"רשימה חלקית של הניצולים" I דניאל מֶקלוֹקלין (כבת 50)

הדיילת שהביאה את הבירה היא שהדגימה את אמצעי הבטיחות שעה קודם, כשהמטוס החליק קדימה במסלול ההמראה בסן פרנסיסקו. "במקרה הלא-סביר של נחיתה במים," אמר קול נטול-גוף בעת שהאישה הקפיצה על ראשה את אפודת-ההצלה. "לא-סביר" אינו די חריף, חשב קוֹנוֹר. הוא לא אהב לדקדק במילים, ובכל זאת. לא-סביר שהוא ארז שַנַאי אירופאי, אבל אולי יצוץ אחד כזה מתוך ערבוביית האביזרים שהוא דחף אל המזוודה בזמן שהמונית חיכתה ליד המדרכה. לא-סביר שהאיש שיושב לשמאלו יפסיק לדבר מתישהו בקרוב, אבל זה לא בלתי-נתפס שאיזה מיחוש יתיישב לו בגרון. נראה לו איכשהו לא-נכון כי האפשרות שכולם כאן יישמטו אל המים הקפואים של האוקיינוס האטלנטי כדי שדגים קטנים יעקרו ויאכלו להם את העיניים תשתווה לאותם מקרים אחרים שגרתיים יותר. ברור שלכל הפחות היה צריך להגיד "לא-סביר עד מאוד".

מצדו השני ישבה אשתו-לשעבר ריס. מלאו עשר שנים לנישואיהם כשגילה שיש לה רומן עם חבר לעבודה במרכז לביולוגיה ימית, אחד צעיר ממנה בשם דן. או דן קינוֹאָה כמו שקוֹנוֹר קרא לו בינו לבינו, עם זנב-סוס, נעליים מתוצרת "קוֹנבֶרס" ועוגיות טבעוניות. קוֹנוֹר ביקר פעם במגוריו של דן, לפני הרומן. הוא אכל עוגה טבעונית בלי  קמח לכבוד יום הולדתו ה-35 של דן, בלוֹפט שבתוך מפעל ישן לאריזת משקאות במישְן בֵּיי, חלל מלבני פתוח, עם רהיטים ממוחזרים ורצפות שעם. כשהטיח בה את אשמת הרומן, אמרה ריס שהיא מצטערת, אבל לא אמרה כי תפסיק להיפגש עם דן. במקום זה ארזה בשקט מזוודה ועזבה את הבית. זה קרה בינואר.

*

"זה אולי יישמע קצת מוזר," במילים אלה הקדים את בקשתו כשטלפן אליה במוצאי שבת אחד של שלהי אפריל. "תמשיך," אמרה.

הרומן עם דן כבר הסתיים אז, וריס גרה בשכירות בדירת סטודיו בבֶּלמונט. במה שנוגע לגירושים, הם התנהגו כבני-תרבות, כי איזו דרך אחרת הייתה להם, חשב קוֹנוֹר, בנקודה זו בחיים, כשהוא בן 52 וריס בת 47. זה לא שהם תיכוניסטים שדעתם נטרפה עליהם מקריסתה של אהבת-נעורים.

"זוכרת איך אבא שלי התפעל ממך תמיד?" אמר.

"אבא שלך הוא מותק. אני תמיד אוהב אותו נורא."

"העניין הוא," אמר, "שאבא לא מרגיש טוב בזמן האחרון." כאן עצר. הוא הקדיש מחשבה ממושכת ורצינית לשיחת הטלפון הזאת, ועכשיו פחד כי לא העריך נכונה. "הריאות שלו ממש לא בסדר, הלב שלו ממש לא בסדר, גם הכליות לא במצב טוב. ב-10 ביולי ימלאו לו 80, וג'ואן רוצה שאנחנו כולנו נבוא לשם."

"אנחנו?"

"כן, אנחנו. את. אני."

"הו," אמרה. הוא שמע נקישה מתכתית רכה מקצהו השני של הקו. הוא דימה אותה מניחה מידה את הטלפון, מסובבת שוב ושוב את אצבע-המורה שלה בשערה כפי שנהגה תמיד כשהייתה נבוכה. "ריס?" אמר, "את עוד שם?" היא במיטה? תהה. הוא דמיין את קולו נוסע בכבלי הטלפון, מבקר את אשתו בחדר-השינה שלה החדש.

"לא ציפיתי שיזמינו אותי," אמרה לבסוף. "פחדתי שאבא שלך יחשוב עלי דברים רעים. דאגתי שהוא יאשים אותי בגירושים."

טוב, את מי את רוצה שהוא יאשים? הרהר קוֹנוֹר. "את לא צריכה להזכיר את זה בכלל," אמר. "אבא שלי לא יודע."

"זה משהו שאב צריך לדעת, קוֹנוֹר. איך לא סיפרת לו?"

"זה היה הורג אותו, ריס, זה היה שובר לו את הלב. הוא תמיד חשב שהשמש זורחת לך מהתחת."

