"זה מזבלה," אמרה מונה.
"זה עצום," אמר שיין והסתכל מסביב.
כבר שעה או יותר הם נוסעים תחת חרטומו של רכס-הרים בחיפוש אחר מסעדה שתהיה שקטה ועם זאת עליזה, ועכשיו החנו ליד החלל הגדול והשומם הזה ששימש כנראה גם אולם-אירועים וגם מסעדה. מיקרופון התנוסס במלוא תפארתו על עמוד מתכת, ויריעת וילון כתומה הייתה מונחת מקומטת על בימת התזמורת, כאילו מישהו הניף והטיל אותה שם ברוגזה. קצה אחד של שולחן-אכילה ארוך היה מכוסה מפת-מלמלה לבנה ותחתיה פרושה רצועה של נייר-קרפ אדום, ושם, קרוב לוודאי, יורו להם לשבת.
היה אביב, שלהי אביב, וכשאיתרו את שערי הברזל החלודים ואת נתיב-הגישה הארוך המתעקל חשבו לעצמם כמה זה הולם וכמה מקסים. חוץ מזה, למלון היה שם נחמד "גלאשין" (Glasheen – פלג באירית). הם התקדמו במעלה נתיב-הגישה, עצים משני עבריו, אלון, שקמה, מֵילה, לכודים כולם יחד וכאילו נאבקים בהיתול על השליטה, וציפורים בגיחות של ערבית, עסקניות יותר מהיונים ההומות חרש בשובכים המרווחים.
גרוטאה חבוטה של מכונית עם שלט "למכירה" עמדה במתחם חניה, שהיה מופרד מאחו סמוך בפתיל של כבל ירוק. על עמוד היה שלט "סכנה – מתח חשמלי גבוה" ומקופסת מתכת עלה גיהוק שגבר מדי שניות אחדות לרטינה.
קרוב לכניסה חנה רכב-משלוחים של איטליז עם שם הבעלים רשום עליו באותיות חומות הדורות, ועל מדרגה עמד טרקטור של ילד מלא חיילי-צעצוע וקוביות-עץ. במסדרון נצנץ מגדלון של נרות על כוננית גבוהה, וצמח בפריחה דשנה הזדחל דמוי- אמבה על הרצפה. פרחיו היו שחורים וקטיפתיים עם עיניים ירוקות זעירות, ראשי-סיכות, והיה בו דבר-מה נהדר ומבשר-רע כאחד. מעודה לא ראתה פרח שחור. באין מענה, נכנסה לחדר סמוך, ושם היה גבר שפניו כה קרובות למסך הטלוויזיה, לכאורה הוא משוחח אתה, עד שלא השגיח בנוכחותה. שני כלבים נמנמו על כורסת-עור קרועה. בתוך כך נכנסה נערה, נערה צעירה מגודלת, שלא ידעה להגיד בוודאות האם מגישים כאן ארוחות כי העונה עדיין לא בשיא הקצב. בכל זאת הוליכה את האורחת לחדר-האכילה העגמומי הקודר.
קודם נסעו המון, מיילים רבים, תחילה לעיר ובה אגם ומגדל עגול, ושם טיילו, אחר-כך ישבו על דרגשי-פיקניק לחים מגושמים וזרקו האחד לשנייה כמה מוזר שאנשים אחרים שהגיעו לשם, פשוט ישבו במכוניות שלהם והשקיפו החוצה אל האגם. הוא אהב להיות אתה, היא הרגישה בזאת. היא לא הכירה אותו היטב. היא התנדבה לתת שיעורי ציור בכלא במידלנס, שבו ריצה מאסר ממושך. למרות שרבים הגיעו לשיעורים הראשונים, הם נשרו עם הזמן ולבסוף נשאר רק שֵיין. בזמן שישב בגבו אליה והשלים דיוקן עצמי בזהב צמיג וצהובים חרדליים, שאלה אותו אם ראה אי-פעם ציורים של ון-גוך והוא השיב בשלילה. בוָן-גוך היא נזכרה בגלל הגדם הזקור של נעל-ספורט שהצבע היבש הסתמר עליו.
