עץ. סלע. ענן. I קרסון מקקאלרס (1967-1917)

ירד גשם אותו בוקר והיה עדיין חשוך מאוד. כשהגיע הילד לבית הקפה [במקור streetcar café, בית קפה בצורת קרון של חשמלית], כבר כמעט השלים את סיבוב החלוקה, ועכשיו נכנס פנימה לספל קפה. המקום, שלא נסגר גם בלילה, היה בבעלותו של איש מריר ועוקצני – לֵאוֹ שמו. אחרי הרחוב הטחוב, הריק נדמה בית הקפה מסביר-פנים ומזהיר. לאוֹרך הדלפק היו שני חיילים ושלושה פועלים ממטוויית הכותנה, ובפינה ישב איש, מקומר כולו, אפו וחצי פניו תקועים בספל גדול של בירה. הילד חבש ברדס-עור כשל טייסים. עם כניסתו לבית הקפה התיר את רצועת הצוואר וזקף את דש-הקסדה הימיני מעל אוזנו הקטנה הוורודה. לא פעם, בעודו לוגם מן הקפה, היה מישהו פונה אליו בחביבות. אך לֵאוֹ לא הביט בו הבוקר, ואיש מהגברים לא דיבר אליו. הוא שילם והיה בדרכו אל הדלת, והנה קול קרא אליו: "ילד! היי, ילד!". הוא הסתובב, והאיש בפינה סימן לו באצבע מאונקלת והניד אליו בראשו. את פניו העלה מספל הבירה, ופתאום הוא נראה שמח מאוד. האיש היה ארוך וחיוור, אפו גדול ושערו אדמוני דהה. "היי, ילד!". הילד התקרב אליו. היה זה ילד בן שתים עשרה, נמוך לפי גילו, עם כתף אחת משוכה גבוה מן האחרת בגלל כובדו של תיק העיתונים. פניו היו פחוסות ומנומשות ועיניו היו עיני ילד עגולות. "כן, מיסטר?" האיש הניח יד אחת על כתפיו של מחלק העיתונים ואז תפס בסנטרו וסובב את פניו לאט מצד אל צד. הילד נרתע באי-רצון. "תגיד! מה יש לך?" הרים את קולו; בבית הקפה הייתה פתאום דממה גדולה. האיש אמר לאטו: "אני אוהב אותך". לאוֹרך הדלפק צחקו הגברים. הילד שקודם הזעיף פנים והצטדד, לא ידע עכשיו מה יעשה. הוא העיף מבט מעבר לדלפק אל לֵאוֹ, ולֵאוֹ השקיף אליו משם בלגלוג לאה, רפוי. הילד ניסה לצחוק גם הוא. אך האיש היה רציני ועצוב. "לא התכוונתי להקניט אותך, ילד", אמר. "שב ותשתה אתי בירה. יש משהו שאני צריך להסביר". בזהירות, במלוכסן, הציץ מחלק העיתונים הקטן אל הגברים ליד הדלפק לראות מה עליו לעשות. אך הם כבר שבו אל הבירה שלהם, או אל ארוחת הבוקר ולא השגיחו בו. לֵאוֹ הניח ספל קפה על הדלפק וקנקן קטן של שמנת. "הוא קטין", אמר לֵאוֹ. מחלק העיתונים הקטן החליק עצמו מעלה על כיסא-הבר. אוזנו מתחת לדש-הברדס הייתה קטנה מאוד ואדומה. האיש הניד ראש לעברו בארשת מפוכחת. "זה חשוב", אמר. ואז שלח יד אל כיס-הישבן ושלף משהו והחזיקו בכפו  לנגד מבטו של הילד.

תמונה מתוך הסרט "עץ. סלע. ענן."

