, בידיהם פנסים.

"אנחנו הולכים לחנות הספרים לדפדף קצת," אמר איש לבן-שער. צועד היה עם רעייתו, אישה רזה במעיל-רוח, ומוליך כלב ברצועה. היו אלה הברדפורדים, ובספטמבר ההוא הם שלשלו כרטיס-תנחומים אל תיבת הדואר של שוֹבָּה ושוּקְמָר. "שמעתי שיש להם אור שם בחנות."

"כדאי שיהיה," אמר שוּקְמָר. "אחרת תצטרכו לדפדף בחושך."

האישה צחקה והשחילה את ידה מבעד לעיקול במרפקו של בעלה. "רוצים לבוא אתנו?"

"לא תודה," קראו שוֹבָּה ושוּקְמָר פה אחד. שוּקְמָר הופתע לגלות איך מילותיו תואמות בדיוק את שלה.

הוא תהה מה תספר לו שוֹבָּה בחושך. האפשרויות הגרועות ביותר חלפו במוחו. שיש לה פרשיית אהבים. שהיא אינה מכבדת אותו כי בגיל שלושים וחמש הוא עדיין סטודנט. שהיא מאשימה אותו ששהה בבולטימור כמו שאמהּ האשימה אותו. ועם זאת ידע שכל זה איננו נכון. היא נאמנה לו כמו שהוא נאמן לה. היא האמינה בו. היא שהתעקשה שייסע לבולטימור. מה אינם יודעים זה על זו? הוא יודע שהיא קופצת את אצבעותיה בחוזקה בזמן שהיא ישנה. שהגוף שלה מתעוות כשהיא חולמת חלומות רעים. הוא יודע שהיא מעדיפה מֵלון טל-דבש על מלון מזן קנטלופ. הוא יודע שכששבו מבית החולים, הדבר הראשון שעשתה בכניסתה אל הדירה היה לאסוף חפצים ולערום אותם לערמה במסדרון: ספרים מן המדפים, עציצים מאדני החלון, ציורים מן הקירות, תצלומים מהשולחנות, סירים ומחבתות שהיו תלויים על ווים מעל תנור-הבישול. שוּקְמָר לא הפריע לה, אלא הצטודד ועקב אחריה כשעברה בשיטתיות מחדר לחדר. כשנחה דעתה היא נעמדה והביטה בערמה, שפתיה קמוצות בשאט-נפש כה רב ששוּקְמָר היה סבור שעכשיו תבוא היריקה. ואז היא פרצה בבכי.

התחיל להיות לו קר במקום ישיבתו על המדרגות. הוא הרגיש שנחוץ לו כי היא תדבר ראשונה כדי שיוכל להגיב.

"בפעם ההיא שאמא שלך באה לבקר אותנו," אמרה לבסוף; "כשאמרתי ערב אחד שאני חייבת להתעכב בעבודה, יצאתי עם ג'יליאן לשתות."

הוא הביט בצדודית שלה, באף הענוג, במבנה הגברי במקצת של הלסת. הוא זכר היטב את הערב ההוא; את עצמו אוכל עם אמו, עייף מהוראה בשתי כיתות ברציפות, מצטער ששוֹבָּה איננה שם לומר את הדברים הנכונים כי הוא מסוגל להוציא מהפה רק דברים לא-נכונים. חלפו שתים-עשרה שנים ממות אביו, ואמא שלו באה לשהות שבועיים אתו ועם שוֹבָּה כדי שיוכלו לכבד יחד את זכרו של האב. כל ערב בישלה אמו מאכל שאבא שלו אהב, אך הייתה נסערת מדי לטעום ממנו בעצמה, ועיניה מלאו דמעות כששוֹבָּה ליטפה את ידה. "זה ממש נוגע ללב," אמרה לו אז שוֹבָּה. כעת צייר לו את שוֹבָּה עם ג'יליאן בבר עם ספות הקטיפה המפוספסות, זה שהיו רגילות ללכת אליו אחרי הקולנוע, שוֹבָּה דואגת לקבל זית נוסף, מבקשת סיגריה מג'יליאן. הוא דמיין אותה מתלוננת על ביקורי הורים ואת ג'יליאן מבינה ללבה. ג'יליאן היא שהסיעה את שוֹבָּה לבית החולים.