כששוטטו בבית-הקברות על יד המגדל העגול שאלה בשקט-בשקט: "מה דעתך על העולם, שיין?", היות שרק שבועות ספורים קצרים מלאו לשהותו מחוץ לכלא.
"צפוף," אמר, בחצי-חיוך.
בעודו בכלא נורתה אשתו בעת שרחצה את בנם, נורתה בנוכחותו, וזמן לא רב אחרי-כן בְּנו, שגדל אצל קרובים, מת גם הוא מדלקת קרום המוח. בערב שבו נורתה אשתו הקדים ללכת לישון, עוד לפני רדת החשכה, ואף כי השומרים דפקו והלמו בדלת תאו להודיעו על כך, הוא לא שמע אותם. באמצעות השינה, שיער, הוא השהה את החדשות שלא היה מצליח לבלוע ועם זאת ניטל עליו ללמוד לשאתן. איך עלה בידו להמשיך בלי להתמוטט היה למונה בגדר תעלומה.
ימים אחדים לפני חג-המולד טלפון אליה מנהל-הכלא להודיע כי הושארה בשבילה חבילה בחדרו. זה היה הדיוקן העצמי עטוף בכמה וכמה שקיות של מרכול, ועל כרטיס הברכה הוא כתב "למונה… סליחה שזה כל כך גולמי." משהו במסר נראה בלתי-גמור, כאילו רצה להגיד יותר, וההססנות הזאת היא שהפיחה בה אומץ לשאול אם ירצה להיפגש אתה בדבלין כאשר ישוחרר. מועד השחרור חל באביב, אך נשמר בסוד למנוע הילולה תקשורתית. היא ידעה כמה הוא מופנם, הרי סיפר לה; גם אם אכל בחדר-האוכל ושיחק טניס שלוש פעמים בשבוע, הוא נטה להתבודד, ויותר מכל אהב את השעות ההן בלילה בתאו כשהאזין לקלטות של מוזיקה ושירים איריים. היא דמיינה לה כי בלילות הללו היה משתקע בהרהורים על העבר, ועל העתיד, גם כן, מן הסתם מצייר לו איך השתנה העולם בחמש-עשרה השנים מאז נתפס. זה היה מצוד מסמר-שער שלכד את עניינה של אומה שלמה וסימן אותו כפושע מסוכן.
יצא כי שוחרר שלושה ימים קודם למועד הצפוי, ובקושי האמינה למשמע אוזניה כאשר טלפן אליה לסטודיו בדבלין ואמר קצת בביישנות, "זה אני… אני חופשי."
הם קבעו להיפגש במלון, וניצבת על המדרגות בבוקר של צינה פריכה, כשהענפים ובדי-הענף החורפיים בפארק ממול מקושטים בכפור, חשה כי לא יבוא, כי משהו עצר בעדו. כעבור שעה כמעט, ניגש ילד בתלבושת ססגונית ואמר כי מבקשים אותה בטלפון והגה בעזות-מצח את שמו המלא של שיין. הוא היה במלון אחר, במרחק מייל, והיא אמרה לו, קצת בחומרה, לחכות במקום ולא לזוז.
בתא הקטן, במלון השני, כשישבה ושתתה אתו תה, עמדה ביניהם איזו הססנות. היה מוזר לראותו בחולצה רעשנית ובג'ינס, כי בבניין המודולרי של הכלא שבו ביקרה אותו היה כל דבר ודבר מעומעם. יתר על כן, שוטר היה עומד מאחוריהם, מאזין, חוץ מהפעמים הבודדות שהיה יוצא לשיטוט קטן, אולי לעשן סיגריה. הם לא לחצו ידיים בעת פגישתם על מדרגות המלון, אך מן האופן שבו התבונן בה ידעה שהוא שמח לראותה, והוא העיר כי יפה לה יותר, כמו עכשיו, בשער פזור. בשיעורי הציור הייתה אוספת ואוגדת את שערה לשוות לה יתר מכובדות.
"אז אתה חופשי," אמרה.
"הודיעו לי רק עשר דקות לפנֵי," אמר.
"למה זה?"