"ג'ואן יודעת?" ג'ואן הייתה אחותו של קוֹנוֹר.

"היא חושבת שאנחנו עוברים תקופה קשה."

ריס שתקה רגע. "הם עדיין שואלים עלי?" אמרה.

"ברור," אמר. "אני מספר להם שאת בסדר גמור." הוא השתתק. "זאת בקשה גדולה, אני יודע," אמר. "אני אשלם על הכול, כמובן."

"אני לא יודעת, קוֹנוֹר. זה לא סוג של… שקר?"

"לא," אמר. "זה טוּב-לב. אבא לא ישרוד יום-הולדת נוסף; אולי אפילו לא את זה. אני רוצה לעשות בשבילו את הדבר הקטן הזה. אני רוצה שהוא ימות במחשבה שאנחנו מאושרים."

היא לא אמרה מטוב ועד רע. את מאושרת ריס? רצה לשאול, אך לא שאל. זה בסדר אם היא כן. אחרי כל הכאב, יהיה חבל אם אף אחד מהם לא מאושר; כזה בזבוז.

"או.קיי," אמרה בשקט. "אני אבוא. תמיד אהבתי את אבא שלך."

*

המטוס נכנס לכיס-אוויר, והשלט "לחגור חגורות" נדלק. לא-סביר. קוֹנוֹר לפת את פחית הבירה ביתר חוזקה. הנוסע לצדו היה איש חביתי, סמוק-פנים מדֶלאוֶור, שפלט חום על סביבותיו בדומה ללבֵנים שהוויקטוריאנים השתמשו בהן לחימום המיטות. האיש מדלאוור עבד בחברה שבנתה חדרי-ביטחון, וכעת סיפר בפרוטרוט על מורכבותם של החללים האלה, על פסי-תאורה במעברים, על תעתועי טרוֹמפּלוֹי, וכל זה בהמהום חורקני שבין נאום-מכירות וסונֶטה. טסים היו במחלקת תיירים, והנפח הניכר של האיש גלש מעבר למרחב המוקצה לו, זרועו, רגלו וכרסו וכל הגוש המיוזע של גופו ביצעו הסגות-גבול בזו אחר זו. מצדו השני של קוֹנוֹר כינסה ריס בזהירות את אבריה כדי שלא תיגע בו חלילה.

*

בנמל-התעופה של דבלין שכרו מכונית ופנו בכביש ההולך צפונה. הפעם האחרונה שנסעו בכביש הזה הייתה בעונת הקיץ, לא ביום משמים כמו היום, אלא ביום מזהיר שהשמש בו קופחת, וששטיחים פרושים בחזית הבתים החד-קומתיים, וגופים, חיוורים שלא כדרך הטבע שרועים על גחונם על מדשאות-החזית כמו חתיכות בקלה שהומלחו והונחו לייבוש. היום היו השדות מחותלים גשם דק. האור היה שלא מן העולם הזה, כסוף על פני–השטח הרחוקים של אגמי-הביצות. בסתיו שעבר יצאה ריס לאגם מֶריט לסוף-שבוע של הכשרה עם קבוצת שוחרי שימור, בהם דן קינוֹאָה. מאז, כל אגם ואגם היה משובץ בדמיונו של קוֹנוֹר מראות של דן וריס בסירה, ריס לבושה מכנסיים קצרים ובקיני, השמש שוזפת את כתפיה השזופות ממילא, והסירה נושאת את שניהם אל שדות של צמחייה תת-ימית, או אל אתרי קינון של ציפורים נדירות.

ריס שיחקה עם ערוצי הרדיו. היא דיברה על צמחייה תת-ימית ועל סוג חדש של לוח סולארי שחיברו לגג של המרכז לביולוגיה ימית. ואז התעטפה בשתיקה. "אתה לא רוצה לדעת עלי משהו, קוֹנוֹר?" אמרה לבסוף, "אתה לא מעוניין לדעת מה שלומי? אני מודה באחריות שלי לאופן שהדברים הסתיימו, אבל היו לנו עשר שנות נישואים, ובכל זאת בשבע השעות האחרונות לא שאלת אפילו פעם אחת מה שלומי."

"מה שלומך?" אמר.

ריס נאנחה והסתובבה להביט מבעד לחלון. "לא חשוב," אמרה.

אביו גר בליסְטרֵיין עם אחותו של קוֹנוֹר, ג'ואן. מרחק מייל מן העיר עמדה אנדרטה, ארבע פרוטומות משיש על בסיס של אבן-סיד לזכר ארבעת בני-המקום שנשבו בידי  "בלאק אנד טאנס" ["שחורים וחומים" –  צבע המדים המאולתרים של כוח המשטרה הבריטי שנלחם נגד הצבא האירי הרפובליקני במלחמת העצמאות]. הוא זכר שבילדותו סופר לו איך הם הובלו אל צריף, נורו בשתי הרגליים והצריף הועלה באש. חלון המכונית השכורה היה פתוח, וכשעברו בסמוך היה נדמה לקוֹנוֹר שהאוויר נעשה דחוס וכבד יותר.

