פדורה הייתה נחושה בדעתה לנסוע לתחנה בעצמה לאסוף את מיס מולת'רז. למרות שאחד או שניים נראו מאוכזבים – בייחוד אחיה – איש לא התנגד. היא אמרה שהבהמה רגועה וגם שאין לסמוך על הצעירים שינהגו אותה כמו שצריך. אכן, מנקודת הראות של אחותה קמילה ושל יתר החבורה, נחשבה פדורה למבוגרת. עם זאת, איש לא היה נותן דעתו לכך אלמלא הנמלצוּת העקשנית שלה וההנחה האדיוטית בדבר יתרון-גיל וחכמה. היא הייתה בת שלושים. מוקדם מדי בחייה כבר צרה לה אידאל והוקירה אותו מכל יקר. לפיו מדדה את כל הבריות ממין זכר אשר לכדו את שימת-לבה, ולמותר לציין כי מצאה אותם לוקים בחסר. הצעירים הללו – אורחיהם של אחיה ואחיותיה שבאו ויצאו בביתם בלי הפסק אותו קיץ – תפסו לא מעט מזמנה, אך לא הצליחו לעניין אותה. בהיעדר אֵם, היא שדאגה לנוחותם, השגיחה על בריאותם ורווחתם והמציאה לכבודם שעשועים (אך לא לקחה בהם חלק). והיות שפדורה הייתה גבוהה ודקה, ונשאה את ראשה בגאון, והרכיבה משקפיים ועטתה ארשת-חוּמרה, חשו אחדים – הטיפשים שבהם – כאילו היא בת מאה. מולת'רז הצעיר היה סבור שהיא כבת ארבעים. יום אחד, כשעצר מולה על שביל-החצץ לשאול שאלה בקשר למשחקי הספורט אחר הצהריים, נאלצה פדורה, שהייתה גבוהה היא עצמה, להרים את ראשה אל פניו כדי לענות לו. אף שהכירה אותו שמונה שנים, מאז שהיה נער בן חמש עשרה, היה ונשאר לדידה נער בן חמש עשרה. אך אותו אחר צהריים, כשזקפה אליו את מבטה, ניחתה בה פתאום ההכרה כי הוא גבר – בקולו, בנוהגו, בהתנהגותו – גבר לכל דבר. במבט מקיף ובהתכוונות בלתי מוסברת ספגה אל תוכה כל פרט בקלסתרו, כאילו היה חדש לה וזר, כאילו התגלה בפניה בפעם הראשונה. עיניו היו כחולות, רציניות, ואותו רגע טרודות במקצת באיזה עניין טפל הקשור בה. פניו היו שחומות מן השמש, חלקות, בלי שמץ אדמומית חוץ מאשר בשפתיים, שהיו עזות, מוצקות וחפות מדופי. על פניו, ועל כל תו-היכר בהם המשיכה להרהר גם אחרי שהתרחק. מאותו רגע התחיל להיות קיים עבורה. כשהיה בקרבת מקום היא הביטה בו, היטתה אוזן אל קולו, שמה לב ונתנה דעתה אל מה שאמר. היא חיפשה אחריו; היא בחרה אותו בכל הזדמנות אפשרית. היא רצתה אותו בסמוך לה, אף שרצינותו הטרידה אותה. כשלא נמצא בטווח ראייה או שמיעה, הייתה שרויה באי-נוחות, באי-נחת, בציפייה. אי-הנוחות רק גדלה שבעתיים כשהיה בקרבתה – תערובת של התקוממות פנימית, תימהון, השתלהבות, ביזוי עצמי; התנגשות-בזק פראית בין רגש ומחשבה.
פדורה התקשתה להסביר לשביעות רצונה מדוע רצתה לגשת בעצמה לתחנה לאסוף את אחותו של מולת'רז הצעיר. היא הרגישה תשוקה לראות את הנערה, להיות בקרבתה; תשוקה בלתי מוסברת (בעת שניסתה לנתח אותה), כמו היצר שדחק בה כשעברה ליד כובעו בפרוזדור, ושלעתים נכנעה לו, לגעת בכובע שהיה תלוי שם ליד אחרים. גם מעיל שהשיל מעליו היה תלוי שם פעם, והיא משמשה אותו כאילו להביא בו סדר. לא היה איש בסביבה, ומתמסרת לדחף פתאומי קברה את פניה לרגע בקפליו המחוספסים של המעיל. פדורה הגיעה לתחנה קצת לפני מועד בואה של הרכבת. הייתה זאת פינה נחמדה, ירוקה וניחוחית, לרגלי גבעה מיוערת. במרחק-מה, בכברת אדמה מבוראת, היה שדה-חיטה צהוב, ושמש שוקעת הפילה עליו באלכסון קרניים שבורות. בקצה השדה עבדו כמה פועלים, והצליל החדגוני של פטישיהם היה הקול היחיד שהפר את הדומייה. פדורה חשה אהבה לכולם – לשמים, לעצי החורש ולאור השמש, לצלילים ולריחות. אך חזותה – הדורה ורוגעת ומאופקת – לא הסגירה גם שמץ מרגשותיה בעת שהתהלכה הנה והנה בצעד מדוד על פני הרציף הצר, השוט בידה, וכפעם-בפעם כיוונה איזה דיבור מתנשא אל עמיל-הדואר או אל המנהל המנומנם.
אחותו של מולת'רז הייתה הנפש-החיה היחידה שירדה מן הרכבת. פדורה לא ראתה אותה מימיה; אבל גם בין מאה אנשים הייתה מזהה את הנערה. היא הייתה יצור קטן; אך פרט לזאת לא חסרה לא את גוון-העור ולא את העיניים הכחולות, הרציניות; אך יותר מכך – היה שם הקימור המוצק המלא של השפתיים, היה אותו מערך שיניים ישרות, לבנות. המשחק המעודן של קווי-הפנים, תו-ההבעה החומקני, שקודם חשבה כי הם אופייניים וייחודיים לאיש ההוא, נתגלו כסימני-היכר משפחתיים. הדמיון המשכנע של הנערה לאחיה היה חי ונוקב אפילו בעיני פדורה. מיס מולת'רז הייתה ברייה שקטה ומסויגת, ולא תרמה הרבה לשיחה. בעבר למדה במכללה עם קמילה, ועתה הזכירה 
במילים אחדות את חברותן ואת קרבת הנפש ביניהן בתקופה ההיא. מושבה היה נמוך משל פדורה, שנהגה את הכרכרה ועשתה שימוש מיומן במושכות ובשוט. "דעי לך, ילדתי היקרה," פנתה אליה פדורה בנימת-הדיבור של גברת קשישה השגורה בפיה, "שהייתי רוצה שתרגישי אצלנו כבת-בית לכל דבר." נוסעות היו בכביש ארוך ושקט ועלוותי, שדמדומי הערב התחילו זוחלים אליו זה עתה. "בואי אלי, בלי היסוס ובלי בושה, בכל בקשה שיש לך ובכל תלונה. אני מרגישה שאני עומדת לחבב אותך בהחלט." את המושכות אספה ביד אחת, ובידה השנייה חבקה את כתפיה של מיס מולת'רז. וכשהנערה הרימה את פניה במלמולי תודה, רכנה פדורה והדביקה נשיקה ארוכה וחודרת על פיה. אחותו של מולת'רז נראתה נדהמת וגם לא מרוצה במיוחד. ופדורה, שלכאורה לא נגרע דבר משלוותה, כינסה בידיה את המושכות, ובשאר הדרך הביטה בלי הנד עפעף קדימה בין אוזניו של הסוס.