"המנהל ירד לחדר התפירה ואמר 'עומדים לרשותך מכונית ונהג לעשרים וארבע שעות. יקחו אותך לאן שתרצה'." לשמע דבריו זכרה בדיוק איך שאלה את המנהל אם הכול יוסדר כמו שצריך בנוגע לשיין ביום שחרורו.
בזמן שדיבר היא נזכרה בצמרמורת שעברה בה כשהמנהל אמר לה שיש אנשים רבים שהיו רוצים לראות במותו של שיין.
"אתה מתכוון לבריטים?"
"הם וגם מהצד שלו… מבקשי דמו. נגיד ככה – הוא תמיד יהיה בחזקת מבוקש." והוא הרים את זרועותיו להדוף שאלות.
"מה תפרתם?" שאלה בפתיעה.
"או, כל מיני לבחורים… רוכסנים, גרביים, טלאים… היה תור ארוך."
"מי לימד אותך לתפור?"
"היינו עשרה ילדים בבית… לאמא היה המון דברים אחרים לעשות," אמר בביישנות.
"אתה תחסר לבחורים, מה?"
"אולי," אמר, אך בלי כל הפגנת רגש, ואז, מביט ישר לפנים התחיל לגלגל סיגריה, שקוע במחשבות. מראהו ברגעים אלה היה התגלמות הבדידות, הגלמודיות.
כמה חברים עשו קופה משותפת ורכשו לו מכונית יד-שנייה, וכמה שבועות אחרי כן הציע לה כי ינהגו ערב אחד אל מחוץ לעיר. סוכם כי תיסע ברכבת ותיפגש אתו כשמונה מיילים צפונית לדבלין בעיר שבה מצא מגורים אצל אישה שחורה שהייתה מפטפטת ימים שלמים עם יונקי-הדבש שלה ולא שאלה שאלות, כניסוחו.
כעת ישבו בחדר-האכילה הגדול, גוועים ברעב וממתינים שהבעלים ייכנס ויגיד מה יש לו להציע. קודם לכן, כשפגשה את שיין בתחנת הרכבת כפי שסיכמו, הוא ישב בחוץ שעון אל הקיר ואכל גלידה, והיא תהתה איך זה עבריין מבוקש עם גדוד של אויבים יושב שם גלוי לעיני כול במכנסי הג'ינס והחולצה הססגונית.
מכוניתו הייתה מדגם דו-מושבי סגור עם גג חום. הם בדקו מסעדות שונות לאורך הדרך, אך ללא הועיל. באחת פתח הבעלים את הדלת כדי-סדק ואמר שאין מצב לקבל גם ארוחה קלה כי הוא רתוק למיטה. כמה וכמה פעמים יצאה מהמכונית ונכנסה פנימה רק כדי לגלות שהמסעדה או רעשנית מדי או מדכדכת. היא התלוצצה על כך כשחזרה למכונית, תיארה את השולחנות, התאורה, הפרחים הכמושים וכן הלאה, נותנת לכל מקום ציונים מאחד לעשר. שיין לא הרבה לדבר, אבל הניח לה לדבר ברצון. השנים בכלא הפכו אותו לשתקן. לפי התצלומים בעיתונים מן היום שבו נלכד, הוא השתנה לבלי הכר. אל הכלא נכנס צעיר ומתנשא, ועכשיו היה כמעט קירח עם שפם דק ג'ינג'י שנראה איכשהו כאילו תפרו אותו לשפתו העליונה. פעם אחת אמר לה, פעם בלבד, שרק היא יכולה לשפוט את מעשיו. הוא נאבק לתכלית שהאמין בה, אמר, שהיא איחוד ארצו – מדינה אחת, עם אחד, בלי שיחתכו לו ממנה.
כשהגיעו לשער שהוביל אל "גלאשין", הרגישה שהמקום אידאלי, כל-כך מבודד, והבית למטה במורד, לוּט בחורש עצים. בעת שלפתה את אחת מכנפות השער והניחה אבן לרגלי השנייה, ראתה בצד תא-טלפון ציבורי שנראה מוזנח עד מאוד, רצפתו זרועה אשפה. עצי ערמונית-הסוסים עמדו בפריחה, ציצים ורודים ולבנים נטויים ברוב חן, ובאחו פעו הטלאים בלי הרף. איזו מהומה, במיוחד כשהטלאים פועים ודוהרים סביב-סביב מחשש שיאבדו את אימותיהם.