"תסתכל בזהירות רבה", אמר. הילד נעץ את מבטו, אלא שלא היה שום דבר להביט בו. בכף ידו הגדולה והמטונפת החזיק האיש תצלום. תצלום של פרצוף אישה, אבל כה מטושטשת שנתבלטו בבהירות רק הכובע והשמלה שלבשה. "רואה?" שאל האיש. הילד הנהן, והאיש הניח תצלום אחר בכפו: האישה עומדת בבגד ים על החוף. בגד הים הגדיל עד מאוד את בטנה, וזה הדבר העיקרי שהשגחת בו. "אתה רואה טוב?" שאל ורכן קדימה קרוב יותר ולבסוף שאל: "כבר ראית אותה לפני כן?". הילד ישב בלי נוע ולטש מזווית העין מבט באיש. "לא שאני יודע". "בסדר". האיש נשף על התצלומים והחזירם לכיסו. "זאת הייתה אשתי". "מתה?" שאל הילד. לאטו הניד האיש בראשו. הוא כיווץ את שפתיו כעומד לשרוק וענה, מושך את התנועה: "ל-א-א-א –" אמר. "ועכשיו אני אסביר". הבירה על הדלפק לפני האיש הייתה בספל גדול חום. כדי לשתות הוא לא הרים אותו. תחת זאת הוא גהר והניח את פניו על שפת הספל והשתהה שם רגע אחד. ואז היטה בשתי ידיו את הספל וגמע. "לילה אחד עוד תישן עם האף שלך הגדול בספל ותטבע", אמר לֵאוֹ. "עובר-אורח בעל נוכחות טובע בבירה. יכול היה להיות מוות חמוד". מחלק העיתונים הקטן ניסה לעשות סימן ללֵאוֹ. כשהאיש לא השגיח, הוא עיווה את פניו וצָר את שפתיו כך שתשאלנה ללא קול: "שיכור?". אך לֵאוֹ רק זקף את גביניו ופנה הצִדה להניח כמה רצועות ורודות של בייקון על הגריל. האיש הדף מעליו את הספל, הזדקף ושילב את ידיו המעוקמות הרפויות על הדלפק. פניו היו עצובות בעת שהביט במחלק העיתונים הקטן. הוא לא מצמץ, אך מעת לעת סגרו שמורותיו מכוח-משיכה דק על עיניו הירקרקות. עוד מעט יעלה השחר, והילד העביר עתה מצד לצד את מטענו של תיק העיתונים. "אני מתכוון לאהבה", אמר האיש. "אצלי זה מדע". הילד החליק מכיסא-הבר מטה עד חצי הדרך. אך האיש זקף אצבע לעברו, והיה דבר-מה באיש שהחזיק בילד ולא נתן לו ללכת משם. "לפני שתים עשרה שנים התחתנתי עם האישה  בתמונה. היא הייתה אשתי במשך שנה, תשעה חודשים, שלושה ימים ושני לילות. אהבתי אותה. כן…". הוא הָדַק את קולו המסוכסך, המתפזר, ושוב אמר: "אהבתי אותה. חשבתי שהיא אהבה אותי גם. הייתי מהנדס רכבות. היה לה כל הנוחיות בבית וכל המותרות. אפילו פעם אחת לא התגנב לי למוח שהיא לא מרוצה. אבל אתה יודע מה קרה?". האיש לא הסיר את עיניו מפניו של הילד. "היא עזבה אותי. באתי לילה אחד והבית היה ריק והיא לא הייתה. היא עזבה אותי". "עם בחור?" שאל הילד. בעדינות הניח האיש את כפו על הדלפק. "נו, ברור, ילד. אישה לא בורחת ככה לבד". בית הקפה היה דומם, והגשם הרך, שחור ואינסופי בחוץ ברחוב. לֵאוֹ מעך את הבייקון על המחבת בשיניו של המזלג הארוך. "אז אחד עשר שנים שאתה רודף אחרי הזנזונת, נבל זקן שכמוך". לראשונה הציץ עתה האיש בלֵאוֹ. "בבקשה על תהיה גס-רוח. חוץ מזה, לא דיברתי אליך". הוא נפנה חזרה אל הילד ואמר בנימה בוטחת חשאית. "בוא לא נשים לב אליו. או. קיי.?". מחלק העיתונים הקטן הניד בראשו בספקנות. "ככה זה היה", המשיך האיש. "אני איש שמרגיש הרבה דברים. כל החיים שלי דבר אחרי דבר עשה עלי רושם. אור הירח. רגל של בחורה יפה. דבר אחרי דבר. אבל העניין הוא שכאשר נהניתי ממשהו הייתה לי הרגשה מוזרה כאילו הוא מונח לי בפנים תלוש. שום דבר לא נראה כאילו הוא מוגמר, או כאילו