"אתה חושב שאפשרי," אמרה ריס, "שמשהו כל כך נורא יתביית על אוויר של מקום?"

על האנשים האלה ואיך ירו בהם סיפר לה בפעם הראשונה שהביא אותה הנה. "את מתכוונת כמו רוח-רפאים?" שאל עכשיו.

"אולי לא ממש רוח-רפאים," אמרה, "יותר כמו איך שמלבישים צילום אחד בדיוק על השני."

בביקורים הקודמים שהו תמיד אצל משפחתו, אבל הפעם יתקשו לחלוק את חדר הילדות של קוֹנוֹר ובו מיטה אחת. ולישון על הספה למטה עלול להעמיד קושי – הרי ג'ואן תמיד שואלת יותר מדי שאלות. לאחותו הודיע שהם ישהו במלון כי ריס זקוקה   לוָיי-פָיי לצורכי עבודה.

"יש לנו אינטרנט בבית,", אמרה ג'ואן. "קניתי את אחד הדברים המשתלשלים ההם."

"ריס צריכה חיבור אינטרנטי מהיר," אמר בזריזות. "היא נורא עסוקה כרגע."

"אני מקווה שהיא לא הולכת לפספס את המסיבה של אבא," אמרה ג'ואן.

"בחיים לא," אמר. "היא מאוד אוהבת את אבא."

המלון, עסק משפחתי קטן, היה היחיד בעיר. להזמין שני חדרים נפרדים היה מסגיר אותם, ולכן סיכם עם ריס שיזמינו חדר עם שתי מיטות נפרדות. אבל כשפתח את הדלת הסתבר לו כי במקום שתיים נפרדות קיבלו מיטה זוגית. ריס נכנסה אחריו והניחה מידה את המזוודה. הוא הביט במיטה עם הכיסוי הנאה ותפזורת כריות-הנוי. הוא תהה אם ריס תאלץ אותו לרדת לחדר הקבלה ולהתעקש אצל הפקידה כי ביקשו מיטות נפרדות. אולי יצליח לשכנע את ריס כי תנהג בפרגמטיות; אחרי הכול היה להם ניסיון רב בשכיבה זה לצד זו במיטה בלי להתעלס. זה לא בדיוק מעבר לכישורים שלהם. דברים היו לאו-דווקא מוצלחים בנישואיהם בשנה שקדמה לדן קינוֹאָה, כפי שהודה בפני עצמו רק לאחרונה. הוא אפילו יוכל להתבדח על כך; "זה יהיה בסדר, ריס," יוכל להגיד, "כמו בימים עברו."

ריס פתחה את מנעולי המזוודה שלה. "בסדר," אמרה. היא פרקה מבחר בגדים ואת תיק התמרוקים שלה. "אני הולכת להתקלח."

הפתיע אותו שלא עשתה עסק גדול מעניין המיטה. אולי, הרהר, זה סימן שהיא עדיין מרגישה אליו משהו. מצד שני, זה אולי מראה שסקס רחוק מאוד מדעתה, והיא משערת שגם מדעתו.

בית ילדותו שכן ברחוב ללא מוצא, היה מרוצף חלוקי-אבן, והיו לו גינה בחזית וחצר מאחור, קומץ מכובד למראה של שיחים פורחים ומגרש חניה מעט ותיק למכוניתה של ג'ואן. כשלחץ על המצילה לא נפתחה הדלת מיד, אך הווילונות נחצו כדי-סדק, ואישה מקשישה, שקוֹנוֹר זיהה אותה כשכנה גברת דילְן, הציצה משם. הווילון נשמט חזרה אל מקומו וכעבור רגע כבר עמד אביו בפתח. "ריס!" קרא. "ברוכים הבאים, ברוכים הבאים. תיכנסו."

"הלו, אבא," אמר קוֹנוֹר והושיט לאביו בקבוק ויסקי.

ג'ואן הגיעה בריצה, תפסה את קוֹנוֹר בכתפיו לאות ברכה, נשקה לריס וגלגלה עיניה לעבר אביהם בעודם צועדים אחריו במסדרון. אביו החזיק את בקבוק הוויסקי לפניו כאילו היה לפיד. הוא לבש מכנסיים רפויים חומים ומקומטים, בסגנון שאימץ לו כעשרים שנה קודם, וקרדיגן "אָרָן" אפור רכוס עד צוואר ["ארן "- סוודרים מתוצרת אירית מסורתית בדוגמת צמות]. הליכתו הייתה אטית ממה שקוֹנוֹר זכר.

במטבח נופף אביו בידו לעבר גברת דילְן. "אתה מכיר את אגנס," אמר.

אז זה שמה של גברת דילְן. קוֹנוֹר לא זכר ששמע אותו קודם.

"בטח שהוא מכיר אותי," אמרה, "ואני – מכירה אותו כשעוד היה בחיתולים!"