"זה כמו מחלקת יולדות," אמר שיין, והיא שאלה את עצמה אם ביקר פעם במחלקה כזאת אם נביא בחשבון שכבר ישב בכלא כשאשתו ילדה. רק אשתו הכירה אותו באמת והיא כבר לא בחיים.
היא הביטה במיקרופון הנטוש ואמרה שמזל שלא הגיעו בערב ריקודים כי היא לא רקדנית טובה.
"גם אני לא," אמר שיין.
"או, הייתם רוקדים אם הייתם חייבים," אמרה בעלת-המקום שחשה פנימה, מנגבת את ידיה במגבת כלים, וסיפרה להם על נשף הציד הנחמד שהיה להם בחורף, אנשים מכל הסביבה, בני-אצולה ואיכרים וסוחרי-בקר ושודדי-דרכים ומי לא.
"אנחנו מפריעים?" שאל שיין.
"למי חיכיתי אם לא לכם," אמרה והובילה אותם אל השולחן הארוך, שהתמשך כמעט עד החלון. כשהתיישב, חייך. האופן שבו חייך הוא שמשך אליו אנשים, ובעלת המקום, בטביעת-עין זריזה, הציגה את עצמה בשמה, וֶן, ואמרה בגאווה שיש להם מזל כי בעלה הלא-יוצלח תפס סלמון, והיא תשלוק אותו ותגיש להם עם תפוחי-אדמה וכרוב. בינתיים, אמרה, תקחו לכם משהו לשתות ואני אביא לחם בשביל לנגב. קרתה תקלה קטנה מפני שלא הצטיינה בפתיחת בקבוק היין שמונה הזמינה. חולץ הפקקים התעקם לה וחתיכות שעם קמוטות צפו בנוזל הכתמתם החיוור.
"תיהנו לכם מהנוף," אמרה וֶן והפליגה משם ממלמלת איזה איש נחמד הוא שיין ואיזה נימוסים יפים יש לו ואיך נימוסים עושים את האדם.
"טעים," אמר. היין ערב לחיכו, אפילו שלא היה מורגל בשתייה. על כך הקישה מפני שעיניו התערפלו קצת, כמו אד על חלון המטבח בעת שמבשלים תפוחי-אדמה. הם יכלו לשמוע את וֶן מדברת אל הנערה המנומנמת במטבח; אכן בואם חולל התרגשות קטנה.
"העיניים שלך בצבע של טבק," אמרה מונה.
"זה טוב או רע?" שאל.
"זה טוב," אמרה.
הוא פנה אל וֶן, שאותו רגע נכנסה עם כיכר לחם ושאל מהם תעריפי הלינה.
"תקבל מחיר טוב," אמרה וֶן, קרצה והתרחקה בהליכה מתנודדת.
"אתה לא חושב לשהות במאורה הזאת," אמרה מונה.
"אף אחד לא ימצא אותי כאן" אמר בסבר-פנים רציני.
"איפה תגור, שיין?"
"אולי במערב," אמר, אבל בחצי-פה. היא ציירה לה אותו גר בבית נידח וקר, לבדו, עטוף מעיל, מתוח, על המשמר יומם ולילה.
"אתה חושש מ… ממעשי-נקמה?" אמרה.
"חושש לאחרים, אולי," אמר והביט בה בדאגה שכזאת, ברכות שכזאת מעבר ללוח הרחב של השולחן, הנר המוצק מבליח ברוח הקלה מן החלון הפתוח, חצי פניו בצל.
"אתה חושב שתחזור ל…"
"המאבק לא הסתיים… לא הושלם," אמר בפנים חשֵכות.
היא לא הוסיפה לשאול. תמיד היו ביניהם מרחקים, חלק ממנו מנותק ממנה ומכל אחד ואחד, ריחוק. כמה נבדלים היו זה מזה השניים ההם: שודד הים הצעיר הבלתי-מנוצח, והגבר היושב מולה, מזדקן ומחופר, מעשיו כלואים בתוכו.