הוא מתאים לשאר הדברים. נשים? היו לי די. אותו הדבר. אחר כך מונח לי בפנים תלוש. הייתי גבר שאף פעם לא אהב". לאט-לאט הוא סגר את שמורותיו, והתנועה הייתה כמו מסך שיורד בסוף מערכה בתיאטרון. כששוב דיבר, היה קולו נרגש והמילים התמלטו מהר – התנוכים של אוזניו הגדולות המדולדלות נדמו רועדים. "ואז פגשתי את האישה הזאת. הייתי בן חמישים ואחד והיא תמיד אמרה שהיא בת שלושים. פגשתי אותה בתחנת דלק וכעבור שלושה ימים היינו נשואים. ואתה יודע איך זה היה? אני פשוט לא יכול להגיד לך. כל מה שהרגשתי אי-פעם התאסף יחד מסביב לאישה הזאת. שום דבר כבר לא היה תלוש אצלי בפנים, הכול היא הביאה לגימור". האיש הפסיק פתאום והחליק על אפו הארוך. קולו התנמך לנימת-דיבור יציבה אך מוכיחה. "אני לא מסביר את זה נכון. מה שקרה הוא זה. היו הרגשות הנפלאים ההם והנאות קטנות, תלושות, אצלי בפנים. והאישה הזאת הייתה כמו פס-ייצור לנשמה שלי. אני מריץ דרכה את החתיכות הקטנות האלה של עצמי ואני יוצא משם מוגמר. אתה באמת מבין מה אני אומר?". "מה היה השם שלה?" שאל הילד. "הו", אמר האיש, "קראתי לה דוֹדוֹ. אבל זה לא חשוב". "ניסית להחזיר אותה בחזרה?". לא נראָה כאילו האיש שומע. "בנסיבות האלה, אתה יכול לתאר לך איך הרגשתי כשהיא עזבה אותי". לֵאוֹ הסיר את הבייקון מהגריל וקיפל שתי רצועות שלו בתוך לחמנייה. היו לו פנים אפורות, עם עיניים מצומצמות, ועם אף פחוס שחבושים עליו צללים כחולים קלושים. אחד מפועלי המטווייה סימן שהוא רוצה עוד קפה, ולֵאוֹ מזג. תוספת קפה לא הייתה אצלו בחינם. פועל המטווייה אכל שם ארוחת בוקר מדי יום, אך ככל שהיטיב לֵאוֹ להכיר את הלקוח, כך גברה אליו עוקצנותו. את הלחמנייה שהכין לעצמו, כרסם עתה כאילו הוא נוטר לה טינה. "ולא הצלחת יותר לתפוס אותה?" הילד לא ידע מה לחשוב על האיש, ובהבעה הרהויה על פניו הילדיות היו סקרנות מעורבת בספק. הוא היה חדש בחלוקת העיתונים; עדיין היה לו משונה להיות בחוץ ברחובות בעלטה המוזרה של השכמת הבוקר. "כן", אמר האיש, "נקטתי כמה צעדים להחזיר אותה אלי. הסתובבתי בעיר וניסיתי לאתר אותה. נסעתי לטוּלסה איפה שההורים שלה גרים. ואל מובַּייל. הגעתי לכל עיר שהיא הזכירה אי-פעם, וחיפשתי ומצאתי כל גבר שהייתה קשורה אתו קודם. טולסה, אטלנטה, שיקגו, צ'יהוֹ, ממפיס… כמעט שנתיים הסתובבתי בכל הארץ כדי להשיג אותה". "אך השניים האלה נעלמו מעל פני האדמה!" אמר לֵאוֹ. "אל תקשיב לו", אמר האיש כממתיק סוד, "וגם תשכח את השנתיים האלה. הם לא חשובות. מה שחשוב זה שבשנה השלישית בערך התחיל לקרות לי משהו מוזר". "מה?" שאל הילד. האיש רכן מטה והיטה את ספלו ללגום קצת בירה. אך בעודו מרחף מעל הספל פרפרו נחיריו קלות; הוא רחרח את עבשותה של הבירה ולא שתה. "אהבה היא קודם כול דבר מסקרן. בהתחלה חשבתי רק איך להחזיר אותה אלי. זה היה סוג של שיגעון. אבל אחר כך, כשהזמן עבר ועבר ניסיתי לזכור אותה. אבל אתה יודע מה קרה?" "לא", אמר הילד. "כשנשכבתי על המיטה וניסיתי לחשוב עליה, המוח שלי נאטם. לא הייתי מסוגל לראות אותה. הייתי מוציא את הצילומים שלה ומסתכל. כלום. שום דבר. חור שחור. היית מתאר לך?". "תגיד, מק!" קרא לֵאוֹ במורד הדלפק. "אתה יכול לתאר לך את המוח של המטומטם הזה בצורת חור שחור!". לאט, כאילו הוא