קוֹנוֹר חייך בכיווץ שפתיים. "נחמד לפגוש אותך שוב, אגנס," אמר. "תכירי את אשתי, ריס." לפנות אל אגנס בשמה הפרטי, הרגיש קוֹנוֹר, זה כמעט חילול הקודש. היא לא זכר שקרא לה כך בתור ילד. גם בפי אמו היא הייתה תמיד "גברת דילְן".

ריס ואגנס לחצו ידיים. "מרצפות חדשות?" אמרה ריס והקישה ברגלה על רצפת המטבח.

"כן," אמר אביו בקורת-רוח. "אגנס חשבה שלא יזיק להם החלפה. וזה יצא מאוד יפה, אני חייב להגיד."

קוֹנוֹר שם לב לניחותא שבה ניווטו אביו ואגנס זה את זו במטבח, לחיוכו הסלחני של אביו כשאגנס הפילה את מלחיית החרסינה הקטנה. ובינתיים הטיחה ג'ואן צלחות סלט בשולחן, ועגבניות-שרי התגלגלו סביב כמו כדורי סנוקר אדומים. הוא המשיך לצָפות שאגנס תלך, אך התקבל הרושם שהיא מצטרפת אליהם.

"איך סן-פרנסיסקו?" אמרה אגנס. היא בחרה לה מקום לצד קוֹנוֹר ומעברו השני של השולחן מול אביו.

"נהדרת," אמר קוֹנוֹר, "סן-פרנסיסקו נהדרת."

"יש מוסלמים?" אמר אביו.

"יש מוסלמים, כן." אמר קוֹנוֹר.

"גם אצלנו יש עכשיו," אמר אביו. "בתלבושת מלאה. טורבנים, זקָנים, כל השאר."

קוֹנוֹר כחכח, מייחל להופעתה של תגובה מתאימה. הצילה אותו גברת דילְן, שבדיוק אז פלטה שיעול קטן נוקב, ואחריו צליל היחנקות. עיניה דמעו. היא תקעה אצבע בפיה ושלפה משהו ירוק, סיבי, כנראה סלרי, והניחה אותו על שפת הצלחת. היא הביטה בסלרי ופניה האדימו. קוֹנוֹר צפה באביו גוהר קדימה וטופח על ידה. היה משהו אינטימי עד להטריד במחווה הזאת, כאילו הם מבצעים איזה אקט מיני לנגד עיניו. ועוד דבר הרגיש, שהתקשה תחילה לזהותו, ואחרי רגע עלה בידו. קנאה. הוא קינא באביו בן ה-80 ובאגנס דילְן, שהייתה מן הסתם בת 75 לכל הפחות, ושאותו רגע קינחה ריר מהאצבע שלה על חצאיתה המשובצת.

"אבא," אמרה ג'ואן בהבעה זעופה, "אולי תביא לאגנס כוס מים?" ואז פנתה אל ריס.

"יש לכם תכניות למחר?" היה יום שישי ויום הולדתו של אביו יחול רק ביום ראשון. רשמית הם היו בחופשה.

"אנחנו נוסעים לבלפסט ל'מוזיאון טַיְטאניק' " אמרה ריס. "אבא של סבא שלי עלה על האונייה בקוֹב. הייתי מזמינה אותכם לבוא אתנו, אבל אני מתארת לעצמי שכבר הייתם שם מיליון פעמים."

"אני לא הייתי," אמרה ג'ואן.

"אף פעם?" אמרה ריס. "אז את חייבת לבוא אתנו."

"גם אני לא הייתי," אמרה אגנס. היא הביטה מצדו השני של השולחן באביו של קוֹנוֹר.

"היית שם, דניס?" דניס, כמסתבר, לא היה.

"כל המרבה הרי זה משובח," אמרה ריס. "יש המון מקום במכונית, נכון, קוֹנוֹר?"

הוא הניח את המזלג על קצה הצלחת. טיול באוטו עם גברת דילְן. איזו מן המצאה זוועתית? הפעם הראשונה ששמע על הביקור במוזיאון הייתה כשחיכו שהפקיד יסיים למלא את טופסי שכירת המכונית. "המון מקום," אמר והניד בראשו.

ג'ואן קמה מכיסאה, התחילה לאסוף את הצלחות ושמטה אותן ברעש אל הכיור. "מאוד יפה מצדך, ריס," אמרה, "אבל מחר אני בתורנות פרחים על המזבח. וממילא" – והיא היישירה מבט באביה – "אני מתארת לעצמי שאת וקוֹנוֹר תרצו לבלות את היום לבדכם."

אגנס נלוותה אל ג'ואן אל המטבח, התחילה להרים שוב את הצלחות ולערום אותן במסודר בצד אחד. "לא נורא, ג'ואן," אמרה, "נביא לכם  סוכריית-גליל [במקור stick of rock; ממתק מסורתי בצורת גליל]."