"זה בְּסדר," אמרה, גם אם לא הייתה בטוחה מה הדבר שהיא מאשרת.
"כן," נענה לה, גם הוא אינו בטוח.
הסלמון השלוק היה גוש מוצק שראשו וזנבו נקצצו כלאחר-יד. העור שהיה תלוי בפיסה ארוכה, נראה כמו נייר ללכידת זבובים, ואף כי היה עשוי היטב מבחוץ, הפְּנים היה מבושל-למחצה וסביב השלד היו מיצי גוף בצבע של דם חיוור. וֶן פילחה אותו בשמחה עם סכין ישן לחיתוך בשר והעבירה חתיכות לצלחתו של שיין בעסק גדול. אחר כך הרימה את תפוחי-האדמה המבושלים הלוהטים בידיה החשופות ומילאה את צלחתו מתוך רצון עז לשמח. מונה ביקשה מנה קטנה יותר בעת ששיין התנצל על הערמה בצלחתו.
"עוד יהיו מקפא ופודינג, אז תשאירו מקום," אמרה וֶן והתרחקה בגאווה, מפזמת לעצמה.
אך עוד רגע ומונה השגיחה שהוא מטה אוזן כמו למשמע משהו שכבר אינו פעיית טלאים, שהרי עם רדת החשכה נחלש קולם.
"מה?" שאלה מונה.
"מכונית."
המכונית נכנסה למקום במהירות עצומה, באורות גבוהים, ואז שבה ונסעה משם בסערה.
"אה, צעירים, חושבים שיש כאן דיסקוטק," אמר וֶן, שנכנסה שוב עם רוטב לבן לסלמון. אבל הוא לא הקשיב לה, הוא הקשיב רק להרהוריו הפרטיים, ותאבונו פג. הוא שתה עוד כמה לגימות יין וקם על רגליו.
"בית-שימוש," אמר ופשט יד ונגע בשרוולה. מבטה ליווה אותו בלכתו, דבר-מה כל כך פצוע בכל הווייתו, בגדיו תלויים לו על גופו הכחוש, שרווליו המופשלים, והוא משך בידית הדלת הרופפת. ואז, בלי סיבה הנראית לעין, חזר בריצה וחטף ולקח את מקטורנו מגב הכיסא.
היות שהשתהה זמן רב, הביאה אתה וֶן, שהייתה נכנסת ויוצאת, חיפוי ישן מעוך בצורת פעמון והניחה אותו על צלחתו, ושתיהן הציצו מבעד לדלת הפתוחה אל תוך המסדרון החשוך. זוג הכלבים, שזמן קצר קודם עוד היו שווי-נפש, השמיעו נהמה איומה ממושכת, כאילו אסון עומד ליפול על הבית. וֶן אמרה שצפויה סערה, כי הם אף פעם אינם נובחים על אורחים, גם לא על סוחרים, אבל סימנים של סערה משגעים אותם. היא צפתה הבזקים קרובים של ברק, ושהחצר והאחו בזה אחר זה יוצפו אור. הן המתינו, אבל לא היה סימן לברקי הקיץ.
"אני שואלת את עצמי מה מעכב אותו," אמרה וֶן.
"הוא לא רגיל לשתות," אמרה מונה בשקט.
"איש נחמד… חיוך נחמד," אמרה וֶן ושוב שלחה מבט, מצפה כי יופיע בסגנונו הבהול, המתגנב.
לבסוף אמר וֶן, "את חושבת שכדאי לבקש מג'ק לגשת לבדוק?"
הם פנו מחדר-האכילה ונכנסו אל המסדרון שמול הדלת שמסומן עליה "גברים" עם אות המתכת "ג" תלויה במעוקם על מסמר חלוד רופף. מונה חשבה לה כמה נורא אם התעלף שם וכמה הוא יתבייש. ג'ק הוזעק מהמקום שהיה מוצב בו, דבוק למסך הטלוויזיה, קם ומלמל משהו, ואז נכנס אל בית-השימוש וסגר את הדלת אחריו. וֶן הדפה מיד את הדלת אולי יהיה צורך בעזרתן.
