קנרית למישהו I ארנסט המינגוויי (1961-1899)

הרכבת עברה במהירות רבה על פני בית ארוך מאבן אדומה עם גינה וארבעה דקלים עבים ובצִלם שולחנות. מן העבר השני היה הים. אחר כך הייתה פרצה באבן האדומה ובטיט, והים נשקף רק לעתים, הרחק למטה מול הסלעים.

"קניתי אותה בפאלרמו," אמרה הגברת האמריקאית. "הייתה לנו רק שעה על החוף, וזה היה ביום ראשון בבוקר. האיש רצה שישלמו לו בדולרים ואני נתתי לו דולר וחצי. היא באמת שרה מאוד יפה."

היה חם מאוד ברכבת והיה חם מאוד בתא השינה [lit salon]. שום רוח לא נשבה מבעד לחלון הפתוח. הגברת האמריקאית משכה מטה את התריס וחֲסַל סדר ים, גם לא מעת לעת. בצד השני הייתה שמשה, אחריה הפרוזדור, ואז חלון פתוח, ומחוץ לחלון היו עצים מאובקים וכביש שמנוני, ומטעים שטוחים של גפנים ומאחוריהם גבעות של סלעים אפורים.

עשן עלה מהרבה ארובות נישאות בכניסה למרסיי, והרכבת האטה והתקדמה על מסילה אחת בין רבות אל תוך התחנה. בתחנת מרסיי השתהתה הרכבת עשרים וחמש דקות והגברת האמריקאית קנתה גיליון של ה"דיילי מייל" ועוד בקבוק קטן של מי אֶוויָן. היא שוטטה קצת לאורך הרציף, אבל לא התרחקה מדי ממדרגות הקרון, כי בקאן, הרכבת שעצרה לשתים-עשה דקות יצאה לדרך בלי שתצפור לפני כן, והיא בקושי הספיקה לעלות. האישה האמריקאית הייתה קצת חירשת וחששה שאולי היו צפירות התראה והיא לא שמעה.

הרכבת יצאה מהתחנה במרסיי והיו לא רק מגרשי-עיתוק ועשן מפעלים, אלא, בהצצה לאחור, גם העיר מרסיי והנמל עם הגבעות המסולעות מאחריו ושארית אור-שמש על המים. כשהחשיך חלפה הרכבת על פני בית-משק עולה באש באמצע שדה. מכוניות עצרו לאורך הכביש ומצעים ועוד חפצים מן הבית היו פזורים בשדה. אנשים רבים צפו בבית-המשק הבוער. עם רדת החשכה הגיעה הרכבת לאוויניון. אנשים עלו וירדו. בדוכן העיתונים, צרפתים שחוזרים לפריז קנו את עיתוני היום הצרפתיים. ברציף הסתובבו חיילים כושים. הם לבשו מדים חומים, היו גבוהים, ופניהם הבריקו ממש מתחת למנורות החשמל. פרצופיהם היו שחורים מדי והיה קשה להביט בהם בגלל גובהם. הרכבת יצאה מתחנת אוויניון והחיילים הכושים עוד נשארו שם. היה אתם סמָל לבן נמוך.

בתא השינה כבר משך השרת מתוך הקיר את שלושת המיטות והציע אותן לשינה. במשך הלילה שכבה הגברת האמריקאית בלי להירדם, כי הרכבת הייתה מהסוג המהיר, rapide, והתקדמה במהירות עצומה, וקצב מהיר בלילה הפחיד את האמריקאית. המיטה של האמריקאית הייתה ליד החלון. הקנרית מפאלרמו, שיריעת-בד כיסתה את כלובה, הייתה מחוץ לטווח הרוח בפרוזדור, שחדרה אל קיטון-השירותים של התא. מחוץ לתא דלקה מנורה כחולה, ובמשך כל הלילה נסעה הרכבת במהירות עצומה והגברת האמריקאית שכבה ערה וחיכתה להתנגשות.