*

הארוחה תמה, אביו ואגנס יצאו לקנות מצרכים עבור אחותה של אגנס, וקוֹנוֹר, ריס וג'ואן עברו לסלון.

"מה קורה כאן?" שאל קוֹנוֹר, בנימה כבושה ככל שעלה בידו.

"אהבה," אמרה ריס חרש, "זה מה שקורה."

ג'ואן מזגה קפה, העבירה סביב ספלים ותחתיות וצלחת עוגיות. היא התיישבה על הספה ליד ריס. "אני ממש אובדת עצות," אמרה. "ההברקה האחרונה היא שהוא לוקח עכשיו סוג חדש של גלולות בעצתה." היא שלחה יד אל כיס שמלתה ושלפה משם שתי קפסולות, האחת מחודדת והשנייה פחוסה; אחת הפרישה  גרגרים דקיקים בצבע כסף. היא הציגה אותן על כף-ידה. "מה אלה, לדעתך, קוֹנוֹר?"

הוא ניסה, ולא הצליח, להסביר לאחותו כי בתור מורה לכימיה בתיכון הוא אינו יודע על תרופות יותר ממתבגר ממוצע; אולי פחות. "אני לא יכול לדעת," אמר, "אני צריך לראות את האריזה."

ג'ואן נאנחה ושלשלה חזרה את הטבליות לכיסה. "אני לא יודעת איפה הוא מחזיק את הקופסה," אמרה. "את אלה הוא השאיר ליד הטלפון."

"אבל זה חמוד, לא?" אמרה ריס. "לדעתי זה חמוד."

ג'ואן הניחה מידה את הספל והתחתית. היא מצמצה במרץ ולרגע חשש קוֹנוֹר שהיא עומדת לפרוץ בבכי. כשדיברה שוב, כיוונה את דבריה לריס. "את יודעת מה היא דוחפת אותו עכשיו לעשות?" אמרה, "יוגה למבוגרים. הפתעתי אותם לפני כמה ימים. ועכשיו הוא מתחיל לדבר על חתונה. זה מרגיז, כשאני נזכרת איך היא הייתה מסתכלת על אמא מלמעלה למטה כשעברנו לידה ברחוב. על כולנו. לא דיברה אלינו כשפגשה אותנו ברחוב. אם זאת הייתה מישהי אחרת זה לא היה כל כך גרוע. לא שזה היה אידאלי. אבל אגנס דילְן! היא כמובן לוטשת עיניים אל הבית, זה ברור. עוד לא הצלחתי לתכנן איך אני אגיד לאבא שאסור לו להתחתן אתה. תודה לאל שאתה פה, קוֹנוֹר."

"אני?" אמר.

"כן, חשבתי שאולי תחטוף אתו שיחה. הוא תמיד הקשיב לך."

לרגע חש גאווה שהיא מדמה כי הוא מתאים למשימה. ואכן יש הרבה אזהרות שהוא מסוגל להנפיק בקשר לחיי נישואים. איך זה שבר את לבו, השאיר אותו קליפת-אדם, אחד שזקוק לשני סוגים של גלולות כדי להירדם בלילה. אבל שום דבר מזה לא יוכל לספר לאביו שמאמין כי הוא נשוי באושר.

ג'ואן לטשה בו מבט של ציפייה.

"בסדר," אמר, "אבל צריך לחכות לרגע המתאים." הוא ביקש סליחה ויצא החוצה, צעד בכביש העורפי שהתמשך מאחורי הבתים ואחר כך התחבר אל הכביש הראשי. הוא צעד עד שהגיע לאנדרטה של הפטריוטים הנופלים. קודם לא שם לב, אבל עכשיו השגיח כי לרבים מהם הבעה שאי-אפשר לתאר אלא כזחיחות הדעת, למרות שהיה קשה לשער על מה יכלו להיות זחוחי-דעת. הזמן רץ והאור הסתנן החוצה מן היום. הוא הסתובב ועשה דרכו חזרה. לא היה לו ברור יותר ממקודם מה עליו לעשות בקשר לאביו ולאגנס דילְן. רוח קלה איוושה בעצים ששלחו ענפים ירוקים עתירי-עלווה לעבר הכביש ואילצו אותו לכוף את קומתו. הוא דימה כי הערב מעמיד את הצירוף המדויק של צללים ובדידות שסביר לצפות כי יניב חכמה, ואם לא חכמה כי אז תשובה מעשית. אבל לא קרה דבר מכל אלה.

*

אותו לילה בחדרם במלון, עלו שניהם על המיטה היחידה מתוך גישה עניינית ככל האפשר. כשכָּבו האורות ונותרה רק תאורתם הרכה של פנסי הרחוב, הגניב קוֹנוֹר מבט לעבר אשתו, אם עודנה אשתו, הרהר. היא שכבה על גבה ובהתה בתקרה. פניה נראו שקטות, רגועות. היה קשה לנחש מה היא חושבת. איש לא יכול להתחרות בריס בהסתרת רגשות; אימי האפוקליפסה או סדק בקנקן אבן שנקנה במכירת צדקה, היו מעלים על פניה של אשתו אותה הבעה לגלגנית בדיוק ופרט לזאת סתומה.