"הוא לא כאן," קרא ג'ק.
"אז איפה הוא?" צעקה וֶן.
"יצא… ביקש כסף קטן לטלפון בחוץ," אמר ג'ק, ומיד שיערה כי הלך לטלפן לאחד החברים-לנשק שיבוא לקחת אותה כי הוא חייב לברוח.
הכלבים כבר היו בנתיב-הגישה, רצים הנה והנה מזילי-ריר, נכונים לשסע לגזרים.
שתי הנשים פתחו בריצה וג'ק בעקבותיהן קורא אחריהן.
אנשים עמדו בקצה השער מבחוץ מחרישים והמומים. שיין היה מוטל חציו בתוך תא- הטלפון וחציו בחוץ, עיניו, העיניים שצבען כצבע טבק, עודן פקוחות, לטושות לשמים המכוכבים בדלילות. הוא ניסה להגיד משהו, מתנשם בכבדות, אך כוחותיו כמעט עזבוהו. הוא לא היה מסוגל להגיד מה שרצה להגיד יותר מכול. עוברים ושבים התגודדו סביבו מבולבלים, אינם יודעים במי הם מביטים, או מדוע חיסלו אותו, ְאיש שפשוט מטלפן. שוטרים הוזעקו, ואישה אחת, שהזדמנה למקום ראשונה, אמרה ששמעה אותו אומר שוב ושוב "הו ישו, הו מריה", אבל בן לווייתה הכחיש נמרצות. מונה רצתה לכרוע לידו ולעצום את עיניו, אך פחדה לזוז ממקומה. אם רק ייגש מישהו ויעצום את עיניו, אלא שלא העזה להציע, היא חששה מפניהם. הוא נראה כל כך עזוב, ללא אח ורע, נשימתו דועכת; וכשנסתלקה רוחו, היא השמיעה זעקה גדולה. הוא מת. מת בשמה של מטרה שאחרים לא האמינו בה, וכמו לפי אות, בחור שעבר במקום, עצר, ירד מהאופנוע שלו השחור הגס, השליך את קסדתו והצטלב בצדקנות של נושא-ארון. ואז, מודד במבטו את הגופה, זיהה את שיין וקרא בשמו בזעם גלוי ובגועל. עוד רגע היה בועט בו. הצופים נרתעו בבעתה, הלומים, לאו דווקא מפחד, גם בסלידה. גל החמלה הקצר לבש פנים כעורות. וֶן צווחה אל מונה – "רוצח… הבאת רוצח לבית שלי איפה שהנכדים שלי ישנים," וזינקה בפראות, אלא שג'ק תפס בה, חוזרת שוב ושוב על המשפט, "בסדר… בסדר… עכשיו הוא כבר היסטוריה… הוא לא יכול להזיק לנו יותר."
הגיעו ניידות משטרה, וגברים חסונים מגודלים, בשצף של סקרנות וחמת-נקם, חשו לראות את הרוצח, עולצים במותו העקוב מדם.
"מידה כנגד מידה," אמר מישהו בזחיחות הדעת.
מי שהגיעו ראשונים למקום ההתרחשות נתבקשו לנסוע לתחנת המשטרה בעיר, בעוד לג'ק, וֶן ומונה הורו לחזור למלון לחקירה.
ג'ק ווֶן רצו קדימה ולקראתם יצאו הנערה המטומטמת ועוד נער צעיר, נלפתים לגונן זה על זה. מונה השתרכה מאחור, מבועתת מן הנכון לה – השאלות והתיעוב. גשם דק התחיל לרדת. קדרות צופנת-רע מילאה את הנוף, והעצים שתו את הרטיבות. יהיה עוד מוות לנקום את מותו, ועוד אחד ועוד אחד בשרשרת הארוכה העגומה של פעולות תגמול. קשה לדמות שרֶצח אורב בעמקים, כי גם לא מלמול עלה מן האחו, טלאים בני-יומם נמו, חפים מכל מחשבת טבח.