"תורך," אמרה וקטעה את הרהוריו.

מקצה הרחוב שמע שוּקְמָר קולות קידוח ואת הטכנאים שמנסים לגבור עליהם בצעקות. הוא השקיף על החזיתות האפלוליות של הבתים לאורך הרחוב. נרות נצנצו מחלונותיו של אחד הבתים. למרות מזג האוויר החמים, היתמר עשן מהארובה.

"רימיתי בבחינה במכללה על הציוויליזציה המזרחית," אמר. "זה היה הסמסטר האחרון, סדרת הבחינות האחרונה. אבא שלי מת כמה חודשים קודם. יכולתי לראות את מחברת הבחינות של הבחור שישב לידי. בחור אמריקני, מטורף. ידע אורדו וסנסקריט. לא זכרתי אם שורת השיר שהיה צריך לזהות היא דוגמה של הסוגה 'גאזל'. הצצתי בתשובה שלו והעתקתי אותה."

זה קרה לפני חמש-עשרה שנים. עכשיו רווח לו אחרי שסיפר לה.

היא פנתה אליו, אינה מסתכלת בפניו אלא בנעליו – מוקסינים ישנים ששימשו אותו בתור נעלי בית, עור העקבים מעוך ומשוטח. הוא שאל את עצמו אם מה שסיפר מפריע לה. היא נטלה את ידו ולחצה אותה. "אתה לא חייב לספר לי למה עשית את זה," אמרה והתקרבה אליו עוד.

כך ישבו יחד עד תשע, כשהתאורה התחדשה. הם שמעו כמה אנשים מעבר לכביש מוחאים כפיים מן המרפסת, שמעו טלוויזיות שהודלקו. הברדפורדים חזרו במורד הרחוב מלקקים גלידה בגביעים ומנופפים לשלום. שוֹבָּה ושוּקְמָר החזירו נפנוף. ואז קמו, ידו עודנה בידה ונכנסו הביתה.

איכשהו, בלי שהקדימו לדבר, זה הפך לחילופי וידויים – הדברים הקטנים שבהם פגעו זה בזה או הכזיבו זה את זה ואת עצמם. ביום המחרת הרהר שוּקְמָר ארוכות מה יגיד לה. האם יודה שתלש פעם תצלום של אישה מתוך מגזין אופנה שהייתה מנויה עליו ונשא אותו בתוך ספר שבוע שלם; או שלא באמת איבד את האפודה שקנתה לו לכבוד יום השנה השלישי לנישואיהם, אלא פרט אותו למזומנים בכלבו "פיילין" ושהשתכר בגפו באמצע היום בבר של מלון. לכבוד יום השנה הראשון בישלה שוֹבָּה ארוחה בת עשר מנות רק בשבילו. האפודה דכדכה אותו. "אשתי נתנה לי את האפודה לכבוד יום-השנה שלנו," קבַל באוזני המוזג, ראשו כבד עליו מקוניאק. "לְמה ציפית?" השיב לו המוזג. "אתה הרי נשוי."

אשר לתמונת האישה, לא היה ברור לו למה תלש אותה. היא לא הגיעה למעלת יופיה של שוֹבָּה. לבושה הייתה שמלה לבנה עם נצנצים, היו לה פנים זעופות ורגליים גבריות. ידיה החשופות היו מונפות ואגרופיה לצדי ראשה כאילו היא מבקשת לחבוט באוזניה. זו הייתה פרסומת לגרביונים. שוֹבָּה הייתה בהיריון אותה עת, עם בטן עצומה פתאום, כדי כך ששוּקְמָר לא רצה עוד לגעת בה. בפעם הראשונה שראה את תמונת האישה, הוא שכב במיטה ליד שוֹבָּה, מתבונן בה כשקראה. כשגילה את המגזין בערמת המִחזור הוא איתר את האישה ותלש את הדף בזהירות רבה. במשך שבוע הרשה לעצו הצצה אחת בכל יום. הוא חש משיכה עזה אל האישה, אך המשיכה התהפכה לגועל כעבור דקה-שתיים. זה היה המעשה הקרוב ביותר לבגידה שעשה מימיו.

בלילה השלישי סיפר לשוֹבָּה על האפודה וברביעי על תמונת האישה. כשדיבר לא אמרה דבר, לא ביטאה מחאה או תוכחה. היא פשוט הקשיבה וכשסיים אחזה בידו ולחצה אותה כמו שנהגה בעבר. בלילה השלישי סיפרה לו שפעם אחרי הרצאה, היא הניחה לו לדבר אל ראש המחלקה בלי שתגיד כי יש לו על סנטרו שריד של ממרח כבד. מסיבה כלשהי היה לה בלבה עליו, ולכן הניחה לו שידבר עוד ועוד על המשך מענק המחקר לסמסטר הבא, בלי שתצביע על סנטרה כרמז. בלילה הרביעי אמרה שבכלל לא אהבה את השיר שפרסם בפעם היחידה בחייו בכתב-עת לספרות ביוּטה. את השיר כתב אחרי שפגש את שוֹבָּה לראשונה. עוד אמרה שהשיר נראה לה רגשני.

משהו קרה כשהבית היה אפלולי. הם הצליחו לדבר שוב זה אל זו. בלילה השלישי, אחרי הארוחה, ישבו שניהם יחד על הספה, וכשהחשיך ממש הוא החל מנשק אותה בגולמניות על מצחה ופניה, ולמרות שהיה חשוך הוא עצם את עיניו וידע כי גם היא עשתה כמוהו. בלילה הרביעי הם עלו צעד-צעד במדרגות, למיטה, מגששים יחד ברגליהם אחר המדרגה האחרונה לפני המישורת ומתעלסים בלהט של ייאוש שכבר שכחו כמוהו. היא בכתה בלי קול ולחשה את שמו והתחקתה באצבעה אחר קו גביניו. בשעה שהתעלס אתה שאל את עצמו מה יגיד לה מחר בערב, ומה תגיד היא, והמחשבה ריגשה אותו. "חבקי אותי," אמר, "חבקי אותי בזרועתיך." כשהתחדשה התאורה בקומה התחתונה כבר נרדמו שניהם.

 

בבוקר היום החמישי מצא שוּקְמָר הודעה נוספת מחברת החשמל בתיבת הדואר. הקו תוקן מוקדם מהמתוכנן, נאמר שם. הוא התאכזב. הרי תכנן להכין לשוֹבָּה תבשיל חסילונים בקוקוס, אך כשהגיע לחנות עזב אותו לגמרי החשק לבשל. זה לא אותו הדבר, הרהר בידיעה שלא תהיה הפסקת חשמל. בחנות נראו לו החסילונים אפורים ודקיקים. אריזת חלב הקוקוס הייתה מאובקת ומחירה מופרז. עם זאת קנה אותם וגם נר שעווה ושני בקבוקי יין.

שוֹבָּה הגיעה הביתה בשבע וחצי. "אני מתאר לעצמי שזה סוף המשחק שלנו," אמר כשראה אותה קוראת את המודעה.

"היא הביטה בו. "אתה בכל זאת יכול להדליק נרות  אם אתה רוצה." הערב לא הלכה לחדר הכושר. מתחת למעיל-הגשם לבשה חליפה. האיפור שלה חודש זה לא כבר.

כשעלתה להחליף בגדים מזג לו שוּקְמָר קצת יין והפעיל את הפטיפון עם תקליט של תֶ'לוֹניוּס מוֹנק [פסנתרן ג'ז אמריקני], שידע שהיא אוהבת.

כששבה וירדה הם אכלו יחד. היא לא הודתה לו ולא החמיאה. הם פשוט אכלו בחדר חשוך לאורו של נר שעווה. עברה על שניהם תקופה קשה. הם גמרו את החסילונים. הם חיסלו את בקבוק היין הראשון ועברו לשני. הם ישבו יחד עד שהנר כמעט דעך. היא זעה בכיסאה, ושוּקְמָר היה סבור שהיא עומדת להגיד משהו. אך במקום זאת היא נשפה וכיבתה את הנר, קמה, הדליקה את האור ושבה והתיישבה.

"אולי נשאיר את האורות כבויים?" שאל שוּקְמָר. היא הסיטה את צלחתה ושילבה את ידיה על השולחן. "אני רוצה שתראה את הפנים שלי כשאגיד מה שאגיד," אמרה ברוך.

לבו החל להלום. כשבישרה לו שהיא בהיריון, השתמשה באותן המילים ממש, הגתה אותן באותה נימת-רוך, ובתוך כך סגרה את תוכנית הספורט שצפה בה. אז לא היה מוכן. כעת היה מוכן.

אלא שלא רצה שתהרה שוב. לא רצה להעמיד פנים שהוא שמח.

"חיפשתי דירה ועכשיו מצאתי," אמרה וצמצמה ומיקדה את מבטה, כך נדמָה לו, במשהו שמאחורי כתפו השמאלית. אף אחד לא אשם, הוסיפה. הם עברו די והותר. נחוץ לה להיות לבד זמן-מה. היא חסכה די כסף לדמי קדימה. הדירה היא בבּיקוֹן-היל, כך שתוכל להגיע לעבודה ברגל. הערב חתמה על חוזה השכירות לפני שהגיעה הביתה.

היא לא הביטה בו, אבל הוא נעץ בה את עיניו. היה ברור כי שיננה את השורות האלה. כל אותם ימים היא חיפשה דירה, בודקת את לחץ המים, שואלת את המתווך אם חימום הדירה והמים החמים כלולים בדמי השכירות. החליאה אותו המחשבה שאת הערבים הקודמים היא בילתה בהתכוננות לחיים בלעדיו. רווח לו ועם זאת חש סלידה. זה מה שניסתה להגיד לו בארבעת הערבים הקודמים. זאת הייתה תכלית המשחק ששיחקה.

כעת הגיע תורו לדבר. היה משהו שנשבע שלא יספר לה לעולם, ובמשך שישה חודשים עשה הכול כדי לגרש אותו מתודעתו. לפני האולטרה-סאונד היא ביקשה מהרופא שלא יגיד לה את מינו של העובר, ושוּקְמָר הסכים; רצתה שזאת תהיה הפתעה.

לימים, בפעמים המעטות שדיברו על מה שאירע, הייתה אומרת שלפחות נחסכה מהם הידיעה הזאת. במובן ידוע, היא כמעט התגאתה בהחלטתה, כי כך התאפשר לה למצוא מפלט באי-הידיעה. הוא ידע כי הניחה שגם הוא אינו יודע, כי אל בולטימור הוא הגיע מאוחר מדי, כשהכול כבר הסתיים והיא שכבה במיטת בית החולים. אך לא כך היה. הוא הגיע בעוד מועד כדי לראות בעיניו את התינוק שלהם ולהחזיק אותו לפני שהוא מובל לשרפה. תחילה נרתע לשמע ההצעה, אבל הרופא אמר כי להחזיק את התינוק אולי יעזור לו בתהליך האבל. שוֹבָּה ישנה. התינוק רוחץ ונוקה, עפעפיו התפוחים סגורים אל העולם.

"התינוק שלנו היה בן," אמר. "עורו היה אדום יותר מאשר חום. היה לו שער שחור על הראש. הוא שקל כמעט שניים וחצי קילו. האצבעות שלו היו מאוגרפות, בדיוק כמו האצבעות שלך בלילה."

שוֹבָּה הביטה בו עכשיו, פניה מעוותות מצער. הוא רימה בבחינה במכללה, תלש תמונת אישה מתוך כתב-עת. הוא החזיר אפודה לחנות והשתכר באמצע היום. אלה הדברים שסיפור לה. הוא החזיק את בנו, שידע חיים רק בתוכה, צמוד אל חזהו בחדר חשוך באגף לא-מוכר של בית-החולים. הוא החזיק אותו עד שאחות הקישה בדלת ולקחה אותו ממנו, ואותו יום הוא נשבע כי לעולם לא יספר לשוֹבָּה, כי עדיין אהב אותה אז וזה היה הדבר היחיד בחייה שרצתה כי יהיה הפתעה.

שוּקְמָר קם ועמס את צלחתו על צלחתה. הוא נשא אותן לכיור, אך במקום שיפתח את הברז הוא הביט מן החלון. בחוץ היה הערב חמים עדיין, והברדפורדים טיילו שלובי זרוע. בעודו מסתכל בזוג החשיך החדר והוא סב על מקומו. שוֹבָּה כיבתה את החשמל. היא חזרה אל השולחן והתיישבה, וכעבור רגע הצטרף אליה שוּקְמָר. יחד בכו על הדברים שנודעו להם עכשיו.

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.