"זה לא מתפקידך להתערב בחיים של אבא שלך," אמרה ריס, "גם לא מתפקידה של ג'ואן."

הוא הרגיש כי אולי תפסה אותו מציץ. "הוא אבא שלנו," אמר, "אם לא אנחנו, אז מי יתערב?"

"הוא בן אדם מבוגר," אמרה ריס. "מותר לו להתחתן עם מי שהוא רוצה. בכל מקרה, אני לא מבינה מה הבעיה."

קודם, כשחזר מן הצעדה שלו, בילתה ג'ואן חצי שעה נוספת בניסיון להסביר את הבעיה. לדעתו של קוֹנוֹר היא העלתה כמה וכמה נקודות טובות מאוד. ריס לא השתכנעה. "רודפת-בצע?" אמרה וצחקה. "בחייך, ג'ואן, ממש לא!" וקוֹנוֹר ראה את סנטרה של אחותו משתלח קדימה כמו כל אימת שנעלבה.

"זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לג'ואן," המשיכה ריס. עדיין בהתה בתקרה. "זאת תהיה הצלה בשבילה. כאן היא תקועה, משגיחה על אבא שלכם כבר המון שנים. זה לא קשור לזכר של אמא שלך, קוֹנוֹר. זה קשור לג'ואן שלא רוצה להשתנות, שלא רוצה שאגנס תיכנס לה לטריטוריה."

"אולי ג'ואן מאוד מרוצה כאן בטריטוריה שלה?" אמר, "חשבת על זה?"

"ג'ואן נראית לך מרוצה?" אמרה ריס.

בחוץ ברחוב ריסק מישהו בקבוק על השביל, וכלב השמיע יללה בלב חצוי. "לאן היא תלך," אמר לבסוף. "מה היא תעשה אם היא תצטרך לעזוב? אישה לבד, בשלב הזה בחיים שלה?"

"אני אעשה את עצמי כאילו לא שמעתי מה אמרת," אמרה ריס וסבה על צדה אל הקיר. היא הידקה עוד את השמיכה סביב כתפיה. "תבטיח לי," אמרה כשגבה אליו.

"מה?"

"תבטיח לי שלא תגיד כלום לאבא שלך."

איזה זכות יש לה לדבר על הבטחות, אמר קוֹנוֹר בלבו. "אני מבטיח," אמר.

"מוזיאון הטַיְטאניק" היה עצום כיאות, גובהו שמונה קומות. מבחוץ הוא נראה כמו קרחון. בפנים, הדבר הראשון שצד את עיניה של ריס היה הדפס ממוסגר מעיתון ישן, מאמר שכותרתו "רשימה חלקית של הניצולים". המין האנושי נטה תמיד לטפח תקווה, בלי שים לב אם יש לכך בסיס. מתי פרסמו רשימה סופית של ניצולים? על מי הוטלה המשימה להחליט מתי אבדה כל תקווה? הוא הרהר בנוסעים המיטלטלים במים האפלים, מחכים שיבואו להצילם, ואז הרהר בגופות ששקעו לקרקעית הים וכבר לא חיכו לכלום.

סב-סבה של ריס טבע באסון הטַיְטאניק, אבל בחנות המתנות היא קנתה בכל זאת העתק של ההדפס. "אתה חושב שאבא שלך היה שמח לקבל אחד כזה?" אמרה. הוא ידע מה יגיד אביו על דברים מסוג זה: קל להפריד בין טיפש וכספו. אבל זה היה אביו בנוסח הישן. בגלגולו החדש היה אביו בוחן ברגע זה מטפחות-משי עם אגנס, לוקח אחת לקופה למרות מחאותיה, כורך אותה באהבה סביב צווארה. הם כמו זוג בירח-דבש. ג'ואן צדקה. חייבים להגיד משהו. כן, אמא הלכה לעולמה כבר מזמן; היא מתה בשנה שקוֹנוֹר השלים את לימודיו במכללה. אך היות שאבא שלו המתין כל-כך הרבה זמן והיות שהוא ואגנס לא ביטאו איזו תשוקה אדירה זה לזו בשנים שעברו מאז, האם אין היגיון בתהייה למה הם חייבים להפוך את הסדרים עכשיו כשזה בקושי שווה את הטרחה?

הייתה אפשרות לנסוע על מסילות, והמבקרים שייטו להם בקרוניות צבעוניות ברחבי מספנה משוחזרת. בכל קרונית היו שני מושבים. אגנס רצתה לנסוע, אבל אביו של קוֹנוֹר היסס  בגלל מצב לבו. "איפה ריס?" שאל,  סוקר את סביבותיו, אבל לא היה זכר לריס. "קוֹנוֹר ייסע אתך," אמר אביו, ואגנס חייכה והציעה לו את זרועה.