מנער מעליו זבובים, נופף האיש בזרועו. עיניו הירוקות היו ממוקדות ונעוצות בפניו השטוחות הקטנות של מחלק העיתונים. "אך חתיכת זכוכית על המדרכה פתאום. או מנגינה מתיבת הנגינה. צל על הקיר בלילה. והייתי נזכר. זה היה יכול לקרות ברחוב, ואז הייתי בוכה או דופק את הראש בפנס רחוב. אתה עוקב אחרי מה שאני אומר לך?". "חתיכת זכוכית…" אמר הילד. "כל דבר. הייתי משוטט ולא היה לי כוח של איך ומתי לזכור אותה. אתה חושב שאתה יכול לשים עליך איזה מגן. אבל ההיזכרות לא באה אל האדם ישר מלפנים. היא אוגפת ודוחפת אותו הצדה. הייתי בידיים של כל דבר שראיתי ושמעתי. פתאום, בִּמקום שאני בדקתי אחריה מטר-מטר מחוץ לעיר, זאת היא שהתחילה לרדוף אחרי בתוך הנשמה. בתוך המוח שלי גם כן! רודפת אחרי בנשמה שלי!". לבסוף שאל הילד: "באיזה חלק של הארץ היית אז?". "או-ו-ו", נאנק האיש. "הייתי בן-תמותה חולה. זה היה כמו אבעבועות שחורות. אני מודה, ילד, השתכרתי. נאפתי. חטאתי כל חטא שנראה לי באותו רגע. אני לא רוצה להודות בכך ובכל זאת אני מתוודה. כשאני נזכר בתקופה הזאת, הכול מתקרש  לי במוח, זה היה איום ונורא". האיש שמט את ראשו והלם במצחו בדלפק. דקות אחדות השתהה רכון בתנוחה הזאת, אחורי צווארו החוטי מכוסים שער אדמוני, ידיו עם האצבעות הארוכות המעוקמות ניצבות כף-אל-אף כבתנוחת תפילה. ואז האיש הזדקף; הוא חייך, ולפתע היו פניו קורנות ורוטטות וזקנות. "בשנה החמישית זה קרה", אמר. "ויחד עם זה התחיל המדע שלי". פיו של לֵאוֹ נקפץ בחיוך מהיר חיוור. "טוב, אף אחד מאתנו בחורים לא נהיה יותר צעיר", אמר. ואז, בכעס פתאומי, כידר את מגבת המטבח שהחזיק והטיל אותה בחוזקה על הרצפה. "חתיכת טינופת של רומאו זקן!". "מה קרה?" שאל הילד. קולו של הזקן היה גבוה וברור. "שלום", השיב. "קשה להסביר את זה מבחינה מדעית, בני", אמר. "אני משער כי ההסבר ההגיוני הוא כי היא ואני ברחנו אחד מהשני כל כך הרבה זמן שבסוף פשוט הסתבכנו ביחד, והנחנו ועזבנו. שלום. ריקות מוזרה ונהדרת. היה אביב בפורטלנד והגשם ירד כל יום אחר-הצהריים. כל הערב פשוט נשארתי שם על המיטה בחושך. וזה איך שהמדע הגיע אלי". חלונות החשמלית היו כחול חיוור עם אור. שני החיילים שילמו עבור הבירה ופתחו את הדלת – אחד החיילים סרק את שערו ומחה את חותלותיו המרופשות ורק אז יצאו החוצה. שלושת פועלי המטווייה רכנו בלי-אומר על ארוחות הבוקר שלהם. השעון של לֵאוֹ טקטק על הקיר. "זה העניין. ותקשיב טוב. השקעתי מחשבה באהבה והגעתי למסקנות. תפסתי איפה אנחנו שוגים. גברים מתאהבים בפעם הראשונה בחייהם. ובמה הם מתאהבים?". פיו הרך של הילד היה פתוח למחצה והוא לא ענה. "באישה", אמר הזקן. "בלי מדע, בלי שום הדרכה הם מתנסים בניסיון המקודש והמסוכן ביותר עלי-אדמות. הם מתאהבים באישה. נכון או לא, ילד?". "כן", אמר הילד בקול רפה. "הם מתחילים בצד הלא נכון של האהבה. הם מתחילים בשיא. אז מה הפלא שזה כל כך עלוב?  אתה יודע איך גברים היו צריכים לאהוב?". הזקן פשט את זרועו ותפס את הילד בצווארון מעיל-העור שלו. הוא טלטל אותו טלטול קל, רך, ועיניו הירוקות הביטו מטה בכובד ראש ובלי למצמץ. "אתה יודע, ילד, איך אהבה צריכה להתחיל?". הילד ישב קטן וקשוב ובלי-נוע. לאטו הניד בראשו. הזקן רכן אליו קרוב יותר ולחש: "עץ. סלע. ענן". עדיין ירד גשם בחוץ, ברחוב: גשם מתון, אפור, אינסופי. צופר המטווייה שרק למשמרת של שעה שש, ושלושת הפועלים שילמו ויצאו. בבית הקפה נותרו רק לֵאוֹ, הזקן ומחלק העיתונים הקטן. "מזג האוויר בפורטלנד היה כמו פה", אמר. "בזמן שהמדע שלי התחיל. הרהרתי והתחלתי בזהירות גדולה. הייתי מרים משהו מהרחוב ולוקח אותו הביתה. קניתי דג-זהב והתרכזתי בדג-הזהב ואהבתי אותו. מדבר אחד לשני עליתי כיתה. מיום ליום רכשתי את הטכניקה הזאת. בדרך מפורטלנד לסן דייגו –". "נו כבר, תסתום!" צרח לֵאוֹ פתאום. "תסתום! תסתום!". הזקן עדיין החזיק בצווארון מעילו של הילד; רועד היה ורציני מאוד ומבריק ופרוע. "כבר שש שנים אני מסתובב לבדי ומשכלל את המדע שלי. ועכשיו נהייתי רב-אומן, ילד, אני יכול לאהוב כל דבר. אני אפילו כבר לא צריך לחשוב על זה. אני רואה רחוב מלא אנשים, ואור נהדר נכנס אצלי פנימה. אני רואה ציפור בשמים. או אני פוגש נוסע בדרך. כל דבר ודבר, ילד. וכל אחד ואחד. כולם זרים וכולם אהובים! אתה תופס מה המשמעות של מדע כמו שלי?". הילד התייצב בתנוחה נוקשה, כפות-ידיו מעוקלות בחוזקה סביב שולי הדלפק. לבסוף שאל: "יצא לך למצוא את הגברת ההיא?". "מה? מה אתה אומר, ילד?". "אני מתכוון", אמר הילד בביישנות. "התאהבת שוב פעם באישה?". הזקן הרפה את אחיזתו בצווארנו של הילד. הוא פנה הצידה, ובפעם הראשונה היה בעיניו הירוקות מבט מעורפל ומפוזר. הוא הרים את הספל מהדלפק ובלע את הבירה הצהובה. ראשו התנדנד לאט מצד אל צד. לבסוף ענה: "לא, ילד. אתה מבין שזה השלב האחרון במדע שלי. אני מתקדם בזהירות. ואני עדיין לא לגמרי מוכן". "ובכן", אמר לֵאוֹ, "ובכן ובכן!". הזקן עמד ליד דלת-היציאה הפתוחה. "שתזכור", אמר. ממוסגר באור הטחוב האפור של השכמת הבוקר, נראה הזקן מכווץ, מרופט ושברירי. אך חיוכו היה מאיר. "תזכור שאני אוהב אותך", אמר והניד בפעם האחרונה בראשו. והדלת נסגרה חרש מאחריו. הילד לא דיבר שעה ארוכה. הוא משך את קווצות הפוני מטה על מצחו והחליק את אצבעו הקטנה המלוכלכת סביב שפתו של הספל הריק. ואז, בלי להיישיר מבט בלֵאוֹ, שאל לבסוף: "הוא היה שיכור?". "לא", אמר לֵאוֹ קצרות. הילד הגביה עוד את קולו הצלול. "אז הוא היה סתם מכור?". "לא". הילד זקף עיניים בלֵאוֹ, ופניו הקטנות השטוחות היו נואשות, וקולו בהול וצווחני. "הוא היה משוגע? אתה חושב שהוא היה חולה-רוח?". קולו של מחלק העיתונים הקטן נחלש לפתע מן הספק. "או הוא לא היה?". אך לֵאוֹ סירב להשיב. לֵאוֹ ניהל בית-קפה לילי כבר ארבע עשרה שנים והיה מוחזק בעיני עצמו כמומחה לשיגעון. באו אליו הטיפוסים המקומיים וגם עוברי-אורח שנדדו פנימה מתוך הלילה. הוא הכיר את השיגעונות של כולם. אך לא התחשק לו לתת תשובה לשאלותיו של הילד הממתין. הוא כיווץ את פניו החיוורות ולא אמר מטוב ועד רע. ואז משך הילד מטה את דש-הקסדה הימיני ובפנותו לצאת העיר את ההערה היחידה שלא תזיק לו, ההערה היחידה שאי-אפשר לבטל אותה בלעג או לבוז לה: "הוא בטוח נסע המון".

תגובה אחת בנושא “עץ. סלע. ענן. I קרסון מקקאלרס (1967-1917)”

  1. קראתי. סיפור מאד לא פשוט לי
    מחייב חשיבה, ואני תוהה: האם אמנם ישנה לי היכולת?
    אגב, מה זה בדיוק רהוי?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.