בבוקר כבר הייתה הרכבת לא רחוקה מפריז, ואחרי שיצאה האמריקאית מקיטון-השירותים  ונראתה בריאה בתכלית ובגיל העמידה ואמריקאית למרות שלא ישנה, והסירה את הבד מהכלוב ותלתה את הכלוב בשמש, היא חזרה על עקבותיה ופנתה אל קרון המסעדה לארוחת-בוקר. בשובה אל תא-השינה, כבר נהדפו המיטות חזרה אל תוך הקיר והפכו למושבים. הקנרית ניערה את נוצותיה בשמש שחדרה מן החלון הפתוח, והרכבת הייתה קרובה עוד יותר לפריז.

"היא אוהבת שמש," אמרה הגברת האמריקאית. "עוד מעט היא תשיר."

הקנרית ניערה את נוצותיה וניקרה בתוכן. "תמיד אהבתי ציפורים," אמרה הגברת האמריקאית. "אני מביאה אותה הביתה לילדה שלי. הנה – עכשיו היא שרה."

הקנרית ציווצה, והנוצות שעל גרונה הזדקרו, והיא שמטה את מקורה וניקרה בתוכָן שוב. הרכבת חצתה נהר ועברה בתוך יער מטופח עד מאוד. הרכבת חלפה דרך ערים רבות בעיבורי פריז. בערים הסתובבו חשמליות ועל הקירות שפניהם לרכבת היו מודעות פרסומת גדולות לבית המסחר "בֶּל ז'ָרדֵנייר" ולמשקאות דוּבּוֹנֶה ופֶּרנוֹ. כמה וכמה רגעים לא הקשבתי לגברת האמריקאית, שאותה עת דיברה אל אשתי.

"גם בעלך אמריקאי?" שאלה הגברת.

"כן," אמה אשתי. "שנינו אמריקאים."

"חשבתי שאתם אנגלים."

"הו, לא."

"אולי זה בגלל שאני לובש כתפות," אמרתי. הגברת האמריקאית לא שמעה. היא הייתה חירשת כהוגן; היא קראה את תנועת השפתיים, ואני לא הבטתי לעברה כשדיברתי. הסתכלתי מבעד לחלון. היא המשיכה לדבר אל אשתי.

"אני כל כך שמחה שאתם אמריקאים; גברים אמריקאים הם הבעלים הכי טובים," אמרה. "בגלל זה עזבנו את אירופה, את מבינה. הבת שלי התאהבה בגבר מוֶוֶה." היא השתתקה. "הם היו פשוט מאוהבים בטירוף." שוב השתתקה. "כמובן, הרחקתי אותה משם."

"היא התגברה על זה?" שאלה אשתי.

"אני לא חושבת," אמרה הגברת האמריקאית. "היא לא אוכלת כלום והיא לא ישנה בכלל. כל כך ניסיתי וניסיתי, אבל שום דבר לא מעניין אותה. לא אכפת לה מכלום. אבל לא יכולתי לתת לה להתחתן עם זר." היא השתהתה. "מישהי, חברה טובה מאוד, אמרה לי פעם 'זר לא יכול להיות בעל טוב לבחורה אמריקאית' ."

"לא," אמרה אשתי. "כנראה שלא."

הגברת האמריקאית התפעלה ממעיל-הנסיעות של אשתי, והסתבר שכבר עשרים שנה היא קונה את בגדיה באותו בית-אופנה ברחוב סנט אוֹנוֹרֶה. היא מסרה להם את המידות שלה ואחת הזבניות שמכירה אותה ואת הטעם שלה, בוחרת את השמלות עבורה ושולחת אותן לאמריקה. השמלות מגיעות לבית הדואר לא הרחק מביתה בצפון ניו-יורק, והמכס אף פעם איננו מופקע מפני שהם פותחים שם את האריזות כדי לאמוד את ערכן, והשמלות הן תמיד פשוטות למראה ללא תחרה מוזהבת וללא עיטורים שהיו גורמים להן להיראות יקרות. לפני הזבנית הנוכחית ששמה תרז, הייתה זבנית אחרת – אָמֶלי. רק שתיהן במשך עשרים שנה. ותמיד אותו החייט. לעומת זאת, המחירים עלו. אך שער-החליפין מקזז את זה. עכשיו היא מסרה להם גם את המידות של בתה. היא כבר מבוגרת ואין הרבה סיכוי שישתנו.