כאשר טיפסה לקרונית לפניו, השגיח קוֹנוֹר לראשונה כי יש לה עיגול קטן קירח בקצה קודקודה, קרקפת ורודה מוקפת טבעת של שער לבן, כמו לנזיר בימי-הביניים. מקִרבַת גוף כזאת גם השגיח כי גרביה האלסטיות משוות גוון כתום לרגליה. לרגע זכר איך נזפה בו שלא ירוץ ברחוב כשהיה ילד, ואת נימת ההתנשאות שבה דיברה אל אמו על ענייני "ועד השכונה". תסתכלי על עצמך, רצה להגיד, כבר לא כזאת מיוחסת, מה? אבל לא אמר. לא מטוּב לב, אלא מן החשש ממה שהיא עלולה להגיד בתשובה. הוא ידע כי הוא מזדקן בלי חן; שהוא לא בראד פיט או ג'ורג' קלוני. גם דן קינוֹאָה הוא לא.

אחד מאנשי הצוות הוליך את מוט הבטיחות אל מקומו, והקרונית התגלגלה לדרכה. קוֹנוֹר שאל את עצמו אם זאת איננה שעת-כושר בתחפושת? הזדמנות לפטפט עם אגנס כשעניינה של ריס במקום אחר? שיחה לא-מתלהמת. הוא יגיד לאגנס שהיא אישה מקסימה, אבל לרוע המזל – "לרוע המזל" הוא הביטוי המתאים פה? אולי "למרבה הצער" – אבל למרבה הצער היא לא תוכל להתחתן עם אביו. הוא אוסר עליהם. אך למילה "אוסר" יש ריח של סיפור-אוהבים ששָמו לו רגל: רומאו ויוליה, לנסלוט ןגוויניביר; זה רק ימריץ אותה. הוא צריך לחשוב על דרך טובה יותר להציג את הדברים.

"הכול בסדר, קוֹנוֹר?" שאלה אגנס.

לפתע נהיה מודע לכך שהוא מתופף באצבעותיו על מוט הבטיחות. "אבא שלי פגיע," אמר, "אבא שלי זקן."

"כולנו ככה, לא?" אמרה אגנס.

לא מצא חן בעיניו כלל וכלל האופן שהשתמשה במילה "כולנו", אבל המעמד לא התאים לוויכוחים. הוא והאישה הזאת עם השער הלבן וחתימת-השפם השתייכו עתה פחות או יותר לאותו המרחב. כמורה בתיכון כבר הגיע מזמן לכלל הבנה כי אין דרגות משמעותיות של זקנה.

"אני לא רוצה שמישהו ינצל את המצב," אמר.

"מישהו?" אמרה אגנס.

"אָת," אמר. "אני לא רוצה שאת תנצלי את המצב." ואז, היות שהביטה בו באופן מוזר: "אני לא רוצה שתתחתני עם אבא."

"אהה," אמרה, די דומה לאופן שריס הייתה אומרת לפעמים. ואז השתתקה, והסבה את מבטה וכביכול העמיקה להתבונן במערך מקורי של שערים במספנה שהקרונית עצרה לידם. "אני לא אעמיד פנים שהוא לא הציע לי," אמרה.

קוֹנוֹר חווה כעת אותה הרגשה שהייתה לו כשהגיע לרכבת התחתית ממש כשהדלתות נסגרו. "מה אמרת לו?"

"אמרתי שאני חייבת לחשוב על זה."

הוא תפס במוט בחוזקה כשהקרונית חידשה עכשיו את נסיעתה. על מה יש לחשוב, תהה. "אבא הוא איש טוב," אמר.

אגנס הנהנה. "איש מקסים."

"את תשברי לו את הלב." פתאום עלה בדעתו כי מקומו בעבר השני של הוויכוח, אבל הוא ידע כי מה שאמר הוא אמת.

"אני הולכת לגור עם בתי בקָנבֶּרָה. כבר כמה זמן שהיא מבקשת ממני, וחשבתי למה לא. הייתי רוצה לראות עוד חלק בעולם הזה לפני שאני מתה, ואני רוצה לראות את הנכדים שלי. עוד לא סיפרתי לאבא שלך. לא לפני היום הולדת שלו. ואולי לא אצטרך לספר לו בכלל, הוא לא מרגיש כל-כך טוב בזמן האחרון, ואתה יודע…" קולה התפוגג והלך.

הקרונית טיפסה במעלה ועברה על פני  העתק של הגה-הכיוון של הטַיְטאניק. קוֹנוֹר הביט למטה וראה את ריס מנופפת בידה. ידה השנייה נחה על שכם אביו, ששלח חיוך שמח. הקרונית סבבה פינה, וכשהביט למטה שוב, כבר לא ראה את ריס. אביו עדיין עמד שם, ראשו נטוי אחורנית והוא מחייך מלוא-הפה כמו ילד.

