לִבה של גברת ג'ון פוֹרדֶר לא ניבא לה רעות. כשהאורלוגין בפרוזדור היכה תשע, עוד סבבה
בבית, טורחת במטלות הבוקר, פיה מלא רינה, ולא העלתה על הדעת כי זוהי ראשיתה של השעה החשוכה בחייה, וכי עד שהאורלוגין יכה שוב, תתרגש עליה פורענות נוראה. בעלה הצעיר עבד בגינה כמנהגו כל בוקר לפני לכתו לעבודה. בכל רגע עמד להיכנס הביתה ולהתקין עצמו ליציאה העירה. היא שמעה את נקישתו של שער הבית ואחרי רגע קט – חילופין של מילות-כעס. עד שהציצה אחוזת בהלה מבעד לווילונות הלא-מוגפים בחלון-המפרץ שבחזית, הצטלצל נפץ חד של אקדח, והיא מיהרה אל הדלת ובלבה משקע עמום של פחד. כשהדפה לרווחה את הדלת ראתה שני דברים – תחילה את בעלה מוטל בלי-נוע, פניו כבושות בדשא וימינו מקופלת תחתיו; אחר כך, גבר מנסה לשחרר בתנועות תזזית את הבריח בשער הבית, בידו אחוז עדיין אקדח מעשן.
חיי אדם תלויים לא פעם בזוטות. כדי שלא יפריעו אותו ממעשיו, הקפיד הרוצח לסגור את שער הבית בחוזקה. חומת הגן הייתה כה גבוהה, עד שהסתירה מן הרחוב את המתרחש, אך בה-במידה שחסמה את ההצצה פנימה גם הקשתה את המנוסה החוצה. אילו השאיר האיש את השער פתוח, היה אולי מתחמק באין-רואים, אלא שזעקותיה של גברת פוֹרדֶר החרידו את השכונה, ולפני שעלה בידו לשחרר את הבריח, נקהלו אנשים, ואתם שוטר, והבריחה יצאה מכלל חשבון. נורתה ירייה אחת בלבד, אבל כל-כך מקרוב עד שהקליע חדר ושב ויצא מן הגוף. ג'ון פוֹרדֶר לא מת, אך שכב חסר-הכרה על הדשא. הוא הוחש הביתה ורופא המשפחה הוזעק. הלה הסתייע בעמית-מומחה והשניים נועצו יחד. האישה הנסערת שאבה מהם רק מעט נחמה. המצב לא היה חד-משמעי; הייתה איזו תקווה כי הפצוע יחלים בסופו של דבר, אך רק שמץ ממנה.
בינתיים שהה הרוצח במעצר, גורלו תלוי עד מאוד בגורלו של הקורבן. אם ימות פוֹרדֶר, אין לדבר על שחרור בערבות; אם יראה סימני התאוששות, יש סיכוי שהתוקף ייהנה לפחות מחופשה זמנית. בכל העיר כולה לא ייחל איש להחלמתו של פוֹרדֶר (להוציא הרעיה עצמה) יותר מהאדם שירה בו.
מקורו של הפשע היה עימות פוליטי עלוב – לא יותר מהיאבקות על משרה. וולטר רָדנֶר, המתנקש, טען למשרה מסוימת, ובצדק או לא בצדק ייחס את כישלונו לתחבולות-סתרים של ג'ון פוֹרדֶר. מן הסתם לא התכוון לרצוח את אויבו כשיצא אותו בוקר מן הבית, אך הוויכוח התלהט במהרה, ואקדחו היה מזומן לו בכיס-האחוריים.
רָדנֶר נהנה מתמיכה פוליטית איתנה, וגם אחרי שהִשטיח את קורבנו על הדשא לא ציפה אפוא לנטישה כה מוחלטת עם התפשטותן של החדשות בעיר. חיי-אדם באותה עת לא היו שאננים כפי שהם היום, ולא אחת אירע שאדם ירה בקורבנו באמצע הרחוב בצהרי יום. אך המקרה שלפנינו היה הפרת כללי המשחק של הרצח הפוליטי. רֶדנֶר ירה באיש לא-חמוש בגן שבחזית ביתו, כמעט לעיני רעייתו. הוא לא הותיר לקורבנו שום סיכוי. לוּ היה לפוֹרדֶר אקדח באחד מכיסיו, אפילו בלתי-טעון, לא נשקף לרֶדנֶר עתיד כה עגום, כי ידידיו יכלו לטעון שירה מתוך הגנה עצמית וגם, מן הסתם, שהאיש הגווע הוא ששלף את הנשק ראשונה. אך רֶדנֶר, בבית-האסורים העירוני, גילה כי גם עיתוני מפלגתו נגדוֹ וכי העיר כולה מבועתת ממה שנחשב לפשע בדם קר.
עם שהימים נקפו, החלו רֶדנֶר וקומץ חבריו לטפח שוב איזו תקווה. פוֹרדֶר עדיין התנודד בין חיים ומוות. היה ודאִי כי ימות לבסוף מפצעו, אלא שלפי החוק, אם אדם אינו נפטר לעולמו בתוך פרק-זמן ידוע מיום התקיפה, אין תובעים את התוקף על רצח. אך תקופת-הזמן הנקובה כמעט תמה, ופוֹרדֶר היה עדיין בחיים. הזמן פעל לטובתו של רֶדנֶר גם מבחינה נוספת. חמת-הזעם שניעורה בעקבות הפשע שככה מעט. אירועים אחרים, מזעזעים, תפסו את מקום הטרגדיה של פוֹרדֶר, וחבריו של רֶדנֶר נהנו מעידוד גדֵל והולך.
גברת פוֹרדֶר סעדה את מיטת חוליו של בעלה יומם ולילה, כמעט באפס תקווה. נְשואים היו פחות משנה, ואהבתם רק התעצמה עם הזמן. מסירותה לבעלה הייתה קנאית ממש, והרופאים נזהרו לא להעמיד אותה על חומרתו של המצב פן תתמוטט בגוף ובנפש. שנאתה לאיש שהמיט עליהם את האסון הייתה כה עזה ועמוקה, עד שפעם אחת, כשדיברה עם אחיה, עורך-דין נודע בסביבתם, דימה להבחין, בחרדת-לב, בניצוץ של טירוף בעיניה. מחשש לבריאותה התעקשו הרופאים כי תטייל יום-יום ברגל, וכיוון שמיאנה להתרחק מן הבית, הייתה תחת זאת מהלכת לבדה מקצה אל קצה בשביל ארוך של גן-הבית העזוב. יום אחד שמעה שיחה מעברה השני של החומה, ולבה עמד מפְּעוֹם.
"זה הבית של פוֹרדֶר," אמר קול אחד, "זה שרֶדנֶר ירה בו. הרצח קרה ממש מאחורי החומה הזאת."
"באמת?" חקר קול שני. "אני מתאר לעצמי שלרֶדנֶר יש סיבה לדאוג השבוע."
"הו," אמר הראשון, "הוא בטח מודאג כבר הרבה זמן."
"נכון. ובכל זאת, אם פוֹרדֶר יעבור בחיים את השבוע הזה, רֶדנֶר יתחמק מן הגרדום. אם פוֹרדֶר ימות במשך השבוע, הרוצח שלו יחטוף קשה, כי התיק יובא לפני השופט ברנדט שידוע בכל הארץ כחובב של חבל התלייה. פשעים שקשורים בפוליטיקה מעצבנים אותו כהוגן. שמע לי, האיש בכלא יהיה האדם הכי שמח בעיר ביום ראשון בבוקר אם פוֹרדֶר יישאר עד אז בחיים, והבנתי שהחברים שלו כבר מחכים עם דמי הערבות והוא יהיה חופשי ביום שני על הבוקר."
אחרי שסקרו את הבית והשביעו את סקרנותם, הלכו להם שני האנשים הנסתרים-מן-העין, ואילו גברת פוֹרדֶר נותרה מאחור בוהה בחלל, ידיה חסרות-המנוחה לפותות בחוזקה.
כששבו עשתונותיה, נחפזה אל הבית וזימנה אליה את אחיה. הוא מצא אותה מתהלכת הנה והנה בחדר.
"מה שלום ג'ון היום?" אמר.
"עדיין אותו הדבר, אותו הדבר," הייתה תשובתה. "נדמה לי שהוא נחלש יותר ויותר. הוא כבר לא מזהה אותי."
"ומה אומרים הרופאים?"
"אוי, מה אני אגיד לך? לדעתי הם לא אומרים לי את האמת, אבל כשיבואו שוב אני אתעקש לדעת מה הם חושבים. תגיד לי, זה נכון שאם ג'ון יישאר בחיים עד סוף השבוע, הרוצח שלו יתחמק?"
"יתחמק? למה את מתכוונת?"
"זה נכון שלפי החוק, אם בעלי יישאר בחיים עד סוף השבוע, האיש שירה בו לא יעמוד לדין בעוון רצח?"
"הוא לא יישפט בעוון רצח," אמר עורך-הדין, "אך אולי זה יקרה גם אם ג'ון ימות עכשיו. חבריו של פוֹרדֶר ינסו בוודאי להפוך את התיק מרצח להריגה; או אולי ינסו להוציא אותו זכאי בטענה להגנה עצמית. בכל זאת, אני לא חושב שיש להם סיכוי רב, בפרט אם התיק יובא לפני השופט ברנט. אבל אם ג'ון עוד יהיה בחיים אחרי חצות ליל שבת, החוק קובע כי אי-אפשר לתבוע את רֶדנֶר על רצח. לכל היותר הוא יקבל עונש מאסר, אבל זה לא יטריד אותו יותר מדי. הוא נהנה מגיבוי פוליטי איתן, ואם תנצח המפלגה שלו בבחירות הבאות, וזה סביר למדי, יעניק לו המושל חנינה עוד לפני תום שנת מאסר."
"הייתכן," הזדעקה הרעיה, "שעיוות דין נפשע שכזה יתרחש במדינה שמתיימרת להיות נאורה?"
עורך-הדין משך בכתפיו. "לא הייתי סומך מדי על הנאורות שלנו," אמר. "דברים מסוג זה קורים כל שנה, ויותר מפעם אחת."
הרעיה התהלכה אנה ואנה בחדר בעוד אחיה מנסה לנחם אותה ולהרגיעה.
"זה איום ונורא," הצטעקה, "שפשע כל כך נתעב יצא פטוּר מגמול!"
"אחותי היקרה," אמר עורך-הדין, "חבל שתבלי בהרהורי-נקם מבוקר עד ערב. זכרי כי יקרה מה שיקרה לנבל שחולל את האסון הזה, שום דבר לא יעזור לבעלך או ירפא אותו."
"נקמה," זעקה האישה, נפנתה פתאום והטיחה באחיה: "אלוהים עדי, כי אם יצליח להתחמק, אהרוג אותו במו ידי!"
ועורך-הדין, תבונתו הורתה לו כי לא יוסיף דברים אל אחותו בהלך-רוחה הנוכחי, ואחרי שעשה להרגיעה, נפרד ויצא.
בשבת בבוקר זימנה אליה גברת פוֹרדֶר את שני הרופאים.
"אני רוצה לדעת," אמרה להם, "ולדעת בוודאות, אם יש סיכוי, אפילו קלוש, שבעלי יתאושש. המתח הזה הורג אותי לאט-לאט, ואני חייבת לדעת את האמת, וחייבת לדעת אותה עכשיו."
הרופאים החליפו מבט. "לדעתי," אמר הבכיר, "אין טעם להמשיך ולהחזיק אותך במתח. אין שום סיכוי שבעלך יתאושש מן הפציעה. הוא עשוי לחיות שבוע, אולי חודש, והוא עשוי למות בכל רגע."
"תודה, רבותי," אמרה מרת פוֹרדֶר בשלווה לתימהונם של שני הגברים שידעו באיזו התרגשות הייתה שרויה זמן רב. "תודה. אני חושבת שכך טוב יותר."
כל שעות אחר-הצהריים ישבה אצל מיטתו של בעלה קהוי-החושים שנשם רק בקושי. מן המאבק הממושך עם המוות נראה ג'ון כמו צל של עצמו. האחות ביקשה רשות לצאת מן החדר לדקות אחדות, והרעיה, שרק חיכתה לזאת, נדה חרש לאות הן. אחרי לכתה, בעיניים שטופות דמע, נשקה גברת פֹורדֶר לבעלה.
"ג'ון," לחשה, "אתה יודע ואתה תבין." היא הידקה את פניו אל חזֶהָ, וכשנשמט ראשו חזרה אל הכרית כבר היה האיש ללא רוח-חיים.
גברת פוֹרדֶר קראה לאחות וזימנה את הרופאים, אך מה שאירע לא היה בגדר הפתעה.
***
בּאיש החבוש בבית-האסורים הטילו חדשות מותו של פֹורדֶר חיל ורעדה. חבר-המושבעים נעדר לא יותר מעשר דקות, ומותו בתלייה של וולטר רֶדנֶר פעל מן הסתם יותר מכל דבר אחר להפוך את החיים במדינתנו לבטוחים מכל רע.
תודה ליאורה. מאד נהניתי מקריאת הסיפורים.