הרכבת נכנסה לפריז. קרונות רבים היו פזורים על המסילות – קרונות-מסעדה חומים מעץ, קרונות-שינה חומים מעץ שיִסעו כולם לאיטליה בחמש לפנות ערב. על הקרונות היה כתוב פריז-רומא. והיו קרונות עם מושבים על הגגות שנסעו לפרברים הלוך ושוב. […]

"אמריקאים הם הבעלים הכי טובים," אמרה הגברת האמריקאית לאשתי." אותה שעה הורדתי את התיקים מהמדף. "גברים אמריקאים הם היחידים בעולם שאפשר להתחתן אתם."

"לפני כמה זמן עזבתם את וֶוֶה?" שאלה אשתי.

"בסתיו ימלאו שנתיים. זה בשבילה, הכנרית הזאת שאני לוקחת."

"האיש שבתך הייתה מאוהבת בו היה שווייצרי?"

"כן," אמרה האמריקאית. "הוא היה ממשפחה טובה מאוד בוֶוֶה. הוא למד להיות מהנדס. הם נפגשו בוֶוֶה. הם היו יוצאים יחד לטיולים ארוכים ברגל."

"אני מכירה את וֶוֶה," אמרה אשתי. "היינו שם בירח הדבש."

"באמת? זה בטח היה נחמד. כמובן שלא הייתי מעלה בדעתי שהיא תתאהב בו."

"זה היה מקום מאוד נחמד," אמרה אשתי.

"זה כזה מלון ישן נחמד," אמרה הגברת האמריקאית.

"כן," אמרה אשתי. "היה לנו חדר מאוד נחמד, ובסתיו אזור-הכפר מאוד יפה."

"הייתם שם בסתיו?"

"כן," אמרה אשתי.

חלפנו על פני שלושה קרונות שהיו מעורבים בתאונה. הם היו מנופצים והגגות קרסו פנימה.

"תראו," אמרתי, "הייתה כאן תאונה."

הגברת האמריקאית הביטה וראתה את הקרון האחרון. "כל הלילה פחדתי בדיוק מזה," אמרה. "לפעמים יש לי נבואות-לב איומות. אני אף פעם לא אסע שוב ברכבת-לילה מהירה. יש בטח עוד רכבות נוחות שלא נוסעות כל כך מהר."

ואז נכנסה הרכבת אל האפלולית של תחנת דֶה לִיוֹן, ועצרה, וסבלים ניגשו אל החלונות. הושטתי תיקים מבעד לחלונות, וכבר נמצאנו בחוץ בעמימותו של הרציף שאין לה סוף, והגברת האמריקאית הפקידה עצמה בידיו של אחד משלושת הסבלים של חברת "קוּק" שאמר לה: "רק רגע, מאדאם, אני צריך למצוא את השם שלך."

סבל הביא קרונית ועמס את המזוודות ואשתי אמרה להתראות ואני אמרתי להתראות לגברת האמריקאית שהאיש של "קוק" מצא את השם שלה על דף מודפס בין כמה וכמה דפים מודפסים שהוא תחב חזרה לכיסו.

הלכנו בעקבות הסבל עם הקרונית לאורך רציף הבטון הארוך לצד הרכבת. בסופו היה שער, ואיש לקח מידינו את הכרטיסים.

חזרנו לפריז כדי להסדיר לשנינו מגורים נפרדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.