בתום הנסיעה מעד כשירד מן הקרונית ומכנסיו נלכדו בקצהו של מוט-הבטיחות. הוא הצליח ליישר את קומתו במועד, אבל עכשיו הייתה תלויה לו כנף אריג בקדמת ירכו השמאלית, קרע בצורת מלבן מושלם ברוחב כמה וכמה סנטימטרים. פניו קדרו. אביו נחפז קדימה לסייע לאגנס בירידה מן הקרונית, והיא ירדה בלוויית כל גינוניה של כוכבנית משנות ה-20. ריס חזרה מהמקום שהייתה בו וכעת נטלה את זרועו של קוֹנוֹר ומשכה אותו הצִדה.

"עשית משהו נורא?" אמרה.

"לא."

"אמרת משהו לאגנס על זה שהיא יוצאת עם אבא שלך?" אף אחד לא הצליח מעולם לפענח אותו כמו שידעה ריס. כשלא ענה, היא נאנחה. "אני באמת מקווה שלא אמרת משהו לא-ראוי, קוֹנוֹר."

היא הוציאה משהו מתיקהּ. עוד פריט שקנתה, הפעם גלויה שנועדה לייצג את "הרשימה החלקית של הניצולים", ובה מקום ריק שמוסיפים בו כנראה את שם הנמען. קוֹנוֹר היה סבור שיש כאן סרות-טעם. אבל ריס קנתה חבילה שלמה של גלויות ועתה הציעה לו אחת. היה משהו טקסי באופן שבו הושיטה לו את הגלויה, והיה נדמה לו שהוא מבחין בביישנות נדירה באופן שבו הביטה בו כשלקח אותה מידה. הוא הפך את הגלויה וראה כי כתבה את שמות שניהם – ריס וקוֹנוֹר – בשטח הריק. רק זאת. סביב השמות ציירה עיגול. הוא בחן אותו מקרוב. אולי העיגול היה בעצם צורת-לב.

הוא נהג בדרך הביתה וריס ישבה לצדו, ואילו אביו ואגנס ישבו מאחור. הוא הציץ במראה וראה כי אביו סמוק, שמח, מלהג בקצב מסחרר על היום הנהדר שהיה להם, ואיזה יופי של מקום הוא מוזיאון הטַיְטאניק. "תגידו מה שתגידו על הטַיְטאניק," אמר, "אבל זאת הייתה חתיכת ספינה." הוא עצר כדי להיטיב את צעיפה החדש של אגנס שהחליק לה מן הכתף. אגנס הייתה שקטה מן הרגיל, הביטה מבעד לחלון המכונית, ולרגע נשמעה רק חריקת המגבים הנה והנה. בצאתם מבלפסט התחיל לרדת גשם, גשם דק שהתחזק מרגע לרגע.

קוֹנוֹר גילה שהוא מקווה כי במסיבת יום ההולדת ביום ראשון יתאמץ אביו כל כך לנשוף בנרות, עד שזאת תהיה נשימתו האחרונה והוא ימות שמח ומאוהב ובאי-ידיעה. זה בלתי נסבל: המחשבה שאבא שלו שוב יאבד אהבה; ולא שנשאר לו הרבה זמן לגלות אותה פעם נוספת. קוֹנוֹר גמר בלבו כי ישכנע את ג'ואן להדליק 80 נרות. הוא לא יספר לה מדוע.

לכאורה עצם המחשבה עליה זימנה אותה, מצא קוֹנוֹר הודעה מג'ואן בטלפון. "עדיין בכנסייה. במקרר יש כריכים של עוף." מה תעשה עכשיו ג'ואן, תהה, כשהדבר שעמד להושיע אותה לא יתרחש אחרי הכול?

פעם נוספת התקרבו עכשיו לאנדרטת הנופלים. כמעט הגיעו הביתה. הוא ריפה את לחץ רגלו על דוושת-הדלק, הניח למכונית שתאט, אך לא עד עצירה. אחוז ייאוש רצה עכשיו להחזיק את אביו במכונית זמן רב ככל האפשר; להחזיק אותו צנוף ומוגן במרחב הזה ששום דבר עצוב לא ייאמר בו – לא לפני שהנסיעה תגיע אל קצה. לו רק יכול, היה ממשיך ונוהג ואינו חדל, אם בכך היה מציל את אביו. ריס רכנה לעברו, שמה יד על רגלו, אצבעותיה נחות על פיסת העור החשוף במָקום שהבגד נקרע. כעת הגיעו אל האנדרטה, והפעם לא מיהר לפתוח את החלון. לא היה לו חשק להזמין פנימה את המתים האלה, הם ואומץ לבם ולסתותיהם החשוקות. המגבים גרפו ימינה ושמאלה, מדיחים את המים משמשת המגן, וככל הידוע לו – גם את האטוֹמים של הפטריוטים המתים. כשחלפו על פניהם, חָלק לארבעת ראשי הברונזה מנוד-ברכה קצר. בני-מזל אלה, הרהר קוֹנוֹר; נתבעו להוכיח את עצמם רק בשדה הקרב, אף פעם לא בעסק המפחיד פי מאה של האהבה.

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *